נפילה לאחר הוצאת התינוק מהרכב - האם תאונת דרכים ? מהות התובענה התובעת - ילידת 1957, עותרת לחייב את הנתבעות - מבטחת השימוש ברכב או לחילופין את העירייה - לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, באירוע מיום 15.8.06. התביעה הוגשה כנגד נהגת הרכב ומבטחתה (נתבעות 1 ו- 2) בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ו - 1975 וכנגד הנתבעת 3 בעילה חלופית בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת נסיבות התרחשות האירוע, הגדרתו וסיווגו - קרי האם האירוע חוסה תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים או לאו. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ובתה של התובעת. כן הוגשו מסמכים. מטעם הנתבעות 1 ו - 2 העידו אחותה של התובעת ומר יעקב גיל - חוקר. כן הוגשו מסמכים. עיקרי העובדות הרלבנטיות ביום 15.8.06 בשעות אחה"צ לערך, נסעה התובעת ברכב יחד עם הנתבעת 1, בתה ונהגת הרכב, נכדה, אחותה ושני ילדיה (ר' תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת בסעיף 4 ועדותה בבית המשפט מיום 13.1.10 בעמ' 2; ר' סעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' אזיטה איינה - סאז ועדותה של הגב' ז'קלין אברהמי, אחות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 13.1.10). עת הגיעו למחוז חפצן, התובעת יצאה מן האוטו ופנתה להוציא מתוכו את נכדה. בסמוך לאחר הוצאתו מעדה ונחבלה והובהלה לבית החולים "אסף הרופא" (נסיבות קרות האירוע שנויות במחלוקת ויידונו בהמשך). במיון אובחן שבר בראש ההומרוס בצד שמאל (ר' תעודות חדר המיון המסומנת ג' בתצהיר עדותה הראשית של התובעת). התובעת אושפזה בבית החולים ושוחררה ביום 18.6.06. במהלך האשפוז עברה שחזור סגור של השבר וקיבוע מלעורי תחת הרדמה כללית (ר' תעודת חדר המיון). התובעת המשיכה את הטיפול בקהילה. מכאן התובענה. עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן - עיקרי טענות התובעת התובעת טוענת כי ביום האירוע נסעה ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבעת 1, כאשר היא ישבה במושב האחורי של הרכב. עת הגיעו למחוז חפצן, יצאה מהדלת האחורית הימנית, עקפה את הרכב מקדימה וניגשה אל הדלת האחורית השמאלית במטרה להוציא מהרכב את נכדה, אשר ישב בכסא הבטיחות. התובעת הוסיפה כי כאשר היא פתחה את הדלת האחורית, שחררה את חגורת כסא הבטיחות, הרימה את הילד ממקומו ועת פסעה אחורנית ועוד בטרם הספיקה לסגור את הדלת, נתקלה במכשול בכביש וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה. התובעת גורסת כי העדות שהובאה מטעם הנתבעת 2 מתיישבת עם גרסתה. התובעת הוסיפה כי מעורבותו של הרכב לא אוזכרה במסמכים הרפואיים, מכיוון שאין לה את הידיעה המשפטית לאבחן האם בנסיבות העניין מדובר בתאונת דרכים או לא. לגרסתה, האירוע עונה על הגדרת "תאונת דרכים". התובעת מפנה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים ולפסיקה. בנוסף, הירידה מהרכב טרם הסתיימה, שכן לא התקיימה דרישת הפסיקה כי הירידה תושלם והיורד ישיג את שיווי משקלו בבטחה. היה ויקבע כי אין עסקינן בתאונת דרכים, הרי שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו - 2 ולדון בתביעה כנגד העירייה. ניתן להבחין בבירור בגודלו של המכשול - מדובר בקטע נרחב בכביש אשר אורכו כאורך מכונית ממוצעת, גבשושי ומחורץ ויש בו משום פגיעה לעוברים והשבים. התמונות צולמו אמנם כשנה לאחר האירוע, אולם מדובר במכשול זהה. התובעת גורסת כי לא ניתן לייחס לה אשם כלשהו, שכן לא היתה באפשרותה היכולת למנוע את האירוע. מדובר במקום חניה מוסדר מטעם הנתבעת 3 ובמכשול רב מימדים, אשר בשל מאפייניו היה צורך לתקנו ולפיכך הנתבעת 3 התרשלה. עיקרי טענות הנתבעות 1 ו- 2 אין המדובר בתאונת דרכים וספק אם התובעת הוכיחה נסיבות אחרות. התובעת נפלה, אם בכלל, בלכתה על כביש בתחום העירייה באזור השוק וללא כל קשר לרכב בו הוסעה לפני כן. נסיבות האירוע הינן שונות מאלה המתוארות ע"י התובעת וניתן ללמוד מכך מהראיות והעדויות שהוצגו בפני ביהמ"ש. תצהיר התובעת הינו גרסה חדשה וניתן במטרה לנסות ולהיכנס לגדרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. אין מחלוקת כי לתובעת אין אישור משטרה על האירוע כנדרש ואף לאחר שהתובעת הבינה כי מדובר בתאונת דרכים לא פנתה למשטרה. התובעת לא דיווחה על התאונה לחברת הביטוח, אלא שנתיים לאחר התאונה. בתעודת חדר המיון נרשם כי סיבת הפגיעה הינה "נפילה, חבלה, חתך" ובפרק סיכום המחלה נרשם "נפילה ברחוב" ללא אזכור של רכב. בהודעה לביטוח הלאומי טענה התובעת לנפילה בשל קרקע עקומה. בטופס התביעה לדמי תאונה במוסד לביטוח לאומי טענה התובעת לנפילה בשל אבנים בכביש. מודגש כי התובעת פירטה שהתאונה אירעה באמצע הכביש וכן בזמן שחצתה את הכביש. אזיטה, הנהגת, העידה שהתובעת נפלה בשל בעיה בכביש. כן התובעת בעצמה העידה שגורם הנפילה היתה רצפה משובשת. תמונות שחזור התאונה אינן מלמדות אף הן על תאונת דרכים. מדובר בתמונה בה עומדת התובעת עם נכדה כשהיא מרוחקת מהרכב וודאי אין זו עמדה של יציאה מהרכב. גם הגב' ז'קלין אברהמי, אחותה של התובעת העידה במפורש שהתאונה אירעה רחוק מהרכב ובלא קשר אליו. עדותה מתיישבת עם יתר הראיות והינה אותנטית. החוקר השיב בחיוב לשאלה האם החקירה הוקלטה, ברם התובעת לא דרשה את הצגתה. בגרסת התובעת נתגלו סתירות, אי דיוקים ושינוי פרטים שיש בהם להעיד על חוסר באמינות. הנתבעות מפנות לעדותה ולהצהרה במל"ל. עיקרי טענות הנתבעת 3 הנתבעת 3 מציינת כי היא מצטרפת לסיכומי התובעת בכל הקשור לסיווג האירוע כתאונת דרכים. גרסתה של התובעת הינה גרסה ועדות כבושים ללא הסבר בצידן, שנטענו בשלב מאוחר יותר ולאחר היוועצות משפטית, בניגוד לגרסאות האותנטיות הראשונות אותן מסרה פעמיים - למוסד לביטוח לאומי בתביעתה לדמי תאונה ולקצבת נכות כללית, כפי שאלה הוגשו כראיה מטעם הנתבעות 1 ו- 2 ואושרו ע"י התובעת עצמה. עדותה של התובעת לגבי הנסיבות - מקום הנפילה וסיבת הנפילה הינה עדות יחידה של בעל דין. בתה העידה כי לא ראתה את הנפילה ופרט לכך, עדויות בני משפחה יש לראותן כעדות יחידה של בעל דין. לאור היות עדותה של התובעת עדות כבושה הדרך היחידה היא כי בית המשפט יאמין לעדותה מעבר לכל ספק, וזאת מאחר שאין ראיה פוזיטיבית אחרת או נוספת להוכחת טענותיה. לאר הצהרותיה בביטוח לאומי, שהינן הצהרות שקר, אין לייחס לטענותיה ולעדותה משקל ראייתי. התנגדות התובעת לעדות אחותה משמשת לרעתה ומחזקת את טענות הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה תביעתה. הודעתה של הגב' אברהמי סותרת כליל את נסיבות התאונה הנטענות בכתב התביעה. מדובר באירוע החוסה תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. הנתבעת מפנה לחוק ולפסיקה. הנתבעת טוענת כי לחילופי חילופין, לא מדובר בסיכון בלתי סביר ולפיכך איננה אחראית. דיון והכרעה עיקרי העובדות ונסיבות האירוע היו במחלוקת. התובעת ועדים נוספים (אחות התובעת וביתה של התובעת) העידו באשר לנסיבות וכן הוגשו תצהירים ומסמכים. נסיבות האירוע נלמדו בעיקרן, מגרסת התובעת, העדים וכן מהמסמכים אשר הובאו בפניי. התובעת טענה כי היא נפגעה (פיסית) עת הרימה את נכדה וביקשה לצאת עימו מהרכב, כאשר בזמן היציאה מעדה ונפלה עקב מהמורה/מכשול בכביש (ר' סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית וכן עדותה בבית המשפט בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 13.1.10). מנגד, הנתבעות 1 ו - 2 הביאו ראיות ומסמכים לפיהם נפילתה של התובעת איננה קשורה עם הרכב וכפועל יוצא מכך ובהתאם לנסיבות אין המדובר באירוע החוסה תחת כנפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. לפיכך, יש להכריע בפלוגתא, אשר בליבת התובענה ולבחון תחילה את נסיבות התרחשות האירוע. התובעת צירפה לתיק המוצגים את תעודת חדר המיון. במיון אובחן שבר של ראש ההומרוס בצד שמאל. התובעת אושפזה וביום 17.8.06 עברה שחזור סגור של השבר וקיבוע מלעורי. ביום 18.6.06 שוחררה התובעת עם המלצות להמשך טיפול ומעקב רופא מטפל, נטילת משככי כאבים על-פי הצורך, החלפת חבישה, השמת היד במתלה ללא הנעת הכתף וביקורת במרפאת ספורט. בסיכום האשפוז של התובעת נכתב כדלקמן - "מחלה נוכחית: בת 49, אשר התקבלה לאשפוז בשל שבר סובפיטלי בהומרוס שמאל. לדבריה ביום קבלתה נפלה ברחוב ונחבלה חבלה ישירה בכתף שמאל...". (ר' תעודת חדר המיון המסומנת ג' בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, ההדגשות שלי - א.ק). יש לציין כי תעודת חדר מיון הינה אינדיקציה מהימנה וכנה לנוכח העובדה שמדובר בתיאור ספונטני וראשוני של התקרית. לפיכך, יש לייחס לה משקל גבוה. בגיליון "קבלה כללית אורטופדית" מיום 18.9.06 בפרק "היסטוריה" נכתב כדלקמן - "לפני 5 שבועות, במהלך חציית כיש (צ"ל - "כביש") מעדה ונפלה, החזיקה נכד. אובחן שבר סוב קפיטלי עם תזוזה...". (ר' נספח ד' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, ההדגשות שלי - א.ק). בטופס תביעה לקצבת נכות כללית מיום 8.12.06 תחת הפרק "מקום אירוע התאונה ונסיבותיה", נכתב כדלקמן - "ברח' משה לוי בראשון לציון על המדרכה בגלל רשלנות של עירייה בקרקע היה עקום ונגרם לנפילה חזקה". (ר' נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות 1 ו- 2, ההדגשות שלי - א.ק). בטופס ביטוח תאונות - תביעה לתשלום דמי תאונה מיום 28.9.06 תחת הפרק "תאור התאונה - כיצד נגרמה החבלה" נכתב כדלקמן - "בזמן שעברה את הכביש פתאום בגלל אבנים שבר באמצע כביש והמדרכה הלא ישרה הרגל נתקע והיא ונכד שהיה בידיה נפלו..." (ר' נספח ב' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות 1 ו- 2, ההדגשות שלי - א.ק). מהגב' ז'קלין אברהמי, אחות התובעת, נגבתה הודעה על ידי חוקר ביום 23.4.09 לעניין נסיבות התרחשות האירוע (ר' נ/2/א') - "זכור לי שלפני פחות משנתיים ועפ"י הרשום ביום 15.8.06 נסעתי עם אחותי לידה, ביתה - עזיטה, נכדה של לידה- איתי ושני ילדי ישראל -נחמן ואוראל, נסענו ברכב פרטי שבו נהגה עזיטה והיינו בדרך לשוק בראשון לציון. כשהגענו סמוך לשוק עצרה עזיטה את הרכב וכולנו יצאנו ממנו, לידה ישבה ליד בתה עזיטה ואני , ילדי ואיתי ישבנו בספסל האחורי, כשירדנו מהרכב לידה לקחה את איתי ממושבו בספסל האחורי וזאת מפני שהוא בכה והיא ביקשה להרגיעו, לידה החלה ללכת עם התינוק- איתי בידיה לכיוון השוק והיה עליה לחצות את הכביש, היא התרחקה מהרכב שבו נסענו כ - 4 מטרים, החלה לחצות את הכביש, הספיקה ללכת ללכת בו כשני צעדים ואז לפתע נפלה, התינוק - איתי נשמט מידיה וגם הוא נפל. להערכתי לידה נפלה בכביש משום שהוא היה משובש והיו בו בורות, רגלה נכנסה לבור משום שהיא לא ראתה אותו ואז נפלה, לאחר שלידה נפלה אני שהייתי אחריה ניגשתי אליה ורציתי להקימה אך היא לא קמה משום שסבלה מכאבים וביקשה להזמין אמבולנס...". ההודעה שלעיל נגבתה מהגב' אברהמי בביתה. הגב' אברהמי העידה לעניין נסיבות גביית ההודעה כדלקמן - "ש. את זוכרת כפי שאמרת קודם, שאת דיברת עם חוקר מטעם חב' הביטוח? ת. אמרתי שדיברתי אבל לא ידעתי מאיזה ביטוח. ש. את זוכרת שהוא גבה ממך הודעה על נסיבות התאונה? ת. נכון, והוא שאל אותי שאלות אני עניתי ואני חתמתי ומאמתת את חתימתי בהודעתי. מה שאמרתי לחוקר זה נכון, מה שזכרתי. ש. תספרי על הנסיבות בהם נערכה ההודעה ע"י החוקר. הוא הגיע אליך הביתה? ת. כן. ש. כמה ילדים היו בבית בזמן הזה? ת. 5 ילדים. כיום הם בני 15, 13, תאומים בני 11, 7. ש. כיצד התנהלה השיחה בינך לבין החוקר? ת. כמו שציינתי, הוא לא אמר מאיזה בטוח הוא בא, אמר שיש לו שאלות שהוא רוצה לשאול. שאל אם הייתי איתה אמרתי שכן. הוא שאל אותי על הפרס הוא עשה אווירה נעימה, הוא שאל על התאונה. ש. אם הוא שואל אותך שאלה הוא הסביר את המשמעות? ת. אמרתי שאני לא זוכרת ברור, הוא אמר לי להגיד בערך, אמרתי בערך". ר' עדותה מיום 13.1.10 בעמ' 12-13 לפרוטוקול). מעדותה עולה כי ההודעה נגבתה ממנה על פי מיטב זיכרונה, ביישוב הדעת וללא כפייה. הגב' אברהמי העידה באשר לנסיבות האירוע גם בבית המשפט - "ש. את אומרת שהאירוע בגלל שהיה טראומתי לא זכרת את הפרטים הקטנים? ת. נכון, גם היום אני לא זוכרת. אני אומרת באופן כללי. ש. כשהגעתם לשוק את זוכרת היכן ישבת? ת. אני ישבתי מקדימה, אח"כ הנכד של אחותי באמצע הדרך החלפנו מקום. ש. בזמן שהחנתם את האוטו? ת. כשהנכד בכה באמצע הדרך החלפנו מקומות. אני ישבתי קדימה הילד שקיבל מכה מאחורי הנהגת, ילד אחד ישב ליד החלון וילד שני על ברכי אחותי. ש. כשהגעתם את יצאת מהמכונית? ת. נכון, ירדתי לקחת את הילדים שלי, הם קצת רצו והחזקתי אותם. ש. הסתכלת על הרכב? ת. כמו יום רגיל, ירדתי מהאוטו והשני גם יורד, אנחנו מתכוונים ללכת לשוק לעשות קניות. ש. אם כתוב שאחותך הוציאה את התינוק והלכה 4 מט' זה משהו שאמרת? ת. יכול להיות שאמרתי, זה מה שכל הזמן החוקר שאל אותי, עניתי שאני לא יודעת כמה מטר, לא היה לי מטר. הוא אמר לי תגידי בערך. ש. אחרי שאחותך נפלה. מה עשית? ת. קודם כל השארתי את הילדים שלי בצד, התינוק מדמם, ניסיתי להעיר אותה היא אמרה לי אל תגעי בי אני מרגישה שהכתף שבורה. אנשים באו, היא שכבה על הכביש. ש. ליד המכונית או רחוק? ת. מה שאני זוכרת, שהיא נפלה היתה בגלל הנפילה התרחקה קצת מהאוטו. אני לא יודעת להגיד. בגדול יחסית קרוב לאוטו. ש. אם אומר לך שהמרחק מהיכן שאת עומדת ליד הקיר זה 4-5 מט' בערך. יכול להיות שהיא היתה במרחק כזה? ת. לא. זה בשטח הצמוד הדוכן פה שאני עומדת. ש. את זוכרת באיזו שעה הגעתם לשוק? ת. לא זוכרת, יכול להיות גם 5, לא יודעת. [...] ש. קודם אמרת שהיה את הכסא של הילדים של איתי, אחר כך ישב ילד שלך. ת. הילד השני בצד השני של החלון אחותי באמצע עם הילד על הרגליים שלה. ש. פה את אומרת שהיה עליה לחצות את הכביש. למה אם השוק בצד הרכב? ת. אני אמרתי, כל מה שהחוקר אומר אני אומרת לא זוכרת והוא אומר בערך. היא היתה צריכה לעבור את הכביש כדי להוציא את הילד. ש. אמרת שהיית על המדרכה עם הילדים שלך משתוללים. כאן את אומרת שעמדת מאחורי אחותך. אם את על המדרכה כיצד את אומרת שאת מאחוריה בצידו השני של האוטו? ת. נכון אבל זה שניה. אני מורידה את הילדים, כשאני באה אני לוקחת את הילדים אני מסתובבת וממש מאחוריה. ש. ראית איך שהיא נפלה? ת. ברור". (שם, בעמ' 13-14 לפרוטוקול, ההדגשה שלי - א.ק). התובעת תיארה את האירוע כדלקמן - "ש. גם לפי הגרסה שלך אני מבינה שאת יצאת מהרכב? ת. נכון. ש. גם לפי הגרסה שלך את כבר הוצאת את הילד מהאוטו? ת. ניסיתי להוציא אותו, הרמתי אותו ורציתי להוציאו מהרכב. הוא היה כבר בידיים שלי, אבל לא כ"כ שהייתי שולטת בעצמי והילד ופתאום שבאתי להסתובב, מצד אחד הרצפה לא היה כ"כ ישר ונתקלתי במשהו, עם הילד רציתי להחזיק אותו שלא יקבל מכה, אז נפלנו ביחד ואני רציתי להחזיק אותו שלא יפגע אז לקחתי אותו חזק והילד שלי היה מגן עליו, אז בגלל זה. ש. הרצפה היתה משובשת לכן נתקלת במשהו ונפלת? ת. נכון". (ר' עדותה מיום 13.1.10 בעמ' 2-3 לפרוטוקול). הגב' אזיטה, ביתה של התובעת, העידה - "ש.כתבת שהיא נפלה במדרכה, לא הזכרת רכב או יציאה מרכב. ת. לא התייחסתי לזה. היא הביאה את הדף מהמלל וכך מילאתי לא ייחסתי לזה חשיבות. אח"כ אמרו לי שיכולנו לקבל יותר אם הייתי מסבירה וכותבת נכון. ש. מה ההסבר הנכון למה שקרה? ת. נסענו לשוק, אחותה של אימי באה אלינו ואני החניתי את הרכב צמוד לשוק, חניתי אמא יצאה מהרכב כדי להוציא את הילד, היתה בעיה במדרכה לא במדרכה בכביש ונפלה, לא הבנתי בכלל אני הייתי בתוך האוטו. ש. חוקר שלנו דיבר עם דודתך היא אומרת שאימך הוציאה את הילד מהאוטו לקחה אותו בידיים והלכה לכיוון הכביש כמה מ' ליד האוטו היא נפלה. זה לא נכון? ת. הלכה לכביש? היא לקחה את הילד. אני הייתי עדיין באוטו, ויש עגלה לאן היא תלך? היא באה להוציא את הילד. ש. מה שהדודה אומרת לא נכון? ת. לא יודעת מה היא היא סיפרה. אני אומרת לך מה שקרה לי ולאמא שלי. אולי הדודה הלכה אחרי הילדים שלה. אני הייתי קדימה, כשיצאתי ראיתי שזה מה שקרה, ראיתי את אמא שוכבת על המדרכה, היא שכבה במקום שהיא הוציאה את הילד. ...ש. את לא יודעת מדוע אמך נפלה. את לא ראית את התאונה? ת. נכון". (שם, בעמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול, ההדגשות שלי - א.ק). סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), קובע כי ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הינם עניין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. גרסתה של התובעת הינה עדות שיש לבחנה על פי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. התובעת העידה כי לא מסרה הודעה במשטרה ושהאירוע דווח לחברת הביטוח שנתיים וחצי לאחר האירוע (ר' עדותה מיום 13.1.10 בעמ' 4 לפרוטוקול) - מדובר בעדות כבושה. התובעת שטחה גרסה שהינה רלבנטית ובעלת משקל רב מעלה רק בשלב מאוחר יותר. הלכה ידועה היא כי ערכה ומשקלה של עדות כזו מועטים, שכן הכובש את עדותו חשוד כי אמיתות הדברים מוטלת בספק [ור' ע"פ 4127/94 ג'מיל קזמוס נ' מדינת ישראל]. עם זאת, כאשר ניתן הסבר המניח את הדעת לסיבת ההשתהות, ביהמ"ש יעמיד את העדות על כף המאזניים "כשוות ערך" לעדות רגילה (ר' י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009 בעמ' 500 - 501). התובעת העידה בבית המשפט והסבירה מדוע הרכב לא הוזכר במסמכים בהם תיארו את האירוע - "אני לא יודעת, בשעה כזאת הייתי בהלם עם כאבים ומה שקרה לנכד שלי, מה שאני הרגשתי נפילה זה כאבים, אני לא ידעתי מה קשור ברכב, אומרים תאונה לרכ (צ"ל - "לרכב") או כביש. בגלל זה כל הזמן דיברתי שהרגל שלי נתקעה במשהו, בטון, בגלל זה כל הזמן דיברתי על זה. חשבתי שאולי רק אם רכב פגע בי זה אומרים ת.ד הייתי עולה חדשה לא ידעתי מה זה. בגלל זה דיברנו כל הזמן על איך היה בכביש". (ר' עדותה בעמ' 4 לפרוטוקול). התובעת וביתה העידו כי המסמכים מולאו על ידי האחרונה, אזיטה ומקור ההשמטה נובע מכך שסברו שמעורבותו של הרכב אינו נושא עימו משמעות כלשהי (ר' עדותה של הגב' אזיטה, אשר הובאה לעיל, בעמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול). מעדותה של התובעת עולה כי היא הבינה את הכתוב במסמכים ושהייתה שותפה פעילה לכתיבה - "ש. בתביעתך למל"ל כתבת... ת. לא אני כתבתי אלא הבת שלי. ש. הבת שלך כתבה מה שאת אומרת לה פה? ת. לא, היא לא כתבה מה שהיא רוצה, גם אני ישבתי וישבנו ביחד לכתוב. ש. אז היא שאלה אותך דברים אם היא לא יודעת? ת. בטח. כל הזמן דיברנו ביחד. (ר' עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול). מחומר הראיות אשר הונח בפני ומעדותה של התובעת, מצאתי כי גרסתה אינה קוהרנטית ומהימנותה לוקה בחסר; התובעת נקטה בגישה בה "גילתה טפח וכיסתה טפחיים". אינני סבור כי היותה של התובעת עולה חדשה, אשר אינה בקיאה, מטבע הדברים, ברזי "הפרשנות", הביאו אותה להשמיט מכלל העובדות את מעורבותו של הרכב. לכל אורך הדרך, החל מתעודת חדר המיון, המהווה כאמור לעיל אינדיקציה ראשונית וספונטנית של תיאור האירוע, וכלה במסמכי המל"ל מתוארות נסיבות בהן התובעת נפלה כתוצאה ממכשול/מהמורה בכביש. גם הודעת אחותה של התובעת, הגב' אברהמי, בפני החוקר תומכת בכך. מן המפורסמות ש"המוציא מחברו עליו הראייה". הכלל הוא כי התובע נושא בנטל השכנוע לתביעתו ולהוכחות העובדות המהוות את עילת התובענה (ראה בעניין זה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1004-1005; ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589). התובעת פונתה לבית החולים על ידי מד"א ונמנעה מלהציג תעודת מד"א בכדי לתמוך ולחזק גרסתה לעניין מיקום הנפילה ונסיבותיה בזמן הסמוך לאירוע, שכן עסקינן בראיה ראשונית ובלתי אמצעית המשלימה את האמור בתעודת חדר המיון וביכולתה "להאיר" נסיבות שאינן ברורות ושרויות בעלטה. היעדר עדות/ראיה שכנגד, מותירות את טענות וראיות הנתבעות על כנן ללא גורם ה"מכרסם" במהימנותן ובכוחן הראייתי, כאשר ראיות התביעה אין בהם להוכיח את הטענות כדבעי. התנהלות זו עומדת בעוכרי התובעת. ונפסק - "אכן, כשצד לדיון יכול להביא ראיה לחיזוק גירסתו ואין הוא מביאה, עלול הדבר לשמש נימוק שיש בו לפגוע במהימנות גירסת תביעתו. המנעות צד לדיון מלהעיד את מי שמתבקש בנסיבות שהוא יעידו, יכול להחליש את עמדתו (הרנון, "דיני ראיות" חלק שני עמ' 3-232, ע"פ 522/84,539, סביחאת ואח' נ. מדינת ישראל, פס"ד מא(1) 551, 557והאסמכתאות שם, וכן בהרחבה בפסק דינו של השופט גולדברג בע.א. 445/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה ואח' (טרם פורסם)". [ר' ע"א 2113/90 רמי אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ בפסק דינו של כב' השופט ת. אור]. התובעת לא הצליחה להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי נפלה בסמוך לרכב ושנסיבות האירוע (במידה וראויות) חוסות תחת כנפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. לאור האמור, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מכלול העדויות, התצהירים, המוצגים למיניהם והמסמכים שוכנעתי לבכר את טענות הנתבעות 1 ו- 2 ביחס לנסיבות התרחשות האירוע לפיהן התובעת מעדה ונפלה ללא קשר עם השימוש ברכב. נטל השכנוע משמעו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט; במידה ובעל הדין לא ישכיל להוכיחה תהא ההכרעה בגינה לרעתו. לאור האמור, לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות הצדדים בסיכומיהם. סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעות 1 ו - 2 נדחית. התביעה כנגד הנתבעת 3 בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נותרת על כנה וטענות הצדדים יתבררו במסגרת ההליך. התובעת תישא בהוצאות הנתבעות 1 ו - 2 וכן בשכ"ט עוה"ד, בסך 15,000 ₪ ובצירוף מע"מ כדין.נפילה מרכב עומדתאונות נפילהנפילה