להלן פסק דין בנושא ערעור חברה על שומות מס: פסק דין א. מסגרת הערעור 1. המערערת, חברה העוסקת בקבלנות בניה ויזמות, מערערת בערעור זה כנגד שומות מס שהוצאו לה ע"י המשיב לשלוש השנים 1999-2001 ואשר השגותיה כנגדן נדחו על ידו. במהלך בירור הערעור, נצטמצמו והתמקדו המחלוקות שבין הצדדים לשני נושאים בלבד - והם: א. בדוחותיה לשנות המס 1999-2000, ניכתה המערערת מהכנסותיה סכום מצטבר של 453,136 ₪ [417,578 ₪ לשנת 1999 ו-35,185 ₪ לשנת 2000] כהוצאות שהוציאה לטענתה לשם ייצור הכנסתה. המשיב לא הכיר בניכויי ההוצאות הנ"ל, שכן המדובר בהם לטענתו בסכומים שהוציאה המערערת לבניית ושיפוץ משרדיה שלה, ועל כן המדובר הינו בהוצאות הוניות שאינן מותרות בניכוי. ב. המשיב הוסיף בשומת המערערת לשנת 2001 הכנסה בסכום של 2,190,127 ₪, המהווים לטענתו חוב שנמחל לה, אותה השנה, ע"י חברת ר.מ. שביט מבנים בע"מ [להלן: "שביט"]. המערערת חולקת מכל וכל על עמדתו זו של המשיב, ולטענתה חובה הנ"ל לשביט שריר וקיים. 2. אתייחס להלן לשני פרקי הערעור כסידרם. ב. ההוצאות בגין משרדי המערערת 1. ההוצאות שבנדון מתייחסות כמפורט בסיכומי המערערת, ל"בניין מגורים שהקימה המערערת במסגרתו נבנתה יחידה מסחרית אחת עבור משרדי החברה". ב"כ המערערת מוסיף לעניין זה [בס' 21 לסיכומיו] כי: "אין חולק על כך שכל ההוצאות [שהוצאו לבניית הבניין הנ"ל] באופן כללי הינן הוצאות שוטפות [המותרות בניכוי], כאשר החלק המתייחס למשרדי המערערת הינן הוצאה הונית [שאינה מותרת בניכוי-י.א.]". המערערת גם אינה חולקת על כך כי אותם סכומי הוצאות שדרשה בגין עבודות הבניה לשנת 1999-2000 היו אכן הוצאות שהוציאה לבניית והשלמת נכס המשרדים שלה, ועל כן לא ראויות אלה להיות מנוכות כהוצאות מהכנסותיה לאותן השנים, כיוון שהמדובר בהוצאה הונית. אולם, טענת המערערת הינה כי בדרישת אותם הסכומים כהוצאות לשנים 1999-2000, ביצעה היא למעשה מעין "קיזוז עצמי", שנועד לתקן טעות שטעתה ["לרעתה"] בדוח 1998, ובו לא כללה סכומים זהים כהוצאות שרשאית היתה לנכותן מהכנסותיה אותה השנה. אותה "טעות" שטעתה [לטענתה], היתה בכך שבדוח הכספי שלה ל-1998 התייחסה להוצאות שהוציאה בבניית שאר חלקי הבניין כאל הוצאה הונית. כתוצאה מטעות זו, כך טענתה, חוייבה בשנת 1998 במס יתר [נוכח טעותה הנטענת שבאי הכללת אותן ההוצאות], ועל כן "תיקנה" היא את אותה הטעות בכך שבדוחותיה ל-1999-2000 התייחסה להוצאות ההוניות שהוציאה באותן השנים כאל הוצאות ברות ניכוי. 2. די למעשה בטענותיה הנ"ל של המערערת עצמה להביא לדחיית ערעורה בעניין זה. המערערת מודה למעשה בפה מלא כי אכן סכומי ההוצאות הנ"ל שנדרשו על ידה לשנות המס 1999-2000, לא היו אלא הוצאות הוניות שהוציאה לצורך בניית נכס המשרדים שלה [להבדיל מהוצאותיה בשאר חלקי הפרוייקט]. לאמור - עפ"י הודאת המערערת עצמה, אין המדובר כל עיקר ב"הוצאות ויציאות שיצאו כולן בייצור הכנסתה בשנת המס" - תנאי שבלתו אין - עפ"י ס' 17 לפקודה - להתרת הוצאה בניכוי מהכנסת הנישום. 3. טענת המערערת כי על אף זאת רשאית היתה לדווח על הוצאה הונית מובהקת, כאילו היתה הוצאה פירותית, עקב טעותה באי הכללת הוצאות ברות ניכוי בדיווחי שנים קודמות - לאו טענה היא. שומת המשיב עניינה בהכנסות והוצאות המערערת לשנות הדוח נשוא השומה - ולאלו בלבד. זאת ועוד. המערערת לא כללה בדוחותיה הנ"ל [לשנים 1999-2000] הסבר כלשהו בדבר "הקיזוז העצמי" שביצעה לטענתה על דרך דרישת הוצאות הוניות שהוציאה ב-1999 כהוצאות ברות ניכוי חלף "שכחתה" לנכות הוצאות שכאלה ב-1998. היא אף לא כללה ביאור או הסבר כלשהו לעניין זה בדוחותיה הכספיים או בדוחותיה למשיב, כמתאשר מפורשות מפי רוה"ח שלה מר שטיינר [בעמ' 13 ש' 9-11]: "בדוח עצמו - אין לכך כל אינדיקציה". רו"ח שטיינר מאשר גם בעדותו כי אכן כבר בעת הגשת הדוח ל-1998 [בפברואר 2000] היו בפני המערערת, ובפניו, כל הנתונים הדרושים לניתוח מדוייק של הוצאותיה בפרוייקט והפילוח שהתבקש לעניין זה בין הוצאות ברות ניכוי להוצאות הוניות, אולם היא לא עשתה כך - לא בדוח 1998 ולא בדוחות דנן. 4. טענה נוספת המועלית לעניין זה בסיכומי המערערת, הינה כי בהיות הפרוייקט - שבו נבנו משרדיה הנ"ל, פרוייקט קבלני שבוצע על ידה כחברה קבלנית - רשאית היתה המערערת לפרוס הוצאותיה הכלליות במסגרת הדברים הקבועה בסעיפים 8 (א) ו- 18 (ד) לפקודה [לעניין דרכי זקיפת הוצאות שונות בפרוייקט בניה נמשך]. דא עקא, שהמערערת דיווחה על הפרוייקט כאמור כ"פרוייקט גמור" כבר בדוח ל-1998. 5. המערערת בתצהיריה מפנה לדוחות שמאי ולניתוחי תמחור שונים התומכים [לטענתה] בעמדתה בדבר הפילוח הנכון שבין ההוצאות שהוציאה לבניית משרדה [הוצאות הוניות שאינן ברות ניכוי] לבין ההוצאות שהוציאה לשאר חלקי הפרוייקט [כמותרות בניכוי]. לטענתה, אותם הנתונים תומכים בגירסתה לגבי "הראיה הכוללת" של פילוח אותן ההוצאות למכלול השנים 1999-2000 ולייחוס שייחסה רטרואקטיבית הוצאות הוניות בשנות המס דנן [1999-2000] לשנת המס הקודמת [1998]. איני מקבל טענה זו, לא בהיבטה המשפטי ולא בהיבטה "החשבונאי". אשר להיבט המשפטי - שומת המשיב - ככל שומת מס - תיבחן למסגרת הדוח ושנת המס בגינן נערכה. אין הנישום בן חורין לכלול בדוח הכנסותיו לשנה פלונית הוצאות שלא הוציא כלל אותה השנה או להשמיט ממנו הכנסות שהכניס, וזאת מתוך "התקזזות רב שנתית" אותה החליט לבצע על דעת עצמו. ודאי שקיזוז שכזה יהיה פסול מכל פסול, שעה שעל פניו מכליל הנישום בדוח השנתי שלו נתון הידוע לו כבלתי נכון. ולענייננו - דרישת הוצאה פלונית כברת ניכוי, שעה שאין חולק [גם לא הנישום] שאין היא כזאת. אותו פסול מתעצם שעה שהנישום לא טורח כלל לכלול ביאור או הסבר כלשהו לאותו מצג כוזב. בכל אלה חטאה המערערת דנן, בהציגה הוצאות הוניות שהוציאה [וביודעה כי הוצאות הוניות הן] כאילו היו הוצאות ברות ניכוי. למעלה מן הצורך אציין, כי גם בהיבט "החשבונאי", איני מקבל את טענות המערערת לעניין אותו "ייחוס והתאמה רב שנתית" הנטען על ידה. אסתפק בעניין זה בהפניה לנתונים המפורטים בסעיפים 18-20 לסיכומי ב"כ המשיב -עו"ד שטיין - נתונים שנמצאו בעיני ראויים. 6. נישום שמצא כי חוייב בטעות במס יתר כתוצאה משגיאה ששגה [בדוחות קודמים שהגיש] באי הכללת הוצאות ברות ניכוי - דרכו לתיקון הדבר תהיה בהבאת הנתונים והטענות בפני פקיד השומה על דרך בקשה לתיקון אותם הדוחות. טענת המערערת כי רשאי נישום שכזה [גם אם נניח כי אכן שגה בדוח קודם] להציג נתונים כוזבים [על דרך דרישת הוצאות שלא הוציא] בדוחות מאוחרים - דינה להדחות מכל וכל. 7. לאור המפורט לעיל - אני מחליט לדחות הערעור לעניין זה. ג. מחילת החוב הנטענת ל-2001 1. חברת ר.מ. שביט בע"מ [להלן: "שביט"] הינה חברה אחות למערערת, שתיהן חברות בשליטתו של מר מיכאל שביט. במהלך השנים 1999-2000 העמידה שביט למערערת הלוואות בסכום שהצטבר בשנת 2001 ל-2,190,127 ₪. משלא פרעה המערערת עד לסוף 2001 את חובה לשביט, הוסיף המשיב כהכנסה נוספת לשומת המערערת לשנת 2001 את מלוא הסכום הנ"ל, שכן לטענתו באותה השנה נמחל לה למערערת חובה של שביט. המשיב ביסס את אותה מחילת חוב נטענת על הנתונים הבאים: א. שביט הפסיקה פעילותה בשנת 2000, ובאותה שנה מכרה את רכושה למערערת. [יצויין כי תמורת אותה המכירה מהווה חלק מרכזי מחובה של המערערת לשביט]. ב. המערערת לא פרעה את חובה לשביט בשנת 2001, ובאותה שנה גם לא רשמה בספריה חיובי ריבית לשביט בגין אותם החובות. 2. המערערת חולקת על פרק זה שבשומה. לטענתה, העדיפה לקבל אשראי מ"אחותה" שביט על פני קבלת אשראי בנקאי בתנאים מכבידים. היא מוסיפה וטוענת, כי שביט לא התפרקה, כי הפסקת פעילותה הינה זמנית, כי היא עדיין בעלת סיווג רישום קבלני ובכוונתה לשוב לפעילות באותו התחום. מר שביט, בעליהן של שתי החברות, מוסיף ומצהיר כי המערערת עומדת בפני סיום הליכים בתביעת פיצוי גדולה שהגישה נגד חברת שיכון ופיתוח בע"מ [בסך 16 מיליון ₪] ובכוונת המערערת לשלם את מלוא חובה לשביט בע"מ מתוך תקבוליה באותה התביעה. 3. וטענה נוספת למערערת. במסגרת הליכים שונים שהתנהלו בין שביט לבין המשיב [בין היתר בעמ"ה 521/02] בשנת 2002 [דהיינו שנה לפחות לאחר מועד מחילת החוב הנטענת ע"י המשיב], ביקש המשיב דנן - ולא אחר - לעקל את סכומי החוב הנ"ל שחייבת המערערת לשביט. בתום מו"מ שנוהל לעניין זה בין המשיב לבין המערערת, כתבה המערערת למשיב ביום 17.3.02 את נוסח ההסכמה דלהלן: "א. ידוע לנו כי ביניכם [המשיב] לבין החברה [שביט] מתנהלים הליכים משפטיים במסגרת עמ"ה 521/02 במסגרתו הינכם טוענים כי החברה [שביט] חייבת מס נוסף בסך של כמיליון ₪ ["סכום השומה"]. ב. אנו מאשרים כי אנו חייבים לחברה [שביט] סכומים העולים על סכום השומה. ג. לבקשתכם הנני לאשר כי מתוך הסך שאנו חייבים לחברה [שביט] לא נעביר אליה סך של 700,000 ₪ [להלן: "הכספים המעוכבים"] בטרם יסתיים ההליך המשפטי בעמ"ה 521/02. אם תהיה החברה [שביט] חייבת לכם חובות כלשהם בתום ההליך המשפטי הנ"ל, ננהג בכספים המעוכבים בהתאם לכל צו שיפוטי, כפי שהיה הדבר לו הוטל עיקול על הכספים. ד. ... ה. הודעה זו תיכנס לתוקף לאחר חתימתכם בשוליה. ש.א.ב. בע"מ [המערערת] הרינו לאשר ........... פקיד שומה באר שבע " . הנה איפוא טוענת המערערת, המשיב עצמו הגיע לסיכום עימה ביום 17.3.02, בדבר התחייבותה שלא לפרוע חובה לשביט, בטרם תשלם בראשונה 700,000 ₪ מתוך אותו החוב למשיב. כיצד זה איפוא קבע אותו המשיב בשומה דנן, כי שנה קודם לכן - בשנת 2001 - נמחל אותו החוב כאילו לא היה? 4. הדין עם המערערת בפרק זה שבערעור, וזאת מתוך כל הנימוקים המועלים על ידה לעניין זה בסיכומיה. המשיב אינו חולק כי מרבית חובה של המערערת לשביט נוצר בשנת 2000. אין בפיו כל הסבר של ממש לקביעתו כי כבר שנה אחת לאחר מכן - ב-2001 - יש לראות את שביט כמי ש"מחלה" כביכול על אותו החוב. אי פרעון חוב כשלעצמו, ודאי שאין בו כשלעצמו להפיכת אותו החוב ל"מחול". בפסק הדין בעמ"ה 535/03 [מיום 6.3.05] עמדתי על השאיפה המתבקשת לעבר סימטריה, ככל הניתן, בין הכרה בהוצאה [אצל הנושה] בגין "חוב רע" לבין קביעת הכנסה [אצל החייב] בגין "חוב מחול". זאת בעיקר לעניין התגבשות מכלול הסממנים והמאפיינים שיהיה בכוחם להעיד כי אין המדובר באי פרעון החוב [מרצון או בדלית ברירה] גרידא, אלא בהסקת מסקנה מתבקשת וקרובה לוודאי כי הגיעו הדברים לכלל "מחילת החוב". [ור' עוד לעניין זה בפסק דינו של הנשיא ו. זיילר בעמ"ה (ירושלים) 412/00]. בין הסממנים הבולטים לעניין זה, יש למנות את אורך תקופת אי הפרעון, את נתוני הסולבנטיות או האי סולבנטיות של החייב את התנהגות הנושה, ועוד ועוד. 5. בעניין דנן, לא זו בלבד שלא נמצא לנו אף לא אחד ממאבחני "המחילה" הנטענת אלא שהמשיב בכבודו ובעצמו הוא שערך ב-2002 [שנה לאחר "המחילה" הנטענת על ידו], הסכם עם המערערת - לפיו אותו החוב [שכביכול נמחל שנה קודם לכן] ישמש כבטוחה בידיו לפרעון חובה של שביט, ולפיו המערערת תעביר לידיו 700,000 ₪ מאותו החוב [שכשביכול נמחל שנה קודם לכן] לאחר סיום ההליכים התלויים ועומדים בינו לבין שביט. 6. נמצא לנו איפוא שהמדובר בחוב שרובו בן שנה אחת בלבד, שאין המערערת [החייבת] אי סולבנטית ושאין הנושה [שביט] מי שעברה מהעולם. כל אלה שוללים קביעת המשיב כאילו נמחל חובה של המערערת לשביט בשנת 2001. ועל כל אלה, המשיב עצמו התייחס כאמור לאותו החוב, של אותו הנושה [שביט] לאותה החייבת [המערערת] - כאל חוב שריר וקיים, באותו מכתב הסכמה ממרץ 2002, תוך שהוא דורש התחייבותה של המערערת לשלם לו מתוך סכום אותו החוב - סך של 700,000 ₪ לאחר שיסתיימו בעתיד ההליכים המתנהלים בינו [המשיב] לבין שביט. 7. בהינתן כל אלה, מוצא אני את קביעת המשיב בדבר מחילת החוב הנ"ל בשנת 2001 כקביעה לא מבוססת וחסרת הצדקה. לאור זאת, אני מקבל הערעור לעניין זה ומבטל שומת המשיב לפיה הוסף סכום "מחילת החוב" לשומת 2001. אוסיף ואציין כי אין בקביעה זו כדי למנוע בעד המשיב לשוב ולבחון עניין החוב דנן, אם נמחל אם שריר, בשלבים מאוחרים יותר. ד. ס י כ ו ם סיכומם של דברים הינו כדלהלן: א. אני מקבל הערעור לעניין הוספת סכום "מחילת החוב" לשומת 2001, וזאת כמפורט בסעיף ב' (7) לעיל. ב. אני דוחה הערעור לעניין ביטול דרישת ההוצאות בדוחות 1999-2000, כמפורט בסעיף ג' לעיל. נוכח תוצאת הדברים, אני מחייב את המשיב לשלם למערערת הוצאות ערעור זה בסכום של 10,000 ₪. ערעורמיסיםשומה