כיצד עושים חישוב פיצוי בשתי תאונות עבודה ? האם הפיצוי עבור כל אחת מהתאונות משפיע אחד על השני ? להלן פסק דין בנושא: פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע לבקשה 1. המבקש נפגע בתאונה בעבודה ביום 30.3.1995 (להלן: התאונה הראשונה) בראשו וברגל שמאל ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 19%. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 26.8.1996, נפגע המבקש בתאונה נוספת (להלן: התאונה השנייה), שארעה לו בימי עבודתו הראשונים במקום עבודה אחר, שבו הועסק כנגר על בסיס יומי. בתאונה השנייה נפגע המבקש בידו הימנית פגיעה משמעותית, ונקבעה לו בעטייה נכות צמיתה בשיעור של 46%. היום עותר המבקש - במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנינו - לפסוק רק בעניין אחד, הנוגע לשאלה אם ראוי היה שהמזיק בתאונה הראשונה (להלן: המזיק הראשון) יפצה אותו בגין הפסדי תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשתלמים לו בעקבות התאונה השנייה. לטענתו, אלמלא אירעה התאונה הראשונה, היה שכרו, עובר לתאונה השנייה, גבוה יותר וממילא היה מקבל תגמולים גבוהים יותר מן המוסד לביטוח לאומי. אין מחלוקת שהנכות בגין התאונה השנייה היא נכות שונה מזו שנגרמה בתאונה הראשונה, ואין היא מאיינת אותה, כולה או חלקה. לאור האמור, ממילא אין תחולה במקרה זה להלכה שנקבעה בע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם בע"מ, פ"ד מה 2529 (1991) (להלן: עניין חננשוילי). 2. בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי) קבע, לעניין הפסד גמלת המוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה השנייה, כי מדובר בנזק רחוק שהמעבידה-הנתבעת (להלן: המשיבה) לא היתה צריכה לצפותו. בית המשפט ציין כי המבקש הוגבל כתוצאה מהתאונה הראשונה לעבודה משרדית בת ארבע שעות, והמשיבה לא היתה צריכה לצפות שהוא יפנה לעבודה פיזית ועוד בתחום שאינו מוכר לו, בנגריה. עוד צוין כי לאחר התאונה השנייה מצא המבקש עבודה בחברה אחרת, ושכרו בה גבוה באופן משמעותי מהשכר היומי שהיה צפוי להשתכר בעבודתו כנגר. מכאן שאף במומו הכפול, מצא המבקש עבודה מכניסה יותר. דבר זה - כך נקבע - מצביע שוב על ריחוק הנזק. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש בפיצוי שנפסק למבקש בגין התאונה הראשונה כדי להחזיר את המצב לקדמותו, ולכך אחראית המשיבה. לאור האמור, לא פסק בית המשפט למבקש דבר בראש נזק זה. 3. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לענייננו רלבנטי ערעורו של המבקש, שהופנה בעיקרו כנגד הקביעה האמורה, לפיה ההפחתה בתקבולי המוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה השנייה היתה בגדר נזק רחוק מדי, שאין לפסוק פיצוי בגינו. ערעור המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' שטופמן, מ' דיסקין ור' בן יוסף) אישר את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי המשיבה לא יכולה היתה לצפות כי המבקש יפנה לעבוד עבודה פיזית בנגריה, ובוודאי שלא היה זה מחובתה לחזות מראש כי המבקש יפגע שם פגיעה נוספת, ויפסקו לו תגמולי ביטוח נמוכים בהתאם לשכרו בנגריה. התאונה השנייה, כך נקבע, קטעה את הקשר הסיבתי בין הפגיעה הראשונה לבין הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מקבלת תגמולי בטוח לאומי נמוכים בעקבות התאונה השנייה. בסיכומו של דבר נקבע כי מאחר שהמשיבה לא יכולה היתה לצפות את הפגיעה המאוחרת ומאחר שהנזק הנטען היה רחוק מהנזק שגרמה המשיבה ברשלנותה בתאונה הראשונה - הרי שאין לחייב את המשיבה בגין נזק זה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. 4. ייאמר מיד כי המבקש לא השכיל, באף לא אחת מן הערכאות, להציע תשתית ראייתית שיהיה בה כדי לאפשר בדיקה פרטנית של טענתו בדבר עצם ההפסד שהוא טוען לו, ובכלל זה נתונים בדבר שיעורי התגמולים בעקבות התאונה הראשונה, שיעורי התגמולים בעקבות התאונה השנייה, היחס ביניהם והשאלה אם הצטברותם יחד אינה מאיינת את ההפסד הנטען. עוד יצוין כי בכל מקרה בו נפסקים פיצויים בגין התאונה המאוחרת, עשויה תוצאת הקיזוז של התגמולים המופחתים לאיין כל הפסד שנגרם מעצם הפחתת התגמולים - אם נגרם. שאלה זו גם היא לא נבחנה בערכאות המבררות, כשם שלא הוכרעה לחלוטין הנפקות של היעדר פנייה של המבקש למוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], לצורך התחשבות בנכותו הקודמת. בכל אלה די כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, אין לקבל את הבקשה גם לגופה, וזאת - מטעמים של ריחוק הנזק. הסיבתיות המשפטית 5. כללי הקשר הסיבתי וכללי ריחוק הנזק מבטאים יחדיו את שני היבטיה של הסיבתיות המשפטית. הפסיקה כאן ובשיטות אחרות נמנעת תכופות משימוש במינוח עקבי - וראוי להעמיד את הדברים על מכון מינוחי אחיד. כללי הקשר הסיבתי נוגעים לעצם קיומה של אחריות הנתבע כלפי הניזוק בגין תהליך גרימה נתון, ואילו כללי ריחוק הנזק קובעים את היקפה של אחריות זו, לאמור את תחום הנזקים המכוסים על ידי אותה אחריות (ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת" משפטים יד 15, 20 (1984) (להלן: גלעד); ישראל גלעד ואהוד גוטל "על הרחבת ה אחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד(2) 385, 396 (2003) (להלן: גלעד וגוטל); יצחק אנגלרד "על היקף האחריות והקשר הסיבתי בנזיקין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל 55 (בעריכת גד טדסקי, 1964). 6. בענייננו מתעוררת השאלה אם המשיבה, שנמצאה אחראית לנזקי המבקש בגין התאונה הראשונה, בשל שנתקיים קשר סיבתי משפטי בין התרשלותה לבין הנזק הראשוני (שבמקרה זה כולל את כלל נזקי התאונה הראשונה) - צריכה לפצות את המבקש גם בגין הנזק השני, המאוחר בזמן (להלן: הנזק המאוחר או הנזק השני) שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהתאונה השנייה, וזאת בהנחה שיש קשר סיבתי עובדתי בין הנזק המאוחר לבין הנזק הראשוני. נעמוד להלן על אבני הדרך ועל שלבי הבחינה הדרושים כאשר מדובר בהתנהגות עוולתית (אירוע ראשון); בנזק ראשוני המיוחס להתנהגות זו (באמצעות מבחני הקשר הסיבתי המשפטי); בהתרחשות אירוע מובחן נוסף; בקיומו של נזק מאוחר (נזק שני) שנגרם כתוצאה מאירוע זה (וקשור בקשר סיבתי עובדתי לנזק הראשוני); ובשאלת ייחוסו של הנזק השני לאירוע הראשון (ההתנהגות העוולתית שבגינה הוגשה התביעה) באמצעות מבחני ריחוק הנזק. מבחני הקשר הסיבתי המשפטי 7. במקרה של התנהגות עוולתית הגורמת לנזק, נקבעת האחריות לנזק זה (הנזק הראשוני) בכפוף למבחני הקשר הסיבתי המשפטי. במרוצת השנים נעשה בפסיקה בישראל, בעקבות המשפט המקובל, שימוש בשלושה מבחני סיבתיות משפטית: "מבחן הסיכון" - הבוחן "אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. 'השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון' כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש' (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 146 (1982)" (ע"א 6000/93 קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ (3) 661 (1996) (להלן: עניין קוואסמה)); "מבחן הצפיות" - הבודק אם המעוול צריך היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם נזק; ו"מבחן השכל ישר" - שעשוי לשמש מבחן אמורפי מדי, עד שהקפידו לראותו כמבחן נגטיבי, השולל סיבתיות במקרים שבהם ההתנהגות העוולתית לא הגדילה את הסיכון לגרימת הנזק, במקרים בהם ההתרמות הסיבתית היא מקרית, או כשקיים גורם דומיננטי אחר לנזק, כמו מאורע טבע נדיר או אשם מכריע של הניזוק או של צד שלישי. פן זה של מבחן השכל הישר מוצא, כך נראה, ביטוי בהוראת סעיפים 64(1) ו-64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) (גלעד וגוטל, 395; ע"א 2028/99 פאר נ' חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ"ד נה (3) 493 (2001)). 8. מקובל להחיל, לעניין הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות העוולתית הרשלנית לבין הנזק הראשוני, את מבחן הצפיות על עוולת הרשלנות, ואילו מבחן הסיכון מוחל על הסדרי האחריות החמורה והמוחלטת. בפועל עשויה הבחנה זו לחטוא להגדרת מבחן הסיכון. כבר בע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז (1) 449, 465 (1963) עמד ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) אגרנט על כך שמבחן הסיכון "אינו אלא פירוש יותר רחב - ואם תמצי לומר: הכללה - של מבחן 'הצפיות הסבירה'" (וראו גם ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791 (2003); עניין פאר הנ"ל). וביתר דיוק: מבחן הסיכון עשוי שייתפס כמבחן מסגרת, מבחן כללי המשקף את מהותה של הסיבתיות המשפטית, מבחן שיש לו פנים אחדות ומשתנות. מבחן הסיכון, בוחן, במבט לאחור, אם הנזק שנגרם מהווה התממשות של הסיכון או הסיכונים שהפכו מראש את ההתנהגות לעוולתית. מבחן הסיכון הוא איפוא מבחן של סינון המבקש להבטיח כי האחריות המוטלת בדיעבד, מתיישבת עם ההיגיון והתכלית ששימשו מראש לראיית ההתנהגות כהתנהגות עוולתית. המסגרת של מבחן הסיכון מתמלאת תוכן מכוח ההסדר המשפטי הרלבנטי. מקום בו מדובר בעוולת הרשלנות - הסיכונים העוולתיים הם הסיכונים הצפויים, שאינם סבירים. האחריות החמורה, לעומת זאת, עשויה להיות מוטלת גם על סיכונים סבירים ובלתי-צפויים. תוכנו של הסיכון נקבע לפי ההסדר המגדיר את הסיכון העוולתי. השאלה היא שאלת הפרשנות של מטרת ההסדר החוקי - מהם הסיכונים שבגינם ביקש ההסדר החוקי להטיל אחריות. מבחן הצפיות נתפס, במסגרת המינוח הזה, כנגזרת קונקרטית של מבחן הסיכון, כלומר: כיישומו הספציפי של מבחן הסיכון על עוולת הרשלנות (גלעד וגוטל, 396). ואכן, מבחן הסיכון אומץ כמבחן כללי בסעיף 366 להצעת התזכיר לחוק דיני הממונות. בסעיף זה, המפרט את מרכיבי ה אחריות בנזיקין, נקבע, בס"ק (ב) כי "יראו התנהגות עוולתית כגורמת נזק אם נתקיימו לגביה כל אלה: ... (2) סוג התהליך של גרימת הנזק וסוג הנזק היו בתחום הסיכון שמפניו באה העוולה להגן" [הדגשות הוספו - א' ר']. גם טיוטת הריסטייטמנט האמריקני השלישי, העוסק בעקרונות הכלליים של הפיצוי בנזיקין בשל נזקים פיזיים (Restatement (Third) of Torts: Liability for Physical Harm § 29 (Proposed Final Draft No. 1, 2005). בוחרת בסעיף 29, לאמץ, לעניין היקף האחריות, את מבחן הסיכון ומורה כי: “An actor’s liability is limited to those physical harms that result from the risks that made the actor’s conduct tortious” (ראו: ישראל גלעד "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס - אחריות ותרופות" משפטים לו (3) 761, 770-771 (2006)). 9. יישומו של מבחן הסיבתיות בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), הביא להסכמה בפסיקה כי מבחן הצפיות אינו מתאים לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי הראשוני באותו חוק, שכן "מבחן זה מבוסס על אשמה ואילו חוק הפיצויים "אינו חושב במונחים של אשמה וחפות" (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 863-862 (1988)). תחתיו הוחל, לעניין חוק הפיצויים, מבחן הסיכון. בנוסח החדש של חוק הפיצויים - לאחר התיקון משנת 1990 - לבש מבחן הסיכון פנים משתנות ונקבע כי זהו מבחן אשר נותן מחד גיסא "ביטוי לעקרון הסיכון שאותו מבטאים המבחנים השונים", ומאידך גיסא הוא "גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב, שהחוק רואה אותה כ'תאונת דרכים'" (עניין קואסמה הנ"ל, בעמ' 670, ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו (3) 707, 717 (2002). לעניין מבחן הסיכון ראו גם ע"א 804/80 Siddar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט (1) 393 (1985)). המבחן הסיבתי הדומיננטי בחוק הפיצויים כיום הוא מבחן הסיכון התחבורתי. כזהו המבחן המוצע בהגדרה הבסיסית של התאונה בסעיף 1 לחוק, לפיה "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; כך גם לעניין החזקה המרבה של חניה במקום שמסוכן לחנות בו, אך לא כך לגבי החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני של הרכב לייעודו הלא תחבורתי. ריחוק הנזק 10. מקום בו נגרמים בעוולה שני נזקים (או יותר), ואלה קשורים זה לזה מבחינת הסיבתיות העובדתית, עשויה להתעורר שאלת ריחוקו של הנזק השני. בית המשפט נדרש אז להכריע אם ראוי לחייב את המזיק בפיצוי גם בגין הנזק השני, המאוחר בזמן. בישראל זכה היבט זה של האחריות - בגין נזקים "שניים" (ואף מאוחרים עוד יותר) - להסדר חוקי נפרד מזה הנוגע למושגים הראשוניים של חובה וקשר סיבתי משפטי - בסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין. סעיף זה מורה כי מקום בו "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע" (הוראה דומה קובע גם סעיף 458 להצעת התזכיר לחוק דיני הממונות, שכותרתו - "ריחוק נזק בשל עוולה" - ולפיו "פיצויים בשל עוולה... יינתנו רק בשל נזק שעלול להיגרם באופן טבעי במהלך הרגיל של הדברים ושנגרם במישרין מעוולת המפר"). ואכן, סוגיית היקף הנזק ראוי לה שתזכה למנגנון סינון נפרד המבחין בין נזקים ראשוניים לנזקים "משניים" (מאוחרים). 11. על מנת להכריע בשאלת אחריותו של המזיק, שבהתנהגותו גרם לתאונה הראשונה, גם לנזק השני, המאוחר, יש לבחון תחילה אם אכן בפנינו נזק שני, לאמור: אם קיימת יחידת נזק נפרדת. יש לבחון בשלב הראשון אם לאחר תהליך הגרימה המקורי (האירוע שגרם לנזקים הראשוניים) התרחש "אירוע מובחן" נוסף שבעקבותיו בא הנזק השני (ראו התיזה המוצעת במאמרו של גלעד, 37). המדובר בהשתלשלות עובדתית חדשה, שניתן לזהות את רגע התרחשותה על ציר הזמן, בבחינת פרק חדש בסיפור העובדתי. אם לא מאותר אירוע מובחן - "כי אז ייחשבו שני הנזקים כרכיבים של יחידת נזק אחת" (גלעד, 37). במקרה כזה הנזק הראשוני ו"הנוסף" אינם אלא יחידת נזק אחת והמזיק חב בכולה. אם, לעומת זאת, מתקיים אירוע מובחן כזה - הוא מפריד בין שתי יחידות של נזק - הנזק הראשוני והנזק השני, או אז נכנסים אנו ל"עולם ריחוק הנזק". 12. הקביעה כי נתקיים "אירוע מובחן" שבעקבותיו קמה יחידת נזק נפרדת - מחייבת את הרחבת החקירה והיא מובילה לשלב הבא - לשאלת ריחוק הנזק. נדרש אז להכריע לגבי הנזק השני, אם מדובר בנזק רחוק או קרוב. כלל הוא כי במסגרת עוולת הרשלנות, גם שאלת ריחוק הנזק נבחנת על פי מבחן הסיכון הצפוי. נראה כי כזהו המבחן גם בהסדר של אחריות חמורה או מוחלטת. בבואנו לבחור מבחן לריחוק הנזק, מונחים על הכף שני שיקולים מתחרים: מחד גיסא - הנתבע-המזיק כבר נמצא אחראי לנזק הראשון. בהעדר מחלוקת בדבר היותו של הנתבע-מזיק, ובדבר עצם התקיימותו של נזק, מתקיימת, לכאורה, הצדקה להטיל על הניזוק את מלוא היקף הנזק. ואכן, שיקול זה בא לידי ביטוי בבחירה להטיל על המזיק אחריות לפיצוי בגין הנזק הראשוני על כל חומרתו, ובעקרון "הגולגולת הדקה" (Restatement (Third) of Torts: Liability for Physical Harm § 29 cmt. p (Proposed Final Draft No. 1, 2005)). מאידך גיסא - שיקול מתחרה הוא הצורך לתחום את האחריות שאחרת עשויה לחרוג מכל גבול. הנזק המלא והסופי עשוי להיות, בסופו של יום, פרי אירועים אחדים והם עשויים להיות רבים מספור. ראוי לפיכך לתחום את היקף הנזק שבגינו תוטל האחריות באמצעות מנגנון סינון מתאים. מבחן הצפיות עשוי לשמש ככזה. האחריות תוגבל אז במידת צפיותם של האירועים שהביאו עימם נזקים נוספים. מבחן ריחוק הנזק בא כאמור לאזן בין שיקולים מתחרים. איזון ראוי יושג, ככל שבריחוק הנזק מדובר, בעזרתו של מבחן הסיכון הצפוי. כך בעוולת הרשלנות וכך - ואולי מקל וחומר כך - בעוולות של אחריות מוחלטת, בהן מוטלת אחריות גם על מזיק שהתנהג באופן סביר. דווקא בשל הטלת אחריות חמורה בבסיס (לגבי הנזק הראשוני) ראוי למתן את היקף הנזק וראוי למלא את מבחן הסיכון - בתוכן של צפיות. איזון זה מוכר כבר - אם כי בדרך אחרת - לחוק המטיל אצלנו אחריות מוחלטת - חוק הפיצויים; תחימת האחריות, בכל הנוגע לשומת הנזק, מוכרת לחוק הפיצויים הקובע תקרות לגובה הנזק הממוני ושאינו ממוני (סעיף 4 לחוק). יישום מבחן הצפיות לעניין בחינת הנזק המאוחר מתיישב היטב עם ההסדר החוקי שם. 13. השאלה אם הנזק השני צפוי נגזרת במידה רבה מצפיותו של האירוע הנוסף. צפיות לעניין זה היא צפיות סבירה - היכולת האובייקטיבית לצפות את האירוע. בהקשר זה ניתן להצביע על מספר מבחני עזר, שעשויים לסייע באבחון הצפיות בהקשר לריחוק הנזק. אין אלה בהכרח מבחני משנה מצטברים, ואין זו, מאידך גיסא, רשימה סגורה. כך, במקרים המתאימים עשויה להיות רלבנטיות למבחן העזר של ריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני. אכן, לא פעם יצירת מרחק של זמן או מקום בין אירועים שונים מקנה לתהליך הגרימה מימד ייחודי הגדל ביחס ישר למרחק. הריחוק הפיסי הוא אינדיקציה ראשונית לריחוק משפטי - היעדר צפיות של האירוע (השוו בהקשר שונה: גלעד, 37; גלעד וגוטל, 401); מבחן עזר אחר בוחן את ההסתברות מראש של האירוע הנוסף: מקום בו ההסתברות להתרחשותו נמוכה - תמעט הצפיות (גלעד, 37. ראו גם: Israel Gilead, Harm Screening Under Negligence Law, in Emerging Issues in Tort Law 251, 271 (Jason W. Neyers, Erika Chamberlaim & Stephen G A Pitel, ed., 2007); מבחן עזר שלישי הוא מבחן הישירות והתלות שבין שני האירועים. התלות והישירות בין שני האירועים אף הן אינדיקציה לצפיות האירוע הנוסף. התשובה לשאלת התלות בין האירועים מבקשת, למעשה, לבחון אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי (השוו: גלעד וגוטל, 401). בהקשר זה יש להדגיש כי גם כאשר יש קשר סיבתי עובדתי בין האירוע שגרם לנזק הראשוני לבין הנזק השני, לא בהכרח קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר בין האירוע הראשון לבין האירוע השני. במה דברים אמורים? שלעתים האירוע השני אינו פועל יוצא ישיר מהאירוע התאונתי הראשון, אם כי בשלב הנזק מתקיימת זיקה עובדתית בין האירוע הראשון לבין הנזק השני, והדברים יודגמו בהמשך (בפסקה 15). 14. הניתוח המינוחי המפורש לעיל מציע בסיס נורמטיבי אחיד לפסיקה שניתנה בבית-משפט זה, ונדגים: מקום בו נפגע ניזוק בתאונת דרכים, הוא מובל לבית חולים ושם ניזוק כתוצאה מטיפול רשלני. התאונה היא האירוע הראשון. עצם הטיפול הרפואי הוא האירוע השני. האם חלה על הנהג שגרם לתאונת הדרכים (האירוע הראשון) אחריות לנזקים שנגרמו לנפגע בגין הטיפול הרפואי, אף אם הוא רשלני? בשלב הראשון יש לבחון אם לאחר תאונת הדרכים אירע "אירוע מובחן" נוסף. בדוגמא זו - התשובה חיובית - הטיפול הרפואי, כשלעצמו, עונה על ההגדרה של "אירוע מובחן". הטיפול הרפואי מהווה אירוע מובחן, אלא שהוא אירע בעקבות תאונת הדרכים; אכן, ניתן לראות כי הגעתו של הניזוק לבית החולים - שם טופל באופן רשלני - היא פועל יוצא ישיר של אירוע התאונה (מבחן העזר השלישי). משמע, יש קשר סיבתי עובדתי ישיר בין האירוע התאונתי הראשון לבין האירוע השני. זאת ועוד, גם ההסתברות מראש לכשל בטיפול רפואי היא כזו שמקיימת את זיקת הצפיות הדרושה (מבחן העזר השני). הפסיקה כללה את נזקיו של הנפגע במסגרת עילת התביעה שעל-פי חוק הפיצויים (ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996)) ואמנם הטיפול הרפואי בא באופן צפוי בעקבות תאונת הדרכים. גם אירוע של טיפול רפואי רשלני צריך לצפות הנהג הפוגע, אין זה אירוע עצמאי והנזק שהוסב בו אינו נזק רחוק. מכאן שהנהג המזיק אחראי גם לנזקים שנגרמו כתוצאה מהטיפול הרשלני. לעומת זאת, גרימת נזק מכוון בבית-החולים, דרך משל, היא אמנם אירוע מובחן אך זהו אירוע שאין הנהג צריך לצפותו, ועל-כן הנזק הנוסף הזה רחוק. אכן, מדובר באירוע נדיר שהסתברותו קלושה (מבחן העזר השני), ומכאן - חוסר הצפיות. בשני המקרים הראשונים, האירוע המובחן הנוסף אינו אירוע עצמאי והנזק שבעקבותיו אינו רחוק. במקרה האחרון, האירוע המובחן הנוסף הוא עצמאי (שאין לצפותו) ועל-כן הנזק שנגרם בעקבותיו הוא נזק רחוק. יתכנו גם מקרי ביניים הצריכים כל אחד בחינה לגופו. 15. טלו דוגמא נוספת: אדם נחבל בתאונת דרכים באיבר גוף מסוים. שנים לאחר מכן, הוא מקבל טיפול רפואי בשל פגיעה שאין לה כל קשר לתאונת הדרכים, אך בשל חולשת אותו איבר, נגרם לו נזק במהלך הטיפול באיבר זה. במצב דברים זה נראה כי אין מתקיימת הצפיות הנדרשת, הן בשל הריחוק בזמן ובמקום, והן במיוחד בשל העדת התלות הישירה בין האירועים (הגם שמתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה לבין הנזק השני). 16. במקרה אחר, נחבל הניזוק בזרועו כשנפל על מכשול שהיה על המדרכה, וכעבור שש שנים נחבל בברכו, כשנפל מסולם עליו טיפס, משום שידו הפגועה נשמטה מאחיזתה בשל כאב עז שחלף בה (אלה עובדות המקרה שנידון בע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בת-ים, פ"ד לו(3) 113 (1982)). בחינת המקרה מעלה כי האירוע הראשון והאירוע השני (הנפילה מהסולם) אינם תלויים זה בזה, בשל שאין המזיק הראשון צריך לצפות את האירוע השני: כאן מבחן העזר המרכזי הוא מבחן המרחק בזמן ובמקום, וספק גם אם מתקיים מבחן העזר השלישי, שכן העלייה לסולם לא היתה פועל יוצא של התאונה הראשונה. ומכאן הקביעה באותו עניין כי הנזק שנגרם באירוע השני הוא בבחינת נזק רחוק. וכך, ניתן לבחון גם את תוצאת פסק הדין בע"א 8109/95 קרנית נ' גינת, פ"ד נב(5) 637 (1998), שבו דובר באירוע ראשון של תאונת דרכים ובהמשך - בניסיון התאבדות. בית-המשפט מצא להטיל אחריות על הנוהג על הנזקים הראשוניים. ברי כי האירוע השני - ניסיון ההתאבדות - היה אירוע מובחן אך בית-המשפט סבר, כך נראה, שאין זה אירוע עצמאי והוא חלק מהסיכון הצפוי מתאונת הדרכים בנסיבות המיוחדות שנתקיימו באותו מקרה. בית-המשפט סבר שם כי מטרת החוק הייתה להטיל אחריות על הנהג גם בגין נזקי ניסיון ההתאבדות, ולפיכך מצא כי הנזק השני (נכות של 100%) הוא בבחינת נזק קרוב. 17. אשר למקרה שלפנינו - המבקש נפגע בשתי תאונות עבודה שונות ונפרדות, ומכאן שלאחר תאונת העבודה הראשונה אירע "אירוע מובחן" נוסף. אולם, תאונת העבודה השנייה היתה בבחינת "אירוע מובחן" שאינו תלוי בתאונת העבודה הראשונה, לאמור: אירוע בלתי צפוי. כאן, מתקיימים המרחק בזמן ובמקום; הסתברות מועטה להתרחשות כפי שארעה (עמדו על כך הערכאות הקודמות, שציינו כי לא ניתן היה לצפות שהמבקש,שהוגבל כתוצאה מהתאונה הראשונה לעבודה משרדית בת ארבע שעות, יפנה לעבודה פיזית בתחום הנגרות שלא היה מוכר לו); והעדר תלות ישירה בין האירועים. לא ניתן להצביע על קשר כנדרש בין האירועים, ומכאן שהמשיבה (המעבידה), שנמצאה אחראית לתאונת העבודה הראשונה, אינה אחראית לנזקים הנטענים, שנגרמו כתוצאה מן התאונה השנייה בהיותם נזקים רחוקים. כללו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך-דינן של המשיבות בסכום של 10,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו מאיר העיניים של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. פיצוייםתאונת עבודה