האם הפרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון (להלן: "הוועדה המקומית") החלטה של ועדת הערר המחוזית לפרסם למתן תוקף תוכנית מתאר מקומית שיזמה העותרת, בנוסח המופקד של התוכנית? האם יש טעם ראוי להורות לוועדה המקומית ליתן תוקף לתוכנית שונה מזו שניתן לה תוקף? אלה השאלות הניצבות לפניי בעתירה זו. הנסיבות העותרת חברה יזמית העוסקת בין היתר בהקמת מיזמי בנייה. החברה בנתה על חלקת מקרקעין בשכונת נווה כרמים בראשון לציון 6 בנייני מגורים ובהם 73 יחידות דיור בשטח עיקרי כולל של 9,215 מ"ר (להלן: "המיזם"). על המקרקעין (וממילא על הבנייה במיזם) חלה תוכנית רצ/במ/1/55 (להלן: "תוכנית 55/1"). התוכנית קובעת כי כל שטחי הבניין יהיו מותרים לבנייה אך לא ייכללו במניין שטח הבנייה המותר בין היתר "שטחי עזר" ו- "מעברים מקורים עם זכות מעבר לציבור" (סעיף 26 לתקנון תוכנית 55/1). תקנון התוכנית מחייב את החברה הבונה לבנות בחזית כל בניין מעבר עמודים מקורה (להלן: "קולונדה" או "שטח מעבר מקורה"). שטח המעברים בא במניין השטח העיקרי והשימוש המותר בו הוא לפעוטונים בלבד. משהקימה העותרת את המיזם הכשירה את שטחי המעברים המקורים לשימוש מסחרי. משהתברר לה שהדבר אינו חוקי יזמה שינוי לתוכנית המתאר והציעה את תוכנית רצ/במ/55/ה/1 הכוללת הכשר לשימושים המסחריים בשטח המעברים . אלא שלתוכנית שהוגשה היו התנגדויות של דיירי המיזם. ההתנגדות התקבלה (בידי הוועדה המחוזית). העותרת יזמה תוכנית שינוי נוספת, רצ/מק/1/55/ה שתכליתה לאפשר הקמת 7 יחידות דיור נוספות בשטחי הקולונדות (להלן: "התוכנית המוצעת"). לאחר בירור ובדיקה במסגרת הוועדה המקומית הוחלט לאשר את הפקדת התוכנית המוצעת בתנאי שתותר בניית 5 יחידות דיור נוספות בלבד וכן שני מחסנים בשטח 27 מ"ר כל אחד. העותרת ערכה שינויים בתוכנית המוצעת בכך שקבעה בתקנונה הוראה המאפשרת הקמת 5 יחידות דיור בקומת העמודים המקורה (בסה"כ 78 דירות במקום 73) וכן שני מחסנים במסגרת זכויות הבנייה המותרות (סעיף 10א לתקנון המתוקן של התוכנית המוצעת). תוכנית מתוקנת זו הופקדה. כיון שהוגשו התנגדויות לתוכנית המוצעת ערכה בה הוועדה המקומית (באמצעות "ועדה מצומצמת") בדיקות ובירורים רבים משך כשנתיים ימים. דווקא בעת שהוחלט להציג את המחלוקות לפני ראש העירייה ולבקש את התערבותו האישית ליישוב המחלוקת קצה נפשה של העותרת בבירורים הללו וביום 7.5.02 הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית (להלן: "ועדת הערר") שבמסגרתו קבלה על כך שלא התקבלה החלטה ביחס לתוכנית המוצעת. הוועדה המקומית התנגדה לערר מכוח שתי טענות סף [האחת שחוק התכנון והבנייה מאפשר, במקרה של חידלון פעולה מצד הוועדה המקומית, להעביר את סמכות ההחלטה לידי הוועדה המחוזית שעל החלטתה ניתן להשיג בערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה (סעיפים 109, 110 לחוק התכנון והבנייה). השנייה שלערר לא צורפו דיירי המיזם שהם אלה שהגישו התנגדויות לו ועלולים להיפגע מהחלטת ועדת הערר]. לנוכח ציפייה להחלטה קרובה של הוועדה המקומית החליטה ועדת הערר במקום לגבש החלטה בטענות הסף להמתין זמן מה. גם המתנה זו התארכה מסיבות שונות. על כן פנתה העותרת לוועדת הערר בבקשה למתן החלטה בערר. ועדת הערר הורתה על צירוף משיבים (מתנגדי התוכנית המוצעת) וכן נערכה לברר את טענת הסף החותרת מתחת לפני סמכותה. אלא שביני לביני ביום 11.8.02 התקבלה החלטת הוועדה המקומית בזה הלשון: לדחות את ההתנגדויות באשר לתוכנית המוצעת. השטח הינו שטח עיקרי והשימוש בו למגורים יהווה השימוש המיטבי מבחינת השפעתו על הסביבה הקרובה, והמתנגדים בכללם. המצב הקיים זה מספר שנים גרוע יותר מכל אלטרנטיבה תכנונית ובוודאי שיחידות דיור יהוו שיפור ניכר לעומת הקיים. התכנון האפשרי לשטח זה הינו מסחר או מגורים. שימוש מסחרי נדחה ע"י הוועדה המחוזית ולפיכך השימוש למגורים הינו השימוש האופטימאלי באיזון שבין טובת התושבים ואינטרס היזם. המחסנים חייבים להיות צמודים לדירה במסגרת החלקה ולא יירשמו כיחידות נפרדות. לאור האמור, ליתן תוקף לתוכנית [להלן: "ההחלטה המאשרת" ]. הוועדה המקומית הודיעה לוועדת הערר ש"...הוחלט לאשר את התוכנית נשוא הערר ולתת לה תוקף...לאור האמור...נעשה הערר בלתי אקטואלי ויש לדחותו" [להודעה זו צורפה ההחלטה המאשרת, הכוללת את תנאי הצמדת המחסנים (להלן: "תנאי המחסנים")]. לפי שוועדת הערר ביקשה את תגובת העותרת, ענתה האחרונה שהיחידות (האמורות לשמש כמחסנים) נמכרו זה מכבר כ"סטודיו גלריה" לפי התב"ע שהייתה בתוקף ולכן אין זה אפשרי שישמשו כמחסנים צמודים לדירה. העותרת ביקשה מוועדת הערר להבהיר בהחלטה כי שני המחסנים יישארו עצמאיים "וישמשו לסטודיו וגלריות". בתגובה לבקשת העותרת שבה הוועדה המקומית והעמידה את ועדת הערר על חוסר סמכותה לדון בערר וכי מכל מקום אין לוועדת הערר סמכות להקנות לעוררת זכויות בתוכנית יותר ממה שנתבקש בידי העותרת בתוכנית המופקדת. ביום 17.10.02 ניתנה החלטת ועדת הערר לאמור: בתקנון התוכנית כפי שאושרה להפקדה במטרותיה ובטבלה מופיע תוספת 5 יח"ד. משאושרה התכנית כפי שהופקדה מתקבל למעשה ערר זה כפי שהוגש ואין אנו רואים את עצמנו מוסמכים לשנות ממנה. הערר מתקבל והתיק מוחזר לוועדה המקומית להשלמת הליכים למתן תוקף [להלן: "החלטת ועדת הערר"]. העותרת סברה שהחלטה זו מאשרת את זכותה לשני מחסנים עצמאיים (לשימוש כסטודיו גלריה). היא תבעה מן הוועדה המקומית לאפשר את הדבר ומשנענתה בשלילה שבה ופנתה לוועדת הערר. לסוף פניות, תגובות, טענות ומענות ניתנה ביום 27.1.03 החלטה של יו"ר ועדת הערר: החלטתנו בעינה ליתן לתכנית תוקף כפי שהופקדה. אם סבורה העוררת כי החלטה זו אינה מקוימת עליה לפנות לערכאות המוסמכות [להלן: "החלטת יו"ר ועדת הערר"]. דין ודברים קצר, יחסית, נוסף שקיימה העותרת עם גורמי הוועדה המקומית לא שינה את גישתה. מכאן העתירה. טענות ומענות טענות סף של הוועדה המקומית והמענה להן הוועדה המקומית הקדימה לטיעוניה לגוף העתירה שלוש טענות סף; שיהוי, העדר תום לב, אי צירוף משיבים. שיהוי ההחלטה המאשרת היא מיום 17.8.02. החלטת ועדת הערר היא מיום 17.10.02. העתירה הוגשה ביום ב-13.3.03, היינו בשיהוי של 7 חודשים למן ההחלטה המאשרת ו-5 חודשים למן החלטת ועדת הערר. שיהוי כזה - כך טוענת הוועדה המקומית - אינו עולה בקנה אחד עם תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א- 2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין") ומכוחו דין הוא שיש לדחות את העתירה. העותרת גורסת ראשית שמניין המועדים הוא מיום מתן החלטת יו"ר ועדת הערר (27.1.03) ולפי מניין זה העתירה הוגשה במועדה. שנית, כיון שהעתירה מכוונת כלפי אי קיום החלטת ועדת הערר אין טעם להתחיל את מניין הזמן להגשת עתירה אלא למן הרגע שבו מתברר שאין כל כוונה לקיים את ההחלטה. תובנה כזאת נוצרה אצל העותרת לאחר שהתברר לה שגם לאחר החלטת יו"ר ועדת הערר אין הוועדה המקומית מקיימת את החלטת ועדת הערר. גם נסיבות של שיהוי אינן מצדיקות הימנעות מבירור עתירה במקום שהעתירה באה להגן על שלטון החוק ואי בירורה עלול לאפשר את המשך הפגיעה בשלטון החוק. העדר תום לב הוועדה המקומית סבורה שהעתירה נעדרת תום לב שכן העותרת באה לבית המשפט "בידיים לא נקיות". העדר ניקיון כפיים נעוץ בשניים. האחד עניינו בכך שהעותרת ציינה בכתב העתירה את הודעת הוועדה המקומית לוועדת הערר בדבר החלטתה, בישיבה מיום 18.8.02, לאשר את התוכנית המוצעת. הא ותו לאו. כלומר העותרת ניסתה לזרות חול בעיני בית המשפט ולהוליכו כסומא בארובה אחר מחשבה שהוועדה המקומית אישרה את התוכנית המוצעת ללא סייג או שיור. העניין השני הוא בכך שהעותרת לא גילתה את עיניי בית המשפט שהלכה למעשה עוד לפני שהגישה את התוכנית המוצעת מכרה העותרת את שני המחסנים כיחידות עצמאיות לרוכשים שאינם דיירים במיזם למטרת שימוש כ"סטודיו-גלריה". החסרת נסיבות שייכות לעניין (רלוונטיות) מידיעת בית המשפט עשויה להצדיק את דחיית העתירה (בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה,). העותרת לא הגיבה לטענה. אי צירוף משיבים תקנות סדרי הדין קובעות כי המשיבים לעתירה יהיו הרשות שכנגד החלטתה מכוונת העתירה, רשות אחרת הנוגעת בדבר וכן כל מי שעלול להיפגע מתוצאות העתירה (תקנה 6 לתקנות סדרי הדין). התקנה מבוססת על עקרונות הצדק הטבעי הדיוני שמכוחם מנועה הרשות הציבורית מפגיעה במעמדו או בזכויותיו של אדם בלי שתינתן לו זכות הטיעון כנגד אותה פגיעה . בעניין דנן הנפגעים בכוח הם הדיירים שהגישו את התנגדותם לוועדה המקומית. ההתנגדות אמנם נדחתה (בהחלטה המאשרת) אך בד בבד עם דחייתה קבעה הוועדה את תנאי המחסנים. נראה כי הדיירים השלימו עם החלטה זו אך בוודאי אינם יכולים להסכים לביטול תנאי המחסנים. לפיכך הם צד שראוי היה להזמינו לדיון. העותרת לא ראתה מקום להגיב לטענת סף זו. טיעוני העותרת והמענה להן בפי העותרת שלוש טענות ענייניות: א) אי קיום החלטת ועדת הערר; ב) שלושה עררים נפרדים; ג) אי חוקיות תנאי המחסנים. אי קיום החלטת ועדת הערר - הטענה החלטת ועדת הערר, על דרך פשט היא הוראה לוועדה המקומית לאשר את התוכנית המוצעת כפי שהופקדה. הדבר נשמע מקטע החלטת ועדת הערר לאמור: "...משאושרה התכנית כפי שהופקדה מתקבל למעשה ערר זה כפי שהוגש ואין אנו רואים את עצמנו מוסמכים לשנות ממנה. הערר מתקבל ..." [ההדגשות שלי ע.מ]. התוכנית "כפי שהופקדה" אינה כוללת את תנאי המחסנים. כיון שהערר התקבל, ממילא ההחלטה הגלומה בו היא ביטול תנאי המחסנים שהוסף בידי הוועדה המקומית. החלטת יו"ר ועדת הערר מחזקת את המסקנה האמורה. שכן החלטת היו"ר מפנה את העותרת לנקיטת הליכי עתירה אם היא סבורה שהחלטת ועדת הערר אינה מקוימת. שמע מינה שגם יו"ר ועדת הערר סבור שהחלטת ועדת הערר אינה מקוימת כלשונה. שאם לא כן היה כותב בהחלטתו שלא מצא שהחלטת ועדת הערר אינה מקוימת. אי קיום החלטת ועדת הערר מענה המשיבים ב"כ הוועדה המקומית מאשר שבהחלטת ועדת הערר "נפלו מספר אי דיוקים" אך הוא סבור שמדרש ההחלטה מגלה שהוועדה לא התערבה בתנאי המחסנים שהוסף לתוכנית המוצעת המופקדת. תכליתו המפורשת של הערר שהוגש בידי העותרת לוועדת הערר הייתה לכוף את הוועדה המקומית לקבל החלטת כלשהי (שלילית או חיובית) בהקשר לתוכנית המוצעת המופקדת. הערר לא נועד להשיג על תוכן החלטה כלשהי של הוועדה המקומית. לפיכך משקיבלה הוועדה המקומית החלטה (לדחות התנגדויות ולאשר את התוכנית המוצעת בתנאי המחסנים) התייתר הלכה למעשה הערר ועל ועדת הערר היה לדחותו או למחוק אותו, תחת קבלתו. הדברים באים לביטוי מודגש במענה מטעם ועדת הערר. באת כוח ועדת הערר אומרת שהפנייה אל ועדת הערר נועדה לזרז קבלת החלטה בוועדה המקומית. משהתקבלה החלטת הוועדה המקומית (ההחלטה המאשרת) בטל תפקידה של ועדת הערר ככלי עזר לזירוז קבלת החלטה. האמירה שהערר מתקבל אינה אלא זאת שתכלית הערר הושגה על ידי עצם קבלת ההחלטה של הוועדה המקומית. הערר לא נועד לבחון את תוכן החלטת הוועדה המקומית וממילא גם לא הייתה בהחלטת ועדת הערר משום התערבות בהחלטת הוועדה המקומית. בא כוח הוועדה המקומית מוסיף וטוען כי המשמעות המעשית של קבלת הערר היא דווקא דחייתו. שכן החלטת ועדת הערר ניתנה על רקע פניית העותרת אל הוועדה, בעקבות הוספת תנאי המחסנים, ונאמר בה כי "...בקשתנו פשוטה לקבל המלצת הוועדה ל-5 דירות אך יחד עם זה להשאיר את שתי היחידות הנותרות לשימוש על פי התב"ע הקיימת בתוקף הווה אומר סטודיו גלריות ומחסנים..." (פניית העותרת לוועדת הערר מיום 10.9.02). על רקע פנייה אחרונה זו מציינת ועדת הערר: בתקנון התוכנית כפי שאושרה להפקדה במטרותיה ובטבלה מופיע תוספת 5 יח"ד . משאושרה התוכנית כפי שהופקדה מתקבל למעשה ערר זה כפי שהוגש ואין אנו רואים עצמנו מוסמכים לשנות ממנה. ועדת הערר, בין ששתה לבה לכך שאישור התוכנה המוצעת כלל הוספת תנאי המחסנים ובין שלא הבחינה בכך, הבינה שהעותרת מבקשת שינוי מסוים בתוכנית (השארת שתי היחידות הנוספות לשימוש כסטודיו, גלריות ומחסנים) ופסקה שאין היא רואה עצמה מוסמכת לשנות בתוכנית דבר. מכאן ברור שוועדת הערר לא ראתה עצמה מוסמכת לשנות ולא שינתה דבר מן האישור של הוועדה המקומית את התוכנית המוצעת, לרבות תנאי המחסנים שהוסף. שלושה עררים נפרדים - הטענה והמענה בא כוח הוועדה המקומית טען לפני ועדת הערר וטוען גם במענה לעתירה דנן שוועדת הערר חסרה סמכות לדון בערר שהוגש לה. שכן נסיבות כגון אלה שנטענו בערר; היינו, שהוועדה המקומית נמנעת מלפעול בהתאם לסמכותה החוקית ואינה מקבלת החלטה בתוכנית המוצעת, מוסדרות בסעיפים 109 ו-110 לחוק התכנון והבנייה (העברת הסמכות לפעול תחת הוועדה המקומית לידי הוועדה המחוזית והקניית זכות ערר למועצה הארצית). במענה לכך נטען בסיכומי העותרת שהלכה למעשה העותרת הגישה לוועדת הערר שלושה עררים ולא ערר אחד. הערר הראשון אכן נועד לגרום לכך שהוועדה המקומית תקבל החלטה כלשהי בהקשר לתוכנית המוצעת. ערר זה השיג את תכליתו עם הודעתה של הוועדה המקומית שקיבלה את ההחלטה המאשרת. הוועדה המקומית הודיעה לוועדת הערר את דבר קבלת ההחלטה המאשרת וכן צירפה להודעתה את ההחלטה עצמה. בעקבות זה קוים דין ודברים לפני ועדת הערר. דיון זה התבצע באמצעות תגובות ותגובות נגד בכתב שהופנו אל ועדת הערר. תוכן התגובות סב על סוגיית הוספת תנאי המחסנים. מכאן שדיון זה סובב, הלכה למעשה, ערר חדש שעניינו השגה על החלטת הוועדה המקומית להוסיף את תנאי המחסנים. ערר זה ודאי נתון לסמכותה העניינית של ועדת הערר. גם פנייתה הנוספת של העותרת אל ועדת הערר, לאחר שניתנה החלטת עדת הערר, היא, הלכה למעשה, ערר נוסף (שלישי). עניינו של ערר זה הוא בהשגה על החלטת הוועדה המקומית לדבוק בתוכנית המוצעת כולל תנאי המחסנים. יו"ר הוועדה החליט בערר זה את אשר החליט והפנה את העותרת להגשת העתירה דנן. ועדת הערר הייתה צריכה לסמן את כל אחד מן העררים בסימון נפרד. אך העובדה שלא פעלה כך אינה שוללת את עובדת קיומם של שלושה עררים. תשובת ב"כ הוועדה המקומית היא שאין מדובר בשלושה עררים אלא בערר אחד בלבד. פניית העותרת לוועדת הערר מיום 4.9.02 הוכתרה כ"תגובת העותרת להודעה מטעם הוועדה המקומית" ופנייתה מיום 10.9.02 הוכתרה כ"ערר מס' 122/02 - תגובה מטע העוררת לתשובת הוועדה המקומית מיום 5.9.02". הנה כי כן לא זו בלבד שהפניות הללו נעשות במסגרתו של ערר 122/02 אלא אף גם זה שהן תגובות לפניות של הוועדה המקומית ולכן לא ניתן לראות בהן עררים נפרדים. אי חוקיות תנאי המחסנים - הטענה העותרת גורסת כי תנאי המחסנים שהוועדה המקומית קבעה אותו בהחלטה המאשרת הופך "שטח עיקרי" ל"שטח שרות". החלטה כזאת חורגת מסמכותה של הוועדה המקומית; עולה כדי פגיעה בזכות קניינית ולפיכך אינה חוקית. אין מחלוקת ששטחי המעבר בין העמודים (קולונדות) הם "שטח עיקרי". "הצמדת" שטח משטחי המעבר לאחת הדירות הופכת את השטח ל"שטח שירות" והוא לפי הגדרת "שטח שירת" בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתוכניות ובהיתרים) תשנ"ב - 1992 (להלן: "תקנות חישוב שטחים"). הגדרה זו אומרת בין היתר בתקנה 9(ד)(3) כי: בכפוף לאמור בתקנת משנה (ו), ייראו השטחים שנועדו בתכנית רק למתן שירותים נלווים למטרה מן המטרות העיקריות האמורות בתקנת משנה (ב), כשטחי שירות אם הם נמנים עם אחד מאלה:.....(3) אחסנה: מקום אחסנת כלי עבודה, כלי גינה, חומר ארכיוני,חמרי גלם או מוצרים כיוצא באלה המשרתים את החלקים העיקריים שבאותו בניןהנה כי כן מחסן המוצמד לאחת הדירות הוא "שטח שירות". הוועדה בקביעה זו נטלה לעצמה סמכות לא לה. שהרי סעיף 62א לחוק התכנון והבנייה קובע רשימת נושאים מוגדרת שהיא, בהקשר לתוכניות, מצויה בסמכותה של ועדה המקומית. המרת שטחים עיקריים בשטחי שירות אינה כלולה ברשימת הנושאים וממילא היא נתונה לסמכות הוועדה המחוזית. חוקיות תנאי המחסנים - המענההוועדה המקומית גורסת שתקנות חישוב שטחים אינן משליכות על הגדרת שטחי המעברים כשטחים עיקריים. תוכנית 55/1 הותקנה לפני שתקנות חישוב שטחים ראו אור. בהתאם למציאות החוקית ששררה קודם לתקנות קבעה תוכנית 55/1 עצמה את כללי חישוב שטחי הבנייה (סעיף 26 לתקנון התוכנית. ראו למעלה מכאן). ממילא הוועדה המקומית לא עשתה את שטחי המעברים (המחסנים) למה שאינם. הם היו ונשארו "שטחים עיקריים". גם החלטת ה"הצמדה" אינה הופכת שטח עיקרי לשטח שירות. תכליתו של שטח בבניין כשטח שירות נקבעת לפי השימוש שנעשה בו ולא על פי היותו שטח "עצמאי" או "מוצמד" (תקנה 9(ד)(3) לעיל). לפי התקנה גם מחסן "עצמאי" עשוי להוות "שטח שירות", כשם שמחסן "מוצמד" עשוי להיחשב כ"שטח עיקרי" אם כך נלמד מתכליתו (תקנה 9(ו) לתקנות חישוב שטחים). האם החלטת ההצמדה (תנאי המגרשים) הוא בסמכותה של הוועדה המקומית. זו האחרונה השיבה לכך בחיוב. סמכות הוועדה המקומית נטועה בהוראת סעיף 62א לחוק התכנון והבנייה. ההוראה דנה בתוכניות בסמכות ועדה מקומית (התוכנית המוצעת מצויה בסמכות ועדה זו). בין סעיפי המשנה של ההוראה כלולה הסמכות ל"שינוי חלוקת שטחי הבניה המותרים בתכנית אחת, מבלי לשנות את סך כל השטח הכולל המותר לבניה בתכנית..." (62א(6) לחוק). דיון טענות הסףשיהוי והעדר תום לבטענת השיהוי וטענת העדר תום לב אינן מצדיקות או למצער אינן מספיקות כדי לדחות את העתירה על ספה. השיהוי, גם לפי מניינה של הוועדה המקומית אינו ארוך במיוחד. בשים לב לכך שהתנהלות הוועדה המקומית בדיוניה בתוכנית המוצעת נמשכו על פני זמן רב מאד, קשה להציב טענה לפתחה של העותרת על כך שעד שפנתה לבית המשפט ביקשה לנסות לפתור את עניינה באמצעות פנייה נוספת לוועדת הערר. משעה שההחלטה המאשרת צורפה להודעת העתירה אי אפשר לראות בעובדה שההחלטה המאשרת הוצגה בעתירה ללא ציון הסייג של תנאי המחסנים מהלך של הסתרה ואי גילוי נסיבות רלוונטיות. אי גילוי , בכתב העתירה, של העובדה שהעותרת עשתה דין לעצמה ומכרה את המחסנים טרם מתן ההחלטה המאשרת הוא בהחלט בגדר הסתרת עובדה רלוונטית. אלא שאינני סבור שאי הגילוי הזה כשהוא לעצמו מספיק כדי דחיית העתירה.אי צירוף משיביםטענה ראויה להישמע היא זו הנוגעת לאי צירוף הדיירים כמשיבים. אי אפשר שיינתן פסק דין שמשמעותו המעשית היא פגיעה באינטרס מובהק של הדיירים, שהיו צד ראוי לערר (הוועדה ביקש/ה להיערך לזימונם לטעון לפניה) ושהתנהלו מכוח החלטות הוועדה המקומית מתוך הנחה שיהיו צד לכל ניסיון השגה עליהן. העותרת הייתה מודעת להכרח לצרף את הדיירים. שכן, כאמור, עובר למתן החלטת ועדת הערר, שעה שוועדת הערר נערכה לאפשרות שהיא תדון בערר גופו, ניתנה מצדה הנחייה לזמן את המשיבים לדיון. יתר על כן, הטענה בעניין אי צירוף משיבים נטענה מפי הוועדה המקומית כ"טענת סף". בכך היה כדי לאפשר לעותרת לבקש לתקן את עתירתה בדרך של צירוף משיבים. היא נמנעה מכך וגם נמנעה מכל תגובה לטענה במסגרת סיכומי טענותיה. לו יצויר שהעתירה מתקבלת בלי שניתנה לדיירים אפשרות להגיב לה; סביר מאד להניח שהם, או מי מהם, עשוי לפנות בעתירה שתכליתה לבטל את פסק הדין ולהשיב את ההחלטה המאשרת למקומה. מה תטען העותרת במקרה כזה (ומה תטען אם לא תוזמן לדיון כמשיבה)? שמא תאמר שיש "השתק עילה"? מחדלה של העותרת דובר את השלכותיו מכוחו הוא. די בו כדי לדחות את העתירה. דיון בטענות העתירהמקרב שלושת ראשי הטענה הכלולים בסיכומי העותרת (אי קיום החלטת ועדת הערר; שלושה עררים נפרדים; אי חוקיות תנאי המחסנים) עלי לדון, הלכה למעשה רק בראשון שבהם. הטעם לכך נעוץ בסעד המבוקש בעתירה. העתירה פותחת בבקשה "...ליתן צו המורה למשיבים למלא אחר החלטת ועדת הערר המחוזית מיום 17.10.02 ומיום 27.1.03 לפרסם למתן תוקף את [התוכנית המוצעת] ...כפי שהופקדה". כיון שזאת העתירה עליי לבחון את השאלה מה החליטה ועדת הערר והאם קוימה החלטתה. אין כל צורך לבדוק את שאלת שילוש העררים (להלן יתבאר מדוע נוסף ראש הטענה הזה) ואין כל צורך שאבחן את חוקיות תנאי המחסנים. התייחסותי לשאלות אחרונות אלה תהיה למעלה מן הצורך. שאלת קיום החלטת ועדת הערר בראי מהות ההחלטהלית מאן דפליג כי מעיקרה לא הוגש עררה של העותרת אלא לשם זירוז מתן החלטה כלשהי בידי הוועדה המקומית בהתייחס לתוכנית המוצעת. משניתנה הודעה מן הוועדה המקומית לוועדת הערר על קבלת ההחלטה המאשרת התייתר הערר וועדת הערר הייתה צריכה למחוק אותו. הוועדה לא נהגה כך. היא ביקשה תגובה ותגובה לתגובה להודעת הוועדה המקומית ולאחר מכן קיבלה החלטה האומרת שהערר התקבל. אין כל דרך להבין את החלטת ועדת הערר זולת זו ש"קבלת הערר" משמעותה שאין עוד צורך לדון בו. שכן, כאמור, הערר נועד לזירוז קבלת החלטת הוועדה המקומית. משזו ניתנה, ברי שמשמעות קבלת הערר איננה מתן הנחייה לוועדה המקומית לקבל החלטה. אלא המשמעות היא שכיון שהוועדה קיבלה את החלטתה אין עוד מקום לדון בערר. על פי תובנה זו ניתן להבין גם את יתר חלקי החלטת ועדת הערר. ההחלטה מציינת את העובדה שבתוכנית המוצעת נקבעה תוספת של 5 יח"ד. והנה משאושרה התוכנית כפי שהופקדה "מתקבל למעשה הערר כפי שהוגש ואין אנו רואים עצמנו מוסמכים לשנות ממנה" (ההדגשה שלי ע.מ). מה פירוש הביטוי "אין אנו רואים עצמנו מוסמכים לשנות ממנה [מן התוכנית]"? פשיטא שוועדת ערר מחוזית מוסמכת, במסגרתו של ערר, לקבוע שינויים בתוכנית (סעיף 116 לחוק התכנון והבנייה). מדוע אם כן אומרת הוועדה שאינה רואה עצמה מוסמכת לשנות את התוכנית? אמור מעתה שכיון שהערר התקבל "כפי שהוגש" היינו ערר על מחדל קבלת החלטה של הוועדה המקומית, אין אפשרות ואין סמכות במסגרתו לשנות את התוכנית. יתר על כן. ועדת הערר מעידה על עצמה שקיבלה את הערר משום שהתוכנית "אושרה כפי שהופקדה". קשה להניח שזו הייתה הבנה מוטעית. ייתכן - בסבירות גבוהה יותר - שוועדת הערר סברה שרצון העותרת איננו בביטול ההצמדה דווקא אלא בתוספת של יחידות דיור מעבר לכלול בתוכנית המוצעת. ועדת הערר לא ראתה עצמה מוסמכת, במסגרתו של הערר ועל פי המבוקש בו, לשנות את התוכנית ולהוסיף יחידות דיור. ברי לי שוועדת הערר ראתה לנגדה את התוכנית המוצעת ואת ההחלטה המאשרת וכיון שסברה שההחלטה המאשרת (שראש וראשונה יש בה משום אישור התוכנית המופקדת) היא החלטה בסמכות הוועדה המקומית וכיון שלא הונח לפניה ערר על החלטה זו, לא ראתה הוועדה לעצמה יכולת להתערב בהחלטת הוועדה המקומית. לפי זה אין לומר שהוועדה המקומית לא קיימה את החלטת ועדת הערר ואין מקום למתן צו המחייב אותה לנהוג אחרת. ערר אחד או שלושה העררים מן הדיון הכלול בפרק הקודם מתברר מדוע חשובה לעותרת קביעה כי היא הגישה יותר מערר אחד. שאם נאמר שהיה רק ערר אחד (שתכליתו כפיית ועדת הערר לקבל החלטה) אזי ברור שמשהתקבלה החלטת הוועדה המקומית לא נותר כל צורך בערר והמשמעות היחידה של "קבלת הערר" איננה אלא שבירורו התייתר. לעומת זה אם תאמר שהיה יותר מערר אחד, אזי המשמעות של אמירה זו היא שהערר הנוסף הוא השגה על תוכן החלטת הוועדה המקומית. קבלת הערר (הנוסף) איננה אלא קבלת ההשגה של העותרת על החלטת הוועדה המקומית. הדבר גם מקים בסיס להגשת העתירה דנן. בשום פנים לא אוכל לקבוע כי העותרת הגישה לוועדת הערר יותר מערר אחד. מסקנתי מבוססת הן על המסגרת המבנית של פניות העותרת אל ועדת הערר והן - ואולי במיוחד - על אופי הדיון שקיימה ועדת הערר. לעניין הבחינה המבנית-צורנית אין לי אלא להחרות-להחזיק אחר הטיעון מטעם הוועדה המקומית. הפניות מעידות על עצמן שלא היו אלה עתירות נוספות אלא תגובות לפי הנחיית ועדת הערר ושהתגובות באו במסגרתו של הערר הראשון (והיחיד) שהוגש. המתבונן בטיבו ובאופיו של הדיון שקיימה ועדת הערר אינו יכול שלא לחרוץ דעתו שהדיון סב אודות הערר המקורי. אילו סברה הוועדה שהיא דנה בערר שהוא בגדר השגה על ההחלטה המאשרת, חזקה שהייתה שומעת את הצדדים ואת טענותיהם ביסודיות וחזקה שהייתה מקפידה ולצרף את הדיירים כמשיבים. בנסיבות סברה כאמור היינו מוצאים בתוכן ההחלטה דיון בשאלת סמכותה של הוועדה המקומית לקבוע את תנאי המחסנים. הדיון אינו כולל לא את זה ולא את זה. על כורחך תמצא אומר שהוועדה דנה בערר שכל תכליתו קידום החלטת הוועדה המקומית. אני דוחה את הטענה לקיומם של שניים או שלושה עררים. חוקיות תנאי המחסניםמן הקביעה, בפרק הקודם, שלא הייתה השגה לפני ועדת הערר על חוקיות החלטת הוועדה המקומית, מתבקש שאין גם מקום לעתירה כנגד החלטה זו. אכן למעלה מכאן ציינתי שהעתירה קבעה את תכליתה כמתן צו לוועדה המקומית לקיים את החלטת ועדת הערר. העתירה לא הגדירה עצמה כהשגה על תוכן החלטת הוועדה המקומית. די בכך כדי לדחות את הטענה. מן הבחינה העניינית הגעתי למסקנה - לאחר עיון בסמכויותיה של ועדה מקומית לפי חוק התכנון והבנייה (סעיף 62א לחוק) - שהחלטת הוועדה מצויה ב-ד' אמות סמכותה החוקית ואין לראות בה משום פגיעה בזכויות קנייניות שאינה מעוגנת בחוק. מטעמים אלה נדחה גם ראש טענה זה. התוצאההעתירה על מרכיביה המקוריים והנוספים נדחית. העותרת תשלם לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח (מהם 5000 ש"ח ייחשבו כהוצאות המשפט והיתרה כשכר טרחת עו"ד). ניתן היום, כ"א אב תש"ע, 01 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. צירוף / החלפת בעלי דין