תוספת לקצבת זקנה עבור בן זוג 1. עניינו של תיק זה בדרישת התובעת להפרשי קצבת זקנה. 2. להלן עובדות הרקע: א. התובעת, גב' אסתר ספיסר, ילידת שנת 1944, הגישה ביום 6.4.04 תביעה לנתבע לקצבת זקנה. ב. על גבי טופס התביעה ציינה התובעת כי הנה נשואה, מאז שנת 1973, וכן את פרטי בן זוגה (יליד שנת 1942). כאשר התבקשה לציין, בסעיף 5 לטופס התביעה, אם היא "תובעת תוספת קצבה בעד בן/בת הזוג" ציינה "איקס" לצד המילה "לא". ג. בסעיף 10 לטופס התביעה נרשם כי "יש למלא את הפרטים על כל הכנסותיך ולצרף אישור על הכנסות מהעבודה וחוזה שכירות (אם יש הכנסה מדמי שכירות). אם מוגשת תביעה בעבור בן זוג הצעיר מגיל 70 או בעבור בת זוג הצעירה מ - 65, יש לרשום את הכנסות בן/בת הזוג ולצרף אישורים מתאימים". התובעת מילאה את הטבלה בסעיף 10 בהתייחס לעצמה, אך לא בהתייחס לבן זוגה - ואף לא צירפה מסמכים כלשהם לעניין הכנסותיו. ד. התובעת מקבלת קצבת זקנה החל מחודש 5/04. ה. ביום 26.6.07 הגישה התובעת "תביעה לתוספת עבור בן זוג בקצבת זקנה", במסגרתה ציינה את פרטי בן זוגה וכן את הכנסותיו. תחת הסעיף "הסבר על איחור בהגשת התביעה" ציינה - "לא ידעתי שמגיעה לי תוספת קצבה עבור בעלי, ומביטוח לאומי לא נתנו לי ולא אמרו שמגיע לי. אבקש לקבל תוספת זו מיום 1.4.2004". ו. לאחר הגשת תביעתה, התבקשה התובעת להמציא אישור על גובה הפנסיה החודשית של בן זוגה, ולאחר שעשתה זאת - החלה לקבל תוספת עבורו לקצבת הזקנה, רטרואקטיבית החל מחודש 6/06 (עבור אותם חודשים בהם הגיעה התוספת בהתאם להכנסותיו). ז. דרישתה של התובעת לקבלת התוספת עבור תקופה קודמת - נדחתה על הסף, אף מבלי לבדוק את הכנסותיו של בעלה (החלטת הנתבע מיום 17.10.07), מחמת ש"על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לשלם גמלה לתקופה רטרואקטיבית של שנה בלבד". על כך התביעה שבפנינו. 3. התובעת העידה כי טעתה כאשר ציינה על גבי טופס התביעה המקורי כי אינה תובעת תוספת קצבה עבור בן הזוג, וכדבריה - "כנראה מה שהבנתי הוא כי שואלים על מהות התביעה - האם התביעה המוגשת הנה שלי או של בן זוגי... הגם שאני קוראת וכותבת עברית, הטפסים הללו הדורשים כל כך הרבה פרטים ומציעים לסימון מספר אפשרויות, קשים לי מאוד להבנה. כמובן, שאילו הייתי מבינה כי אני נשאלת האם אני תובעת תוספת קצבה שהינה עבורי, הייתי משיבה בחיוב, שכן מדוע שאוותר על זכותי לקבל סכום נוסף בקצבתי זמן שאני זכאית לכך??" (סעיף 3 לתצהירה). התובעת הוסיפה כי דרך מקרה, בעת שיחה עם חברות במהלך חודש יוני 2007, הסתבר לה כי אינה מקבלת את מלוא המגיע לה, ואזי הגישה את התביעה לקבלת תוספת עבור בן הזוג. 4. התובעת ציינה בחקירתה הנגדית כי הנה הנדסאית תעשייה וניהול. כאשר נשאלה מדוע לא צירפה את המסמכים שנדרשו בסעיף 10 לטופס התביעה בהתייחס לבן זוגה, השיבה כי "הטופס מסובך... יצאתי מנקודת הנחה אם משהו לא בסדר יעירו את תשומת לבי. יודעים את ההכנסות שלי ושל בעלי..." (עמ' 1). 5. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי יש להתייחס לתביעה המקורית לקצבת הזקנה ככוללת גם תוספת עבור בן הזוג, הגם שהדבר לא צוין על ידי התובעת עקב טעות "טכנית ולא הגיונית" (עמ' 3). לטענתה, כאשר הזכאות מבוססת על מסמכים רשמיים כבמקרה זה - יש לחייב את הנתבע לשלם רטרואקטיבית גם מעבר לתקופה הנקובה בחוק. 6. ב"כ הנתבע הדגישה בסיכומיה כי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק") אינו מאפשר שיקול דעת כלשהו וכי אי ידיעת החוק אינה מקנה זכויות מעבר לנקוב בו. השאלה היחידה העומדת לדיון הנה האם בקשה להגדלת קצבה מהווה תביעה לעניין סעיף 296, והתשובה לכך חיובית לאור לשונו של סעיף 9 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח - 1998 (להלן - "התקנות"). ב"כ הנתבע ציינה עוד כי סעיפים 5 ו - 10 לטופס התביעה הנם קריאים ומובנים, והתובעת - משיקוליה - החליטה שלא לדרוש תוספת עבור בן הזוג ולא לצרף את המסמכים המוכיחים את הכנסותיו. הכרעה 7. סעיף 244 לחוק קובע את הזכאות לקצבת זקנה. סעיף קטן (ב) מאפשר תשלום תוספת תלויים בעד בן הזוג. סעיף 247 קובע כי בן זוג ייחשב כ"תלוי" ככל שמלאו לו 70 שנה, או אם "מלאו לו 50 שנים והכנסתו אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 ללוח ט' או על סכום אחר שהשר קבע בצו...". מכאן, שהזכאות לתוספת עבור בן זוג אינה אוטומטית, אלא על פקיד התביעות להשתכנע, על סמך נתונים שממציא המבוטח, כי בן הזוג הנו בגדר "תלוי" לפי הגדרות החוק. 8. התובעת היא שמילאה את טופס התביעה, ואמורה היתה לכלול בו את כל הנתונים הרלוונטיים לצורך חישוב הקצבה המגיעה לה, לרבות תוספת עבור בן הזוג. התובעת נשאלה במפורש, על גבי הטופס, בלשון ברורה, אם היא תובעת תוספת עבור בן הזוג, ובחרה להשיב "לא". התובעת קוראת וכותבת עברית, אינה עולה חדשה ואינה סובלת מקשיי הבנה כלשהם - לפיכך יש להניח כי בחרה במודע, משיקוליה (דוגמת אי רצון לצרף מסמכים רלוונטיים, ואולי אי עמידתו בתנאים להגדרת "תלוי"), שלא לדרוש תוספת עבור בן הזוג. גם אם נצא מנקודת הנחה שהשאלה היתה לא ברורה לה - הרי שאמורה היתה לברר את משמעותה טרם שהשיבה עליה. 9. בפועל הגישה התובעת בקשה להגדלת הקצבה, ולקבלת התוספת, רק בחודש יוני 2007. סעיף 9 לתקנות (כהגדרתן לעיל) קובע כי "הודיע מי שמשתלמת לו גמלה, כי נוצרו נסיבות שבגינן הוא זכאי להגדלת הגמלה או לתוספת גמלה, יראו בהודעה תביעה לגמלה או לתוספת גמלה, לפי העניין". מכאן, שבקשתה של התובעת מהווה "תביעה" לעניין סעיף 296 לחוק (ראו גם עב"ל 445/97 יוסף סעיד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 35). 10.         סעיף 296 לחוק קובע כדלקמן:   "(א)     כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה בעילת התביעה. (ב)        הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש ש בו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. (ב1) ... (ג)...". נוסח זה של הסעיף חוקק במסגרת תיקון מס' 60 לחוק שפורסם "ברשומות" ביום 29.12.02, וחל על תביעות שהוגשו החל מיום 1.7.03 ואילך.   11.        הוראתו של סעיף 296 (ב) לחוק קובעת כלל ברור: כאשר מדובר בגמלה שוטפת, ניתן לאשר את תשלומה גם אם הוגשה באיחור, ובלבד שהתשלום הרטרואקטיבי לא יעלה על שנה אחת; מאידך כאשר מדובר בגמלה שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת או במענק חד פעמי, ניתן לשלמו רק אם חלפו פחות מ - 18 חודשים ממועד היווצרות התנאים לתשלום הגמלה ועד הגשת התביעה, כאשר ככל שחלפה תקופת זמן ארוכה יותר - אובדת לחלוטין הזכות לקבלת המענק.   12.       בעבר איפשר סעיף 296 לחוק שיקול דעת לפקיד התביעות, לשלם גמלה גם למי שהגיש את תביעתו באיחור, בנסיבות המתאימות (ראו למשל את דב"ע נד/0-87; דב"ע נד/287-0). שיקול הדעת האמור בוטל במסגרת תיקון 19 לחוק, ונקבעו במקומו "כללי זכאות פשוטים ואחידים שניתן להביאם לידיעת אוכלוסיית הזכאים על מנת להשיג מיצוי מלא ככל האפשר של זכויות ותשלום הגמלאות במועד לכלל האוכלוסיה הזכאית לפי החוק" (דברי ההסבר להצעת החוק; הצעות חוק 2608 התשנ"ז עמ' 285).   אותם כללים היו בשלב ראשון אי תשלום לתקופה העולה על 48 חודשים טרם הגשת התביעה. תקופה זו צומצמה בתיקון מס' 60 ל - 12 ו- 18 חודשים בהתאם לנוסח שצוטט לעיל.   13.        בפסיקת בית הדין הארצי נקבע כי "על פי חוק הביטוח הלאומי יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה... התניית תשלום הגמלה, במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד, עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגמלה לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח; כך שאין לראות באותה התנייה משום חקיקה רטרואקטיבית שוללת זכות" (עב"ל 96/03 דוד פריג' - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (37) 45; ראו גם עב"ל 1142/04 ריקון איוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.6.05).   היינו, הפסיקה קבעה כי יש אינטרס ציבורי לעודד מבוטחים להגיש תביעותיהם במועד, הן על מנת להקל על בדיקת התנאים לזכאות, הן בהתחשב בכך שמטרת תשלומה של הגמלה היא סיוע בקיום השוטף, והן על מנת לאפשר לנתבע לכלכל את ענייניו הכספיים בלא להיות מופתע מתביעות רטרואקטיביות.   14. עוד נקבע כי "בהעדר הוראה חוקית, לא מוטלת על המוסד חובה לחפש אחר מבוטחים ולהעניק להם זכויות או כספים שלא תבעו... על המבוטח עצמו לברר את זכויותיו ולהגיש תביעה מסודרת למימושן... אין להעניק למבוטח זכויות בניגוד להוראות החוק בשל אי ידיעתו את הוראותיו... אין להטיל עליו (על הנתבע - ס.ד.מ) חובה מוגברת להדריך כל מבוטח באופן אישי בדבר האפשרויות למיצוי זכויותיו" (עב"ל 628/08 פרופ' אליעזר גלעדי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.4.10). 15. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, בדין פעל הנתבע על סמך סעיף 296 לחוק. התביעה נדחית. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. קצבת זקנה