להלן פסק דין בנושא ערעור עבירות מע"מ: פסק דין 1. בפנינו ערעור על פסק דין של ביהמש בחדרה (כב' השופט גופמן) מיום 19/5/07 בת.פ 2692/05 בו הורשעו המערערים, עפ"י הודאתם, באי הגשה במועד של של 9 דוחות מע"מ -עבירות בנגוד לסע' 117(א) ביחד עם סע' 67(א) לחוק מע"מ תשל"ו-1976 (להלן: חוק מע"מ) ובתוספת סע' 119 לחוק לגבי מערער 2 וכן בשש עבירות של הגשת דו"חות בלא שהועבר התשלום הנובע מהן -עבירות בניגוד לסע' 118 ביחד עם סע' 88(א) לחוק מע"מ, ובצרוף סע' 119 לגבי המערער 2. על המערערת 1, חברה העוסקת בהסעות ובהספקת כח אדם, הושת קנס בסך 10000 ש"ח. על המערער 2, מי שהיה מנהלה הפעיל בתקופה הרלוונטית, נגזרו 8 חודשי מאסר בפועל באופן חופף ל-8 חודשי מאסר בגין הפעלת עונש על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו בת.פ. 5400/99. כמו כן חויב המערער בתשלום קנס בסך 5,500 ש"ח או 55 ימי מאסר תמורתם. בנוסף הוטלו על המערער 8 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שנתייים עבירות על סעיפים בהם הורשע. הערעור נסב על הכרעת הדין והן על גזה"ד . 2. השתלשלות הענינים בבימ"ש קמא: כתב האישום הוגש ביום 5/12/05 וביום 21/2/06 נפתח הדיון בהקראת כתב האישום. במעמד זה הודה המערער בכל העובדות המפורטות בכתב האישום בשמו ובשם החברה, המערערת 2, והשניים הורשעו על פי הודאתם. ב"כ המשיבה הודיעה כי המערער שילם ע"ח חובו סך 7,000 ש"ח וביקשה לדחות את המשך הדיון לצורך הסדר ולאחריו טעון לעונש. דיונים שנקבעו נדחו מספר פעמים עקב בקשות הנאשם לאורכה לצורך הסדר וכן עקב אי התייצבותו לדיון. בדיון שהתקיים ביום 27/11/06 הודיעה ב"כ המאשימה כי כנגד המערער תלוי ועומד מע"ת חב הפעלה ולפיכך מן הראוי למנות לו סניגור ציבורי. ביהמ"ש הורה על מינוי סניגור כמבוקש ודחה את הדיון ליום 17/12/06. במועד הנדחה הופיע המערער כשהוא מיוצג ע"י עו"ד מור, אשר מונה לייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית, והאחרון ביקש ליתן אורכה נוספת באומרו:"אתמול שולמו סך של 7,000 ש"ח על חשבון המחדלים שבכוונת הנאשם להסיר. אבקש דחיה נוספת ע"מ שהנאשם יסיר את כל המחדלים. החשיבות הוסברה לו." 3. ביום 22/04/07 התקיים הטיעון לעונש וב"כ המאשימה הודיעה כי על אף הדחיות לא הוסר המחדל במלואו ונותר חוב בסך 15,308 ש"ח בגין קרן המס ועוד כ-9,800 ש"ח בגין ריבית. ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על המערער מאסר וקנס וכן להפעיל מע"ת למשך 8 חודשים מת.פ 5400/02. בהקשר זה טענה ב"כ המאשימה כי בהתאם להוראת סע' 56(ב) לחוק העונשין, מנוע ביהמ"ש מהארכת המע"ת, כאשר אפשרות זו קיימת רק לגבי הרשעה ראשונה של נאשם בשל עבירה נוספת, ואילו כאן הורשע הנאשם בשורה של עבירות. ב"כ הנאשם ביקש להאריך את המע"ת בטוענו כי אינו חב הפעלה, בנסיבות הענין, לנוכח העובדה שהגם שמדובר בהרשעה במספר עבירות, יש לראותן כהרשעה אחת לצורך ההארכה, וזאת ברוח פסיקת ביהמ"ש העליון בפרשת שירי (ע"פ 264/83, פד"י ל"ט (2) 380). לדבריו, ראוי להמנע מהטלת מאסר בפועל ויש מקום להקל בעונשו בהתחשב במצבו הקשה של המערער, שהובילו לביצוע העבירות ובנסיונו הכן להגיע להסדר תוך הסרת מלוא המחדל, דבר שלא צלח בידו, אלא באופן חלקי, עקב המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע. כן ביקש להתחשב בעובדה שהעסק אינו פעיל מאז 2005 וכי המערער עובד מאז כשכיר בשכר זעום ממנו מתפרנסת משפחתו, אשתו שאינה עובדת וילדיו. 4. בגוזרו את הדין הביא ביהמ"ש בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער ואת מאמציו להגיע להסדר, את הסתבכותו הכלכלית ואת נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ואולם, על אף אלה סבר ביהמ"ש כי יש להחמיר בעונשו של המערער עקב העובדה שאין זו מעידתו הראשונה של הנאשם שהורשע בעבר פעמיים באותן עבירות ממש. באשר לעונש המותנה, הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי לא ניתן להאריכו בשל העובדה שאין לראות באי הגשת מס' דו"חות מס, לאורך זמן, עבירה אחת, אלא סדרה של עבירות נפרדות המונעות הארכת המאסר המותנה. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש, בין היתר, בהתבססו על פסה"ד בבר"ע 717/85 (קונפורטי נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ט (4) עמ' 806). בהקשר זה הוסיף ביהמ"ש ואמר שגם אלמלא הגיע למסקנה שהמאסר המותנה חב הפעלה, הרי שבנסיבות המקרה לא היה מקום לעשות שימוש בשיקול דעתו להארכת המע"ת. את נסיבותיו האישיות של המערער הביא ביהמ"ש בחשבון באופן שהורה על חפיפה מלאה של העונש המופעל לזה שנגזר עליו בשל העבירות הנוכחיות. 5. הערעור נסב, כאמור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ואלה בתמצית עיקר נימוקי הערעור: א. משעמדה המאשימה על הטלת עונש מאסר על הנאשם, חיייבת היתה להודיע על כך לביהמ"ש עובר להגשת כתב האישום, כדי לאפשר לנאשם להיות מיוצג. משלא עשתה כן, פגעה בזכויות המערער לקיום משפט הוגן ועובדה זו מחייבת פסילת הודאתו של המערער, ביטול פסה"ד, החזרת הדיון לבימ"ש קמא או לחילופין הקלה משמעותית בעונשו. ב. אי עמידת המאשימה בהוראות חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו 1985, והפסיקה שבאה בעקבותיו המחייבים את המאשימה, טרם הגשת כתב האישום, לנמק את החלטה להעמיד לדין ולא להסתפק בהליך מנהלי, והעדר הנימוקים מהווה פגם מהותי היורד לשורש ההליך ומחייב זיכויו של המערער, ולחילופין, להביא להקלה ניכרת בעונש. ג. הפעלת המאסר על תנאי נעשתה מתוך הנחה שגויה שהוא חב הפעלה עקב הרשעה בשורה של עבירות, בעוד שבפועל יש לראות במסכת העובדות בעניננו "עבירה אחת נוספת" לצורך הארכת המאסר על תנאי, כאמור בסע' 56 לחוק העונשין. ד. אי התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, שהתדרדרותו הכלכלית היא שהביאה למחדלים בגינם הועמד לדין ושאותם ניסה, בתום לב, להסיר, ואי התחשבות מספקת בהשלכות שליחתו למאסר, על משפחתו שתוותר ללא מפרנס. 6. לענין אי מינוי סניגור למערער טרם פתיחת המשפט, חזר בו המבקש מטענתו לענין בטלותה של הכרעת הדין ואולם ביקש להביא בחשבון את עובדת אי ייצוגו לענין העונש. באשר לפגם הנטען בכתב הערעור ביחס לאי פרוט השיקולים שהניעו את המאשימה לפנות להליך פלילי במקום להליך מנהלי, חזר בו המערער מטענתו ואנו פטורים מדיון בה. 7. באשר לענין מינויו של הסניגור: חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1955, קובע בסע' 18 שבו, את זכאותו של נאשם ליצוג בהליך פלילי . על פי חוק זה, נאשם או חשוד בעבירה שנתמלאו בו הוראות סע 15(א)(1) עד (6) לחוק סדר הדין הפלילי זכאי לייצוג בהליך הפלילי. סע' 15 לחסד"פ מפרט את העבירות והנסיבות המקימות חובת ייצוג. המשמעות שנתנה הפסיקה ל"חובת המינוי" היא כי מדובר בחובה אבסולוטית במובן זה שאי מילוייה, לאמור קיום דיון ללא ייצוג ע"י סניגור, תביא ככלל לביטול הדיון כולו. ואולם, גם מקום שלא מולאה הוראה קטיגורית זו, יכולה ערכאת הערעור להשתמש בסמכות הנתונה לה עפ"י סע' 215 לחסד"פ ולקיים את פסה"ד אם השתכנעה כי לא נגרם לנאשם עיוות דין על אף הפגם שנפל, גם אם טיבו של הפגם הוא בכך שהנאשם לא היה מיוצג, מקום שנקבעה חובת הייצוג. (ע"פ 45/88, אל עביד, ע"פ 64/87 (גרסטל )פ"ד מ"ב (3) 533). בעניננו הוגש כתב האישום בשנת 2005 וההליך בביהמ"ש החל בפברואר 2006. לפי הוראות סע' 15 לחסד"פ, כנוסחו ביום תחילת ההליכים, לא היתה חובה למינוי סניגור - לא בשל טיב העבירות שנתבררו ואף לא בשל האפשרות שיתבקש מאסר בפועל. תיקון מס' 49 לחסד"פ, הקובע איסור הטלת עונש מאסר על נאשם שאינו מיוצג (סע' 15(ב) לחסד"פ וחובת ההודעה, בתחילת המשפט, על קיום אפשרות שיתבקש עונש מאסר (סע' 15(א), הוא מ-27/7/06 ותוקפו מדצמבר 2006 (בהמשך נדחה עוד), מועד שלאחר תחילת המשפט. הפגם הנטען אינו, איפוא, בהפרתה של חובה מוחלטת, חקוקה. אם מוסמך בימ"ש לקיים פס"ד על אף שלא קוימה חובה חקוקה למינוי סניגור, מקום ששוכנע שלא נגרם עיוות דין, כל שכן יכול הוא לעשות כן, בהעדרה של חובה חקוקה במועד הרלוונטי. בעניננו, הודאתו של הנאשם לא נעשתה במסגרת "הליך בזק". העבירות ברובן נעברו בשנים 2002-2003. עוד קודם לכן עמד הנאשם בקשר עם שלטונות המס בנסיון להסיר את המחדלים אך כשל. כמסתבר, היה לו גם נסיון קודם בהליך פלילי בגין עבירות דומות ואין מקום להנחה כי הודאתו ניתנה בלא שהבין את טיב ההאשמות שיוחסו לו ואת האפשרות שיוטל עליו עונש ממשי בגינן. הודאתו, באותו מעמד, לא נכפתה עליו ולא היתה כל מניעה לבקשה לדחיית הדיון לצורך הוועצות או שכירת שירותיו של עו"ד או בקשה לייצוג ציבורי. מאז הודאתו חלפו חדשים רבים עד לחידוש הדיון שבמהלכו הודיעה המאשימה שבדעתה לבקש עונש מאסר ולפיכך ראוי למנות סניגור למערער. בעקבות בקשה זו אכן הורה ביהמ"ש על מינוי סניגור ציבורי ועל דחיית הטיעונים לעונש למועד בו יהיה המערער מיוצג. במעמד הדיון שהתחדש, לאחר מינוי הסניגור, לא היתה כל טענה באשר להודאת המערער. לו סברו המערער או בא כוחו כי נפל פגם בהליך, יכולים היו לבקש אז רשותו של ביהמ"ש לחזור מן ההודאה ובקשתם היתה נשקלת. לאורך ההליך ועד לסיומו בגזירת הדין לא הועלתה טענה כנגד ההודאה, וגם היום אין בפנינו טענה כי הודאת הנאשם ניתנה מתוך אי הבנה של כתב האישום או אי הבנה של משמעות ההודאה הנעוצים בהעדר ייצוג. לא מצאנו, איפוא, כי נגרם למערער עיוות דין בקבלת הודאתו בהעדר ייצוג פגם המחייב ביטול ההרשעה (טענה ממנה חזר המערער), ואף לא בגדר עובדה הצריכה להשפיע על מידת הענישה. 8. במרכזו של הערעור על גזר הדין עומדת פרשנותו של בית משפט קמא, לפיה לא ניתן להאריך את תוקפו של התנאי מחמת העובדה שהמערער הורשע במספר עבירות ואין מדובר בהרשעה ראשונה, כמשמעותה בסע' 56(ב) לחוק העונשין. לטענת המערערים, היה על ביהמ"ש ללכת בנתיב שנקבע בפרשת שירי הנ"ל, שהיא הלכה מחייבת בהנתנה בהרכב של שלושה להבדיל מקביעתו הסותרת (לטענת המערער), כדן יחיד, של הנשיא שמגר ברע"פ 717/85 (פרשת קונפורטי). כפי שיובהר בהמשך, אין מדובר בהלכות סותרות אלא במערכות עובדתיות שונות שנבחנו עפ"י אותן אמות מידה. השוני בתוצאה הוא פועל יוצא של שונות הנסיבות העובדתיות ולא גישה שונה ו/או סותרת ליישום הכלל המשפטי. 9. לענין אפשרות הארכתו של מאסר על תנאי קובע סע' 56 לאמור: "(א) בית משפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי,על אף האמור בסע 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי לצוות, מטעמים שירשמו, על הארכת תקופת התנאי או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים,אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. (ב) לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סע' זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת" בפרשת שירי נקבע כי אם אותה התנהגות עצמה משכללת מספר עבירות, יש לראות את כל העבירות הללו כעבירה נוספת אחת אם מדובר ברצף של מעשים שונים בעלי קשר פנימי הדוק ומהותי עד שניתן לראותם כחוליות הקשורות זו בזו באופן המגבש פעולה כוללת אחת. לאמור, לא די באחדות ההחלטה והדחף אלא נדרשות אחידות של הפעולה העבריינית ורצף במימד הזמן. פרשנות זו מסתמכת, בין היתר, על פסק דין של הנשיא שמגר בר"ע 357/71, רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח (3) ,155, שם נאמרו הדברים הבאים: "ראוי להמנע על כן מהמרתה של הנורמה העולה ממלותיו של החוק, בנורמה היולית וגמישה, אשר איש אינו יודע מראש את שיעורה וגבולותיה ואשר באה כאילו כדי לאפשר החלה חסרת תחומים ברורים של הוראותיו של סע' 56 הנ"ל. יש להבחין בין קבלתה של הוראת החוק שתחומיה הוגדרו בסע' 56 כלשונה וכתוכנה ,לבין הבעת הרצון הכללית שלא להיתפס לנוקשות שאינה מתחייבת מן הכתוב: הוזכר כבר, כי גם אם מעשה פלוני יכול להיות מתואר כעבירה לפי מספר חיקוקים שונים, עדיין נותר העניין בגדר עבירה נוספת אחת. ההגדרה הכוללת של מעשה העבירה הרחב האחד חובקת בתוכה את העבירות המשניות, שהן בגדר מרכיבים או מקבילים של ההגדרה הרחבה יותר של המעשה הכולל והיא, כאמור, גם אם ניתן היה לפרק את המעשה לגורמים ולהגדיר קטעים ממנו כעבירות נפרדות: מי שעשה בו במעמד, מעשים שונים שהם שרשרת אחת, המצטברת לעבירה כוללת אחת, כגון מי ששובר שמשה (היזק בזדון) כדי להיכנס לדירה (כניסה והתפרצות) ועושה כן וגונב (גניבה), עדיין ניתן לראות את כל המסכת כעבירה נוספת אחת של התפרצות וגניבה, אך אם הוא עובר מדירה לדירה כדי לפרוץ או עובר ברחובות העיר וחוטף ארנקים האחד אחרי האחר, אין לראות בכך עבירה נוספת אחת אלא מספר עבירות.... לענין זה אין נפקא מינה, מהו המועד בו נפלה ההחלטה לבצע את שרשרת מעשי העבירה ואם כולה תוכננה מראש או האחת גררה את האחרת. זאת ועוד, לו גם ניתן היה לדעת תחילתו וראשיתו של דחף פלילי, עדיין נותר הסייג שבסע' 56(ב) כלשונו, וזה אינו מתייחס לדחף פלילי אלא לעבירה נוספת." 10. זהו הרציונל העומד מאחורי פסיקתו של בית המשפט בפרשת שירי, והוא אותו רציונל על פיו נקבע בפרשת קונפורטי כי מי שנמנע, במועדים שונים, במספר הזדמנויות, מהגשת דו"חות תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף, אינו עובר עבירה אחת נמשכת אלא מספר עבירות נפרדות שמועד ביצוען שונה זה מזה, כאשר חובת הבצוע לגבי כל אחת מהן, עפ"י חוק, מכוונת למועד שונה וזאת אף אם העילה לאי הגשת הדו"חות היתה זהה בכל המקרים ונבעה מקושי כלכלי בו היה נתון הנאשם. זהו גם הרציונל שיש ליישמו גם בעניננו. 11. המערער שבפנינו ביצע מספר עבירות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה ושכל אחת מהן מהווה מעשה פלילי אחד נפרד ומתוך מחשבה פלילית נפרדת, בהיותה מתייחסת למועד דווח שונה, בהפרש זמן זו מזו וכאשר ביצוע כל המעשים אינו מהווה רק חוליה או שלב בביצוע המעשה הפלילי המוגמר. בעניננו, אין מדובר במעשה עבירה אחד אלא בשרשרת מעשים פליליים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. מסקנתו של ביהמ"ש קמא, לפיה הוא מנוע מהארכתו של המאסר המותנה היא נכונה, אפוא, ומיוסדת על אדני החוק והפסיקה. 12. לא למותר לציין בהקשר זה כי ביהמ"ש הדגיש שאף אם היה מגיע למסקנה שאין מניעה להארכתו של המאסר על תנאי, הוא לא היה עושה כן לאור הוראתו של סע' 56(א), לפיו הארכתה של תקופת התנאי נתונה לשקול דעתו של בימ"ש "אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". טעמיו של ביהמ"ש להפעלת שקול הדעת מחוייבים פרוט ורשום, ללמדך שנדרשים לכך נימוקים כבדי משקל. טעמים שכאלה לא נמצאו, כאמור בהחלטת בימ"ש קמא. נהפוך הוא, למערער בנוסף להרשעתו בגינה הוטל מע"ת, הרשעה קודמת מאותו סוג. המערער מיצה איפוא זה מכבר את מידת הרחמים וההתחשבות של בתי המשפט. בנסיבות אלה, חפיפותו המלאה של עונש המאסר בפועל, למשך 8 חודשים, אותו גזר בית המשפט על המערער בגין העבירות הנוכחיות למאסר על תנאי שהופעל, הביאה בחשבון את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער וקיבלה את ביטויה גם בקנס הלא כבד שהושת עליו. משכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור. צ' קינן - שופטת השופט ר' שפירא (אב"ד): אני מסכים. ר' שפירא - שופט [אב"ד] השופט מ' פינקלשטיין: אני מסכים. מ' פינקלשטיין - שופט בסיכומו של דבר, הוחלט, כאמור בפסק דינה של השופטת צ' קינן. מיסיםעבירות מסערעורמע"מ (מס ערך מוסף)