כריכה כנה

הלכה היא, שעל תביעת גירושין הכורכת בתוכה את עניין המזונות לעמוד במספר תנאים מצטברים כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני: תביעת הגירושין צריכה להיות כנה, ועניין המזונות צריך להיכרך בה כדין ובכנות. הטוען כי קיימת מניעה לדון בעניין המזונות בבית המשפט עקב כריכת המזונות בתביעה לבית הדין, עליו הנטל להוכיח את התקיימות כל התנאים האמורים. כנות הכריכה תיקבע על פי מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, לרבות נוסח תביעת הגירושין, הפרוטוקולים של בית הדין הרבני, דרך הדיון בבית הדין הרבני וכל יתר הנסיבות הקשורות לתביעה שעליה סב הדיון. המועד הקובע לעניין כנות הכריכה הוא מועד הגשת התביעה, אך מאורעות שלאחר המועד האמור יכולים להעיד על כנות או אי כנות התביעה במועד האמור. בין השאר תיבדק כנות הכריכה על פי התנהגותו של הבעל לאחר הגשת התביעה: האם העלה לדיון את נושא המזונות, האם ניסה להתחמק מתשלומם וכיו"ב. להלן החלטה בסוגיית כריכה כנה: החלטה בצעד חריג הגישה המשטרה ביום 20/05/98 בקשה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה שהמשיבים בה הם הן הבעל והן האשה. זאת בעקבות שורה ארוכה של תלונות שהוגשו למשטרת ישראל לפיהן קיימת סכנה ממשית לבני הזוג ולילדיהם אם ימשיכו לחיות ביחד; בין היתר הוגשו תלונות בעניין אלימות הבעל, חטיפת ילד של בני הזוג וניסיון לחטיפת ילדה נוספת, איומים על האשה והתעללות נפשית בה. לאחר דיון בבקשה ניתן צו הרחקה כנגד הבעל. בהיות בני הזוג הורים לשמונה ילדים (כיום ששה מהם קטינים) ומאחר שכבר בדיון הראשון הוברר כי הם מוסתים ונוקטים עמדה חד משמעית בסכסוך בין ההורים נקבע בצו שהבעל רשאי לקחת איתו את ארבעת הילדים הגדולים, ואילו ארבעת הילדים הקטנים ישארו עם האם בדירה. בעקבות הצו עזב האב את הבית ואולם אף אחד מהילדים סרב להשאר עם האם וכולם עזבו ביחד איתו. מראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה, שלבעל היה חלק בסירובם של הילדים להישאר עם האם וכל ניסיון שנעשה להקל על מילוי הצו, לרבות הארכת המועד לביצועו ושיחות של הילדים עם הפסיכולוג ד"ר בראנד, לא הועיל. בדיון שקויים ביום 09/07/98 כפר ב"כ הבעל בסמכותו של ביה"מ לקבוע מקום הימצאם של הקטינים בהסתמך על כך שכבר ביום 08/01/98 הגיש לביה"ד הרבני תביעת גרושין, בה כרך את נושא החזקת הילדים. בהחלטה שניתנה במסגרת הדיון האמור צויין כי טענת הסמכות מקומה במסגרת תובענה בענין המשמורת על הילדים בעוד ההחלטה נשוא הדיון לענין מקום הימצאם של הילדים ניתנה כסעד שבגררא עקב צו ההרחקה שניתן מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה. לגופו של עניין הוריתי, לנוכח המצב ובהתייחס לתסקיר פקיד סעד שנתקבל, על העברתם של האם ביחד עם שלושת הילדים הקטנים למקום מרוחק, ע"מ שאלו יסתגלו לאם ללא נוכחות מאיימת. בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה וכן על החלטה נוספת בעניין ההחזקה הזמנית על הילדים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא ו. זיילר) שקבע שבימ"ש זה הוא המוסמך להכריע בשאלת הסמכות בנושא המשמורת. יצויין כי בין לבין הוגשה ע"י האשה, ביום 14/07/98, תובענה לענין החזקתם של הילדים וב"כ הצדדים סיכמו טעוניהם בשאלת הסמכות. ביום 26/09/98 הגישה האשה תביעת מזונות עבורה ועבור הילדים ובהחלטה שניתנה ביום 14/12/98 נקבעו מזונותיהם הזמניים של האשה והילדים שבחזקתה. בינתיים המשיכו ההליכים בעניין ההחזקה הזמנית על הילדים. ביום 03/12/98 הוצא צו עיכוב יציאה נגד ארבעת הילדים הקטנים, עקב חששה של האם שהאב יקח אותם לחו"ל ולא יחזירם. ביום 31/01/99 נדונה בקשת האב לביטול צו העיכוב וזאת כדי לאפשר לו לצאת עמם לחתונתו של הבן הבכור יחזקאל בארצות הברית ביום 25/02/99. החלטה זו תתייחס הן לשאלת הסמכות והן לבקשה לביטול צו עיכוב היציאה. ההליכים בביה"ד הרבני בטרם החלו ההליכים בבימ"ש זה התנהלו הליכים בין בני הזוג בביה"ד הרבני, כלהלן: ביום 07/01/98 הגיש הבעל תביעת גרושין לביה"ד הרבני בירושלים, בה ביקש מביה"ד "להזמין את הצדדים לדיון בכל הכרוך וכן בכל הכרוך במזונות..." בדיון שקויים בביה"ד ביום 05/05/98 נדונה תביעת הבעל לגירושין "עקב אי תפקודה של האשה ואלימות מצדה". במהלך הדיון ביקש ב"כ הבעל צו החזקה לילדים וצו הרחקה נגד האשה, ונדונו יחסי ההורים והילדים. המשך הדיון נדחה למועד אחר תוך שביה"ד הורה על הגשת תסקיר של עובדת סוציאלית וכן חוו"ד של מומחה. ביום 21/05/98 - למחרת הבקשה לצו הגנה שהוגשה כאמור לביה"מ ע"י המשטרה - הגיש הבעל לביה"ד תביעת גירושין מתוקנת בה כרך נושא החזקת ילדים וחינוכם, מזונות האשה והילדים, חלוקת רכוש ו"כל הכרוך". ביום 26/05/98 הגישה האשה לבית הדין בקשה להעברת הדיון לביד"צ של העדה החרדית. הבעל סירב לכך ולפיכך נותרה התובענה בגדרו של ביה"ד הרבני. יצויין, כי למרות כריכת המזונות בתביעת הגרושין, הוא לא הוזכר ולא נדון בבית הדין הרבני בדרך כלשהי. שאלת הסמכות במהלך הדיונים העלה ב"כ הבעל טענות לעניין סמכותו של בית המשפט לדון בנושאים שהועלו. בסיכומיו טען רק לעניין סמכותו של בימ"ש זה בשאלת מזונות האשה והחזקת הילדים. ממילא זנח טענותיו האחרות וההחלטה תתייחס לענינים שבמחלוקת בלבד. הסמכות לדון במזונות האשה: ב"כ הבעל טוען, כאמור, כי בית הדין הרבני קנה לו סמכות לדון בעניין מזונות האשה, מאחר שהקדים והגיש תביעת גירושין כנה לבית הדין הרבני שבה כרך כדין ובכנות את מזונותיה. ב"כ האשה טוען לעומתו, שגם אם בית הדין הרבני קנה סמכות לדון במזונות האשה, אין מניעה שבית המשפט ידון בנושא זה. טענה זו הוא תומך בהחלטה שניתנה בתמ"ש 22361/97 רמת גן (כב' השופט גרניט). בהחלטה זו נקבע, כי לאחר חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה, אין מניעה שבית המשפט ידון בעניין שיש לו בו סמכות מקבילה לבית הדין הרבני גם כאשר בית הדין הרבני דן בו. דא עקא, שהחלטתו האמורה של כב' השופט גרניט הסתמכה על העובדה, שבחוק בית המשפט לענייני משפחה אין הוראה המונעת מבית המשפט למשפחה לדון בעניין הנתון לסמכות מקבילה שלו ושל בית דין אחר, כל עוד אותו בית דין דן בעניין. בתיקון לחוק בית המשפט לענייני משפחה מיום 30/6/1998 הוספה סיפא לסע' 25 לחוק ולפיה "בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". תיקון זה משמיט את הקרקע מתחת להחלטתו האמורה של כב' השופט גרניט וגם מטעם זה אין להסתמך עליה לענייננו. הלכה היא, שעל תביעת גירושין הכורכת בתוכה את עניין המזונות לעמוד במספר תנאים מצטברים כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני: תביעת הגירושין צריכה להיות כנה, ועניין המזונות צריך להיכרך בה כדין ובכנות (ר' ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155). הטוען כי קיימת מניעה לדון בעניין המזונות בבית המשפט עקב כריכת המזונות בתביעה לבית הדין, עליו הנטל להוכיח את התקיימות כל התנאים האמורים (ר' ע"א 118/80 הנ"ל, ע"א 384/85 בן-יאיר נ' בן-יאיר, פ"ד לט(4) 775). כנות הכריכה תיקבע על פי מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, לרבות נוסח תביעת הגירושין, הפרוטוקולים של בית הדין הרבני, דרך הדיון בבית הדין הרבני וכל יתר הנסיבות הקשורות לתביעה שעליה סב הדיון (ר' ע"א 384/85 הנ"ל). המועד הקובע לעניין כנות הכריכה הוא מועד הגשת התביעה, אך מאורעות שלאחר המועד האמור יכולים להעיד על כנות או אי כנות התביעה במועד האמור (ר' רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(4) 519). בין השאר תיבדק כנות הכריכה על פי התנהגותו של הבעל לאחר הגשת התביעה: האם העלה לדיון את נושא המזונות, האם ניסה להתחמק מתשלומם וכיו"ב (ר' ע"א 384/85 הנ"ל, רע"א 275/87 הנ"ל). באשר לכנות כריכת מזונות האשה בתביעה המתוקנת שהוגשה ע"י הבעל לביה"ד הרבני - אף כי זו מפורשת ונכללו בה נסיבות הענין הנוגעות למזונות, יכולתו הכלכלית של הבעל וכיו"ב, עדיין אין לשכוח כי זו הוגשה יום אחד אחרי הגשת הבקשה לצו הגנה לבימ"ש זה; יתר על כן התנהגותו של הבעל לאחר הגשת התביעה (תביעת הגרושין הראשונה וזו המתוקנת) מעידה שהכריכה לא היתה כנה: מאז שהוגשה התביעה הראשונה (ביום 07/01/98) ועד יום מתן פסק הדין למזונות זמניים בבית משפט זה (14/12/98) לא העלה הבעל את עניין מזונות האשה בבית הדין הרבני, ובית הדין הרבני לא דן בעניין. הבעל טוען שעד 20/5/98 גרו בני הזוג בדירה משותפת ועל כן לא היה מקום לדון במזונות האשה. דא עקא, מהראיות עולה שעקב התנהגות הבעל נאלצה האשה להעדר מהבית לעיתים תכופות, לכמה ימים בכל פעם, וברי שבתקופות אלה לא יכלה להסתמך על האוכל והדיור שבביתה. בנסיבות אלה היה על הבעל להעלות את עניין המזונות בבית הדין הרבני כדי שידון ויפסוק בעניין. הבעל לא רק שלא עשה כן, הוא גם לא העלה בבית הדין את נושא מזונות האשה לאחר שעזב את הבית (ביום 20/05/98) והפסיק לפרנס את אשתו. הבעל מצדיק את העובדה שלא העלה את עניין המזונות גם לאחר שיצא מהבית בכך, שהאשה המשיכה לגור בדירת הצדדים, ועל כן לא היו לה הוצאות דיור, ושאת הוצאותיה האחרות יכלה לקבל מקיצבת הילדים שקיבלה לידיה, שכלל גם את הקיצבה לילדים שבהחזקת האב. טענה זו אין לקבל: מזונות אשה אינם כוללים דיור בלבד והטענה כי קיצבת הילדים שהיא קיבלה עבור הילדים שהיו בהחזקת האב כיסתה גם את מזונות הילדים שנשארו ברשותה וגם את מזונותיה שלה אינה רצינית. מכל מקום גם אם הבעל סבר כן לתומו היה עליו להעלות את הנושא בבית הדין ולהסדיר זאת שם. יתר על כן, גם לאחר שעזבה האשה את דירת הצדדים ועברה לגור בצפון הארץ לא העלה הבעל את עניין המזונות בבית הדין הרבני. בשלב זה בוודאי אין לומר שקיצבת הילדים הספיקה למזונותיה של האשה, שכללה גם מדור. מאחר שבית הדין לא דן ולא קבע מזונות לאשה ולילדים, נתן בית משפט זה פסק דין למזונות זמניים ביום 14/12/98 (כעבור כשנה מהמועד שהגיש הבעל לראשונה את תביעת הגירושין לביה"ד). התנהגותו האמורה של הבעל מעידה על חוסר כנות ועל כך שכריכת המזונות בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני לא נעשתה מתוך רצון לייעל את ההליכים אלא מתוך רצון לחסום את דרכה של האשה לבית משפט זה. הבעל מוסיף וטוען כי האשה לא טענה לחוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונותיה, ובכך הקנתה סמכות לבית הדין הרבני. כאמור, עניין מזונות האשה לא הועלה ולא נדון בבית הדין הרבני. מאחר שכך, לא טענה האשה לחוסר סמכות. אין לצפות מהאשה להעלות בבית הדין את נושא המזונות, שהבעל לא טרח להזכירו, רק כדי לציין שהיא מתנגדת לכריכתו בכתב התביעה, ואין לראות את הימנעותה מלעשות כן כהסכמה לסמכותו של בית הדין. על כן נופלת טענתו זו של הבעל. ממילא, מאחר שהכריכה לא היתה כנה, לא קנה בית הדין הרבני סמכות לדון במזונות האשה, ובית המשפט מוסמך לדון בה. הסמכות לעניין החזקת הילדים: בעניין החזקת הילדים יש להפריד בין שני נושאים אשר ב"כ הבעל בטענותיו ובסיכומיו כרך אותם יחדיו: צווים בענין ההחזקה שניתנו על ידי בית משפט זה במסגרת צו ההרחקה שנתן על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, והחלטה בעניין המשמורת הקבועה על הילדים. הצווים במסגרת צו ההרחקה: כאמור, ההליכים בבית משפט זה החלו בבקשת התובע המשטרתי למתן צו הגנה נגד בני הזוג לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, זאת עקב התרשמותה כי קיימת סכנה ממשית לבני הזוג ולילדיהם אם ימשיכו לחיות תחת קורת גג אחת. מאחר שלפי הראיות שהובאו בפני אמנם נשקפה לילדים סכנה אם הוריהם ימשיכו לחיות בצוותא, הוריתי על הרחקת האב מהבית. לפי סע' 2 (ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה "צו הגנה יכול שיכיל... כל הוראה אחרת הדרושה, לדעת בית המשפט, להבטחת שלומו ובטחונו של בן משפחה, ויכול שיכיל גם הוראות בדבר הסידורים הנדרשים כתוצאה ממתן הצו". במקרה דנן, משהוריתי על הרחקת האב מהבית ועל הפרדה בין ההורים, ולאור העובדה שחלק מהסכסוך בין ההורים היה בעניין החזקת הילדים, ממילא היה צורך לקבוע היכן יימצאו הילדים, וכך נעשה. הצורך בהחלטה לעניין החזקת הילדים היה דחוף במיוחד עקב העובדה שהסכסוך בין הורים לווה בהסתה חמורה של הילדים כנגד האם, דבר שגרם לסיכון שלומם הנפשי. לפי סע' 10 לחוק למניעת אלימות במשפחה "בהליך על פי חוק זה לא תישמע טענה כי בית המשפט מנוע מלדון או מלתת סעד בעניין, מחמת שהוא מתברר בהליך אחר או מחמת שבן משפחה התנה על זכותו על פי חוק זה או מחמת סיבה אחרת". הרציונל מאחורי סעיף זה הוא ברור: המחוקק רצה למנוע מצב בו אדם שנחשף לאלימות לא יכול לקבל סעד בשל טענות דיוניות שונות. על כן אין לקבל את טענתו של הבעל שמאחר שהסמכות היתה נתונה לבית הדין הרבני לא היה בית המשפט מוסמך לנקוט בצעדים שנקט. אמנם, בית המשפט יימנע מלהפעיל את סמכותו האמורה במקום שבית הדין הרבני הקדימו ונתן, במסגרת סמכותו, את הסעדים הנדרשים לשמירת שלומם של הקטינים, זאת לאור עיקרון כיבוד הערכאות שבו הוא מצווה (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757, 762, בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 397). דא עקא, שבמקרה דנן לא פעל בית הדין הרבני במסגרת הסמכויות שניתנו לו הן בחוק למניעת אלימות במשפחה והן בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב1962-, ולא ציווה על סעדים זמניים. כיוון שכך החמיר המצב בבית ואיתו מצב הילדים עד כדי כך שהמשטרה עצמה נקטה בצעד חריג והגישה, כאמור, בקשה למתן צו הגנה כנגד ההורים. הסמכות לדון בהחזקה הזמנית של הילדים במסגרת הבקשה לצו הגנה כוללת גם את הבקשה לעיכוב יציאת הילדים מן הארץ ואת הבקשה לביטול הצו שניתן. צו העיכוב הוצא במסגרת ההליכים הקשורים למתן צו ההגנה, ועניינו בהסדרים הזמניים הנובעים מהרחקת הבעל מהבית. לענין הסמכות לקביעת המשמורת: הנאמר עד עתה יפה לעניין הצווים הזמניים שניתנו מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, ובכללם הצווים לעניין המשמורת הזמנית. לעניין המשמורת הקבועה על הילדים הדין שונה. הלכה היא, שהחזקת הילדים הינה עניין אשר מטיבו ומטבעו קשור בתביעת הגירושין (ר' ע"א 289/92 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4) 625, 629, בג"צ 181/81 מור נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לז(3) 94). על כן, גם אם לא צויין הנושא בכתב התביעה לגירושין, בית הדין הרבני יקנה לגביהם סמכות ייחודית, כל עוד לא שלל אחד מבעלי הדין את סמכותו של בית הדין על ידי פניה קודמת לערכאות אזרחיות (ר' ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג 1085, בג"צ 5507/95 אמיר ואח' נגד בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד נ(3) 321). סמכותו האמורה של בית הדין הרבני לא נגרעה עם חקיקת חוק בית המשפט למשפחה, שכן לפי סע' 25 בו "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי הדין הדתיים". במקרה דנן כרך הבעל את החזקת הילדים בתביעת הגירושין שהגיש, ובית הדין דן בעניין ואף הזמין לצורך מתן החלטתו תסקיר של פקידת סעד וחוות דעת של מומחה, כל זאת בטרם החלו ההליכים בבית המשפט האזרחי. על כן קנה בית הדין סמכות לדון בעניין המשמורת הקבועה על הילדים ובית משפט זה יכבד כל החלטה שיתן. עובדה זו אין בכוחה לפגוע בצווים הזמניים שניתנו על ידי בית משפט זה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, וזאת עד שתינתן החלטה קבועה בעניין על ידי בית הדין (אם בינתיים לא יימצא שיש מקום לפנות בבקשה לביה"מ עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה) או כיו"ב). לענין הבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ: לאחר שקבעתי את סמכותו של בית המשפט לדון בהחזקה הזמנית של הילדים נותר להחליט בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ לגופה. כאמור, האב ביקש לבטל את הצו כנגד הילדים כדי שיוכל לנסוע עם כל ילדיו לחתונת הבן הבכור. הוא הציע שמשפחתה של הכלה, אשר, לדבריו, הביעה את נכונותה לכך, תממן את נסיעתה של האם, ואת שהותה עם שלושת הילדים הקטנים שברשותה בבית מלון. כן הציע, לנוכח חששה של האם מהסתת הילדים נגדה, שתהיה הפרדה במהלך החתונה בין שלושת הילדים שבהחזקתה לבין האב ומשפחתו. יצויין כי האב קבע את המועד האמור לחתונה למרות (ואולי בגלל) שידע שביום זה חל יום הזיכרון לאימה של האם, דבר שמונע ממנה וממשפחתה מלהשתתף בחתונה. האם מצדה מתנגדת לביטול צו עיכוב היציאה כנגד כל הקטינים. לטענתה, יש חשש שאם הילדים יסעו לחו"ל הם לא יחזרו. בנוסף, הבעל, לטענתה, ינצל את הנסיעה כדי להסית את הילדים שאיתה נגדה, וכל הפרדה בינו לבינם לא תהיה אפקטיבית. בדיון בבקשה העידה פקידת הסעד רות אייזמן. המלצתה היתה, שהילדים שבהחזקת האב יסעו איתו לחו"ל, ואילו הילדים שבהחזקת האם לא יסעו. לדעתה, היחסים בין האם לילדים שבהחזקתה עדיין לא יציבים דיים, והילדים עדיין מבולבלים בשל הזעזועים שעברו עליהם, ועל כן כל סטיה מהמסלול שאליו נכנסו כאשר עברו עם האם למקום נפרד תזעזע אותם ותזיק למצבם הנפשי ולקשר בינם לבין האם. לדעתה, לאור חוסר האמון בין הצדדים לא ניתן ליצור הפרדה מספקת בין הילדים לאב ולמשפחתו ובכך למזער את הנזק. פקידת הסעד היתה מודעת לרצונם של הילדים שברשות האם (כמו יתר הילדים) לנסוע לחתונה ולנזק שעלול להיגרם אם ייאסר עליהם הדבר, אך לדעתה הנזק שעלול להיגרם להם אם כן יסעו עולה עליו בהרבה, ועל כן באיזונם של הדברים אין לאפשר להם לנסוע. עפ"י חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סע' 6 (א)) כל אדם חופשי לצאת מישראל והדבר נכון גם לגבי קטינים. אך הזכות לצאת מהארץ, כמו כל זכות יסוד, אינה מוחלטת ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים אחרים הקשורים בעניין (ר' בש"פ 6654/94 בינקין נ' מ"י, פ"ד מח(1) 290, 293). הילדים שעניינם נדון כאן עברו זעזועים רבים הן לפני תחילת ההליכים בבית משפט זה והן במהלכם. הסכסוכים החמורים בין ההורים והסתת הילדים נגד האם גרמו להם נזק נפשי וערערו את מצבם. כיום מנסה האם לשקם את יחסיה עם שלושת הילדים הקטנים שבהחזקתה. נסיון זה הינו עדיין בתחילת דרכו, ובמצב הקיים היחסים בינה לבין הילדים שבריריים. העובדה שהאב אינו עומד בהוראות בית המשפט ומנסה לקיים קשר בלתי מבוקר עם הילדים מקשה על ניסיונות השיקום ומעכבת את החזרת חיי הילדים למסלולם. באירוע כמו חתונה, אשר מטבעו גדוש באנשים, לא ניתן ליצור הפרדה בין הילדים לאב ולמשפחתו. יתר על כן, בהתייחס להתנהגותו של האב לפני ובמהלך ההליכים בפני בית המשפט, וחוסר האמון הקיצוני בין הצדדים, נראית האפשרות להקפיד על הפרדה קלושה עוד יותר. קיים חשש כבד, שהאב ינצל את האירוע כדי ליצור קשר בלתי מבוקר עם הילדים שבהחזקתה של האם, דבר שעלול לערער את מצבם הנפשי ולסכל את כל מאמצי השיקום שנעשו עד כה. הצעתו של האב לדאוג למימון נסיעת האשה לחתונה כדי שתוכל להיות עם הילדים שבהחזקתה הינה חסרת משמעות לאור העובדה שהיא אינה יכולה להשתתף בחתונה עקב יום הזיכרון לאימה. לענין הילדים שברשות האב, חששה של האם כי הוא לא יחזירם ארצה ניתנת להפגה ע"י הוראות לענין ערבויות מתאימות. אשר על כן אני מורה כדלהלן: צו עיכוב היציאה שהוצא נגד הקטין ש. א. יבוטל בכפוף להמצאת ערבויות כדלהלן: ערבות עצמית של האב וכן ערבות צד ג' על סך 500,000 ש"ח כ"א להבטחת חזרתו לארץ עד ליום 15/03/99. צו זה כפוף לכך שהתנאים שנקבעו לענין יציאתו של האב מהארץ ישארו בעינם. נגד הקטינים שברשות האם ישאר הצו שהוצא בתוקפו. המשיב ישלם הוצאות המבקשת בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ מהיום. כריכה (גירושין)