הלנת שכר חברה בפירוק

תביעת חובו של המבקש הוגשה על-בסיס פסק-דין חלוט של בית הדין לעבודה, אשר ניתן טרם מתן צו הפירוק לחברה. מוסד פיצויי ההלנה, הן בגין הלנת שכר-עבודה והן בגין הלנת פיצויי פיטורין, חורג במובהק ובמכוון מהשבת ערכו הריאלי של הסכום אשר נמנע מן העובד שלא כדין, בצירוף הצמדה וריבית המייצגת "דמי שימוש בכסף" שנותר אצל המעביד שלא כדין. לא זו בלבד, שערך פיצויי ההלנה חורג באופן ניכר ממנגונים אלו, אלא שהוא תופח במהירות עם חלוף הזמן. להלן החלטה בנושא הלנת שכר חברה בפירוק: החלטה מונח בפני ערעורו של מר ויקטור קרמר, עובד לשעבר בחברת מערכות אקוודוקט ניהול ופיקוח (1996) בע"מ (להלן: "המבקש" ו"החברה"), על החלטת המנהל המיוחד של החברה מיום 19.2.04. החלטה זו אימצה למעשה את עמדת המוסד לביטוח לאומי, לפיה אין לכלול בגמלה המשתלמת לעובד חברה בפירוק פיצויי הלנת שכר. אין מחלוקת, כי תביעת חובו של המבקש הוגשה על-בסיס פסק-דין חלוט של בית הדין לעבודה, אשר ניתן טרם מתן צו הפירוק לחברה. מאחר ואין עוררין כי המחלוקת אשר בפני הינה מחלוקת משפטית טהורה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. 1. עמדתו של המבקש מתבססת על סעיף 17(ב) לחוק הגנת השכר, הקובע כי פיצוי הלנת שכר יהיה, לכל דבר ועניין, כדין שכר-עבודה, ועל סעיף 20(ב1) לאותו חוק, הקובע דין דומה לעניינם של פיצויי פיטורין. כמו כן, מסתמך המבקש על הגדרות בחוק הביטוח הלאומי, הקובעות כי פיצויי פיטורין מוגדרים לפי חוק פיצויי פיטורין. המבקש מסיק מכך, כי מרגע שהגיש תביעת חוב המתבססת על פסק-דינו של בית הדין לעבודה, הרי העילה המקורית (הלנת שכר) התמזגה אל תוך פסק הדין, ואין להפריד ביניהן, זאת להבדיל ממקרה בו מגיש עובד תביעת חוב שאינה מתבססת על פסק דין שניתן ערב הפירוק. לכן, בתביעה כזו (כך לשיטתו), משמש רכיב ההלנה אך אמצעי טכני לחישוב, אולם מבחינה מהותית הינו נבלע לחלוטין בחוב פיצויי הפיטורין או שכר העבודה. בנוסף לאמור לעיל, קובל המבקש על העובדה כי המנהל המיוחד שינה את החלטתו עקב עמדת הביטוח הלאומי, וטוען כי מפרק או מנהל מיוחד, מתוקף תפקידם המעין-שיפוטי, אינם רשאים לשוב ולעיין בהחלטותיהם אלא אם הוסמכו לכך במפורש בחוק. 2. המשיבים, לעומת זאת, מסתמכים על סעיף 19 לחוק הגנת השכר, הקובע כי אם ניתן כנגד המעביד צו פירוק, לא יהיה המפרק חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר. לטענת המנהל המיוחד, סעיף 17(ב) ודומיו אינם חלים במקרה שהמעביד הפך חדל-פרעון, ובמקרה זה חל הדין המיוחד של סעיף 19 לחוק הגנת השכר. מוסיף המנהל המיוחד וטוען, כי סעיפים 183 ו-189 לחוק הביטוח הלאומי קובעים כי הגמלה תשולם אך ורק בעבור חובות נשוא שכר עבודה או פיצויי פיטורין, וזאת להבדיל מפיצויים אחרים, כגון פיצויי הלנת שכר. בנוסף לאמור לעיל, מבקש המנהל המיוחד להקיש מסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל, אשר מגביל תביעות חוב בגין ריבית. זאת, כפי שקבע בית המשפט העליון בהלכת רע"א 4644/92 חנן ורבקה נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, בכדי לאכוף את עקרון השיוויון, ולמנוע מצב בו אחד הנושים זוכה ליתרון על נושים שווים לו במעמד, אך ורק בשל ריבית מוסכמת או ריבית פיגורים החורגת מן התקרה הקבועה בדין. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת המנהל המיוחד, וטוען כי אין כל מקום להחיל את הפיצוי העונשי של הלנת שכר במקרים של חדלות פרעון, באשר אין עילה "להעניש" את יתרת נושיו של החייב. 3. המבקש, בכתב-התשובה אשר הגיש, חוזר על טענותיו ומוסיף כי סעיף 19 לחוק הגנת השכר פוטר את המפרק מפיצויי הלנה נשוא שכר עבודה, אולם שותק בעניין פיצויי הלנה נשוא פיצויי פיטורין. אי לכך, מבקש הוא להסתמך על ההלכה כי אין המחוקק משחית מילותיו לריק, ולהסיק מן ההן את הלאו. עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 4. מוסד פיצויי ההלנה, הן בגין הלנת שכר-עבודה והן בגין הלנת פיצויי פיטורין, חורג במובהק ובמכוון מהשבת ערכו הריאלי של הסכום אשר נמנע מן העובד שלא כדין, בצירוף הצמדה וריבית המייצגת "דמי שימוש בכסף" שנותר אצל המעביד שלא כדין. לא זו בלבד, שערך פיצויי ההלנה חורג באופן ניכר ממנגונים אלו, אלא שהוא תופח במהירות עם חלוף הזמן. המטרה המסתתרת מאחורי אותו מוסד משפטי דרקוני לכאורה הינה פשוטה: פיצוי עונשי כבד, אשר מטרתו הפיכת הפעולה של הלנת שכר ופיצויי פיטורין לבלתי כדאית במובהק בעבור מעביד. זאת, תוך התחשבות ביחסי הכוחות הבלתי-שווים בין הצדדים, וביכולתו הניכרת של המעביד להתחמק מתשלום המגיע ממנו בתואנות אלו ואחרות, מתוך תקווה כי משאביו הדלים יחסית של העובד יקשו עליו לעמוד בעימות משפטי, או למצער יכפו עליו פשרה נמוכה מן המגיע לו. תכלית דיני ההלנה, אם כן, הינה לאזן פער זה באמצעות הרתעה, אשר מושגת בעזרת שיעורי הפיצויים הגבוהים - פיצויים, אשר דרך חישובם מונעת מן המעביד להיות "אדיש" לחלוף הזמן. 5. כל זאת נכון למצב, בו המעביד סולבנטי, וכל סכום פיצוי הנוסף על המגיע לעובד באופן אובייקטיבי נגרע מכיסו. אלא, שנקל לראות כי המצב משתנה באורח דרסטי כאשר הופך המעביד לחדל-פרעון. במצב זה, סך כל נכסיו ברי-המימוש של המעביד נופל מסך חובותיו. יוצא, כי המעביד צפוי מניה וביה לאבד את כל נכסיו (ובמקרה כי מדובר בחברה - להתחסל לאחר מכן). אי לכך, אין כל ערך הרתעתי להוספת סכום כבד נוסף על מצבת החובות, דבר הגורם לתכליתם של דיני ההלנה להפוך לחסרת משמעות בעבור המעוול שעבורו נוצרו. אלא מאי? מאחר והתחרות על מצבת הנכסים אינה ניטשת עוד בין המעביד לעובד, אלא בין העובד לשאר הנושים (כולל עובדים אחרים), הרי להפעלת דיני הלנה במצב כזה תהיה אף תהיה השפעה ניכרת (ובלתי רצויה) במישור יחסים זה. לשון אחר; סכום פיצויי ההלנה לא יגרע מחלקו של המעביד שחטא, אלא מחלקם של נושים אחרים, אשר לא חטאו במאומה, ואין כל צורך או הצדקה "להרתיעם", על-ידי שימוש במוסד הדרסטי של פיצויי הלנה. טול לדוגמא מעביד חדל פרעון, לו חמישה נושים, שכולם עובדיו לשעבר אשר שכרם לא שולם; אלא שחובו של אחד מהם נוצר שנה ערב הפירוק, ואילו חובם של האחרים נוצר ממש ערב מתן הצו, ואי לכך לא נצברו עליו פיצויי הלנת שכר. יוצא, כי מן הבחינה המהותית, חובו של העובד הראשון שונה מן האחרים אך ורק בשל העובדה, כי חלוף הזמן הוסיף לחוב הפרשי הצמדה וריבית כדין, המייצגים את שחיקת סכום החוב הנומינלי, ואת דמי השימוש בכסף. אך ברור הוא, כי הוספת רכיב גדול של פיצויי הלנה לחובו של העובד הראשון יצור עיוות-דין משווע, באשר הוא מעצים את חלקו של העובד הראשון בעוגת הנכסים, ופוגע במישרין בחלקם של האחרים. דבר זה אינו מתיישב עם עקרון השיוויון, שהינו "נשמת אפם" של דיני חדלות הפרעון, ויוצר אפליה פסולה ואי-צדק משווע כלפי יתרת הנושים הלא-מובטחים (תהיה זהותם במקרה הספציפי כאשר תהיה). יוצא, כי בצדק ניסה המפרק להקיש לעניין זה מן ההלכות שנפסקו בעניין ריבית חריגה; גם שם, התערב המחוקק בכדי למנוע יתרון בלתי-מוצדק מנושה אשר אוחז בידו זכות לפיצוי עונשי חריג (אף אם מקורה אחר, ונעוץ בדיני החוזים ולא במשפט העבודה המגן), וזאת מן הטעם שאין לשלם פיצויים מסוג זה על גבם של יתרת הנושים. בעניין זה יוער, כי צדקו המשיבים בהעירם כי חוב עודף זה אינו נמחק לחלוטין, אלא זוכה למעמד של חוב נדחה - קרי, היה ושולמו החובות הרגילים לכאורם, שבים אנו למצב בו מתחרה הנושה מול החייב המקורי. אזי, נעורה מחדש אף ההצדקה לשוב ולהשית את הפיצוי העונשי. 6. בדיקה תכליתית של הדין מביאה למסקנה חד-משמעית, כי המחוקק אימץ תפיסה זו במלואה, והכניסה במפורש אל תוך דיני הגנת השכר. בדיקת החוק מביאה למסקנה חד-משמעית, כי סעיף 19 הינו דין ספציפי החל במצבי חדלות פרעון בלבד, בעוד יתרת הסעיפים נשוא המחלוקת מהווים את הדין הכללי החל על שכר-עבודה ופיצויי פיטורין. אי לכך, במצבי חדלות פרעון, גובר הדין הספציפי על הדין הכללי. זאת ועוד; אמנם, לשון החוק פוטרת את המפרק מתשלום פיצויי הלנה, אלא שפרשנות תכליתית מביאה למסקנה ברורה, כי אין עסקינן בפטור אישי של בעל התפקיד (אשר אינו חב אישית בתשלום החובות), אלא בפטור מהותי לקופת חדלות הפרעון, המייצגת את הסך הכללי לחלוקה בין הנושים. עיון בסעיפים הרלוונטים בחוק הביטוח הלאומי, על רקע כללי הפרשנות ההרמונית של הדין, תומך אף הוא באותה מסקנה. חובתו של הביטוח הלאומי לשלם גימלה אינה חוב שנוצר עקב התנהגות הביטוח הלאומי, אלא הינה תוצר של דין המעמיד את הביטוח הלאומי בנעליה של קופת הפירוק, ומחייב אותה לשלם במקומה, עד תקרת-חוב מסויימת. לשון אחר; חובת הביטוח הלאומי לתשלום אינה קיימת, אלא במקום בו חלה חובה זהה על קופת הפירוק, אשר נעדרת משאבים מספיקים כדי לעמוד בתשלום כזה. יוצא, כי מקום בו פטר הדין את המפרק מתשלום פיצויי הלנה, לא חב בכך אף הביטוח הלאומי. דבר זה מתיישב עם לשון חוק הביטוח הלאומי, המדברת על גימלה נשוא שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, תוך אימוץ משמעותם המהותית של מושגים אלו. כמו כן מתיישב הדבר אף עם שורת ההגיון ושיקולי מדיניות משפטית ראויה, באשר כספי הביטוח הלאומי אינם אלא כספי ציבור. אין כל עילה להשית על הציבור בכללותו פיצוי עונשי החורג בהרבה מן המגיע לעובד מן הבחינה האובייקטיבית, ולא נועד אלא בכדי להרתיע מעוול, אשר אדיש מניה וביה להשתת הפיצוי הנוסף. 7. זאת ועוד; הלכה פסוקה היא, כי את הדין יש לפרש לפי תכליתו, ולא לפי כללים לשוניים-טכניים גרידא (ע"א 4628/93 אפרופים). מכאן נובע, כי יש להמנע ככל הניתן מבחירה במשמעות לשונית המסכלת את תכלית הדין, ואם קיימות מספר אפשרויות פרשניות ללשון החוק, מן הראוי לבחור באותה פרשנות המקדמת במידה הרבה ביותר את התכלית, ולא ללכת שבי אחר כללים טכניים-פורמליים של פרשנות מילולית. החלת הלכות אלו על המחלוקת שבפני מניבה תוצאה ברורה מאליה; תכלית דיני ההלנה אינה מבדילה כלל ועיקר בין פיצוי הלנה פרי חוב שכר עבודה, לבין פיצוי הלנה שיסודו בחוב פיצויי-פיטורין. בשני המקרים, עמדה בפני המחוקק מטרה זהה - להרתיע מעביד סולבנטי מהתנהגות פסולה השוללת מן העובד את זכויותיו הבסיסיות, הן בגין תקופת העבודה והן בגין סיומה. מסיבה זו, בחר המחוקק להשית בשני המקרים את אותה סנקציה עצמה. אלא, שכפי שהודגם קודם לכן, שימוש בדין זה כנגד מצבת נכסיו של מעביד חדל-פרעון מחטיאה את מטרתה וגורמת אי-צדק וקיפוח זכותם של נושים אחרים, שלא היו שותפים כלל ועיקר להתנהגות הפסולה. מה לי בעניין זה, אם מקורם ה"היסטורי" של פיצויי ההלנה נעוץ בשכר עבודה או בפיצויי פיטורין? לכך לא מצאתי תשובה בכל מסכת טענותיו של המבקש. לא זאת, אלא אף זאת; כשם שסעיף 20(ב1) לחוק הגנת השכר מחיל דין זהה בין פיצויי פיטורין לשכר עבודה בכל הנוגע למעביד סולבנטי, כך ראוי לפרש את הדין בדרך דומה, שיעניק טיפול זהה לחובות אלו אף בעניינו של מעביד חדל-פרעון. זאת הן בשל הזהות המהותית בין האינטרסים שמאחורי הטיפול באותם חובות, והן מכוחה של השאיפה להרמוניה חקיקתית. מכאן עולה, כי פרשנות תכליתית של הפטור מפיצויי הלנה לגוף חדל-פרעון יחול הן על הלנת שכר, והן על הלנת פיצויי פיטורין. אמנם, המחוקק נקב בביטוי "פיצויי הלנת שכר", אולם אין להסיק מכך בהכרח כי מדובר בהסדר שלילי המונע את תחולת הפטור על הלנת פיצויי פיטורין. אף אם פרשנות זאת אפשרית מן הבחינה הלשונית, הרי שאין לה כל עילה מהותית, והיא נוגדת את תכלית החקיקה. אי לכך, הפרשנות הנכונה היא, כי המחוקק בביטוי המקובל "הלנת שכר" כמאליו, אולם התכוון לכלול בכך אף את הלנת פיצויי הפיטורין. כך, מושגת מטרתו הכללית של הדין, ונמנע פירוש נטול הגיון, המצמצם את סעיף 19 לחוק הגנת השכר באורח מלאכותי. 8. עתה לא נותר לי אלא לדון בקצרה בטענותיו הדיוניות של המבקש. אין לאל ידי לקבל את האבחנה שמנסה המבקש ליצור בין עובד אשר מגיש תביעת-חוב במישרין למפרק, לבין עובד אשר הקדים וניהל הליך בבית הדין לעבודה, ותביעת חובו מסתמכת על פסק-דינו של האחרון. יגעתי ולא מצאתי עילה להעדיף את האחרונים באופן כה מהותי על הראשונים, באשר אם אלך לשיטת המבקש, יחול סעיף 19 אך ורק על עובדים שלא הספיקו לקבל פסק-דין לטובתם, בעוד עובדים שהצליחו בכך יהנו מפיצויי הלנה מלאים. לא זו בלבד, כי מצב כזה סותר את עקרון השיוויון ויוצר יתרון כספי עצום שאין מאחוריו כל אבחנה מהותית בין החובות העומדים לזכות כל אחת מהקבוצות דנן, הרי שדין כזה היה גורר אף תוצאות בלתי רצויות אחרות, כגון תמריץ להזדרז ולהגיש תביעות גם כאשר ניתן לנסות ולהסדיר את המחלוקות מחוץ לכותלי בית הדין, וזאת מתוך מחשבה "לשריין" עדיפות פוטנציאלית על עובדים שטרם תבעו, אם וכאשר יקלע המעביד לחדלות-פרעון. זאת ועוד; עמדת המבקש נוגדת אף את ההלכה הפסוקה המושרשת, המקנה לבעל תפקיד הבודק תביעות חוב, "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסקי דין עליהם מסתמכות תביעות החוב. סמכות זאת נועדה במיוחד למצבים, בהם גרמה קריסת הנתבע (במישרין או בעקיפין) למתן פסק-דין אשר משקף ערך העולה באופן משמעותי על החוב בפועל. זאת, בין אם מדובר בפסק-דין אשר ניתן בהעדר הגנה, כאשר לגוף חדל-הפרעון עומדות טענות הגנה טובות שלא מוצו ולא ניתן להן יומן בבית המשפט, ובין אם עסקינן ברכיב-חוב אשר דיני חדלות הפרעון אינם מכירים בו. מה לי, בעניין זה, חלק "אמיתי" או חלק "אריטמתי" מתביעת החוב? לשון אחר; אף אם אקבל את טענת המבקש, כי רכיב הלנה שנפסק בידי בית הדין לעבודה מתמזג עם פסק-הדין, הרי שהוראת סעיף 19 מתירה ואף מחייבת את בעל התפקיד "להציץ אל מעבר לפרגוד" ולהפריד רכיב זה, וזאת בכדי למנוע קיפוח יתר הנושים. גם בטענתו הדיונית השניה של המבקש לא מצאתי ממש; אף אם מונע הדין בעל תפקיד מלתקן את החלטתו בתביעת-חוב, הרי אך ברור הוא, שאין בכך בכדי למנוע את התערבותה של ערכאת הערעור. חובת בית המשפט של חדלות-פרעון לפקח על פעולתם של בעלי התפקיד, דבר הכולל תיקון טעויות משפטיות אשר נפלו בהחלטותיהם המעין-שיפוטיות, אם וכאשר נדרש בית המשפט לערעור של אחד הצדדים על אודותיהן. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד ניתן לכבול את ערכאת הערעור להחלטה שגויה של הערכאה הדיונית שמתחתיה. זאת ואף זאת; אם היה המנהל המיוחד נמנע מתיקון החלטתו, הרי שתוצאת התנהגותו זו לא היתה אלא הגשת ערעור על-ידי המוסד לביטוח לאומי, זכות המוקנית לו בדין, כל אימת שהוא סבור כי החלטת בעל-תפקיד בתביעת חוב של עובדים מחייבת אותו בתשלומים שלא כדין (ראה לעניין זה פש"ר 66/98 איזדורפר). נקל להיווכח, כי במקרה זה, היתה אותה תוצאה נותרת על כנה, באשר בית המשפט של חדלות-פרעון היה מקבל את הערעור, והופך את החלטתו השגויה של בעל-התפקיד. יוצא, כי פעולת המנהל המיוחד אשר תיקן את החלטתו מיוזמתו, כאשר נוכח כי נתפס לכלל טעות, לא נועדה אלא לחסוך בהתדיינות שלא-לצורך, ודין טענת המבקש להדחות. 10. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה. בנסיבות המקרה, ישא המבקש בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 750 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הלנת שכרפירוק חברה