מזונות ילד לא יהודי

להלן החלטה בנושא מזונות ילד לא יהודי: החלטה 1. בפני תובענה למזונות של קטין כנגד אביו - הנתבע. 2. א. אם התובע והנתבע נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים במולדובה (ברית המועצות לשעבר), בשנת 92. ב. אם התובע היא חסרת דת, בת להורים שאף הם חסרי דת ואילו הנתבע הינו יהודי, בן להורים יהודים. 3. בהיות הקטין "נכרי", חובתו של אביו/הנתבע במזונותיו במקרה עסקינן, הינה בהתאם להוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959. (להלן: "חוק המזונות"; "החוק". ( ר' לענין זה דר' בן ציון שרשבסקי, דיני משפחה , מהדורה רביעית 1993 בעמ' 396-7 וכן פרופ' מנשה שאווה, הדין האישי בישראל , מהדורה שלישית בהוצאת מסדה, כרך א', עמ' 324 והאסמכתאות המופיעות שם. 4. ס' 3 לחוק המזונות, העוסק במזונות קטין, קובע את עצם החיוב של אדם במזונות ילדו הקטין, וס' 3 (ב) מורה כי: "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". 5. אשר להיקף החיוב, מלמד אותנו ס' 6 לחוק המזונות כי להבדיל מכללי ההערכה הרגילים של 'מחסור הזכאי ויכולתו של החייב', מזונותיו של קטין צריכים להיקבע ללא התחשבות באלה - "היקף המזונות, מידתם וצרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 - לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב". ר' לענין זה דברי ההסבר לס' 7 להצעת החוק תשט"ז 124, שם נאמר בהקשר לס' 7 שלה, שנוסחו זהה לזה של ס' 6 לחוק המזונות: "היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו על ידי הצדדים (סעיף 12) ובאין הסכמה ביניהם על ידי בית המשפט שיתחשב בנסיבות של כל ענין וענין ויפסוק מזונות - פרט למזונות בחוג הפנימי של המשפחה - לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב". ר' גם ע"א 507/61, בן חיים נ' רזניק , ט"ז 925, 928 מול האות ב' וע"א 132/62, יחמילוב נ' מרמור ט"ז (4), 1520, 1522; פרופ' מנשה שאווה, "היקף תחולת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון מס' 2)", התשמ"א - 1981, מחקרי משפט ב', תשמ"ב - 1982, 219 בעמ' 220 - 221, וכן פרופ' אנגלרד, "מזונות של קטין מעל גיל 15", הפרקליט, יח' ,3, 4. 6. אשר לחלוקת נטל החיוב בין ההורים - טרם חקיקת ס' 3 א' לחוק המזונות העניק ס' 7 שלו שיקול דעת לבית המשפט "לקבוע מידת החיוב של כל אחד מהם, ורשאי הוא לחייבם ביחד ולחוד". אם כך מה הרבותא בס' 3 א' לחוק המזונות? אומר על כך פרופ' מנשה שאווה במאמרו הנ"ל, כי לכל היותר, את ס' 7 לחוק יש לקרוא כעת בכפיפות לס' 3 א' לחוק ועל כן בבוא בית המשפט לחלק את החיוב של ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, כאשר חיובם נובע מכוח החוק ולא מכוח הדין האישי, עליו לעשות זאת 'בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא' כאמור בס' 3 א (ב) לחוק, תוך צימצום שיקול הדעת שהיה לו על פי ס' 7 לחוק. (שם בעמ' 228). 7. א. פרשנות מילולית של הוראות חוק המזונות שנסקרו לעיל מלמדים אותנו שקביעת היקף המזונות של ילד קטין, שהוריו אינם חייבים במזונותיו מכוח הדין האישי, תעשה ע"י בית המשפט 'בשים לב לנסיבות' ומבלי להתחשב במחסורו של הקטין ו/או ביכולתם של הוריו, בהיות החיוב במזונותיו חיוב אבסולוטי, שכן מזונות לפי ס' 3 (כאמור בסיפת 6 לחוק) הם הן אלה שנקבעים על פי הדין האישי והן אלה שנקבעים על פי הוראות החוק. אלה גם אלה מזונות על פי ס' 3 הם. ב. במזונות שייקבעו ישאו ההורים בהתאם לחלוקה שתקבע ע"י ביהמ"ש לפי ס' 3 א (ב) לחוק אשר צמצם את שיקול הדעת שניתן לביהמ"ש בס' 7 לחוק. 8. השאלה אשר הועמדה לדיון ע"י ב"כ התובע היא, מהי הדרך בה ראוי ביהמ"ש להלך בה, עת מתבקש הוא לפסוק את מזונותיו של קטין כשהחבות בתשלומם חלה מכוח החוק ועל פי הוראותיו, ומהי הפרשנות הראויה שיש ליתן להוראות החוק הרלבנטיות לענינינו בכל הנוגע לאמות המידה בקביעת גובה מזונותיו. 9. אליבא דב"כ התובע, הקביעה בדבר צרכיו של קטין שאין עליו חיוב על פי הדין האישי, כמו במקרה שלנו, אמורה להיעשות במנותק לחלוטין מרמת ההכנסות של הוריו. מבחינתו, יש לקבוע את צרכיו של הקטין, ואלה יוטלו על הוריו על פי חלוקת האחריות המפורטת בס' 3 א (ב) לחוק. לדבריו זה מהות ההבדל בין מזונות על פי דין תורה למזונות על פי החוק, כדברי ביהמ"ש בענין בן חיים נ' רזניק: "אלא אודה שגם לדידי יש הבדל, מעשי ביותר, בין דין התורה לבין החוק לענין זה, שבו בזמן שלפי החוק מחייבים אב או אם במזונות ילדיהם הקטינים, בין אם ידם משגת ובין אם לאו (סעיפים 5 ו - 6), הרי לפי דין התורה אין כופין על הצדקה אלא כפי השגת יד (שו"ע יורה דעה, רמ"ז, א'). 10. א. יישום דווקני של הכללים לעיל, לפיהם ייקבעו צרכיו של הקטין במנותק מהכנסות הוריו, עלולה להביא למצב בו ייקבעו לילד צרכים אשר לא ניתנים לסיפוק משום חוסר יכולתם של ההורים לספק אותם בפועל! האם לכך התכוון המחוקק? ב. סבורני שלא! אין כל טעם בקביעת היקף ומידת מזונות של קטין בסדר גודל כזה שאין לחייב כל יכולת לספק אותה. לשון אחר, אין כל אפשרות לקבוע את צרכיו של הקטין במנותק מיכולתם של החייבים בסיפוקם, שהרי אמת המידה לקביעת צרכיו של קטין היא רמת החיים בה חיים הוריו. ג. בעע"מ 87/97, שפושניקוב נ' סקוריק (לא פורסם) קובע סגן הנשיא כב' השופט פורת: "מובן שאם ההכנסות של ההורים נמוכות מאוד אין טעם לקבוע רמת מחייה לילדו בהתאם לזאת צרכים, אשר לא ניתנים לסיפוק ולא נצרכים בפועל משום שמטבעם של ילדים שהם חיים עפ"י רמת החיים של הוריהם...". בע"א 591/81, פורטוגז נ' פורטוגז , ל"ו (3), 449 קובע השופט המנוח שינבויים בדונו בשאלת היחס בין ס' 3 א לחוק לבין סעיף 7 שבו (הדן אף הוא בחלוקת הנטל בין החייבים במזונות), כי את המילים "בשעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא" שבס' 3 א (ב) לחוק, יש לפרש כמתייחסות להכנסותיהם הפנויות של ההורים, "שהרי אם לא תאמר כן לא יהיה זה תיקון אלא קילקול. כי לא יעלה על הדעת, שהורה בעל הכנסה גבוהה ובעל משפחה חדשה גדולה יצטרך לשלם להורה בעל הכנסה נמוכה יותר אך בעל משפחה קטנה בהתאם להכנסתו מבלי להביא בחשבון את הוצאותיו לפרנסת משפחתו הגדולה". דברים אלה מלמדים אותנו ש'יכולת החייב' מהווה פקטור בקביעת 'מידת החיוב' ולא רק לחלוקה הפנימית של נטל החיוב כך ששני הפקטורים, 'מידת החייב', ו'יכולת החיוב' חייבים להלך שלובים יד ביד בקביעת דמי המזונות גם כשפוסקים מזונות לקטין על פי הוראות החוק. 11. א. אם כך הם פני הדברים, נמצאנו כן מתחשבים ב'מחסורו של הזכאי וביכולתו של החייב' בקביעת היקף המזונות, דבר העומד לכאורה בסתירה לסיפת סעיף 6 לחוק. האמנם?. ב. עם כל הכבוד וההערכה אין לעניות דעתי כל סתירה בין הדברים וגם בקביעת מזונותיו של קטין, שהחיוב עליו חל על פי הוראות החוק, יש להתחשב בפרמטרים אלה בקביעת גובה המזונות שיש לפסוק עבורו. הכיצד? 12. א. בהחריגו את מזונות הקטין מכללי ההערכה הרגילים ובקובעו כי אלה צריכים להיקבע ללא התחשבות "במחסורו של הזכאי או יכולתו של החייב" התכוון המחוקק לכך שקטין לעולם יהא חסר והחייב במזונותיו לא יוכל לטעון כי פטור הוא מהם בשל כך שיש לו לקטין משלו. ואולם, את היקפו של אותו מחסור מבחינת מרכיביו, רשאי וחייב ביהמ"ש לקבוע בהתאם לנסיבות הספציפיות של אותו קטין אם כי מבלי להתחשב במה שיש לו לקטין משלו. את המזונות שייקבעו יקבל הקטין מהוריו בהתאם למפתח החלוקה הקבוע בס' 3 א (ב) לחוק, גם אם הוא איננו חסר כאמור, במובן זה שיש לו משלו לכסותם. ר' לענין זה דהכ"נ כרך 20 עמ' 1930, שם אומר שר המשפטים בדיון בקריאה ראשונה: "האב חייב לפרנס את בנו הקטין אף אם יש ידי בידי הבן לספק צרכיו בעצמו, על ידי עבודתו או מרכושו, הוא חייב לחלק עם בנו אף את פת לחמו האחרונה". ב. הוראה זו של סעיף 6 לחוק, יש מי שיאמר שקיצונית היא מדי, אבל היא ההוראה ההופכת את חובת ההורים במזונות ילדיהם הקטינים (על פי החוק) לחובה אבסולוטית מן הצד האחד - הצד של מחסור הזכאי, אך לא רק היא. אבסולוטית גם מבחינת הצד האחר של יכולת החייב. לאמור, החייב חייב במזונות בנו הקטין גם אם חסר יכולת הוא לחלוטין. חוסר יכולתו של החייב אינה פרמטר בקביעת המזונות. אבל, לענין היקף הצרכים יש ליכולת משקל בקביעתם. 13. א. את הפרשנות האמורה מוצא אני במילים "בשים לב לנסיבות" המופיעות בסעיף 6 לחוק לפני הסייג בנוגע למזונות על פי ס' 3. על כך אומר פרופ' אנגלרד במאמרו: "מזונותיו של קטין מעל לגיל 15" , הפרקליט י"ח, 3: "מכאן שעל בית המשפט להעריך את סכום המזונות לפי הנסיבות האוביקטיביות, כלומר עליו לקבוע כמה דרוש לילד בגילו של התובע". הכיצד? אם קנה המידה לקביעת מזונותיו של ילד הינו אובייקטיבי - ללא התחשבות בצרכים המיוחדים שיש לאותו ילד ספציפי שענינו עומד לדיון, נמצא את עצמנו קובעים לכל גיל סדר גודל של מזונות מסויים ואותו נאלץ לפסוק ללא קשר ליכולת החייב ולחלקו בהתאם למפתח החלוקה כמפורט בס' 3 א (ב) לחוק. האמנם? ב. בדין העברי קנה המידה ברור והוא נקבע בהתאם למקור החיוב (הנובע מגילו של הקטין), טיב החיוב והיקפו תוך חלוקה ברורה בין צרכים הכרחיים ולצרכים מעבר לכך. על פי הוראת חוק המזונות אין חלוקה של צרכים הכרחיים וצרכים שמעבר לכך ולכאורה, אם יש לקבוע את מזונותיו של הקטין 'בשים לב לנסיבות', יש לקבוע את מזונותיו הן ההכרחיים והן שמעבר לכך אבל, כיצד ניתן לקבוע את גובהם אם המבחן הוא אוביקטיבי, אלא אם תאמר שהמבחן הוא אוביקטיבי בהתאם לילד בגילו ובמצבו של התובע שאז הופך המבחן להיות סוביקטיבי ממילא. ג. עם כל הכבוד, אין כל סיבה לייחד את מזונות הקטין בקביעת היקפם ומידתם משאר מזונות בני המשפחה. אלה גם אלה, ההיקף והמידה צריכים להיקבע לפי המחסור מחד והיכולת מאידך. האופי המוחלט של החיוב במזונות קטין משמעו שהעובדה שיש לו משלו, אינה שיקול כלל בהטלת החיוב על החייב כמו גם העובדה שהחייב חסר יכולת לחלוטין, גם זו אינה שיקול כלל. את גובה המזונות יש לקבוע בהתעלם מהפרמטרים לעיל (לעניין עצם הטלת החיוב) ב'שים לב לנסיבות' המיוחדות של אותו קטין שענינו עומד לדיון בפני ביהמ"ש דהיינו בהתאם לרמת הצריכה שלו, ובפועל כפי שקבלם בביתו שלו זו ממילא נגזרת מיכולתו של החייב במזונותיו. ד. פרשנות זו נכונה היא לעניות דעתי גם לאור מיקומו של ס' 6 לחוק אחרי ס' 2-5 הקובעים את חובת המזונות לבני המשפחה השונים ובמיוחד אחרי ס' 5 לחוק שענינו 'סולם המזונות' לבני המשפחה האחרים המפורטים בס' 4 לחוק. החובה במזונות 'שאר בני משפחה' אינה אבסולוטית. ס' 5 לחוק קובע במפורש כי: "אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה לפ' ס' 4 אלא במידה שנתקיימו..." אותם תנאים המפורטים בסק' 1-3 לפי ס' 5 . ללמדך, שיתכן בהחלט מצב בו החייב במזונות לפי ס' 4 יהא פטור מתשלומם בשל אי מחסורו של הזכאי ו/או בשל חוסר יכולתו שלו, כחייב. ס' 6 בא להבהיר שבנוגע למזונות קטינים לפי ס' 3 הכללים הם אחרים, כאמור. ה. הערה נוספת לענין זה היא 'שהנסיבות' בהן אמור ביהמ"ש להתחשב הינן כל 'נסיבות' שהן רלבנטיות לקביעת המזונות ור' לענין זה ע"א 132/62, יחמילוב נ' מרמור ט"ז 1520, 1527, ורשאי הוא לקבוע לצורך כך גם הכנסה פוטנציאלית שהרי אמרנו שהקטין לעולם חסר וחוסר יכולת אינו פרמטר בהטלת החיוב. ו. על רקע זה ניתן להבין את דבריו של סגן הנשיא כב' השופט ח. פורת בענין שפושניקוב הנ"ל למרות שלכאורה הם נראים כעומדים בסתירה להוראות החוק כפי שמנסה ב"כ התובע להציג. 14. אשר לאפליה לה טוען ב"כ התובע בין מזונות ילד יהודי למזונות ילד 'נוכרי' - א. מסכים אני עם ב"כ התובע כי ס' 3 א אינו מתיישב עם הוראות הדין האישי העברי בנוגע למזונות ילדים קטינים וניתן להצביע על מקרים רבים בהם ניתן להגיע לתוצאות שונות ומנוגדות כשאנו מחילים את הדין העברי מצד אחד לעומת החלתו של ס' 3 א בנסיבות זהות. ב. על אף זאת אינני סבור שיש להרחיק לכת עד כדי קביעה כי יש בשוני האמור משום אפליה של הקטין עסקינן לעומת 'קטינים יהודים בני גילו'. ומדוע? שכן השוני אינו בקביעת מידת המזונות אלא באופן חלוקת הנטל בסיפוק אותה מידת מזונות שהקטין ראוי וזכאי לה. ג. תכליתו של החוק להבטיח את סיפוק צרכיהם של אותם אלה הזכאים למזונות, וביניהם ילדים קטינים. ילד קטין יהודי אינו אוכל יותר מילד נכרי, אינו מתלבש יותר ממנו וכיוצ"ב רק בשל העובדה כי יהודי הוא, וההיפך רק בשל שהילד נוכרי הוא. ד. בקביעת מידת המזונות אין החוק מפלה בין ילד יהודי לילד נוכרי. כל הענין הוא בחלוקת האחריות בין החייבים במזונות. ילד יהודי יקבל את המזונות להם הוא צריך בהתאם לעקרונות החלוקה של הדין העברי בכפוף למקור החיוב, טיבו והיקפו וחובתה של האם להשתתף במזונותיו מכוח דיני הצדקה המהווים אף הם חלק מהדין האישי. ילד נוכרי יקבל את המזונות להם הוא זקוק ואשר יקבעו על פי ס' 6 לחוק 'בשים לב לנסיבות' בהתאם לעקרונות החלוקה הקבועים בחוק בס' 3 א (ב) ובס' 7 לחוק. ה. אמנם נכון הוא שס' 3 א נועד מלכתחילה לחול על כל האוכלוסיה, בפרט על יהודים, כפי שהדבר עולה מדברי ההסבר להצעת החוק התשמ"א 1530 ואולם, ברור היום, כי מנסחי הצעת החוק יצאו מנקודת הנחה לא נכונה שעל פי המצב המשפטי שקדם לס' 3 א לחוק אין אפשרות לחייב בצורה הולמת את האם היהודיה להשתתף במזונות ילדיה הקטינים גם אם יש לה הכנסות מרובות - דבר שאינו נכון על פי ההלכה היהודית ואינו תואם את הפסיקה הלכה למעשה. ללמדך, שמה שהיה לנגד מנסחי הצעת החוק היתה הנחה (גם אם מוטעית היא) שיש לדאוג לחלוקת המעמסה הכספית של המזונות ביחס הולם להכנסה הריאלית של שני ההורים - לאמור כל ס' 3 א עוסק בשאלת חלוקת נטל האחריות ולא בקביעת מידת המזונות. (ר' לענין זה פרופ' מנשה שאווה היקף תחולת חוק לתיקון דיני משפחה/מזונות) תיקון מס' 2, התשמ"א - 1981, "מחקרי משפט" (ב), 219, וכן פרופ' מנשה שאווה, היחול ס' 3 (א) לחוק המזונות על הורים יהודים? הפרקליט ל"ה (א), 58). ו. זאת ועוד, מצבו של קטין 'נוכרי' טוב יותר ממצבו של קטין יהודי שכן החובה האבסולוטית המוטלת על הוריו חלה גם לצרכים הכרחיים וגם לצרכים הלא הכרחיים בעוד שקטין יהודי יקבל את מזונותיו שמעבר להכרחיים רק אם 'ידם משגת' על פי העקרונות של דיני הצדקה. ז. ברור אם כן שקטין 'נוכרי' יהא זכאי למזונותיו הן ההכרחיים והן שמעבר לכך כשמידתם והיקפם יקבעו על פי 'הנסיבות' ואם אותן נסיבות מביאות לקביעת מזונות בהיקף 'הכרחי' בלבד, כך יהיה! אלא שהחובה תוטל על ההורים יחד לפי חלוקת האחריות שבס' 3 א (ב) לחוק. ח. אין בכך שום אפליה לעניות דעתי ובפרשנות שהצעתי השוויתי, כך רוצה אני להאמין, בין ההיקף והמידה של ילד נוכרי לילד יהודי כשההבדל הוא אך ורק בחלוקת הנטל. ט. אמנם נכון הוא שמבחינה חשבונאית, בשל הקביעה שגם צרכים הכרחיים יחולו על שני ההורים, יש בידי מי שמחזיק בקטין פחות כסף לו ולקטין ממה שיש בידי הורה יהודי שכן צרכיו ההכרחיים של זה מסופקים ע"י האב בלבד. אך זוהי מצוות המחוקק ואינני סבור שיש ביכולתו של ביהמ"ש להחיל את עקרונות הדין האישי העברי מקום שאמורים לחול הוראות החוק, אפילו מכוח עקרונות השיוויון שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. המחוקק הבחין בין מי שיש לו דין אישי לבין מי שאין לו דין אישי. בע"א קוטיק נ' וולפסון ה' 1341, 1345 קובע השופט זילברג המנוח: "מדוע נידונים עניני המצב האישי על פי החוק הדתי או הלאומי של בעל הדין? על שום שהסדרם אינו דבר השווה לכל נפש; על שום שענינים אלה, חוט של הווי ומסורת משוך עליהם והם שונים ומשתנים עם הבדלי השקפת עולם - השקפות דת, מוסר, תרבות, מסורת, מנהגים וכו' - של הנוגעים בדבר". כך על מי שיש לו דין אישי ואם בחר המחוקק להחיל הוראות חוק חילוניות על מי שאין לו דין אישי כיצד נחיל אנו את הדין האישי ודווקא את הדין העברי עליו? 14. ומן הכלל אל הפרט - א. ב"כ הצדדים הסכימו על הכנסות שני ההורים ולצורך המזונות הזמניים אני קובע כי הכנסת האב על פי 8 תלושי השכר שצירף היא כ - 4,200 ש"ח נטו לחודש, והכנסת האם לפי 7 תלושי השכר שצירפה היא כ - 2,700 ש"ח נטו לחודש. ב. אשר לצרכי הקטין, כל עוד לא יוכחו אלה בפני כדבעי בשלב ההוכחות, לא אוכל לקבוע כי הצרכים המפורטים בס' 16 לכתב התביעה הם אכן הצרכים האמיתיים - הן ההכרחיים והן שמעבר להכרחיים. יחד עם זאת, ברור לי שלבד מצרכים רגילים של מזון, ביגוד והנעלה יש לקטין עסקינן את הצרכים הבאים: מדור - 320 ש"ח. ר' ס' 14 (א) לכתב התביעה ולענין הז הילכת הראל אינה מבחינה בין קטין לקטין. הוצאות מדור - לא הובאו כל נתונים לענין זה. הסכום שנדרש בס' 14 (ב) לכתב התביעה נראה לי גבוה בהתחשב בעובדה שמדובר בדירת 3 חדרים באריאל כאשר גר בדירה אדם נוסף שנושא אף בהוצאות החזקת הבית. לא יעלה על הדעת שההוצאות הכוללות מגיעות ל - 1,500 ש"ח ואולי אף יותר אם הסך' הנקוב בס' 14 (ב) מתייחס להוצאות האם בלבד. יש בדעתי להעמיד את חלקו של הקטין בהוצאות המדור על 200 ש"ח לחודש. הוצאות חינוך - נכון ליום הגשת התביעה היה הקטין בן 5.5 שנים, (ס' 2 לכתב התביעה). לא התברר לי די הצורך היכן מתחנך כיום הקטין, כנראה בגן חובה. לא הובאו לי במהלך הדיון שום נתונים על עלות שכר הלימוד והוצאות אחרות לרבות צהרון וכו'. למרות שהתקיים בדצמבר 1998 אחרי שהתחילה כבר שנת הלימודים על כן, אקבע את עלותם של אלה, שברור לי שהם קיימים, על דרך האומדנה - 600 ש"ח לחודש כולל צהרון. אשר לשאר הצרכים אותיר אותם לשלב ההוכחות. ג. סך' הצרכים כולל מזון, ביגוד והנעלה נקבעים על ידי לכדי 1,800 ש"ח, ובניכוי קיצבת הילדים המשולמת ע"י המל.ל. - 1,650 ש"ח. חלוקת הנטל בהתאם לס' 3 א' (ב) לחוק המזונות: 60% על הנתבע 40% על האם. 16. סוף דבר א. הנתבע ישלם למזונות הקטין, לידי אימו, כמזונות זמניים סך של 990 ש"ח לחודש החל מיום הגשת התביעה 9.9.98 ובכל 9 לחודש. (להלן: "דמי המזונות"). ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עידכון אחת לרעותה. ג. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא מדד חודש ינואר 99 כפי שפורסם ביום 15.2.99. ד. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ה. הנתבע יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי אם התובע, כמזונות עבור הקטין בגין תקופת החיוב שלעבר. ו. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת הנתבע, מיום 9.9.98, ועד היום ישולמו ע"י הנתבע בשישה תשלומים חודשים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות יחד עימו - 9.3.99. ז. קיצבת הילדים של המ.ל.ל. עבור הקטין תשולם לידי האם בנוסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל. ח. אני קובע את התיק להוכחות ליום 14.9.99 שעה 12:00. הצדדים יגישו הרצאת פרטים מעודכנת ל - 15 ימים לפני הדיון בלוויות כל המסמכים שבדעתם להסתמך עליהם בשעת הדין וימציאו העתק כל אחד לצד השני. והערה אחרונה - בשל הצורך בהתייחסות ראויה לטענות ב"כ התובעת, אשר אף בקש לסכמן בכתב, התארך הזמן למתן החלטה זו. קטיניםמזונות ילדיםיהדותמזונות