ביזיון בית משפט או הוצאה לפועל





הוגשה בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט לאכוף החלטה.

כנגב הבקשה נטען כי לאור סעיפים 64 ו- 61 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 אין מקום לנקוט בהליכי ביזיון בית המשפט, אלא על המבקש לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך אכיפת ביצוע ההחלטה.

להלן החלטה בשאלה ביזיון בית משפט או הוצאה לפועל ?

החלטה

א.     ההליך

בפני בקשה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש, אשר הוגשה על ידי בעל, המבקש, כנגד אשתו, המשיבה. בבקשה עתר המבקש לכוף את המשיבה לציית להחלטת ביהמ"ש מיום 3.2.2000 בבש"א 2914/00 ולפנות לאלתר את הבית הרשום ע"ש המבקש ברח' ---, שוהם (להלן - "הבית בשוהם") ולהשיב החזקה בו למבקש וכן, להשיב לאלתר את כל המטלטלין אשר נטלה מבית מגורי הצדדים ברח' --- בפ"ת (להלן - "הבית בפתח תקוה") (להלן - "ההחלטה").

במשך התקופה שמיום הגשת הבקשה (23.2.00) נעשו נסיונות רבים בין ב"כ הצדדים להגיע להסדר כולל, על מנת לחסוך הדיון בבקשה ומתן צו כמבוקש. נסיונות אלו נעשו הן בין ב"כ הצדדים לבין עצמם והן בדיונים השונים שנקבעו על ידי ביהמ"ש. אולם, הנסיונות נכשלו ונכון לרגע זה אין חולק, כי המשיבה לא כיבדה את ההחלטה, הבית בשוהם לא פונה והמטלטלין לא הוחזרו לבית בפ"ת ממנו הוצאו.

ב.     רקע עובדתי

העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:

1.     המבקש והמשיבה (להלן - "בני הזוג") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.9.75. מנישואיהם נולדו לבני הזוג חמישה ילדים, מהם אחד קטין.

2.     מזה כשלש שנים מתנהלים בין בני הזוג הליכים משפטיים, אשר הגורם העיקרי להם הינה העובדה, שלאחר שנים רבות של נישואין נודע למשיבה, לתדהמתה, כי לנתבע בת נוספת, אשר נולדה לו כתוצאה ממערכת יחסים אינטימית אותה ניהל עם אשה אחרת במשך כ- 10 שנים.

3.     בעקבות הגילוי האמור, התערערה מערכת היחסים שבין המבקש לבין המשיבה וכן בין המבקש לבין ילדיו. אין חולק, כי החיים במשותף הפכו לבלתי נסבלים.

     המשיבה עתרה פעמים רבות למתן צווי הגנה, אשר יורו על הרחקת המשיב מהבית. לבקשת המשיבה, הורחק המשיב למספר פעמים אולם, לא למותר לציין, כי צו הגנה אינו צו הפרדה ועובר לעזיבת הבית בפ"ת, התגוררה כל המשפחה בבית יחדיו על כל המשתמע מכך.

4.     בשנת 1991 רכשו בני הזוג מגרש בשוהם. הזכויות במגרש נרשמו ע"ש המבקש בעצמו.

     לאחר רכישת המגרש, החלו הצדדים בבניית בית.

     סמוך לפרוץ הסכסוך, הושלמה בניית הבית והמשפחה היתה עתידה לעבור ולהתגורר בו. בשל פרוץ הסכסוך, לא עברה המשפחה להתגורר בבית.

     לטענת המשיבה, במשך כל השנים לא ידעה כי הזכויות בבית נרשמו על שם המבקש בלבד. לטענתה, במשך כל התקופה סייעה למשיב בבניית הבית ואף אמה נתנה לבני הזוג סך של 40,000 ש"ח כעזרה לבנייתו.

     המבקש חלק על זכויות המשיבה בבית בשוהם.

     בשלב זה, אין בכוונתי להדרש לטענות בני הזוג בעניין זה באשר, אין חולק, כי כיום רשומות הזכויות בבית בשוהם בשם המבקש עצמו וכי עד ליום בו עברו התובעת והילדים לבית, התגוררה המשפחה בבית בפתח תקוה.

5.     ביום 1.2.00 היתה קבועה ישיבת הוכחות בתובענות, אשר תלויות ועומדות בפני ביהמ"ש בין בני הזוג.

     סמוך לשעת הדיון התקבל בביהמ"ש מברק מטעם המשיבה ובו ביקשה לדחות הדיון בשל בעיה רפואית של המשיבה.

     לדיון התייצבו המבקש וב"כ המשיבה, אשר הודיעה לביהמ"ש, כי בבוקר הדיון בשעה 7.00 הודיעה לה מרשתה כי עברה להתגורר לשוהם וכי אין באפשרותה להתייצב לדיון שנקבע בשל מצבה הרפואי.

     מייד לאחר הדיון, הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת למתן פס"ד המורה למשיבה לסלק ידה מהבית בשוהם ולהחזיר המטלטלין שנטלה מהבית בפתח תקוה. במקביל, הוגשה בקשה לצו זמני, כאמור.

6.     ביום 3.2.2000 ניתנה על ידי ההחלטה. ההחלטה הומצאה למשיבה כדין.

7.     המשיבה לא מילאה אחר החלטה.

8.     ביום 23.2.00 הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו.

9.     בשים לב למהות ההליכים בבקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש וחומרתם, לא נחתמה על ידי הזמנה לדין על פי הוראות הפקודה וניתנה החלטה, לפיה המבקשת תגיש תגובתה לבקשה תוך 7 ימים מיום שתומצא לה החלטתי.

10.     בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, בין השאר, כי דין הבקשה להדחות על הסף שכן ההזמנה לא נחתמה ולא קוימה וכן, כי לא התקיים דיון בבקשה.

     בנסיבות אלה, הומצאה לתיק ע"י המבקש הזמנה לדיון אשר נחתמה על ידי ביום 13.4.00. ההזמנה נמסרה לב"כ המשיבה.

     בדיון אשר התקיים ביום 18.5.00 טענה המשיבה, כי נפל פגם בהזמנה, באשר זו נמסרה לבא כוחה ולא למשיבה עצמה כנדרש בהתאם למהות ההליך.

     בנסיבות אלה, נקבע דיון נוסף ליום 29.5.00 והוריתי למשיב לשוב ולהמציא הזמנה ולהמציאה ישירות למשיבה.

     אין חולק, כי הזמנה כאמור נחתמה והומצאה למשיבה.

11.     במהלך דיון זה, כמו גם בדיונים שהתקיימו לאחריו (בימים 29.5.00, 12.6.00 ו10.7.00-) נעשו נסיונות של ב"כ הצדדים בסיוע ביהמ"ש להגיע להסדר ונראה היה, כי עלה בידי הצדדים להגיע להסדר כולל.

בדיון אשר התקיים ביום 13.7.00 הודיעו ב"כ הצדדים כי לא עלה בידיהם להגיע להסכם.

     לפיכך, לפנים משורת הדין, ניתנה למשיבה ארכה לקיום ההחלטה עד ליום 23.7.00.

     ביום 20.8.00 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה שכן, עד אותו מועד לא קויימה החלטתי. במקביל נתקבלה בביהמ"ש פנייה מטעם התובעת, אשר הוכתרה בכותרת "תגובה לבקשת הבעל בעניין בזיון" וכן הודעה ובקשה מטעם ילדי הצדדים.

     לא ברור מכח איזו תקנה הוגשה התגובה לבקשה, זאת לאחר שהמשיבה הגישה עוד ביום 30.3.00 תגובה אחרת באמצעות בא כוחה. מה גם, שאין בתגובה האמורה כדי להוסיף על טענות אשר נידונו ונטענו במהלך כל ההליכים אשר התנהלו בפני.

     עם זאת, ונוכח מהות ההליכים בבקשה לבזיון בית המשפט, נקבע דיון נוסף בבקשה.

ג.     דיון

1.     המשיבה אינה חולקת על כך שעד כה, למרות שחלפו כ- 6 חודשים מאז ניתנה ההחלטה, לא קויימה ההחלטה על ידה. יתר על כן, מדברי המשיבה, במהלך הדיונים בפני, נראה, כי אין בכוונתה לקיים ההחלטה גם בעתיד.

2.     טענות ההגנה של המשיבה הן שתיים:
הראשונה - כי הבקשה קא עסקינן הוגשה בדרך של בקשה (בש"א), בעוד שבהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), כך לטענתה, היה מקום להגישה כתובענה חדשה.

השנייה - כי לאור סעיפים 64 ו- 61 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן - "החוק"), אין מקום לנקוט בהליכי ביזיון בית המשפט, אלא על המבקש לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך אכיפת ביצוע ההחלטה.

3.     הנני סבורה, כי דין טענתה הראשונה של המשיבה להידחות.

א.     המשיבה סומכת טענתה זו על האמור בספרו של המלומד פרופ' א. הרנון, בזיון בית משפט על ידי אי ציות (מפעל השכפול בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית ירושלים, תשכ"ה - 1965), 291.

ב.     בספרו מציין פרופ' א. הרנון את ייחודו של הדיון בבקשה לפי הפקודה. לדבריו, לאור נוסחו של סעיף 6 לפקודה, המורה על הצורך להגיש בקשה בצירוף הזמנה לממרה ותצהיר, המפרט את העובדות התומכות בה, אין להגיש הבקשה בדרך של הודעה בדרך המרצה.

ג.     בכל הכבוד, איני רואה עין בעין עם פרופ' א. הרנון את הדברים.

אף בתקופות בהן היה על בעל דין להגיש בקשות ביניים בדרך של "הודעה בדרך המרצה", הכירו התקנות בדרכים נוספות לפתיחת הליכי ביניים, כמו, למשל, בקשה להטלת עיקול. וכך, קבעה תקנה 240 בנוסחה הקודם:

"כל בקשה תוגש בדרך המרצה אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר...".

בשנת 1997 תוקנה תקנה 240 וכיום כל בקשה מוגשת בכתב, אולם, סיפת התקנה לא שונתה ואף כיום נקבע בתקנה "אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר".

לדעתי, יש לראות בהוראת סעיף 6 לפקודה דין אחר. אך כל שקובע דין זה הוא, כי הבקשה תוגש בלווית הזמנה מיוחדת והדיון בה יתקיים בנוכחות הצדדים. אין באמור בהוראת הדין בדבר צירוף ההזמנה והצורך בקיום דיון בבקשה כדי לשנות ממהות ההליך לפי הפקודה, שהינו הליך ביניים במסגרת התובענה, בה ניתן פסק הדין או ההחלטה שאת אכיפתם מבקשים.

לעניין זה ניתן ללמוד גם מדברי כבוד השופט כהן בע"א 228/63 עזוז נ. עזר, פ"ד יז (4) 2541, 2548 (להלן - "פרשת עזוז"):

          "...הלכה פסוקה היא באנגליה שהליכים לפי דיני בזיון בית המשפט, הבאים לאכוף על אחד מבעלי הדין בתובענה פלונית לקיים צו ביניים שניתן באותה תובענה, הם הליכים דיוניים במסגרת התובענה ההיא...".

ד.     איני סבורה שנוסח תקנה 258ו, שענינה בקשות ביניים בבית המשפט לעניני משפחה, משנה מסקנה זו. נוסח התקנה דווקא מתאים לדרישות שהוצגו על ידי פרופ' א. הרנון בספרו, כדרך הראוייה לניהול ההליך בבקשה לפי הפקודה. דהיינו, תמיכת הבקשה בתצהיר וקיום דיון. לעניין זה למדים אנו מנוסח תקנה 258ו(ב), לפיו שאלת קיומו של דיון בבקשה מסורה לשיקול דעת בית המשפט ומובן כי בהפעילו את שיקול הדעת על בית המשפט לנהוג בהתאם לדין מכוחו הוגשה הבקשה ובמקרה של בקשה על פי הפקודה - להורות על קיום דיון בה.

4. מנגד, סבורני , כי טענתה השנייה של המשיבה בדין יסודה.

א.     בפרשת עזוז קבע כב' השופט כהן (עמ' 2549):

"...נראה לי שאין בהליכים הנדונים כאן (הליכי ביזיון - ח.ר.ר.) לא תביעת עלבונו של בית המשפט, כביכול, ולא מסירת אותו עלבון לשיקול דעת של בית המשפט, כאילו ברצותו מעניש וברצותו מוחל."

ב.     עוד נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי הליך לפי פקדות בזיון בית המשפט אינו הליך עונשי, הבא להעניש את המפר, על אשר אינו מקיים את פסק הדין או ההחלטה, אשר ניתנו כנגדו, אלא, מטרת ההליך היא להביא לכך שהמשיב יציית לפסק הדין או ההחלטה.

ג.     נוכח מטרת ההליך, מחד, ואופיו המעין פלילי וחומרת תוצאותיו, מאידך, נקבע, כי אין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת וחמורה פחות לאכיפת ביצוע ההוראה השיפוטית (ראה פרשת עזוז, 2550; ע"א 8659/99 חב' נוף ים כחול השקעות נ. פול פיינרו, דינים עליון, נז 948; וכן רע"פ 7148/98 עזרא נ. זלזניאק, דינים עליון נו 225).

ד.     בענייננו, כטענת המשיבה, מתווים סעיפים 61 ו - 64(א) לחוק דרך חלופית לאכיפת ביצוע ההחלטה. כך, קובע סעיף 61(א) לחוק, כי:

"הטיל פסק-הדין על החייב למסור נכס, יתפוס המוציא לפועל את הנכס וימסרנו למי שזכאי לקבלו לפי פסק הדין".

וסעיף 64(א) לחוק קובע, כי:

"(א) ניתן פסק-דין לפינוי מקרקעין, לרבות סילוק-יד, יקבע ראש ההוצאה לפועל מועד לפינוי בהודעה, שתומצא לחייב... לא פונו המקרקעין עד המועד שנקבע, ייכנס המוציא לפועל למקרקעין האמורים, יפנה אותם וימסרם למי שזכאי לקבלם לפי פסק הדין"

(לעניין זה ראה ספרו של ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והליכות (הוצאת פרלשטיין -גינוסר - עדכון מס' 6), עמ' 406 - 407; עמ' 419 - 422ג').

יודגש, כי לאור הגדרת המונח "פסק דין" בסעיף 1 לחוק, הרי גם ביצוע החלטה נופל בגדר הסעיפים שאוזכרו לעיל.

כלומר, למבקש עומדת האפשרות לפעול לאכיפת ההחלטה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אכן, יתכן, כי הליכים אלה יהיו ממושכים יותר מהליכי בזיון בית משפט, אולם, למעט מקרים חריגים, אין די בכך כדי להצדיק הפעלת הוראות הפקודה. רק, אם וככל, שנסיונות המבקש לבצע ההחלטה באמצעות הליכי הוצאלה לפועל לא יעלו, ניתן יהיה להסתייע בהליכי בזיון (ראה לעניין זה, ס. גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, משפטים טז, 176, 188).

ד.     לסיום

     אשר על כן, הבקשה נדחית.

     אשר לשאלת ההוצאות, לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ולאור העובדה שהמשיבה אינה חולקת על כך שבהתנהגותה היא הפרה ומפירה צו שיפוטי, אין צו להוצאות (לעניין זה ראה, למשל, ע"א 716/82 עירית הרצליה נ. דוד אמר, פ"ד לט (4) 217).



נושאים רלוונטיים נוספים

חיפוש פנימי באתר



דיני משפחה