מהותו של הליווי הפיננסי היא לממן את הקמת פרוייקט הבנייה כפרוייקט סגור, דהיינו המימון לפרוייקט ייעשה באמצעות חשבון מיוחד בו יופקדו כל כספי הרכישה וממנו ישוחררו הכספים אל הגופים העוסקים בהקמת הפרוייקט בלבד (בכפוף לדיווחי ואישורי המפקח) וזאת כדי לוודא כי כספי הרכישה מנותבים אך ורק להקמת הפרוייקט ולא למטרות זרות לפרוייקט האם פירות השקעת הכספים בחשבון הבנייה אשר הצטברו מיום הפקדתם ע"י המשתכנים עד להעברתם לידי המערערת, חייבים במע"מ ? התשובה לשאלה זו כרוכה בקביעה האם יש לראות בפירות כחלק מהמחיר או מהתמורה עבור רכישת דירות על ידי המשתכנים. להלן פסק דין בנושא מימון פרוייקטים - מע"מ: פסק דין 1. נימוקי הערעור: הערעור הינו ערעור על החלטת המשיב בהשגת המערערת מיום 17.2.03, בה דחה המשיב את גישת המערערת על פיה יש להבחין בין הכנסות החייבות במס הנובעות מביצוע עבודות בנייה, לבין הכנסות פיננסיות לעניין חיוב במס ערך מוסף. במסגרת ההחלטה בהשגה, אשר צורפה כנספח א' להודעת הערעור, נאמר כי השגת החברה ממוקדת לעניין חיובה במס על סכומים בסך של כ- 11 מליון ₪ אשר, לטענתה, אינם חלק מהתמורה המוסכמת בין החברה לבין רוכשי דירות בפרוייקט בנה ביתך בשכונת עמישב בפ"ת (להלן: "הפרוייקט"). המשיב ציין את נימוקי ההשגה: - המערערת טענה כי הסכום לעיל פטור ממס מאחר ומקורו בהכנסות מריבית פק"מ, הפרשי שער, ריבית על פקדון צמוד דולרי והפרשי ערך מפקדונות קרנות נאמנות. הכנסות אלה הוצגו בספרי החברה כהכנסות פיננסיות. - ההכנסות הנובעות מביצוע עבודות הבנייה דווחו באופן סדיר. - התמורה מייצגת את מחיר העסקה החייבת במס בשל הזמנת הבנייה מאת המערערת היא בסך של כ- 36 מליון ₪ + מע"מ. תמורה זו שולמה על ידי הרוכשים והופקדה בחשבונות סגורים. לבנק אשר ליווה את הפרוייקט ניתנה הרשאה לשלם מתוך כספים אלה למערערת, בהתאם להתקדמות הבנייה והוצאות אחרות. - הכספים אשר הופקדו בחשבון שייכים למערערת, אך לא שוחחרו לה אלא באישור המפקח הצמוד, כלומר מנהלת הפרוייקט, בהתאם להתקדמות הבנייה. - הפירות שהצטברו בחשבון ממועד ההפקדה ועד למועד התשלום, שייכים לקבלן על פי חוזה ההתקשרות בין המשתכנים למערערת. המשיב דחה את ההשגה וקבע כי ההבחנה בין הכנסות החייבות במס הנובעות מביצוע עבודות בנייה, לבין הכנסות פיננסיות שצמחו למערערת מהפירות שהצטברו בחשבון הבנייה - הינה הבחנה מלאכותית. חשבון זה הינו חשבון בבעלות המשתכנים ובאחריותם הבלעדי, בלא שלמערערת היתה אחריות בגין החשבון או זכות למשיכת כספים ממנו. חשבון זה היה משועבד לבנק טפחות. החשבון נוהל עבור המשתכנים, רוכשי הדירות, על ידי הבנק המלווה, בנק טפחות, אשר שימש כנאמן ושלוח של המשתכנים. כנאמן וכשלוח של המשתכנים היה הבנק בלבד בעל זכות פעולה בחשבון, בהתאם להרשאה אשר ניתנה לו על פי ההסכמים, והוא היה רשאי להשקיע את כספי החשבון באפיקים סולידיים דלי סיכון. הכספים לא היו שייכים למערערת אלא למשתכנים, אך הם היו מיועדים לה ואמורים להשתלם על פי קצב התקדמות הבנייה. הפירות שהצטברו בחשבון ממועד ההפקדה עד למועד התשלום למערערת, דינם כדין הכספים אשר הופקדו בחשבון הבנייה. כלומר, הם לא היו שייכים למערערת אלא למשתכנים אך היו מיועדים למערערת. מנהל המערערת הציג בשלב הדיונים בהשגה מסמך המופנה לבנק דיסקונט מאת בנק טפחות, לפיו למנהל החברה ניתנה זכות למתן הוראות השקעה במסלול פקדונות שקליים, מתוך מטרה להוכיח כי חשבון הבנייה היה שייך למערערת. המערערת לא הציגה, כפי שנקבע בהחלטה, כל ראייה כי אכן ניתנו הוראות כלשהן מאת מנהל המערערת באשר לאופן ההשקעה, שיש בהן כדי להצביע כי הוא היה חופשי לפזר השקעות לפי ראות עיניו, בניגוד למגבלות אשר הוכתבו במערכת ההסכמית שבין הצדדים. המערערת גם לא המציאה נתונים אובייקטיביים בדבר סך הפקדות המשתכנים בחשבון בשנים 96' - 97'. עוד נקבע כי אם היתה מתקבלת גישת המערערת לפיה חשבון הבנייה שייך לה, הרי שלפי סעיפים 28 ו- 29 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"), היה עליה להתחייב במס עם ביצוע הפקדת הכספים על ידי המשכתנים בחשבון, ולא בעת ששוחררו לה הכספים על ידי אישור הפיקוח הצמוד בהתאם להתקדמות הבנייה. אם היתה מתקבלת גישת המערערת והיא היתה פועלת כאמור לעיל, היא לא היתה אמורה להתחייב במס בגין הפרשי ההצמדה אשר התווספו לכספים ממועד ההפקדה ועד למועד התשלום בפועל. בעת תכנון פעילות המערערת בפרוייקט, נכללו בחישוב גם עלויות מימון בין מועד הפקדת הכספים בחשבון הבנייה לבין שחרורם בהתאם להתקדמות הבנייה. לכן, גם המחיר אותו ביקשה המערערת בעת שחתמה על החוזים, כלל את מרכיב הפירות שהצטברו בחשבון. הכספים אשר הופקדו בחשבון הבנייה, אשר היו שייכים למשתכנים, הצמיחו תמורה עקיפה בצורת הכנסה מריבית והפרשי שער. הכנסה רעיונית זו חייבת במס. כמו כן, הפנה המשיב להוראות סעיף 12 לחוק. בהודעת הערעור נאמר כי אין מקום להחלת הוראות סעיף 12 לחוק או להוראות 7 לחוק כפי שקבע המשיב בהחלטה בהשגה. לטענת המערערת, לא ניתן לראות בפירות שצמחו בחשבון כתקבול בגין תמורה, תמיכה או סיוע שקיבל העוסק. את הפירות לא משלם המשתכן אלא הבנק ועל כן אין הפירות חלק ממחיר העסקה. אין גם מקום להוראות סעיף 7 לחוק, שכן הריבית הכלולה במסגרת הפירות במקרה הנוכחי, איננה ריבית בשל תשלום לשיעורין או בשל פיגורים בתשלומים. הריבית היא פיצוי על כך שהכספים אשר שולמו על ידי המשתכנים הופקדו בחשבון הבנייה, לא שולמו ולא הועברו מיד עם התשלום למערערת אלא הועברו לחשבון שלא בשליטתה. פיצוי איננו בגדר עסקה. מחיר העסקה הוא המחיר אותו שילמו המשתכנים בהתאם לחוזה הבנייה עליו חתמו עם המערערת ובגינו הוצאה חשבונית כדין. המערערת כללה את הפירות לצורכי דיווח למס הכנסה, אך לא ראתה בהם ערך מוסף המתווסף למחיר שירותי הבנייה עליו הוסכם בחוזה. לא ניתן גם לראות בתאריך תשלום המשתכן לחשבון הבנייה, כמועד הקבוע בסעיף 29 לחוק המחייב תשלום מס עסקאות ואת תשלומו, שכן בעת התשלום לא עבר הסכום ששולם לשליטת המערערת. 2. תשובת המשיב: בכתב התשובה נאמר כי הקרקע לצורך הפרוייקט נרכשה על ידי המשתכנים. כל משתכן, אשר רכש קרקע ממנהל מקרקעי ישראל, חתם על חוזה עם המערערת. על פי חוזה זה היה על כל משתכן אשר הזמין שירותי בנייה (להלן: "המזמין"), להפקיד מראש בבנק המלווה 80% מהמחיר הפאושלי ואת היתרה לא יאוחר מ- 10 תשלומים לאחר חתימת החוזה. כל תשלום נשא הפרשי הצמדה למדד הבנייה הבסיסי. חלק בלתי נפרד מהחוזה היתה כי הסכמת המזמינים לביצוע התשלום על ידי הבנק המלווה, לפי התקדמות הבנייה ובאישור מפקח מטעם הבנק. המחלוקת מתייחסת, כאמור, לחיוב במע"מ בגין ריבית והפרשי הצמדה שנצברו בפקדונות המזמינים עד למועד התשלום למערערת (להלן: "הפירות"), לרבות להצמדה למדד הבסיסי שנצמחו מתשלומי המזמינים. תשלומים אלה הועברו למערערת לאחר שעמדה בהתקדמות הבנייה. עמדת המשיב היא כי הפירות שייכים למזמינים ועוברים למערערת לפי התקדמות העבודה. לכן, בשונה מעמדת המערערת, התשלומים, לרבות הפירות שנצברו, שולמו למערערת על ידי המזמינים וסכום העסקה לעניין המע"מ הוא הסכום שהועבר בפועל למערערת. עמדה זו נובעת מהוראות החוק. מחיר העסקה מוגדר בסעיף 7 לחוק. מחירה של עסקה הוא התמורה שהוסכם עליה, לרבות מיסים והיטלים וכל הוצאה אחרת בביצוע העסקה שעל פי ההסכם על הקונה להחזירה, לרבות ריבית בשל תשלום לשיעורין, כל תשלום אחר בשל פיגור בתשלום ופיצויים בשל הפרת הסכם. ההבחנה אשר נעשתה בפסיקה, לטענת המשיב, בין מקרה בו החיוב במס חל לאחר שנצברו הפרשי ההצמדה, כמו במקרה הנוכחי, לבין מקרה בו המס שולם מראש, הינה הבחנה מוסכמת לפיה רק במקרה בו המס שולם מראש על ידי העוסק, הפרשי ההצמדה אינם חייבים במע"מ. עוד נטען כי טענת המערערת שהפירות אינם שייכים למזמינים, נסתרת מהוראות החוזה שבין המערערת לבין המזמינים. התמורה היא כל סכום המתקבל במועד שבו ניתן אישור לתשלום על פי התקדמות העבודה. המסקנה המתבקשת, לדברי המשיב, היא כי הפירות שנצברו והועברו למערערת לפי התקדמות העבודה, הועברו אליה מאת המזמינים ולא היו שייכים לה מלכתחילה. יתרה מזאת, המערערת דיווחה לשלטונות מע"מ והוציאה חשבוניות מס לפי התמורות שקיבלה מעת לעת. לכן, יש להחיל את הוראות סעיף 29 לחוק. עוד נאמר כי גם אם היתה טענת המערערת נכונה, הרי שלא דיווחה כדין. 3. דיון והחלטה: השאלה המהותית שבה עלי להכריע היא, האם פירות השקעת הכספים בחשבון הבנייה אשר הצטברו מיום הפקדתם ע"י המשתכנים עד להעברתם לידי המערערת, חייבים במע"מ. התשובה לשאלה זו כרוכה בקביעה האם יש לראות בפירות כחלק מהמחיר או מהתמורה עבור רכישת דירות על ידי המשתכנים. נראה כי לצורך הכרעה זו לא נדרשת קביעה חד משמעית במחלוקת שבין הצדדים האם חשבון הבנייה שייך למשתכנים או שייך למערערת. עם זאת, נראה כי לא ניתן לומר שהחשבון עצמו שייך למערערת, וכי יש לכן לראות את הפירות ככספים אשר צמחו באופן עצמאי ללא כל קשר לעסקה שעל פיה הופקדו הכספים בחשבון הבנייה. הקשר ההדוק שבין המשתכנים לבין הבנק המנהל את החשבון, הובהר על ידי בית המשפט בת.א. 1794/95 חייק נ' בנק הפועלים, פ"מ מחוזיים תשס"ב חלק ראשון, 529. באותו מקרה הסתמכה כב' השופטת צ. ברון על חוות דעתו של פרופ' גלאי, אשר הסביר את מהות עקרונות הליווי הפיננסי של פרוייקט סגור, כמו במקרה שבפניי. בליווי פיננסי ניתן אשראי לפרוייקט ספציפי והבנק והלווה מגדירים באופן ברור את מטרת המימון ומהות הפרוייקט. התשלומים לספקים והתקבולים מרוכשי הדירות, יחד עם ההון העצמי שעל הלווה להשקיע בפרוייקט כתנאי לעסקת הליווי, מנוהלים בחשבון בנק נפרד עבור הפרוייקט. המטרה היא לאפשר מעקב על הזרמת המימון לצורך הקטנת הסיכון. הבנק מאשר משיכת כספים מהחשבון בהתאם לשיקול דעתו, ובהתאם לקצב התקדמות הבנייה והנחיות המפקח של הפרוייקט. בדרך זו, יש לבנק שליטה בניתוב ועיתוי משיכת הכספים מהחשבון ובכך מקטין הבנק את החשיפה לסיכון. הזכויות לקבלת כספים מהרוכשים מומחות לבנק, והזכויות במקרקעין משועבדות לבנק לטובת האשראי שהעמיד הבנק לפרוייקט. עוד נאמר כי: "מהותו של הליווי הפיננסי היא לממן את הקמת פרוייקט הבנייה כפרוייקט סגור, דהיינו המימון לפרוייקט ייעשה באמצעות חשבון מיוחד בו יופקדו כל כספי הרכישה וממנו ישוחררו הכספים אל הגופים העוסקים בהקמת הפרוייקט בלבד (בכפוף לדיווחי ואישורי המפקח) וזאת כדי לוודא כי כספי הרכישה מנותבים אך ורק להקמת הפרוייקט ולא למטרות זרות לפרוייקט". בשיטה זו מתקיימות שתי מערכות חוזיות נפרדות, האחת בין רוכש הנכס וחברת הבנייה והשנייה בין חברת הבנייה לבין הבנק. בין הבנק לרוכש הנכס אין חוזה המחייב את הרוכש להפקיד את הכספים בחשבון המיוחד ובכך להשתתף בתוכנית הליווי הפיננסי. לכן, דורש הבנק מחברת הבנייה לחייב את הלקוח להפקיד את הכספים בחשבון כאמור, כפי שנעשה גם במקרה הנוכחי. מסקנתה של כב' השופטת ברון בפס"ד חייק, היתה כי "בשיטת הליווי הפיננסי בה עסקינן אין ללקוח אפשרות שלא להפוך 'לשותפו' של הבנק לעסקת המימון. זאת מעצם העובדה שרוכש הנכס מחוייב להפקיד את תשלומיו לאותו חשבון ליווי מיוחד. לנוכח הדברים, ניכר כי מתקיימת מערכת יחסי 'שכנות' קרובה בין הבנק, מחד, ורוכש הנכס, מאידך". כתוצאה מהאמור לעיל, נקבע על ידי בימ"ש כי כאשר נוצרים יחסי שכנות כה קרובים בין הבנק לבין רוכש הנכס, מתוקף כך שהרוכש מפקיד סכומים משמעותיים ביותר בחשבון שמפוקח על ידי הבנק, נוצרת גם ציפיות. על פס"ד זה הוגש אמנם ערעור שטרם נידון. אולם, אין בערעור המתייחס לקביעות בית המשפט באשר לאחריותו של הבנק כתוצאה ממערכת עובדתית זו, כדי לשנות את התיאור המתייחס למהות חשבון המשתכנים בליווי פיננסי. קביעות אלה אומצו גם בע"א 2539/01 יוסף עובדיה ובניו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח, 2005 (4) 7293. חשבון הבנייה נועד למעשה כדי לשמור על כספיהם של המשתכנים וליצור מנגנון פיקוח על דרך התשלום לקבלן. מכל האמור עולה כי במבחן הזיקה קרוב חשבון הבנייה יותר למשתכנים מאשר לקבלן ובמקרה זה המערערת. אין לכן לקבל את קביעתה של המערערת כי מדובר למעשה בחשבון שהוא בבעלותה. זאת בנוסף לעובדה כי ההסכם שבין הצדדים קובע במפורש כי חשבון הבנייה יהיה בבעלות המשתכנים ובאחריותם הבלעדית, מבלי שלקבלן תהיה זכות בחשבון (סעיף 10.4.1. להסכם). יש עתה לחזור ולבחון את השאלה העיקרית והיא השאלה האם הפירות הם חלק מהתמורה המשתלמת על ידי המשתכנים בגין הדירות. נראה כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית. תמיכה ראשונה למסקנה חיובית זו ניתן למצוא בלשון ההסכם עצמו. פרק 10 להסכם בין המשתכנים לבין המערערת, נושא את הכותרת "ליווי בנקאי תשלומים וערבויות". סעיף 10.1 להסכם קובע אמנם כי בגין ביצוע התחייבויות המערערת על פיה ההסכם, ישלמו המשתכנים באמצעות הבנק המלווה את המחיר הפאושלי הסופי בצירוף הפרשי הצמדה למדד הבנייה מהמדד הבסיסי ועד למדד. כמו כן, נקבע בסעיף 10.4.2 כי ממועד הפקדת כל סכום בחשבון הבנייה תיפסק ההצמדה למדד. אולם, יחד עם זאת, נקבע באותו סעיף במפורש כי הפירות שהצטברו בחשבון הבנייה יהיו שייכים לקבלן. נראה כי כבר מלשון ההסכם עצמו ניתן ללמוד כי הפירות מהווים חלק מהתמורה המשתלמת בסופו של דבר לקבלן. לכן, יש לראות בפירות כחלק ממחיר העסקה על פי סעיף 7 לחוק. מקובלת עלי בעניין זה עמדת המשיב בסיכומים, כי מהותה של העסקה נקבעת על פי התוכן הכלכלי האמיתי שלה, וכי תכליתו של סעיף 7 לחוק הינה כי יקבע מחיר שישקף את התמורה הממשית שקיבל העוסק במסגרת העסקה. תמורה כוללת הן כסף והן שווה כסף והן סכומים המתקבלים במישרין והן סכומים המתקבלים בעקיפין. נראה כי קבלת טענתה של המערערת בנסיבות העניין שבפניי, יש בה משום חלוקה מלאכותית בין הסכומים אשר המכלול שלהם שולם כתמורה על פי ההסכם. למסקנה דומה הגיע בימ"ש בע"א 683/89 רמט בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, מיסים ה/6, - 48. באותו מקרה חתמה המערערת על הסכם למתן שירותים, כאשר על פי החוזה היתה החברה שקיבלה את השירות רשאית לעכב חלק מהתשלום המוסכם. לאחר ששולמו הכספים המעוכבים פנו הצדדים לבוררות בשאלה האם יש לשלם הצמדה וריבית בגין הסכומים שעוכבו, שכן ההסכם לא התייחס לנקודה זו. במהלך הבוררות הוסכם על תשלום מסויים כדמי הצמדה. גם באותו מקרה, נטען על ידי המערערת כי אין היא חייבת במע"מ בגין דמי ההצמדה. נטען כי דמי ההצמדה אינם מהווים חלק ממחיר העסקה מכיון שהם שולמו למערערת מן הצדק ולא על פי ההסכם. עמדה זו נדחתה הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון במסגרת הערעור. "דמי ההצמדה שולמו מכוח הסכמה של הצדדים, בעקבות עמדת הבורר , והפכו לפסק בוררות, ובכך הם מהווים חלק מהתמורה המוסכמת לעניין סעיף 7 לחוק. אין נפקא מינא שההסכמה הושגה בפני בורר, במועד כלשהו לאחר חתימת החוזה. דמי ההצמדה התקבלו על בסיס החוזה, כחלק מהתמורה עבור ביצוע העבודות הנקובות בו, ובתוך המסגרת החוזית...טענותיה של המערערת הנתלות בפרשנות לשונית דקדקנית של לשון החוק, אינן תואמות לא את מטרות החוק ולא את לשונו". כך בפירוש גם במקרה שבפניי, שבו נקבעה זכותה של המערערת לתשלום הפירות בהסכם שבין הצדדים בפרק הדן, כאמור, בתשלומים. אין לכן ספק כי יש לראות בפירות כחלק מהמחיר תוך החלת הקביעה בפס"ד רמט. הבהרה נוספת בעניין זה ניתנה בע"א 733/89 ארם משחקים נ' מס ערך מוסף גוש דן, מיסים ו/5, - ה - 341. באותו מקרה מכרה המערערת מחשבים כאשר חלק מהמכירות נעשה ב- 10 תשלומים צמודים לדולר. החשבונית על התמורה הוצאה עם התשלום הראשון והמע"מ הועבר במלואו מראש על ידי המערערת עוד לפני קבלת יתרת התמורה. מנהל מע"מ ביקש לחייב בתשלום מע"מ על הפרשי ההצמדה בכל אחד מהתשלומים. יש לציין כי באותו מקרה היתה המערערת מוכנה לשלם מע"מ על כל אחד מהתשלומים, כולל מרכיב הפרש ההצמדה, אילו הסכם המשיב שלא לחייב במע"מ מראש על המחיר הכולל, אלא שמנהל מע"מ סרב לכך. באותו מקרה, נקבע על ידי בימ"ש כי אין לראות בהפרשי ההצמדה כפיגור בתשלום או ריבית בשל תשלום לשיעורין כאמור בהוראות סעיף 7 (2) לחוק. עם זאת, נשאלה השאלה, כמו גם במקרה שבפניי, האם מהווים הפרשי ההצמדה חלק ממחיר העסקה כמשמעות הביטוי בסעיף 7 לחוק. בית המשפט קבע כי אין בעניין רמט כדי לחרוץ את גורלו של אותו ערעור, כפי שנטען על ידי ב"כ המשיב. נקבע כי אין לקביעתו של בית המשפט במקרה רמט ולא כלום עם המקרה הנוכחי, שכן "שם ברור היה כי במועד החיוב במס (שחל לאחר שנצטברו הפרשי ההצמדה), כלל שווי התמורה גם את הפרשי ההצמדה. ואילו במקרה שבפנינו שולם המע"מ על מלוא המחיר מראש, כשבעת החיוב לא הצטברו עדיין כל הפרשי הצמדה". עוד הסביר ביהמ"ש כי "חוק מס ערך מוסף מכביד על המוכר באשראי כבר בכך שהוא נדרש (על פי סעיף 2 לחוק) להעמיד 'אשראי' גם לשלטונות המס, ולשלם ממקורותיו העצמיים את מלוא המע"מ על מחיר הממכר בעת המסירה, אף על פי שלא קיבל את התמורה לידיו, ואין הצדקה לפרש את סעיף 7 לחוק כאילו מתיר הוא למשיב לאחוז בזה (קרי: לקבל את מלוא סכו םהמס מראש, גם כשתשלום המס נדחה) וגם מזה לא להניח את ידו (ולזכות בתשלום נוסף של מע"מ על הפרשי הצמדה, שאינם אלא ביטוי לאותה תמורה שכבר מוסתה" (סעיף 6 סיפא לפסה"ד). במקרה שבפניי, דיווחה המערערת על קבלת הכספים רק לאחר שאלו שוחררו מחשבון המשתכנים, ולכן אין עובדות המקרה דומות לאלה אשר נידונו בעניין ארם משחקים. במקרה הנוכחי, יש לומר כי לא ניתן לתת למערערת לאחוז בזה, כלומר לשלם את המע"מ רק עם קבלת התשלום, וגם מזה לא להניח את ידה, כלומר לא לשלם מע"מ על הפירות אשר הצטברו ונכללו באותו תשלום אשר רק לאחריו נעשה הדיווח. לעניין זה, ראה גם את הקביעה בע"א 1671/92 מאיר חברה למשאיות בע"מ נ' מנהל מע"מ, מיסים ט-2 ה/160 בסעיף 13 לפסה"ד. שם נקבע כי מעניין ארם משחקים עולה המסקנה כי אם מועד החיוב במס חל לאחר שנצברו הפרשי ההצמדה וטרם שולם מס ערך מוסף על התמורה, הרי ששוויי התמורה כולל גם הפרשים אלה. בהקשר זה יש לציין כי אין כל מקום להבחנה אותה ניסתה המערערת לבצע במסגרת הסיכומים בין ריבית להפרשי הצמדה, שכן בכל פסקי הדין, אשר גם המערערת הפנתה אליהם, התייחס בימ"ש הן לריבית והן להפרשי הצמדה כאל פירות ללא הבחנה. בסופו של דבר, אינני רואה גם מקום לקבל את הטענה אשר הועלתה על ידי המערערת שיש לראות בריבית כפיצוי הפטור ממס, לאור העובדה כי התנאים בהם פעלה המערערת על פי הסכם הליווי - היו שונים לחלוטין מהתנאים שבהם קבלן מבצע בשוק החופשי. כתוצאה מכך, נוצרה לטענת המערערת נחיתות בגין מתן השירותים, והריבית מהווה פיצוי למגבלות אלה. לטענה זו אין כל בסיס. הסכומים שולמו, כאמור, על פי הסכם מפורש בין הצדדים ואין לראות בו פיצוי נזיקי הפטור ממס. דרך קביעת התשלום הינה חלק ממנגנון הסכם הליווי שבו התקשרה המערערת כקבלן מתוך ידיעה מראש של כל התנאים. מדובר בתנאי מסחרי העולה ממהות העסקה שהיא למעשה עסקת קבלת מימון מהבנק. אין לכן לראות בדרך כלשהי בפירות שהתקבלו במסגרת ביצוע מנגנון ההסכם הכפול שבין הבנק למערערת ובין המשכתנים למערערת, כפיצוי המצדיק פטור ממס. התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)מימון