דייר מוגן בעסק

סעיף 25(א) לחוק הגנת הדייר שכותרתו "דייר של בית עסק שזנח משפחתו" קובע כי דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח בן-זוגו, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק והיו מתגוררים יחד תקופה זו. להלן פסק דין בנושא דייר מוגן בעסק: פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות מפי כב' השופט ה' פינשטיין, מיום 24.3.05 (ת"א 3313/02) שבו דחה תביעת פינוי שהגישו המערערים נגד המשיבה בקשר עם חנות בראשון לציון. רקע 1. המערערים הם בעלי נכס ברחוב רוטשילד 3 בראשון לציון הכולל חנות שבה מנוהל עסק לממכר פרחים (להלן: "החנות"). בשנת 1973 הושכרה החנות בשכירות מוגנת (להלן: "הסכם השכירות") למנוח יעקב אשכנזי ז"ל (להלן: "המנוח"). לאחר מות המנוח הושכרה החנות למשיב הפורמלי מס' 1 מר יוסף אשכנזי (להלן: "יוסף") שהוא בנו של המנוח ובעלה לשעבר של המשיבה - בני הזוג התגרשו בשנת 2004. השכרת החנות ליוסף נעשתה בהסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") שאליו הגיעו המערערים ויוסף ביום 19.7.00, במסגרת דיון בתביעה שהגישו המערערים בשנת 1998 נגד יוסף ונגד בנו קובי (שהוא גם בנה של המשיבה; להלן: "קובי"), בטענה שעם פטירת המנוח זכאים היו המערערים לפינוי החנות. בהסכם הפשרה ובפסק הדין שאישר אותה נאמר מפורשות שלקובי אין כל זכות, או רשות שימוש בחנות. כן הוסכם שתנאי הסכם השכירות המקורי שעליו חתמו המערערים עם המנוח, ימשיכו לחול על השכירות לפי הסכם הפשרה. 2. בכתב התביעה המקורי בתביעה דנן, שאותו הגישו בשנת 2002, טענו המערערים שיוסף נטש את החנות ומסר את החזקה בה למשיבה הפורמלית מס' 2 - חברת גן האורן בע"מ (להלן: "החברה") ועל כן הם זכאים לפינוי. 3. נגד יוסף והחברה ניתנו פסקי דין בהעדר, לאחר שלא הגישו כתבי הגנה, ואין לפנינו ערעור עליהם. בטרם ניתנו פסקי הדין ביקשה המשיבה להצטרף לדיון כנתבעת, בטענה שהיא מחזיקה בחנות כדיירת מוגנת על פי הוראת ס' 25(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: "החוק"); המערערים הסכימו לצירופה, והתביעה תוקנה באופן שכללה כנתבעת גם את המשיבה. בכתב התביעה המתוקן טענו המערערים שיוסף נטש את החנות והפר את ההסכמים כאשר מסר את החזקה והשימוש בחנות לקובי ואף למשיבה. המשיבים כפרו בטענות המערערים וטענו שהמשיבה זכתה למעמד של דייר מוגן מכוח ס' 25(א) הנ"ל. 4. בית משפט קמא הציב לדיון שתי שאלות: האחת אם הפר יוסף את הסכם השכירות בכך שמסר את החזקה והרשה את השימוש בחנות לחברה; השנייה עניינה בתחולתו של ס' 25(א) לחוק, דהיינו פריסתה של הגנת החוק על בן זוגו של דייר שחדל להחזיק בבית העסק, והשאלה היא מתי ובאלו נסיבות חדל יוסף להחזיק בחנות. 5. אשר לעניין מסירת החזקה והשימוש לחברה - לבית המשפט הוגשו ראיות והן קבלה/חשבונית הנושאת הטבעה של חותמת "גן האורן בע"מ" בכתובת החנות, וקבלה של קופה רושמת עליה נרשם שם החברה. המסמכים הוצאו תמורת פרחים שנרכשו בחנות. המערערים טענו שהקבלות הללו הן ראיה שהחברה מנהלת עסק בחנות והחזקה בחנות בידיה. בית המשפט מצא שאין בניהול עסק של חברה בחנות כדי להוכיח מסירת חזקה בה "ויתכן גם ייתכן כי החזקה בחנות תהיה בידי אדם פרטי, וחברה שלו תנהל עסק בתוך החנות המוחזקת על ידו" (עמ' 40). בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה שהיא ששילמה את שכר הדירה ולא החברה ומכאן שהחברה אינה זו המחזיקה בחנות. בית המשפט עמד על היותו של קובי, כאמור בנם של יוסף והמשיבה, בעל המניות בחברה, ואף על פי כן ציין שעניין "הקשר בין יעקב והחברה לבין החנות לא נחקר ולא גולה במהלך החקירות של הצדדים". לסיכום קבע בית המשפט "אין כל ראיה החלטית משכנעת לפיה עברה החזקה בחנות לחברה". 6. אשר למעמדה של המשיבה - בית המשפט מצא שיוסף זנח את המשיבה בקיץ 2002. בית המשפט קיבל, בהעדר ראיה מפריכה, את טענת המשיבה שעבדה עמו בחנות שנים רבות ושילמה את שכר הדירה מחשבונה שלה. אמנם, ציין בית המשפט, המערערים הציגו לפניו גרסאות אחדות של המשיבה באשר למועד שבו יוסף זנח אותה, אך ציין שכל המועדים הללו נעים סביב מועד קרוב והזניחה הסופית הייתה באוגוסט 2002. לפיכך מצא בית המשפט שהמשיבה זכאית למעמד של דייר מוגן מכוח ס' 25(א) לחוק. 7. למעלה מן הצורך דן בית המשפט בשאלה אם זכאית המשיבה לסעד מן הצדק וקבע שבנסיבות שהוכחו לפניו בדבר מצבה ומחלתה, ולנוכח תשלום שכר הדירה כסדרו, זכאית המשיבה לסעד מן הצדק למניעת פינוי שהרי "לא יהיה זה צודק" להורות על פינויה. בית המשפט לא קבע את תוכנו ושוויו של הסעד מן הצדק שהיה מעניק לה. 8. לפיכך דחה בית משפט קמא את התביעה אך לא חייב את המערערים בהוצאות מהטעם ש"לא יהיה זה צודק" לחייבם. טענות המערערים 9. המערערים טוענים שיוסף נטש את החנות והעביר את השימוש והחזקה בה לחברה; בכך הפר הן את הסכם השכירות הן את הסכם הפשרה, באופן שהקנה להם זכות לפינוי. כמו כן הם טוענים שקמה להם זכות לפינוי מפני שיוסף הפר את תנאי השכירות כשלא שילם לעירית ראשון לציון את חובותיו בגין הנכס. 10. אשר לעניין העברת השימוש והחזקה לחברה - המערערים גורסים שהכרעה נכונה במחלוקת צריכה להיות מעוגנת בשאלה על מי היה נטל ההוכחה, לאחר שהם הוכיחו, באמצעות הקבלות ובאמצעות תשובת המשיבה בחקירה שכנגד העולה כדי הודאה, והן על פי הודאתה בכתב ההגנה, שהחברה השתמשה בחנות. לדעת המערערים לנוכח חומר הראיות שהביאו, עבר הנטל למשיבה שלא עשתה דבר כדי להרימו, ואפילו לא זימנה להעיד את בנה, קובי, שהיה מנהלה של החברה. המערערים בוחנים אחת לאחת את נימוקיו של בית משפט קמא לדחיית טענותיהם בעניין זה, וטוענים שאין הן עומדות במבחני ההגיון והפסיקה. 11. אשר למעמדה של המשיבה כמי שבן זוגה זנחה והייתה לדיירת (ס' 25 לחוק) - המערערים גורסים שהמשיבה לא הוכיחה שתנאי ס' 25 התקיימו. לטענת המערערים היו בפיה של המשיבה 7 גרסאות שאף אחת מהן אינה עולה בקנה אחד עם חברתה. לפי אחת הגרסאות, שנתמכה בכתב תביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני בשנת 1999 שבו עתרה נגד יוסף לגרושין, ציינה המשיבה שיוסף זנח אותה כבר אז. המשיבה חזרה על הדברים בבקשה שהגישה לבית משפט קמא להצטרף כנתבעת לתביעת הפינוי שהגישו המערערים, בעת הדיון בבקשה וגם בכתב ההגנה שהגישה לאחר הצטרפותה. הגרסה שקיבל בית המשפט שהזניחה הייתה תהליך שהתמשך על פני שלוש שנים היא גרסה חדשה שצצה רק בסיכומים לפני בית משפט קמא. 12. המערערים טוענים כי בנסיבות שהוכחו אין המשיבה זכאית לסעד מן הצדק. טענות המשיבה 13. המשיבה תומכת בפסק הדין של בית משפט קמא מנימוקיו, וטוענת כי אין לבית המשפט שלערעור להתערב בקביעותיו המעוגנות בחומר הראיות שהיה לפניו. לטענתה היה על המערערים להוכיח מה פשר הקבלות ושם החברה המופיע עליהן, והם לא הוכיחו, במיוחד שהשם "פרחי נצחון" המופיע על הקבלה הוא שמה המסחרי של חנות המשיבה. המשיבה טוענת כי המערערים אינם מבחינים בין טענתם שיוסף נטש את החנות לבין הטענה שהעביר את השימוש והחזקה בה לחברה, וכי המערערים לא הוכיחו שהחברה תפסה חזקה בחנות או השתמשה בה. גם אם איפשר יוסף לחברה לעשות שימוש כלשהו בחנות, עדיין לא היה בכך משום העברת השימוש, או מסירת החזקה בחנות לחברה. לטענת המשיבה, שילמה היא עצמה את שכר הדירה למערערים ואין זה סביר שהייתה משלמת את שכר הדירה אלמלי היו לה זכויות בחנות. כך גם עירית ראשון לציון שהמשיכה לחייב בארנונה את יוסף ולא את החברה. המשיבה טוענת שהמערערים הם שהיו צריכים לזמן את קובי ואת יוסף למתן עדות, שהרי נטל ההוכחה המשיך לרבוץ עליהם. אשר לגרסת המשיבה לעניין המועד שבו יוסף זנח אותה טוענת המשיבה שמועד הזניחה הוא המועד שבו ניתק יוסף את הקשרים עמה "ניתוק מעשי וכולל" וזה קרה רק באוגוסט 2002. אמנם המשיבה טענה בכתב התביעה לגרושין שהצדדים חיו בנפרד כשלוש שנים בעת הגשת התביעה אך יש להבדיל בין חיי משפחה מעורערים כפי שהיו באותה תקופה לבין ניתוק כולל ומוחלט שלהם. כך גם לגבי הגירסות האחרות שמסרה שגם בהן יש להבחין בין חיי משפחה מעורערים לבין ניתוק סופי. לטענת המשיבה לא בכדי היא הגישה את כתב התביעה לגרושין רק בשנת 2002, לאחר שהגיעה למסקנה כי אכן ניתוק הקשר הוא סופי. עוד המשיבה מציינת שדירת בני הזוג נמכרה בהליכי כינוס נכסים ולפי צו ראש ההוצאה לפועל היה עליה ועל יוסף לפנותה בחודש יוני 2002; עד אז התגוררו בני הזוג בדירה; על כך ועל נקודות נוספות בתצהירה לא נחקרה המשיבה כלל ויש על כן לראות את גרסתה כנכונה. לסיכום טענותיה, טוענת המשיבה שהיא זכאית לסעד מן הצדק כפי שקבע בית משפט קמא, בין היתר מהטעם שהחנות היא מקור פרנסתה היחיד, והיא עצמה אינה בקו הבריאות. דיון והכרעה 14. אכן כטענת המשיבה דין הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהערכות העדים ובממצאים שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. אנו סבורים שהמקרה שלפנינו הוא אחד המקרים הללו. בית משפט קמא לא עסק בפסק הדין במהימנות העדים שהופיעו לפניו ולא אמר דבר וחצי דבר לגבי העדפה של עד פלוני על פני אלמוני. גם קריאה מדוקדקת של פסק הדין אינה מעלה רמז כלשהו להערכת בית המשפט את העדויות, ובית המשפט לא הזכיר למעשה כלל את עדותה של הגב' שר שהעידה מטעם המערערים. לפיכך ההיגיון העומד ביסודו של הכלל הנותן יתרון לערכאה הדיונית מפני שהיא שראתה ושמעה את העדים אינו חל בענייננו. יתר על כן, ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא הם הלכה למעשה מסקנות שהסיק מחומר הראיות שהיה לפניו והפרוש כולו אף לפנינו, ולא מצאנו בפסק הדין תשובה הולמת לטענות המערערים באשר לדרך שבה הגיעו בית משפט קמא למסקנותיו. 15. באשר להעברת השימוש בחנות לחברה: לא מצאנו בפסק הדין התייחסות של בית המשפט להודאתה של המשיבה בחקירה שכנגד בקשר עם בקשתה להצטרף כנתבעת לתביעת המערערים שהוגשה מלכתחילה רק נגד יוסף וקובי. החקירה התקיימה ביום 27.5.03 והמשיבה העידה: "אני התחלתי לעבוד בנובמבר 2002 והעוסק המורשה היה על שמי. העוסק המורשה היה על שם גן האורן בע"מ היה בטווח של שנה" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 18-19). בתצהיר העדות הראשית שהגישה הצהירה המשיבה שנרשמה עוסקת מורשה רק ביום 11.12.02 (סעיף 21). כאן אולי המקום לציין שהמערערים הגישו את כתב התביעה לבית משפט קמא ביום 5.11.02. לדברים אלו יש להוסיף את מחדלה של המשיבה מלזמן את בנה קובי להעיד על מעשיה של החברה שבשליטתו ואת התנגדותה להמצאת מסמכים הנוגעים לכך לרבות דוחות מס. משהודתה המשיבה שהעסק שבחנות התנהל תחת תיק עוסק מורשה של החברה היה עליה למצער לזמן את בנה כדי להסביר את הדברים ולא הייתה גם מניעה שתזמן לעדות את יוסף בעלה לשעבר. לא זו בלבד אלא שבחקירתה התחמקה המשיבה מלהשיב לשאלות שנגעו למחזיקים בחנות (ר' למשל עמ' 32 שורות 5-6). 16. אנו סבורים שהיו לפני בית המשפט ראיות לכאורה שהמשיבה התחילה לנהל את החנות רק לאחר הגשת התביעה לבית משפט קמא, ושעד אז פעל העסק בעבור החברה. די היה בראיות הללו כדי להעביר את הנטל למשיבה לסתור את הדברים והיא לא הצליחה להרימו. 17. באשר למעמדה של המשיבה לפי ס' 25 לחוק: גם כאן אין מסקנתו של בית משפט קמא מתיישבת עם חומר הראיות הכולל גם דברים ברורים מפיה של המשיבה השוללים את טענתה להגנת החוק מכוח הוראת ס' 25. 18. נביא תחילה את הוראת ס' 25(א) לחוק שכותרתו "דייר של בית עסק שזנח משפחתו" וזה לשונו: "דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח בן-זוגו, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק והיו מתגוררים יחד תקופה זו." אמנם ייתכן ועד ישתמש במונח "זנח" באופן שונה מהמשמעות שיש ליתן למונח זה בהדבק הדברים של ס' 25 לחוק. אולם קשה להלום שהשימוש שעשתה המשיבה במונח זה ובמונחים אחרים יכול להתיישב עם התוצאה שאליה הגיע בית המשפט. כך למשל בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה נגד יוסף בחודש נובמבר 2002 היא טענה (בסעיף 4): "הצדדים חיים בנפרד מזה תקופה ארוכה (כ-3 שנים)". בבקשה (בש"א 1198/03) שהגישה ביום 27.1.03 לבית משפט קמא לצרפה כנתבעת טענה המשיבה בסעיף 20: "מזה כשלוש שנים ש[יוסף] זנח את המבקשת, ניתק כל קשר ומגע עם המבקשת ושאר בני המשפחה, ועפ"י מצב הדברים, ניראה כי זניחת המשפחה על ידי [יוסף] הנה מוחלטת וסופית, מדובר בניתוק כולל ומוחלט של הקשר המשפחתי ולא רק ניתוק מבית העסק". (ההדגשות במקור) המשיבה חזרה על הדברים בסעיף 11 לתצהיר שהגישה בתמיכה לבקשה ובסעיף 9ח' לכתב ההגנה שהגישה לאחר שבית המשפט קיבל את בקשתה והורה על צרופה כנתבעת. אנו סבורים שדי בדברים מפורשים אלו שהצהירה המשיבה לפני בית משפט קמא, כדי לשלול את מסקנת בית משפט קמא שיוסף זנח את המבקשת בהדרגה ורק באוגוסט 2002 הייתה הזניחה ברורה ומוחלטת במשמעות של ס' 25. 19. מטעמים אלו (ולא הזכרנו אלא מקצת הסתירות שבדברי המשיבה שפורטו אל נכון בעיקרי הטיעון של המערערים) אנו סבורים שהמשיבה לא הצליחה להוכיח שקמה לה זכות דיירות מוגנת לפי ס' 25 לחוק. 20. סעד מן הצדק: בית משפט קמא נתן פסק דין לפינוי נגד יוסף ונגד החברה בד בבד עם החלטתו על צירופה של המשיבה כנתבעת. פסק הדין האמור ניתן על יסוד מצב הדברים בעת הגשת התביעה; באותה עת מי שהפעיל את העסק בחנות הייתה לכאורה החברה, ואילו המשיבה החלה לעסוק בחנות רק לאחר הגשת התביעה. אמנם בית משפט קמא קבע שהיה מעניק למשיבה סעד מן הצדק אילו נזקק לכך, אך קשה להלום כיצד היה עושה כן כאשר המשיבה לא הגיעה למעמד של דיירת בחנות כלל. לפיכך אין מקום למתן סעד מן הצדק. נוסיף כי גם לגופם של דברים לא מצאנו נסיבות המצדיקות מתן סעד מן הצדק במקרה זה. 21. לנוכח המסקנות שאליהן הגענו אין אנו רואים צורך לדון בעילת הפינוי בגין אי תשלום ארנונה עירונית. סוף דבר 22. לפיכך החלטנו לקבל את הערעור, לחייב את המשיבה לפנות את החנות ולסלק ידה ממנה ולהחזירה למערערים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. לפנים משורת הדין אנו מורים כי מסירת החזקה למערערים תהיה בתום תשעים יום מהיום. המשיבה תשא בשכר טרחת עו"ד של המערערים בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ₪. דייר מוגן בבית עסקמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)