נזקים לשמיעה אצל עובדי נמל: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (סגנית השופט הראשי יהודית גלטנר-הופמן כדן יחיד; ב"ל 2821/06) בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו בית הדין האזורי קבע בהחלטתו את העובדות המוסכמות על הצדדים, אשר הועברו למומחה יועץ רפואי שמונה מטעם בית הדין, ד"ר ברקו (להלן- המומחה), על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי עבודתו של המערער לבין הליקוי בשמיעתו, כמפורט להלן: "א.התובע יליד 13/2/40 החל לעבוד בנמל אשדוד משנת 1968 ועבד עד 1/10/05 ב. התובע עבד כסוור עד 1983 וממועד זה עבד במועדון פועלים עד 10/95. מדובר במקומות עבודה שאין בהם רעש מזיק. ג. מ-10/95 עד 10/05 עבד כשליח במסוף מכולות, כאשר מתוכם 3 שנים הראשונות, היינו מ-1995 עד סוף 1998 עבד על טרקטור והיה חשוף לרעש מזיק של הטרקטור שעל פי טבלת מדידות הרעש מדובר בחשיפה לרעש של בין 90-95 דציבל. ד. במסוף המכולות התובע ביצע עבודות שליחות, בין מנופים, עגורנים, משאיות וכו'. ה. התובע עבד במשמרות של 8 שעות ועסק בעבודת השליחות רוב שעות המשמרת. ו. התובע התחיל להרגיש ירידה הדרגתית בשמיעה החל מ-1998 לערך (כך העיד)." ד"ר ברקו קבע כך בפרק "סיכום ומסקנות" בחוות דעתו: "מדובר בגבר בן 67, שעבד בנמל אשדוד בין השנים 10/2005-1968. בהחלטת בית הדין לא ברור משך החשיפה לרעש מזיק, האם רק בשנים 98-1995?. במשך כל שנות עבודתו לא עבר בדיקות סקר שמיעתי. בשנת 2004 התלונן לראשונה על ליקוי שמיעה וטינטון ואז בוצעו בדיקות שמיעה ראשונות - 3 במספר. בדיקות שמיעה אלה מראות שסובל מליקוי שמיעה עצבי דומה ב-2 האוזניים עם ירידה בשמיעה גם בתדירויות הדיבור. עקומות שמיעה מסוג זה פוגשים גם באנשים החשופים לרעש וגם על רקע תחלואי. במקרה שלפנינו: א. מדובר בחשיפה לרעש מזיק במשך 3 שנים בלבד - 98-1995. עפ"י עקומות חיזוי סטטיסטיות שמראות את ליקוי השמיעה הצפוי ביחס למפלס החשיפה לרעש ומשך זמן החשיפה, עקומות שמיעה אלה של התובע, אינן העקומות הצפויות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש בפרק הזמן של החשיפה. ב. ליקוי שמיעה זה והטינטון התפתחו בשעה שלא נחשף לרעש מזיק." בתשובותיו לשאלות שהופנו אליו בהחלטת המינוי קבע המומחה כך: "א.סובל מליקוי שמיעה עיצבי ב-2 האוזניים. לא מדובר במחלת מקצוע. ב. ליקוי השמיעה, ממנו סובל, לא התפתח לפי הילכת המיקרוטראומה. ג. יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואי רגיל. התובע סובל מטינטון. אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לטינטון." בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער להפנות למומחה שאלות הבהרה, ודחה את התביעה, בפסק דינו מיום 10.2.2008. המערער הגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (עב"ל 224/08) לפיה יוחזר התיק אל בית הדין האזורי, על מנת שיפנה למומחה את שאלות ההבהרה הבאות: במידה שמצבו של התובע נגרם גם בגין תהליך תחלואתי וגם בגין פגיעות זעירות בעלות אופי בלתי הפיך, האם ניתן לומר כי השפעת תנאי העבודה על הליקוי הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (כגון מצב בריאותי בסיסי, גיל וכדו')? הנך מתבקש להסביר אם לדעתך, הליקוי בשמיעה נובע בחלקו כתוצאה מחשיפה לרעש, ואם כן, איזה אחוז של הליקוי נובע לדעתך מחשיפה לרעש? בסעיף 1 ל"סיכום ומסקנות" בחוות הדעת, קבעת כי "עקומות שמיעה אלה של התובע, אינן העקומות הצפויות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש בפרק הזמן של החשיפה". הינך מתבקש להסביר מה הן העקומות הצפויות ולמה העקומות של התובע אינן מתאימות לעקומות הצפויות. כתבת בסעיף 2 ל"סיכום ומסקנות" לחוות הדעת כי "ליקוי שמיעה זה והטנטון התפתחו בשעה שלא נחשף לרעש מזיק". הינך מתבקש להסביר האם העובדה שהתובע החל להרגיש בליקויי שמיעה בשנת 1998, כפי שאף ציינת בתחילת חוות דעתך, ממש בתום תקופת החשיפה, איננה יכולה לקשור את הליקוי לחשיפה מרעש מזיק? המומחה השיב על השאלות שהופנו אליו כך: "א. התובע עבד בחשיפה לרעש מזיק בין השנים 1995-98. לדבריו, החל להרגיש בירידה הדרגתית בשמיעה החל משנת 1998, אולם כיון שלא פנה לקבלת טיפול רפואי, אלא רק ב-2004, לא עבר בדיקות שמיעה וממילא אין הוכחה אובייקטיבית לטענתו. תלונה רשומה ראשונה על בעיית שמיעה נרשמה רק במהלך שנת 2004 ואז בוצעה בדיקת השמיעה הראשונה. נמצא שסובל מליקוי שמיעה עצבי סימטרי ב-2 האוזניים עם עקומות שמיעה היכולות להתאים גם לליקוי שמיעה שמתחלואה וגם מחשיפה לרעש, אולם כיון: שנחשף לרעש מזיק 3 שנים בלבד, עקומות השמיעה האפידמיולוגיות הסטטיסטיות שמראות את ליקוי השמיעה הצפוי ביחס למפלס החשיפה לרעש ומשך זמן החשיפה - עקומות השמיעה של התובע אינן העקומות השמיעתיות הצפויות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש ביחס לזמן החשיפה. לנוחיות בית הדין אני מצרף עקומות אלה. ליקוי שמיעה זה התפתח שעה שלא נחשף יותר לרעש מזיק. לכן המסקנה המתבקשת היא שליקוי השמיעה של התובע נובע, לפחות ברובו, מתחלואה. לכן המסקנה כי השפעת תנאי עבודתו על ליקוי השמיעה, ממנו סובל, הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. ב. כאמור, אינני שולל את האפשרות שחלק מליקוי השמיעה, ממנו סובל, נובע בחלקו מחשיפה לרעש, אולם מדובר בחלק קטן, מזערי, שמחוסר בדיקת שמיעה בסוף החשיפה, אינני יכול לקבוע את מידתו המדוייקת. יחד עם זה, אם נסתכל בעקומות השמיעה האפידמיולוגיות, נראה שמידתו של ליקוי שמיעה זה היא מזערית, ובוודאי לא צפוי לפגוע בתדירויות הדיבור. העקומות מתייחסות לנזק אחרי 30, 20, 10 ו-40 שנה, כאן מדובר ב-3 שנים בלבד. ג. הסברתי את עצמי בתשובות א-ב לשאלות אלו וכאמור לנוחיות בית הדין, אני מצרף גם גרפים אפידמיולוגיים המראים את ליקוי השמיעה הצפוי ביחס לזמן החשיפה בשנים. במקרה שלפנינו: בניגוד למופיע בגרפים, במקרה שלפנינו ישנן עקומות לא טיפוסיות היכולות לנבוע, כאמור, גם מתחלואה. זמן הופעת התלונות על ליקוי שמיעה וטנטון - 6 שנים! אחרי הפסקת החשיפה לרעש. ולבסוף, העקומות הצפויות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש אחרי 3 שנים אינן מראות ליקוי שמיעה כה משמעותי ורחוק מזה הקיים אצל התובע. כל אלה מדברים נגד ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש, לפחות ברובו. ד. התובע מדווח שהחל להרגיש בליקוי שמיעה בשנת 1998, זו תלונה סובייקטיבית ואין הוכחה לדבריו, רק אחרי 6 שנים פנה עם תלונה זו של ליקוי שמיעה בתוספת טנטון, כאמור, שעה שלא נחשף לרעש. אך מעבר לזה, כפי שאמרתי בסעיפים א-ג, לתשובותיי, אין זה ליקוי השמיעה הצפוי אחרי 3 שנות החשיפה, לא מבחינת צורה ולא מבחינת עוצמה. לכן אינני יכול לקשור ליקוי שמיעה זה לחשיפה לרעש מזיק אליו נחשף 6 שנים קודם." בית הדין האזורי לא מצא כל עילה לשנות מפסק דינו שניתן ביום 10.2.2008. בית הדין דחה את טענת המערער לפיה המומחה נתן חוות דעתו על בסיס עובדתי שונה מזה שפורט בהחלטת העובדות, שכן המומחה ציין מפורשות בחוות דעתו כי הוא מודע לכך שהמערער עבד ברעש מזיק בין השנים 1995-1998 אך הוסיף, כי התלונה הרשומה הראשונה ביחס לליקוי השמיעה שלך המערער היא משנת 2004. המומחה קבע על סמך נימוקים רפואיים וסטטיסטיים כי הליקוי ממנו סובל המערער אינו הליקוי הצפוי לאחר חשיפה לרעש של שלוש שנים בלבד. אמנם המומחה לא שלל כי לחשיפה לרעש היתה תרומה כלשהי לליקוי השמיעה, אולם הדגיש כי מדובר בהשפעה מזערית בלבד. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בפנינו בערעורו טען המערער כי החלטת העובדות אינה משקפת נכונה את תנאי עבודתו בנמל, שכן גם בעבודתו של המערער כסוור היה חשוף לרעש מזיק. בשנת 1983 תפקידו הוחלף בעקבות פגיעות שונות מהן סבל, ובהן פגיעה באוזניים. עוד נטען, כי המערער היה חשוף לרעש משך כל תקופת עבודתו כשליח, ולא רק בשלוש השנים בהן עבד על הטרקטור לצורך ביצוע שליחויותיו. עוד נטען, כי המערער לא סבל מבעיות שמיעה לפני שהחל לעבוד בנמל. באשר לחות דעתו של המומחה טען המערער, כי חרג מסמכותו כאשר העדיף את הרישום הראשון של פניה לטיפול רפואי עקב הליקוי בשמיעה על פני טענתו של המערער לפיה החל להרגיש בירידה בשמיעה החל משנת 1998. עוד טען כי המומחה לא ענה על חלק מהשאלות שהופנו אליו, וכי תשובותיו סותרות זו את זו. לסיום נטען, כי חוות דעתו של המומחה מעוררת ספק, אשר יש להפעילו לטובתו. בישיבת קדם הערעור הוחלט, כי ב"כ המוסד יכתיב סיכומיו לפרוטוקול ואלו ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמו, כי ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק הדין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק. זאת, ככל שב"כ המוסד לא יבקש להגיב על סיכומי המערער. ב"כ המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין קמא מנימוקיו והדגיש, כי המערער התלונן לראשונה, על פי התיעוד הרפואי, על הליקוי בשמיעתו רק בשנת 2004, כלומר- לאחר תום 7 שנים ממועד חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, ובסמוך למועד פרישתו מהעבודה. עניינו של המערער הוחזר אל בית הדין האזורי על מנת שיפנה שאלות הבהרה למומחה, מטעם אחד בלבד, והוא- שאלת היחס שבין התחלואה הטבעית ממנה סבל המערער לבין הרעש אליו נחשף בעבודתו. תשובות המומחה היו מפורטות וברורות, ולפיהן השפעת העבודה על התפתחות הליקוי היתה זניחה. עוד טען, כי טענות המערער בערעור חורגות מהחלטת העובדות שניתנה על פי הסכמת הצדדים, ולכן אין מקום לדון בהן. ב"כ המערער חזר בסיכומיו על טענותיו בערעור. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר התיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, מנימוקיו של בית הדין קמא ומנימוקיו של ב"כ המוסד בסיכומיו. על האמור נוסיף מספר דברים: הבסיס העובדתי שהועבר למומחה לשם מתן חוות דעתו נקבע בהתאם להסכמת הצדדים. לפיכך, צודק ב"כ המוסד כי אין מקום לדון בטענות המערער לפיהן נחשף לרעש מזיק גם בתקופות אחרות במהלך עבודתו בנמל. מעבר לדרוש יצוין, כי העובדות הנטענות על ידי ב"כ המערער בערעורו אינן מתיישבות גם עם חומר הראיות שבתיק, לרבות עדותו של המערער בפני בית הדין האזורי. לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בחוות דעתו של המומחה, או בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו. המומחה היה מודע לטענת המערער לפיה החל להרגיש בירידה בשמיעה כבר בשנת 1998, אולם הדגיש כי אין לכך כל ראיה רפואית אובייקטיבית. פנייתו הראשונה של המערער לקבלת טיפול רפואי נעשתה רק בשנת 2004. מטעם זה קבע המומחה, כי אין אפשרות לקבוע כי ליקוי השמיעה התפתח אצל המערער בסמוך למועד חשיפתו לרעש. זאת ועוד. מסקנתו של המומחה לפיה ליקוי השמיעה מקורו בהליך תחלואתי ולא בחשיפה לרעש, לפחות ברובו, לא התבססה על נתון זה בלבד, אלא גם על עקומת השמיעה של המערער, אשר בהתאם למומחיותו ולניסיונו המקצועי של המומחה, אינה מתאימה לחשיפה לרעש בת שלוש שנים בלבד, במיוחד כשהמערער סובל גם מפגיעה בתדירויות הדיבור, ולא בתדירויות הגבוהות בלבד. עוד נציין, כי המומחה לא שלל בחוות דעתו אפשרות של השפעה כלשהי של החשיפה לרעש מזיק בת שלוש השנים על הליקוי בשמיעתו של המערער, אולם המומחה הסביר כי בהתחשב בנתונים שבפניו מדובר בהשפעה מזערית, וכי הליקוי נגרם על רקע תחלואתי. חוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה היו ברורות, מנומקות היטב וחד משמעיות, ונתנו תשובות מלאות לשאלות שהופנו אליו, ולפיכך בדין הסתמך בית הדין האזורי על חוות דעתו כאשר דחה את התביעה. משכך הם הדברים, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, על פי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר- הערעור נדחה ללא צו להוצאות. שמיעה