הפקעה לסלילת כביש

להלן פסק דין בנושא הפקעה לסלילת כביש: פסק דין א. מבוא: עניינה של התובענה שבכותרת בשיעור הפיצוי המגיע למבקש בגין הפקעת חלקותיו בידי המשיבה, לצורך סלילת מערך כבישים באזור מחלף בר-אילן. מלכתחילה לא כפרה המשיבה בזכותו של המבקש לקבלת פיצויים והמחלוקת הייתה באשר לשיעור הפיצוי המגיע למבקש. משכך, שילמה המשיבה למבקש את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לגישתה והמחלוקת הצטמצמה לשאלת הפיצוי הנוסף- אם בכלל- המגיע למבקש. לבקשת הצדדים נתמנה שמאי המקרקעין אלי אגמון כמומחה מוסכם והמומחה הגיש את חוות דעתו לתיק בית המשפט. לכאורה, בכך אמורה הייתה המחלוקת לבוא על סיומה ואולם בדיון שהתקיים בפני לאחר הגשת חוות הדעת, הסתבר, כי המשיבה סבורה שהמומחה חרג מגדר סמכויותיו ומגדרי המחלוקת, כפי שנקבעו בכתבי טענות הצדדים ומשכך יש להתעלם מאותו חלק בחוות דעתו המהווה חריגה כאמור. בהתאם להסכמת הצדדים, עליה יש לברך, הוחלט על הגשת סיכומים בכתב, ללא חקירות המצהירים והמומחה מטעם בית המשפט. ב. רקע: בכל המועדים הרלבנטיים לתובענה זו היה המבקש הבעלים של חלקה 152 בגוש 6178, בשטח של 506 מ"ר, ושל חלקה 153 בשטח של 501 מ"ר. שתי החלקות, הגובלות זו בזו, מצויות בכפר אז"ר בסמוך למחלף בר- אילן. ביום 26.10.95 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מערכת מחלפים: מחלף אזר; מחלף בר אילן מזרח; מחלף אונו; מחלף גת רימון; מחלף שעריה), תשנ"ו- 1995. בהתאם לצו ההפקעה האמור, הופקעו חלקות 152 ו- 153 בשלמותן. הפקעה זו נדרשה לצורך סלילתה של דרך מס' 471, שאמורה הייתה לחבר את דרך מס' 6 לדרך מס' 4 (ראה סעיף 5 לכתב התשובה). לטענת המבקש, הוא לא ידע בשעתו על דבר פרסום ההודעה ברשומות ועל דבר ההפקעה ורק בשנת 2003 נודע לו על דבר הפקעת החלקות (ראה סעיפים 3 ו-4 לתצהיר המבקש). המבקש פנה אל המשיבה בדרישה לפיצוי ומשלא זכתה דרישתו לכל מענה, הגיש המבקש, ביום 15.3.06, את המרצת הפתיחה שבכותרת ועמה חוות דעת מומחה של השמאי חיים בן ארי, מיום 5.3.06. בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט לקבוע את פיצויי ההפקעה המגיעים למבקש בעד הפקעות חלקות 152 ו-153 בהתאם לצו ההפקעה משנת 1995 וזאת בהתאם לחוות דעת השמאי בן-ארי. עוד התבקש בית המשפט לפסוק למבקש הפרשי הצמדה וריבית מיום פרסום צו הדרכים ברשומות ועד לתשלום בפועל וזאת לא בהתאם לשיעור הריבית הקבוע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, אלא בשיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 (להלן, בהתאמה: "חוק לתיקון דיני הרכישה" ו"חוק פסיקת ריבית והצמדה"). ביום 7.5.06 הגישה המשיבה כתב תשובה להמרצת הפתיחה. בכתב התשובה לא כפרה המשיבה בזכות המבקש לקבלת פיצוי בגין ההפקעה משנת 1995. עם זאת, טענה המשיבה, כי אין לקבל את מסקנות חוות דעת המומחה מטעם המבקש וכי יש לאמץ את מסקנות המומחים יובל ואוהד דנוס מטעמה וזאת מהטעמים הבאים; ראשית, המומחה מטעם המבקש אמד את שווי החלקות במועד הקובע בהתאם למצב התכנוני שנקבע על פי תכניות שאושרו והופקדו לאחר המועד הקובע, בעוד שברי כי יש לאמוד את שווי החלקות בהתאם למצב התכנוני שהיה במועד ההפקעה. שנית, המומחה מטעם המבקש התעלם מהעובדה שחלק מחלקה 152, בשטח של 210 מ"ר, הופקע כבר בשנת 1966, בהתאם לצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש גהה- מסובים- קריית אונו), תשכ"ו- 1966 והמבקש אינו זכאי לפיצוי בגין השטח שהופקע במסגרת אותה הפקעה, אלא רק בגין אותה יתרה שלא הופקעה בשנת 1966. המשיבה ציינה, כי היא הסכימה לפצות את המבקש, לפנים משורת הדין, בעד הפקעה זו, אך אם המבקש יעמוד על תביעתו גם בנוגע לשטח זה, שומרת המשיבה על זכותו לכפור בזכאותו לפיצוי בגין ההפקעה משנת 1966, בין היתר מחמת התיישנות והיא תחזור מהסכמתה לתשלום הפיצוי בגין ההפקעה משנת 1966. אשר על כן טענה המשיבה, כי הסכום שיש לשלם למבקש כפיצוי בגין הפקעת חלקותיו הוא כפי שנקבע בחוות דעת השמאים דנוס מיום 7.9.00 ומיום 9.2.06, סכום אשר אושר על ידי ועדת הפיצויים של המשיבה ביום 15.3.06 (נספח ג' לכתב התשובה). כאן המקום לציין, כי בחוות הדעת הראשונה של השמאים דנוס, מיום 9.2.00, אשר ניתנה ביחס לכל החלקות שהופקעו בשנת 1995, קיימת התייחסות לחלקות 152 ו-153 למועד של שנת 1995, ללא כל התייחסות למועד של שנת 1966. הפיצויים שנקבעו למועד הקובע, 26.10.95, מעניקים גובה פיצויים זהה לכל אחת מהחלקות במתחם, כולל חלקות 152 ו-153 (בדומה לדרך בה נקט המומחה מטעם בית המשפט, כפי שיובהר בהמשך). לעומת זאת, בשומה הפרטנית מיום 9.2.00 לגבי חלקה 152, קיימת חלוקה של פיצויי ההפקעה לגבי 210 מ"ר ליום 14.7.66, לפי 12 ל"י למ"ר ואילו ליתרת הקרקע, 296 מ"ר, ליום 26.10.95, לפי 212 ש"ח למ"ר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי יש לפסוק למבקש הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לשיעורים הקבועים בחוק לתיקון דיני הרכישה ולא בהתאם לשיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לאחר הגשת התובענה הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה המשיבה תשלם למבקש את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת מצדה, כפי שאושר על ידי ועדת הפיצויים של המשיבה ביום 15.3.06 (ראה בש"א 7079/06). מאחר ובין הצדדים נותרה מחלוקת באשר ליתרת הפיצוי המגיע למבקש- אם בכלל- הוסכם על מינויו של השמאי אלי אגמון כמומחה מוסכם מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 27.9.06, התייחס השמאי אגמון לשאלת שווי הפיצוי המגיע למבקש בגין צו ההפקעה משנת 1995 וקבע, כי הוא עומד על סך של 260 ₪ בערכי היום הקובע, 26.10.95, וזאת ביחס לשתי החלקות: 152 ו-153. במילים אחרות, המומחה דחה את טענת המשיבה, לפיה שווי חלקה 152 במועד הקובע נגזר, בין היתר, מקיומו של צו ההפקעה משנת 1966, זאת לאחר שהגיע למסקנה כי יש להתעלם מצו ההפקעה האמור, מנימוקים שונים. לאחר הגשת חוות הדעת נקבע דיון במעמד הצדדים, שלכאורה אמור היה להביא לסיומה של המחלוקת ואולם בדיון שהתקיים בפני 15.2.07 הסתבר, כי המשיבה סבורה שהמומחה חרג מגדר סמכויותיו ומגדרי המחלוקת, כפי שנקבעו בכתבי טענות הצדדים ומשכך יש להתעלם מאותו חלק בחוות דעתו המהווה חריגה כאמור. אשר על כן נקבע התיק לסיכומים. ג. טענות הצדדים: לטענת המבקש, טענת המשיבה באשר להפקעה קודמת משנת 1966 הינה בגדר טענת הגנה ועל כן הנטל להוכיחה מוטל על כתפיה של המשיבה. המבקש סבור, כי המשיבה לא עמדה בנטל זה; ההפקעה משנת 1966 לא חלה על חלקתו ולמצער, היה וההפקעה חלה על חלקתו, הרי שהיא מעולם לא יצאה אל הפועל והמשיבה ביצעה במקומה את ההפקעה משנת 1995. משכך, טוען המבקש, כי מסקנתו של השמאי אגמון, לפיה אין להביא בחשבון את ההפקעה משנת 1966, הינה מסקנה מבוססת, שעל בית המשפט לאמצה. לטענת המשיבה, המבקש העלים מהמרצת הפתיחה את עובדת קיומו של צו ההפקעה משנת 1966 ולא הזכירו ולו ברמז. כל תביעתו נסובה על צו ההפקה משנת 1995 בלבד. גם בחוות דעת השמאי בן חיים, אשר צורפה להמרצת הפתיחה, נשמטה, משום מה, סוגיית ההפקעה משנת 1966 וגם שמאי המבקש ביכר להתעלם מעניין זה בחוות דעתו ולהתמקד בפיצוי הנובע מצו ההפקעה משנת 1995 בלבד. לטענת המשיבה, בכתב התשובה שהגישה היא עמדה על כך שהתובענה נוגעת לצו ההפקעה משנת 1995 בלבד. משכך, המסגרת הדיונית תחומה לשאלות הנוגעות להיקף הפיצויים להם זכאי המבקש מתוקף צו ההפקעה משנת 1995 בלבד ולאופן שיערוכם. טענות המבקש בנוגע לכשרות ההפקעה משנת 1966 נשמעו לראשונה בדיון שהתקיים בפני השמאי אגמון. על אף הסתייגות המשיבה ודרישתה החד משמעית שלא לקיים כל דיון בעניין זה, בהיותו חורג מהמסגרת הדיונית, חרג המומחה מסמכותו וכלל בחוות דעתו נושאים הקשורים להפקעה משנת 1966. המשיבה סבורה, כי על בית המשפט להפריד בין מסקנות וקביעות המומחה לגבי ההפקעה משנת 1995 לבין קביעותיו ומסקנותיו לגבי ההפקעה משנת 1966 ולהתעלם מאותם חלקים בחוות הדעת העוסקים בהפקעה משנת 1966. ד. דיון והכרעה: חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: המבקשת סבורה כי השמאי אגמון חרג מגדר סמכויותיו ומגדר המחלוקת, כפי שזו הוגדרה בכתבי טענות הצדדים. לדידה, המבקש לא כפר בכשרות ההפקעה משנת 1966 במסגרת המרצת הפתיחה ולא ביקש להכריז על בטלותה, או על אי חוקיותה, ומשכך היה על המומחה להתעלם מטענות המבקש בהקשר זה ולפצות את המבקש רק בגין אותה יתרה שלא הופקעה בשנת 1966. לכאורה טיעון המשיבה שובה את הלב ואולם למקרא תשובת המשיבה להמרצת הפתיחה עולה, כי הטענה בדבר ההפקעה משנת 1966 הועלתה על ידי המשיבה כטענת הגנה, או אם תרצה- כביקורת- לחוות דעת המומחה מטעם המבקש. בהתאם לכך, הביאה המשיבה חוות דעת מומחה מטעמה, לפיה שווי חלקה 152 במועד הקובע נגזר, בין היתר, מקיומו של צו ההפקעה משנת 1966. כך, בעוד שלדידו של המבקש יש לאמוד את פיצויי ההפקעה בגין חלקה 152 לאותו מועד, דהיינו ליום 26.10.95, סבורה המשיבה כי יש לאמוד את הפיצוי לשני מועדים שונים: ליום 14.7.66, בהתייחס להפקעה של 210 מ"ר מהחלקה, וליום 26.10.95 בהתייחס ליתרת שטח החלקה. בכל הנוגע לחלקה 153, אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לאמוד את פיצויי ההפקעה בגין חלקה זו ליום 26.10.95. בחוות דעתו מיום 27.8.06, קיבל השמאי אגמון את עמדת המבקש, לפיה יש לאמוד את פיצויי ההפקעה בגין חלקה 152 לאותו מועד, דהיינו ליום 26.10.95. משנדרש המומחה מטעם בית המשפט להכריע בסכסוך המקצועי, כעולה מחוות הדעת של שני הצדדים, לא מצאתי בקביעותיו בעניין זה, משום חריגה מסמכות ולא משום "הרחבת חזית". יחד עם זאת, אקבל את ממצאיו בכפוף לממצאים והמסקנות אליהם אגיע לאחר בירור השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לתוקפה של ההפקעה משנת 1966. ככל שאמצא, כי אין כל תוקף להפקעה משנת 1966, יעמדו מסקנותיו של המומחה בעינן ואהיה רשאית להסתמך עליהן. תוקפה של ההפקעה משנת 1966: כפי שכבר ציינתי, הטענה בדבר ההפקעה משנת 1996 הינה בגדר טענת הגנה. משכך, נטל ההוכחה בדבר תוקפה רובץ על המשיבה. בנטל זה לא עמדה המשיבה; בצו ההפקעה משנת 1995 נעשתה אבחנה ברורה בין הפקעתן של חלקות שלמות, שלגביהן צוין במפורש כי הן מופקעות בשלמות, לבין הפקעתן של חלקי חלקות, שלגביהן צוין במפורש כי הן מופקעות בחלקן. בכל הנוגע לחלקות 152 ו-153 צוין, כי הן מופקעות כחלקות שלמות (העתק הצו צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה). אם אכן היה ממש בטענת המשיבה בדבר תוקפה של הפקעה קודמת, ברי כי חלקה 152 הייתה מופקעת בחלקה. בהפקעת חלקה 152 בשלמות, גילתה המשיבה את דעתה, כי החלקה האמורה לא הופקעה בשנת 1966 ולמצער, כי אין כל תוקף להפקעה האמורה. גם בזמן אמת גילתה המשיבה את דעתה, כי חלקה 152 הופקעה בשלמותה בשנת 1995; כך, בחוות דעתם של השמאים דנוס מיום 7.9.00, קיימת התייחסות לחלקות 152 ו-153 למועד של שנת 1995, ללא כל התייחסות למועד של שנת 1966 (חוות הדעת צורפה כנספח ב' 1 לכתב התשובה). ההתייחסות לצו ההפקעה משנת 1966 באה רק בחוות דעתם המאוחרת, מיום 24.4.06, מבלי שנשמע כל הסבר מדוע בחוות הדעת הראשונה התייחסה המשיבה, בעצמה, אל חלקה 152 כאילו היא הופקעה בשלמותה בשנת 1995, ללא אזכור ההפקעה משנת 1966. מסקנתי כי אין כל תוקף להפקעה משנת 1966 מתיישבת גם עם התנהלות המשיבה ממועד ההפקעה ואילך, המלמדת על זניחת ההפקעה, ככל שהיה לה תוקף; זולת פרסום ההפקעה ברשומות, לא המשיכה המשיבה לנקוט בהליכי ההפקעה הקבועים בפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943; המשיבה לא נקטה בהליכים לתפיסת החזקה הקבועים בסעיף 4 לפקודה והחזקה בשטח המופקע נותרה בידי המבקש עד לאמצע שנות ה- 90. זאת ועוד, כבר בעת פרסום צו ההפקעה משנת 1966 נוצרה עמימות באשר לתחולת ההפקעה על חלקת המבקש; כך, לא צוינו בצו ההפקעה מספרי הגושים והחלקות שאליהם מתייחסת ההפקעה, אלא צוינו נקודות ציון "בקירוב", כדלהלן: "הפקודה תחול על הדרך ברוחב עד 50 מטר המתחילה בנקודת ציון 163.655-134.918 בקירוב על הכביש רעננה-גהה-ראשון לציון ומסתיימת בנקודת ציון 163.655-135.504 בקירוב על הכביש כפר-אונו-תל-השומר, המסומנת לשם זיהוי בקו אדום במפה מספר כ/5/4944/5ב הערוכה בקנה מידה 1.20,000 והחתומה בידי שר העבודה ביום ט"ז בתמוז תשכ"ו (4 ביולי 1966)." (ראה סעיף 10 לצו ההפקעה, אשר צורפה כנספח ה' לכתב התשובה). כתוצאה מכך נוצרה עמימות באשר לשאלה איזה חלקות הופקעו במסגרת אותה הפקעה [השווה לבג"צ 314/00 ח. דורון חברה לעבודות בנייה בע"מ נ' שר הפנים, לא פורסם (ניתן ביום 23.3.03)]. כשלכך מצטרפת העובדה, שקנה המידה שבו נערכה מפת ההפקעה משנת 1966 הינו מזערי, ברי כי קיים קושי ממשי לאתר את חלקה 152 במפת ההפקעה [השווה לבג"צ 62/61 זקס ועליאש נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר,ירושלים, פ"ד טו(1) 1517; ע"א 664/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן נ' פרופ' אהרון נמדר, כנאמן על נכסי עזבונה של המנוחה מרגלית ליטוינסקי, לא פורסם (ניתן ביום 10.8.03)]. בהתאם לכך, גם לא נרשמה הערת אזהרה אודות ההפקעה (ראה נסח הרישום של חלקה 152, אשר צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה). כאשר כך הוא מצב הדברים, לא ניתן לומר כי יש תוקף להפקעה משנת 1966 ומשכך אין להביאה בחשבון בקביעת שווי חלקה 152. אשר על כן אני דוחה את טענות המשיבה בדבר ההפקעה המוקדמת ומאמצת את קביעת הפיצויים לגבי חלקות 152 ו-153 כפי שנעשתה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. שיעור הריבית: סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה קובע, כי פיצויי ההפקעה ישולמו בהצמדה למדד ובתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד ליום 31.3.93 ומאותו יום ואילך בהצמדה ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה. לטענת המבקש, יש לתקן את שיעור הריבית שבחוק לתיקון דיני הרכישה ולהעמידו על השיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה. אין בידי לקבל טענה זו; בית המשפט העליון שב ופסק בשורה ארוכה של פסקי דין, כי ההסדר הכללי שבחוק פסיקת ריבית והצמדה נסוג מפני ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה [ראה ע"א 7225/03 עלי דואד אלפתיאני נ' מדינת ישראל, לא פורסם (ניתן ביום 21.8.00) והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם]. בית המשפט העליון אף שב ופסק, כי למרות שנמתחה ביקורת על תוצאה זו, הרי שעניין זה נתון בידי המחוקק: "אמנם, ראוי הוא כי פיצוי יינתן בערכים ריאליים. הגישה הריאלית היא גישה צודקת וטעמים רבים עומדים ביסודה. אכן, רצוי כי פיצוי בעד הפקעת מקרקעין ובעד אובדן דמי חכירה במקרקעין יינתן בערכים ריאליים. אך, הפקודה והוראות אחרות בדיני ההפקעה, כפי שפורשו בפסיקה מזה שנים רבות, אינן מאמצות את עיקרון הפיצוי הריאלי באופן מלא. המצב מחייב בחינה מחודשת ומקיפה של כל הסוגיה. עניין זה הוא עניין למחוקק לדון בו בשלב זה. אכן, הגיעה השעה לבחינה מחודשת של דיני ההפקעה בכלל, ופיצויי ההפקעה בפרט, ויפה שעה אחת קודם."נ" [ראה דברי כב' הנשיא (בדימוס) ברק בע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, לא פורסם (ניתן ביום 9.9.04)]. בסיכומיו הוסיף המבקש וטען, כי חרף הוראתו של סעיף 8 לחוק לתיקון דיני רכישה, המשיבה משלמת פיצויי הפקעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור גבוה יותר, הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. המבקש הפנה להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין במסגרת ה"פ 1409/05 רוזן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, אשר נדון בפני. לטענת המבקש, על המשיבה לפעול בשוויוניות וללא אפליה ולשלם גם למבקש את פיצויי ההפקעה בצירוף הצמדה וריבית בשיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה. גם בטענה זו של המבקש אין ממש; הסדר פשרה כשמו כן הוא, ואין בו כדי לחייב את המשיבה בגדרם של הליכים אחרים ולמול צדדים אחרים. אשר על כן אני דוחה את טענת המבקש באשר לאופן שיערוך סכומי הפיצוי והסכום כולו ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק לתיקון דיני הרכישה. ה. סיכומם של דברים: המשיבה תשלם למבקש את הסכומים שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.10.95 ועד לתשלום בפועל, בהתאם לסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה ובניכוי הסכום ששולם למבקש במסגרת בש"א 7079/06. בנוסף תשלם המשיבה למבקש את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. בפסיקת שכ"ט עו"ד הבאתי בחשבון את נכונותה של המשיבה לוותר על שלב ההוכחות, דבר שתרם ליעילות הדיון. קרקעותהפקעהכביש