לפנינו תביעה לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים. רקע עובדתי: התובע, ד"ר לרפואת שיניים, הועסק באוניברסיטת תל אביב, כמרצה קליני בפקולטה לרפואת שיניים החל מיום 17.10.1982 עד יום 30.9.03. מיום 1.5.1983 עד יום 30.9.03 הועסק התובע במשרה בהיקף של 50% ממשרה מלאה. ביום 1.10.03 החליטה האוניברסיטה להפחית את היקף משרתו של התובע ל- 25% ממשרה מלאה, לנוכח משבר תקציבי אליו נקלעה. התובע לא הסכים לשינוי היקף המשרה, ועל רקע החלטת האוניברסיטה הנ"ל סיים את עבודתו. עם סיום עבודתו של התובע שולמו לו פיצויי פיטורים. התובע סיים את עבודתו לאחר הגיעו לגיל 55. לאחר סיום עבודתו, התובע פנה לאוניברסיטה בדרישה לקבלת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. האוניברסיטה דחתה את דרישתו בנימוק כי הסכם הרופאים החל על תנאי העסקתו קובע כי זכאות לפיצוי האמור מותנית בהתגבשות זכאות לגמלאות של העובד, במועד סיום העבודה. בעקבות דחיית דרישתו, הגיש התובע תביעה לפדיון 652.5 ימי מחלה על סך של 656,415 ₪. במסגרת קדם משפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו המחלוקת סבה על עצם זכאותו של התובע לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, וכי ככל שהתובע זכאי לפיצוי, סכום הפיצוי עומד על סך של 37,645 ₪. מטעם התובע העיד התובע. מטעם האוניברסיטה העידה גב' ורדינה יריב, סגן מנהלת האגף למשאבי אנוש באוניברסיטה. נסיבות סיום קשר העבודה: על פי כתבי הטענות ותצהירים מטעם הצדדים, הייתה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התובע פוטר מעבודתו באוניברסיטה או התפטר בדין מפוטר בשל הרעת תנאים, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג - 1963. התובע טען בתצהירו וכן בחקירתו כי הוא פוטר מעבודתו ולא התפטר לאחר שלא הסכים לשינוי המוצע בהיקף משרתו (עמ' 6, ש' 5 - 9 ; עמ' 7 ש' 2 - 7). מנגד, האוניברסיטה טענה כי ביום 21.10.03, התובע הודיע לה על התפטרותו בדין מפוטר מחמת הרעת תנאי העסקתו (סעיף 4.4 לתצהירה של גב' יריב), ואף הגישה את מכתבו של התובע מיום 21.10.03, בו התובע הודיע לנתבעת כי "לאור החלטת האוניברסיטה בדבר צמצום משרתי מ- 50% ל- 25% מיום 1.10.03, אני רואה בכך פגיעה בתנאי העבודה שלא אוכל לעמוד בה. לכן אני רואה עצמי כמפוטר מבלי שזכויותיי ייפגעו" (מוצג נ/1). בסיכומיו, טען התובע כי התפטר בדין מפוטר בשל הרעה בתנאי עבודתו, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. אנו סבורים, כי נסיבות סיום קשר העבודה מביאות למסקנה כי התובע פוטר ולא התפטר בדין מפוטר. כאמור, האוניברסיטה ביקשה לבצע שינוי מהותי בתנאי העבודה של התובע - צמצום היקף משרתו במחצית. התובע לא הסכים לשינוי המוצע. הודעת האוניברסיטה על הקטנת היקף משרתו של התובע במחצית דינה כביטול הסכם העבודה, דהיינו פיטורים, ומתן הצעה להסכם עבודה אחר. זאת, לנוכח הפסיקה כי המעביד אינו רשאי לשנות באופן חד צדדי הוראה מחוזה העבודה [בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210]. סירוב התובע לקבל את הצעת הנתבעת להסכם עבודה חדש אינו הופך את פיטוריו על ידי האוניברסיטה להתפטרות. נציין, כי התובע אף אישר בעדותו כי קיבל מכתב הפסקת עבודה (עמ' 6, שורה 12) וכי לאחר שהודיע לאוניברסיטה כי אינו מסכים לצמצום בהיקף משרתו, הנתבעת הודיעה לו על פיטוריו (עמ' 7, ש' 6 - 7). התובע בחר לערוך בסיכומיו שינוי חזית ולטעון כי התפטר מחמת הרעה מוחשי בתנאי עבודתו, על מנת שיוכל לטעון כי יש להחיל במקרה הנדון את ההלכה שנקבעה (לגרסתו) בעניין מועין שומשום [דב"ע נו/8 - 6 מועין שומשום - עיריית נצרת, פד"ע ל 72]. כאמור, אנו דוחים את טענת התובע כי התפטר מעבודתו. מכל מקום, כפי שיפורט בהמשך, דין התביעה להידחות בין אם התובע פוטר מעבודתו ובין אם התובע התפטר מעבודתו. זאת, לנוכח העובדה שעל פי הוראות ההסכמים החלים על הצדדים, רק עובד שפרש לגמלאות (מטעמי גיל או מצב בריאות) זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו. הוראות ההסכמים החלות על הצדדים: הזכות לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו אינה מעוגנת בחוק אלא מוסדרת בהוראות ההסכמים החלים על הצדדים. בתוספת להסכם מיום 13.8.95 בין אוניברסיטת תל אביב לבין ועד הרופאים בביה"ס לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב (נספח א' לתצהיר ורדינה יריב) החל על המורים רופאי השיניים באוניברסיטה נקבע (בסעיף 5.3) כי - עם פרישתם מהעבודה, יהיו המורים זכאים לקבלת פיצוי בעבור ימי מחלה בלתי מנוצלים, הכול בכפוף לתנאים שיהיו נוהגים בנושא זה באותה עת, בהסכם הרופאים או כל הסכם שיחליפו. מכאן, שמכוח התוספת להסכם משנת 1995 הוחלו על הצדדים הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים בשירות הציבורי. ההסכם הקיבוצי החל על רופאים בשירות הציבורי מיום 21.7.1991 (להלן: הסכם 91; נספח ג' לתצהיר ורדינה יריב), שתוקפו הוארך מכוח הסכם הרופאים לשנת 1994 - 1998 קבע כי הפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה ישולם על פי סיכומי הוועדה המשותפת מיום 3.11.80 בין המעסיקים בשירות הציבורי לבין ההסתדרות הכללית ועל פי סעיף 2(ב) לסיכום דיון מיום 11.2.82 בין המעסיקים לבין ההסתדרות הרפואית, וכי שיעור הפיצוי יוגדל בהתאם לקבוע בסעיף 29 להסכם 91. בסיכומי הועדה המשותפת בעניין פיצוי עבור חופשת מחלה שלא נוצלה מיום 3.11.80, אליהם מפנה סעיף 29 להסכם 91 (נספח ד' לתצהיר ורדינה יריב) נקבעו כללים אלה: הפיצוי עבור חופשת מחלה צבורה בלתי מנוצלת יינתן במקרים הבאים: בפרישה לקיצבה בגיל שאינו נמוך מגיל 55 שנה בהתאם לחוק או לתקנות, או בפרישה לקיצבה מחמת מצב בריאות לקוי, נכות או מחלה, עפ"י קביעת ועדה רפואית מוסכמת. במקרה פטירה לאחר תקופת שירות של 5 (חמש) שנים לפחות, במעמד קבוע או זמני, והעובד השאיר שאירים כמשמעותם בחוק הגמלאות או בתקנות המוסד הנוגע בדבר. הפיצוי במקרה זה ישולם לשאירים בלבד. הפיצוי יינתן רק במקרים שהעובד ניצל במשך כל תקופת שירותו לא יותר מ- 65 אחוזים מסך כל חופשת המחלה המגיעה לו בעד כל תקופת שירותו. ניצל העובד יותר מ- 65 אחוזים מסך כל חופשת המחלה האמורה, לא ישולם כל פיצוי. (ההדגשות - אינן במקור). סעיף 2(ב) לסיכום הדיון מיום 11.2.1982 בין המעסיקים לבין ההסתדרות הרפואית, שחל על הצדדים מכוח סעיף 29 רישא להסכם 1991 (נספח ה' לתצהיר ורדינה יריב), קובע כי לעניין פיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו, יחול על הרופאים ההסדר שפורסם בהודעת נש"מ מא/38 (נספח ו' לתצהיר ורדינה יריב), שלשונה: 2. הוראות אלו חלות רק על עובדים אשר שירותם נושא זכות לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970 (להלן:"חוק הגמלאות"]. 3. הפיצוי עבור חופשת מחלה צבורה בלתי מנוצלת יינתן רק במקרי פרישה מן השירות בנסיבות הבאות: בפרישה לקצבה בהתאם לסעיף 15(1) או 15(4) לחוק הגמלאות, בגיל שאינו פחות מ- 55 שנה. בפרישה לקצבה מחמת מצב בריאות לקוי, בהתאם לסעיף 15(2) או 15(3) לחוק הגמלאות, על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת. במקרה פטירה בנסיבות המזכות את השאירים בקצבת שאירים בהתאם לחוק הגמלאות והעובד השאיר שאירים כמשמעותם בסעיף 4 לחוק האמור. (ההדגשות - אינן במקור). מהאמור לעיל עולה כי על פי הוראות ההסכמים החלים על התובע ועל האוניברסיטה, זכאות לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים קמה לעובד בשני מצבים: האחד - פרישה לקצבה, דהיינו פרישה לגמלאות תוך זכאות לקבלת פנסיה; השני - פרישה לקצבה עקב מצב בריאות לקוי או נכות. במקרה הנדון, אין מחלוקת כי התובע לא פרש לגמלאות תוך זכאות לקבלת קצבה. כפי שהעיד התובע, הוא מבוטח בקרן פנסיה צוברת, ואינו זכאי לפנסיה ואינו מקבל פנסיה עקב סיום עבודתו, אלא שולמו לו פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו (עדות התובע, ע' 6 ש' 12; ע' 8, ש' 1 - 4). למרבה השמחה, התובע גם לא פרש מעבודתו עקב מצב בריאות לקוי או נכות. לנוכח נסיבות סיום עבודתו של התובע הוא אינו זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו. ראו גם: עע 105/05 נחמן אורון - מדינת ישראל ומינהל מקרקעי ישראל (מיום 14.5.06). נציין, כי בפסיקה הוכרה זכאות לפיצוי בעד אי ניצול ימי מחלה גם במקרה בו העובד לא היה זכאי לקצבה, אולם פרש מעבודתו פרישת גיל, עקב הגיעו לגיל פרישה [דבע נה/3-268 צוררו - המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור, מיום 21.5.96]. בית הדין הארצי קבע כי במקרה בו עובד מסיים את עבודתו עקב הגיעו לגיל פרישה, הרי שגם אם אינו זכאי לקצבה הוא זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה. גם פרשנות מרחיבה זו אין בה כדי לסייע לתובע, לנוכח העובדה כי לא פרש מעבודתו עקב הגיעו לגיל פרישה, אלא בגיל צעיר יותר, מחמת צמצום היקף משרתו. התובע ניסה לבסס את זכאותו לפיצוי בעד ימי מחלה על כך שיש לראות כפיטורים התפטרות על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל הטענה כי יש להקיש מפסיקת בית הדין בעניין מועין שומשום, בה נקבע לגרסתו כי סעיף 15(4) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), בו נקבע כי עובד שפוטר לאחר עשר שנות שירות כשהוא מעל גיל 40 זכאי לקצבה, חל גם במקרה בו עובד התפטר מעבודתו עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. לטענתו, על פי הפסיקה בעניין מועין שומשום, יש לראות את התפטרותו כפיטורים, ולאור גילו "פרישתו תיחשב כפרישה לגמלאות". דין הטענה להידחות משלושה נימוקים. האחד - כאמור לעיל קבענו כי התובע פוטר, ואינו זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו גם אם פוטר. השני - - בפסק דין מועין שומשום נדחתה ברוב דעות הטענה לפיה יש לראות בהתפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה פיטורים לעניין הזכאות לקצבה. העמדה עליה מסתמך המערער היא דעת המיעוט. יש לציין, כי גם בעניין חיה כהן [דב"ע לט/52 - 3 חיה כהן - בנק ישראל, פד"ע יא' 72] דחה בית הדין את הפרשנות לפיה התפטרות מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים דינה כפיטורים לעניין זכאות לקצבה, שלא כנטען על ידי התובע בסיכומיו. השלישי - בכל מקרה, בעניין מועין שומשום נדונה השאלה אם יש לראות התפטרות עקב הרעה מוחשית כפיטורים המזכים בקצבה על פי הוראת סעיף 15(4) לחוק הגמלאות, הקובעת באופן מפורש זכאות לקצבה במקרה של פיטורים. אולם, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי יש לראות התפטרות מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים כ"פיטורים" לעניין הזכאות לקצבה על פי סעיף 15(4) לחוק הגמלאות, לא היה בכך כדי להפוך התפטרות או פיטורים לפרישה לגמלאות, הן בכלל והן לעניין הוראות ההסכמים בעניין פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו בפרט. סוף דבר: משלא מתקיימים בתובע התנאים לזכאות לפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. בקביעת שיעור שכר הטרחה הובאו בחשבון גם שיקולים אלה: התובע העמיד את תביעתו על סך של 656.514 ₪, בעוד שאין מחלוקת כי גם אם תביעתו הייתה מתקבלת הסכום המירבי לו היה זכאי התובע הוא 37,645 ₪; התובע ערך שינוי חזית בסיכומיו, וטען כי התפטר מעבודתו על מנת להתאים את טיעונו לפסיקה (לגרסתו) בעניין מועין שומשום, בעוד שלאורך כל שלבי ההליך טען כי פוטר; התובע לא ציין בסיכומיו כי הקטעים שציטט מפסק הדין בעניין מועין שומשום הם דעת המיעוט, וגם הציטוט שהובא בסיכומים מפסק הדין בעניין חיה כהן יש בו כדי להטעות, שכן בית הדין דחה את הפרשנות לפיה יש לראות התפטרות בדין פיטורים כ"פיטורים" לעניין הזכאות לקצבה. ניתן היום, 28.10.09, בהעדר הצדדים. נ.צ. (עובדים) לאה גליקסמן, שופטת נ.צ. (מעבידים) מר מר אדי דלל סגנית הנשיאה גב' דורית שחרמשרהשינוי היקף משרההתפטרות