באוגוסט 2004 הוגש לביצוע שטר חוב בסכום של 100,000 ₪ ערוך לפקודת התובעת, הנתבעים טוענים שהשטר פקע עוד ב-2002 ולתובעת אין עומדת כל עילת תביעה על פיו. טענה זו היא הציר עליו נסבה המחלוקת כאן. להלן פסק דין בנושא מועד פקיעת שטר חוב: פסק-דין 1. באוגוסט 2004 הוגש לביצוע שטר חוב בסכום של 100,000 ₪ ערוך לפקודת התובעת, כשזמן הפירעון הנקוב בו הוא 17.6.2004. הנתבעת 1 היא עושה השטר (להלן: "הנתבעת"), והנתבע 2 שהוא בעלים ומנהל בנתבעת 1 (להלן: "הנתבע") - ערב לו. התובעת היא היזם של בניין למגורים ברח' קדם 169 ביפו. נציגת התובעת בהליך כאן היא הגב' גוטנברג, מהנדסת בניין ומי שתכננה את הבניין ושימשה מפקחת על העבודות הבנייה באתר. היא ומר מיכאל גוטנברג, הם הבעלים והמנהלים של התובעת והמצהירים מטעמה. הנתבעת היא קבלן מבצע של עבודות בנייה וב-5.8.2002 התקשרו התובעת והנתבעת בחוזה לבניית הבניין (להלן: "החוזה"). התובעת שילמה לנתבעת סכומים שונים על חשבון הסכומים שיגיעו לה בגין העבודות שהוזמנו, והשטר נשוא התביעה כאן נמסר לה על ידי הנתבעת בהקשר זה. הנתבעים טוענים שהשטר פקע עוד ב-2002 ולתובעת אין עומדת כל עילת תביעה על פיו. טענה זו היא הציר עליו נסבה המחלוקת כאן. 2. ואלה הן העובדות שברקע להליך זה. תמורת ביצוע העבודות התחייבה התובעת לשלם לנתבעת סכום פאושלי של 630,000$. סכום זה הופחת מאוחר יותר ובמאי 2003 הועמד על 550,000$. הבנייה החלה באוגוסט 2002 וביוני 2004 התקבל טופס 4 לאכלוס. לפי לוח התשלומים שערכה התובעת (נספח ג' לתצהיר הנתבעת), נכון למאי 2004 שולם לנתבעת על חשבון התמורה סכום של 502,515$. לפי תצהירו של הנתבע, חובה של התובעת בגין התמורה המוסכמת לפי החוזה אומנם פחת לאחר מכן אך עדיין נותר חוב של של 38,259$ (קרן). ואולם, התובעת טוענת שלאורך כל הדרך, שולמו על ידה לנתבעת סכומים ביתר; כי הנתבעת חייבת לה סכומים שונים בגין זיכויים עבור עבודות שלא בוצעו ופריטים שלא סופקו, וכי חובה של הנתבעת בגין אלה עמד ביוני 2004 על סכום של 202,050 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 23 לתצהירו של מר גוטנברג). לכן, ומאחר שהנתבעת נטשה אז את האתר, והתובעת נאלצה לטענתה להשלים בעצמה עבודות ופריטים חסרים - היא פתחה בהליכי הוצאה לפועל בגין השטר. הנתבעים טוענים שמי שחב כספים למשנהו בפרשה זו היא התובעת - מדובר לטענתם בסכום של 291,596 ₪ עבור עבודות נוספות וזה בנוסף ליתרת החוב בסכום של 38,259$ מסכום התמורה לפי החוזה. 3. טענת הנתבעים שהשטר פקע נסמכת על התחייבות של התובעת במסמך אשר נושא את התאריך 9.9.02, (סומן נ/1). וזו לשונו של נ/1: "אל: ח"ב ירדנה הנדון ערבות אישית אני החתום מטה מאשר קבלת ערבות אישית ע"ס 100,000 ₪ כמו כן מתחייב להחזיר את הערבות לאחר יציקת תיקרה שנייה ובזה היא תהיה מבוטלת. בית יורב 1997 בע"מ חתימה " נ/1 כתוב בכתב ידו של הנתבע ונוסח על ידו. מי שחתם עליו בשם התובעת הוא מר מיכאל גוטנברג שטיפל בעניינים הכספיים של הפרויקט. הטענה המרכזית של התובעת היא ששטר החוב נשוא התביעה (להלן: גם "השטר") אינו שטר ביטחון וכי נ/1 אינו מתייחס אליו. אציין כי בתצהיר עדות ראשית הועלו על ידי הנתבעת לחלופין, גם טענות קיזוז לאמור: חובה של התובעת לנתבעת עולה על סכום השטר, אך בין הצדדים מתקיימים הליכים נוספים שבמסגרתם אמורות להתברר גם טענות אלה, ובמהלך שמיעת הראיות בהליך זה הודיעו הנתבעים שטענת ההגנה היחידה שהם עומדים עליה כאן, היא הטענה שהשטר פקע עם יציקת התקרה השנייה באוקטובר 2002. 4. ואולם, מאחר שהתובעת מסתמכת בטיעוניה גם על אירועים שהתרחשו לאחר שהשטר הוגש על ידה לביצוע ב-2004, אביא להלן את עיקר הדברים הנוגעים לענייננו. עם הגשת השטר לביצוע, הוטל לבקשת התובעת עיקול על דירת המגורים של הנתבע ומשפחתו. הדירה הייתה בהליכי מכירה - לדברי הנתבע, כספי התמורה מהמכירה ייועדו לתשלום חובות לבנקים, ספקים ורשויות המס - והעיקול שמנע את השלמת המכירה, אף העמיד אותו בסיכון של קנס בגין הפרת חוזה המכר. לפי שלא היה באפשרותו להפקיד את הסכום הדרוש להסרת העיקול - הוא גם לא זכר אז את נסיבות המסירה של השטר לתובעת - נאלץ התובע לטענתו לחתום עם התובעת על הסכם "לפיו אמשיך בעבודות הבניה מבלי ששולמה לי התמורה ואמשיך לממן על חשבוני את עבודות הבניה". (סעיפים 23-25 לתצהירו). ההסכם שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים ב-15.9.04, חייב את הנתבעים לסיים על חשבונם עבודות מסוימות; להעמיד לרשות התובעת שתי ערבויות בנקאיות בסכום כולל של 100,000 ₪; אסר על הנתבע לעשות שימוש בהמחאות שקיבל מהתובעת; חייב את הצדדים לערוך עם סיום העבודות, התחשבנות סופית, והקפיא את הליכי ההוצאה לפועל בגין השטר, תוך שהוא קובע כי הנתבעים לא יצטרכו להגיש התנגדות לביצועו אלא אם יקבלו הודעה בכתב על חידוש הליכי ההוצאה לפועל. המסמך נ/1 התגלה לטענת הנתבע רק לאחר שהוא ומשפחתו עברו דירה ומסמכי החברה הוצאו מהארגזים (סעיף 36 לתצהירו). או אז הגישו הנתבעים את ההתנגדות לביצוע השטר בטענה שהשטר פקע, ואף הודיע לתובעת על ביטול ההסכם מה-15.9.04 "לפי שהתברר כי הליכי ההוצל"פ שבמסגרתם נחתם ההסכם ננקטו בתרמית, תוך שימוש בשטר שפקע ובנסיבות אלה העיקולים שהוטלו מהווים עושק וכפיה" (מוצג 15 בתיק המוצגים של התובעת). במקביל הגישו הנתבעים תביעה נגד התובעת ורוכשי דירות בבנין, בגין סכומים המגיעים להם לטענתם על פי החוזה ועבור עבודות נוספות (ת.א. 68832/04), ואילו התובעת פנתה לממש את הערבות הבנקאית שכבר קיבלה לפי ההסכם מה-15.9.04. בקשת הנתבעים לעכב את מימוש הערבות נדחתה. בית המשפט קבע שהערבות אוטנומית ועל כן אין מקום לעכב את מימושה. מתגובת התובעת לבקשת הנתבעים להתיר להם להגיש סיכומי תשובה, עולה שבין הצדדים מתקיימים הליכים נוספים, אך אלה אין עניינם לכאן. 5. ועתה לשטר החוב שבמחלוקת. התובעים מסרו לתובעת את השטר מבלי לנקוב במועד עשייתו, וללא תאריך פירעון - את מועד הפירעון: ,17.6.2004 השלימה התובעת - והשטר חף מכל כיתוב המלמד על כך שדרישה לפירעונו מותנית בהתקיימות תנאי כלשהו. על יסוד זה טוענת התובעת שאין מדובר כלל בשטר לביטחון כי אם בשטר חוב שנמסר לתובעת לשם פירעון סכומים שהנתבעים חבים לה. ואולם, כבר מההסברים של מר גוטנברג בתצהירו עולה שלא כך הוא. השטר אומנם אינו מעיד על עצמו שהוא שטר לביטחון אך אין ספק שכזה הוא השטר, וכי זו הייתה מטרת מסירתו לתובעת. על פי החוזה, היה על הנתבעת למסור לתובעת, תוך 30 יום ממועד חתימתו, ערבות בנקאית בסכום של 70,000$, בכפוף לכך שהתובעת תשלם לה מקדמה בסכום השווה בשקלים ל-100,000$ (סעיף 70). מר גוטנברג אישר בחקירתו כי ההתחייבות הזו הייתה אמורה להתבצע על ידי הצדדים בד בבד: ערבות בנקאית כנגד המקדמה: "אני מסכים שלא היה צריך לתת את זה קודם ולא לאחר מכן, אלא באותו מעמד" (פרוטוקול מ-20.6.2006, עמ' 24), אך כפי שהתברר, המקדמה (ללא מע"מ), שולמה לנתבעים, לא בתשלום אחד כי אם ב-4 תשלומים אשר בוצעו במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2002, כשכנגד החלק מהמקדמה ששולם לנתבעת בחודש אוגוסט, הועמדה על ידה בסוף אותו חודש ערבות בנקאית בסכום של 140,000 ₪, במקום ערבות בסכום המוסכם שעמד אז על כ-330,000 ₪. מר גוטנברג טוען כי משלא הועמדה על ידי הנתבעת ערבות הבנקאית על מלוא הסכום שנקבע בחוזה, לא הייתה הנתבעת זכאית לסכומים נוספים בגין המקדמה, אך הוא מאשר בתצהירו שהשטר נשוא המחלוקת נמסר לתובעת, כנגד תשלום שבוצע על ידה בחודש ספטמבר בגין המקדמה ואומר: "מאחר שהמשימה החשובה שבפני הייתה לקדם את ביצוע הבנייה, הסכמתי ליתן לנתבעים, לשיעורין, כספים נוספים מעבר למגיע להם בהשוואה לערך העבודה שביצעו, תוך שמירה על כיסוי בהתחייבויות של הנתבע (בין אם באופן אישי או כערב לנתבעת 1) " (סעיף 13 לתצהירו). ברור אם כן, שהשטר שנמסר לתובעת נועד להבטיח, גם לגרסת התובעת, כי הכספים הנוספים ששולמו על ידה בגין המקדמה יגיעו לנתבעת בהמשך עבור עבודה שתבצע, וכי רק אם העבודה לא תבוצע, יהיה על הנתבעת להשיבם לתובעת. זהו אם כן שטר ביטחון לכל עניין ודבר, ולטענת הנתבעת למסירת השטר נילווה תנאי נוסף והוא, שהשטר יוחזר לה לאחר יציקת הקומה השנייה. הצדדים כאן הם צדדים קרובים לשטר וכידוע, בין צדדים קרובים וכל אוחז שאינו אוחז כשורה מותר להוכיח כי מסירתו של שטר הייתה על תנאי (סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות). השאלה אפוא היא אם אכן הוכח על ידי הנתבעים ש-נ/1 מתייחס לשטר שאם כן, יש לראות את השטר כשטר שפקע מיד לאחר יציקת התקרה השנייה בבנין. (כפי שעולה מעדותו של הנתבע - פרוטוקול מ-20.6.2006, עמ' 15- התקרה השנייה היא תקרת הקומה הראשונה שמעל קומת הכניסה לבניין, ולפי אישור מכון התקנים הישראלי (סומן ת/3) התקרה השנייה נוצקה ב-8.10.2002. התובעת אשר מסתמכת על האישור הזה, נוקבת משום מה בתאריך 11.10.2002). 6. כפי שנראה להלן, על פי מצב התקבולים של הנתבעת והביטחונות שסיפקה לתובעת כנגד התקבולים הללו, היה זה סביר והגיוני מצד התובעת להסכים ב-9.9.2002, שהוא התאריך שנושא נ/1, להחזיר לנתבעים את השטר לאחר יציקת הקומה השנייה. מלוח התשלומים שמציגה התובעת (נספח ג' הנ"ל לתצהיר הנתבעת), עולה שבחודש אוגוסט 2002, קיבלה הנתבעת מהתובעת סכום כולל של 215,000 ₪ ובמהלך חודש ספטמבר שולם לה סכום נוסף של 250,000 ₪ בשני תשלומים: ב-5.9.2002 סכום של 100,000 ₪ וב-15.9.2002 סכום של 150,000 ₪. ממועד זה ועד לחודש מרץ 2003 לא שולמו לנתבעת סכומים נוספים. הערבות הבנקאית על סך של 140,000 ₪ הוצאה לטובת התובעת ב-29.8.2002 (סומנה ת/4), ולפי תצהירו של מר גוטנברג בספטמבר 2002 קיבלה התובעת: כנגד הסכום ששולם על ידה לנתבעת ב-5.9.2002 - שיק אישי של הנתבע בסכום של 100,000 ₪, וכנגד הסכום של 150,000 ₪ ששולם לנתבעת ב-15.9.2002 - את השטר בערבותו של הנתבע. הנתבע אומר שלמיטב זכרונו לא היה שום שיק אישי בסכום של 100,000 ₪ - לטענתו מדובר בהמצאה של התובעת שנועדה "להרחיק" את השטר מהמסמך נ/1 בטענה שהשטר נמסר לה רק ב-15.9.2002 (סעיף 16 לתצהירו), אבל כך או אחרת, בין שהיה זה שיק אישי שנמסר לתובעת ב-9.9.2002 ובין שהיה זה השטר בערבותו של הנתבע - בידי התובעת היו בשלב הזה ביטחונות בסכום של 240,000 ₪ כנגד 315,000 ₪ ששילמה לנתבעת עד לאותו מועד. מוצג מס' 6 בתיק המוצגים של התובעת המכונה "חשבון ביצוע נכון ליום 10.11.03" מציג את ערך העבודה שבוצעה על ידי הנתבעים בכל שלב של הבניה לפי שיעור (באחוזים) מהסכום הפאושלי שנקבע בחוזה. לפי נספח זה, עם יציקת התקרה הראשונה בוצעה על ידי הנתבעת עבודה בשווי של 4% מהסכום הפאושלי לפי החוזה, ועם יציקת התקרה השנייה בוצעו על ידה עוד 3.5% מהסכום האמור. שער הדולר בתקופה שבין 7.8.2002ועד 15.9.2002 עמד לפי נספח ג' הנ"ל על כ- 4.7 ₪ לדולר. יוצא שבערכים של חודש ספטמבר 2002, לאחר יציקת התקרה השנייה, הייתה התובעת אמורה לקבל מהנתבעת עבודה מבוצעת בשווי של 222,075 ₪ (7.5%x4.7x630,000$), ובנוסף היו ברשותה ביטחונות בסכום כולל של 240,000 ₪, וזה כשסך כל התקבולים מהתובעת עד ל-9.9.2002, מסתכם ב-315,000 ₪. בתנאים אלה, היה זה אך סביר מצד התובעת "לוותר" מראש על ביטחון בסכום של 100,000 ₪, לאחר יציקת התקרה השנייה. כאמור, לפי גרסת התובעת ב-5.9.2002 היא קבלה מהנתבע שיק אישי בסכום של 100,000 ₪ וכנגד תשלום נוסף של 150,000 ₪ ב-15.9.2002, היא קיבלה ממנו את השטר בערבותו שסכומו 100,000 ₪. אין ראיה לשיק אישי של הנתבע בסכום של 100,000 ₪, אך גם אם שיק כזה היה - אין שום תימוכין לכך שהשיק הזה נמסר לתובעת כטענת מר גוטנברג דווקא כנגד התשלום בסך של 100,000 ₪ שבוצע ב-5.9.2002 ולא כנגד התשלום שבא אחריו ב-15.9.2002. מועד עשיית השטר אינו נקוב בו, ולשיק האישי אין כאמור עקבות. מתצהיר שניתן על ידי הגב' גוטנברג בתמיכה לבקשה להטלת עיקולים עם הגשת השטר לביצוע, בכלל עולה שהשטר נשוא המחלוקת כאן, נמסר לתובעת בתאריך כלשהו לאחר אוקטובר 2003 (ראה: נספח טז' לתצהיר הנתבע). 7. ואולם, בסיכומיה טוענת התובעת כי המסמך נ/1 מה-9.9.2002 עוסק למעשה בשני עניינים שונים: בחלקו הראשון הוא מתייחס לשיק האישי על סכום של 100,000 ₪ שהתובעת קבלה מהנתבע, ואילו חלקו השני אשר פותח במילים "כמו כן", מתייחס בכלל לערבות הבנקאית בסכום של 140,000 ₪ אשר נמסרה לתובעת בסוף אוגוסט 2002. היינו, מה שלטענת התובעת הוסכם בין הצדדים ב-9.9.2002 הוא שהערבות הבנקאית תוחזר על ידה לאחר יציקת התקרה השנייה, והשאלה הראשונה שיש לשאול היא, עד כמה הכתוב ב-נ/1 תומך בפרשנות הזו. אבל עוד לפני כן ראוי לציין: הפרשנות של התובעת למסמך נ/1, עומדת בסתירה לגרסתה שלה. מר גוטנברג אומר בתצהירו שהשטר נשוא מחלוקת זו, נמסר לתובעת ב-15.9.2002, וכי "בשלב מאוחר יותר פנה אלי הנתבע וביקש שאחזיר לו את הערבות ע"ס 140,000 ₪ על מנת להקל על האובליגו שלו" (סעיף 16 לתצהיר). אם כך, כל עניין החזרת הערבות הבנקאית עלה לראשונה לאחר ה-15.9.2002, כך שהמסמך נ/1 שנעשה קודם לכן, ב-9.9.2002, לבטח לא יכול היה להתייחס לעניין החזרת הערבות הבנקאית שעלה רק מאוחר יותר. ואם לא די בזה, הרי בחקירתו אומר מר גוטנברג: "אני קודם כל לא זוכר שהייתי צריך להחזיר ערבות באיזה שהיא תקופה. אם הייתי צריך להחזיר משהו אז מדובר על ההמחאה ההיא שאם היא לא אצלי אז החזרתי אותה" (פרוטוקול מה-6.9.2006, עמ' 32). כאן מדובר אפוא בכלל "בהמחאה ההיא" ולא בערבות בנקאית. ועתה לנוסחו של נ/1. 8. נושא המסמך הוא "ערבות אישית" ונאמר בו: "אני הח"מ מאשר קבלת ערבות אישית על סך 100,000 ₪ כמו כן מתחייב להחזיר את הערבות לאחר יציקת תקרה שנייה ובזה היא תהיה מבוטלת". לי נראה שהקורא את נ/1 יתקשה "לחשוד" שמדובר בו בשני עניינים שונים. להיפך. המסמך נקרא כמתייחס לעניין אחד והוא: "ערבות אישית". הנושא הנדון בו הוא "ערבות אישית"; המשפט הראשון מדבר על קבלת ערבות אישית על סך של 100,000 ₪, ובמשפט הבא מדובר על החזרת "הערבות" לאחר קרות אירוע מסוים. ההקשר הכללי של הדברים, וה' הידיעה אשר צמודה ל-"ערבות" במשפט השני, מצביעים על כך שבמשפט הזה מדובר באותה ערבות אישית שהיא נשוא המשפט הראשון, ונושא המסמך כולו, כפי שהוגדר ב-"הנדון". המלים: "כמו כן" אשר פותחות את המשפט השני אינן מועילות לנתק אותו עניינית מהמשפט מהראשון, כפי שטוענת התובעת - לבטח לא לעניין סוג הערבות שבה מדבר המשפט השני. טענת התובעת שהמשפט השני מכוון לערבות הבנקאית, למרות שצמד המלים: ערבות בנקאית אינו מופיע בו, אינה מתיישבת אפוא עם הכתוב. גם קשה להעלות על הדעת שערבות אשר מוצאת על ידי בנק ועוד לבקשת חברה, תכונה בפי אנשים אשר מצויים בעסקים כנתבע וכמר גוטנברג, "ערבות אישית" או אפילו "הערבות" סתם, כשהם בעצם מתכוונים לערבות בנקאית ספציפית. בכל זאת, התובעת סבורה שהבנק ביטל את הערבות הבנקאית שהוחזרה, על סמך נ/1. ומדוע? הערבות הבנקאית באמת הוחזרה על ידי התובעת ב-14.11.2002, ובוטלה על ידי הבנק, אלא שהנתבעים לא השכילו להציג כל הסכמה בכתב מאת התובעת למהלך הזה. מזה מסיקה התובעת שההסכמה היחידה שהיא חתמה עליה בהקשר להחזרת הערבות הבנקאית, היא ההסכמה שכלולה במסמך נ/1, וכי זוהי ההסכמה שעליה הסתמך הבנק כשביטל את הערבות. אני סבורה שהנימוק הזה מוקשה. הערבות הבנקאית בוטלה על ידי הבנק מאחר שהיא הוחזרה, וההנחה הסבירה היא, שהערבות הוחזרה על ידי התובעת שמן הסתם החזיקה בה. מכל מקום, האפשרות שהבנק היה רואה ב-נ/1 אסמכתא לכך שהתובעת הסכימה לביטול הערבות הבנקאית שהוצאה על ידו, קלושה עד מאוד. לא רק שהמסמך נ/1 אינו נוקב במלים: "ערבות בנקאית" אלא שנעדרים ממנו כל סימני זיהוי אחרים של הערבות הבנקאית שהוצאה: תאריך הוצאה ומספר הערבות, שלא לדבר על כך שסכום הערבות הבנקאית הוא 140,000 ₪, ואילו ב-נ/1 מדובר בערבות אישית בסכום של 100,000 ₪. אם קורא רגיל יתקשה ל"נחש" שהמשפט השני מדבר בערבות בנקאית - על אחת כמה וכמה שבנק לא יהיה מוכן לבטל ערבות בנקאית על בסיס מסמך כמו נ/1. מהעובדה שלא הוצג מסמך בכתב המעיד על הסכמתה של התובעת לביטול הערבות הבנקאית, לא ניתן אם כן לחלץ את המסקנה ש-נ/1, היא ההסכמה שעליה חתמה התובעת, כפי שהוא טוענת. 9. על אלה יש להוסיף: מר גוטנברג נשאל: "אתה מכיר את הנספח נ/1? על כך הייתה תשובתו: "כן. ראיתי אותו לראשונה שהגשתם את ההתנגדות לשטר. כשחתמתי עליו הוא לא נראה כך. המשפט השני הוסף לאחר שחתמתי כנראה..." זוהי אמירה קשה כלפי הנתבעים, ואף מוקשה. המקור של נ/1 הוצג; אין בו שום סימן לרמז ששילח מר גוטנברג בעניין הוספת "המשפט השני" לאחר החתימה של התובעת, ואם המשפט הזה הוסף לאחר החתימה של מר גוטנברג וללא ידיעתו, על סמך מה קובעת עתה התובעת ש-נ/1 עוסק בשני עניינים שונים וכי המשפט השני מכוון לערבות הבנקאית דווקא? האם אין האמירה הזו של מר גוטנברג מלמדת שהפרשנות של התובעת ל-נ/1 הותאמה לעובדה שהערבות הבנקאית באמת הוחזרה ואילו השטר נותר אצלה? זאת ועוד. שני הצדדים מאשרים שהתובעת הסכימה להחזיר את הערבות הבנקאית משום שהיא העיקה על החשבון של הנתבעת. אם סוכם על כך עוד ב-9.9.2002 כטענת התובעת עתה, והתקרה השנייה נוצקה ב-8.10.2002, כי אז מדוע הוחזרה הערבות הזו רק ב-14.11.2002? 10. עוד טוענת התובעת: בנ/1 מדובר בערבות אישית, ואין בו שום מלה על שטר. אכן כך. הנוסח שנבחר על ידי הנתבע הוא ללא ספק עילג. אבל, גם מר גוטנברג סבור ש"שיק אישי זו ערבות אישי" (צ"ל "אישית" - נ.ר.). אם כך, מדוע ששטר חוב שאדם בשר ודם ערב לו - לא יכונה ערבות אישית? הרי זה בבחינת על אחת כמה וכמה. מכל מקום, אין ספק שמה שהיה בראש מעייניו של הנתבע היא ערבותו שלו לחיוב של הנתבעת; ההנחה הסבירה היא שמטעם זה השטר מכונה על ידו ערבות אישית, בדיוק כפי שהוא טוען, ולא ידוע לנו על שום ערבות אישית אחרת שניתנה לתובעת על ידי הנתבעים. מר גוטנברג מנה בחקירתו את הערבויות האישיות שקיבל מהנתבעים: "המחאה של אהרון גואקיל על סך של 100 אלף ₪"; "ערבות בנקאית"; "שטר עם ערבות אישית" כלומר, "ערבות אישית" נפרדת ועצמאית של הנתבע - מעולם לא הייתה, ומתוך כל האפשרויות שמר גוטנברג מונה, אף הוא אישר לבסוף שהאפשרות הקרובה ביותר, לערבות אישית" הוא השטר עם ערבות אישית (פרוטוקול מ-6.9.2006 עמ' 32). 11. התובעת נאחזת בסימנים נוספים המעידים לדעתה על כך שנ/1 אינו מתייחס לשטר. לתצהיר עדות ראשית שלהם צרפו הנתבעים עותק מצולם של השטר. בעותק הזה השטר עדיין אינו חתום על ידם וחסרים בו למעשה הפרטים שהושלמו על ידי התובעת לשם הגשתו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל: תאריך הפירעון וסכום השטר בספרות. לפי סימן הפקס אשר מופיע בשוליו העליונים של הצילום הוא נשלח ממשרד הנתבעים באוקטובר 2003 כשהוא לא חתום. מכאן, לטענת התובעת שהשטר נחתם לאחר אוקטובר 2003 - כשנה לאחר שהתקרה השנייה נוצקה, ולכן ברי שהשטר לא פקע עם יציקת התקרה הזו. אני סבורה שמתאריך הפקס וממצבו של השטר המצולם לא ניתן להסיק את שהתובעת טוענת לו. קודם כל, התיזה הזו עומדת בפירוש בניגוד להצהרות של מר גוטנברג בתצהירו. שם כפי שראינו אומר מר גוטנברג שהוא קיבל את השטר מהנתבע ב-15.9.2002. האפשרות שמר גוטנברג קיבל אז כביטחון רק "דוגמא" של שטר- קלושה עד מאוד בעיני והוא גם אינו טוען זאת בתצהירו. שנית, תאריך הפקס אשר מופיע על העותק המצולם של השטר - 26.10.2003 (התאריך נראה בברור על העותק המצולם שצורף להתנגדות) מופיע גם על שני מסמכים נוספים: הערבות הבנקאית על סך של 140,000 ₪ שהוצאה ב-29.8.2002 (סומנה ת/4), וכן על העותק של נ/1 אשר נושא כידוע את התאריך 9.9.2002. מכאן, שהמסמכים הללו נשלחו לנמען כלשהו ממשרדי הנתבעת באוקטובר 2003, אבל לתאריך משלוחם בפקס אין כל קשר לתאריך חתימתם, וכל שניתן להסיק מהעותק המצולם של השטר הבלתי חתום הוא שהנתבעת שמרה במשרדיה טיוטה בלתי חתומה של השטר. ואשר לטענת התובעת כי עצם העובדה שתאריך פירעון השטר לא מולא על ידי הנתבעים, מעידה על כך שלשטר אין קשר ליציקת התקרה השנייה שהרי חזקה עליהם שידעו שאת התקרה השנייה עומדים ליצוק בחודש אוקטובר - גם ב-נ/1 עצמו נמנע הנתבע מלנקוב במועד יציקת התקרה השנייה ואין בזה כל רבותא. נ/1 אינו מתיימר לקבוע את המועד לביצוע שלב זה של הבנייה - זו אינה מטרתו, כל תכליתו היא להגביל את תקופת חיי השטר שנמסר לתובעת, ואך טבעי הוא שהנתבע יסתפק ב-נ/1 בהצבת מגבלה מעשית וברורה בעניין זה. לא הייתה אפוא כל סיבה לנקוב בשטר במועד פירעון. 12. הטענה האחרונה שיש להתייחס אליה - ההסכם מ-15.9.04 אשר נעשה שנתיים לאחר יציקת התקרה השנייה "משמר" את השטר והוא עדות ברורה לכך שהשטר לא פקע - התובעת הסכימה במסגרת ההסכם האמור לכך, שהליכי ההוצאה לפועל שנקטה בגין השטר יעוכבו "וכל העיקולים יבוטלו כנגד המצאת הערבות הבנקאית וחשבוניות המס", וכי עם ביצוע ההתחייבויות של הנתבעים ייסגר תיק ההוצאה לפועל. אבל, מסעיף 8 להסכם האמור עולה שהנתבעים לא וויתרו כליל על הרעיון של התנגדות לביצוע השטר; הנתבע הסביר שהתנגדות לא הוגשה משום שהוא לא זכר אז את הנסיבות שבהן ניתן השטר, וכי הראיה לכך שהשטר פקע נחשפה רק לאחר שהוא עבר דירה. כפי שראינו הנתבע אינו היחיד בפרשה זו שלא זכר. גם מר גוטנברג לא זכר שהוא היה צריך להחזיר ערבות כלשהי לנתבעים. הנתבע, מכל מקום, מייחס את העדר הזיכרון שלו למצב הלחץ והמצוקה שאליו נקלע בשל פעולות ההוצאה לפועל בהן נקטה והתובעת, בניגוד לטענתה שהמצוקה הנטענת כלל לא הייתה, בעצמה סיפקה ראיות לכך שמצבו הכלכלי של הנתבע באותה תקופה היה רחוק מלהיות שפיר (ראה: האישור בדבר היות הנתבעת לקוח מוגבל חמור מוצג 24 בתיק המוצגים של התובעת). 13. בסיכום כולל אפוא אני סבורה שהכף נוטה לטובת הנתבעים וכי הם הוכיחו את הגנתם ברמה הנדרשת. התביעה נדחית אפוא. התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עוד בסכום של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. שטר חובחובשטר