1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, דמי הבראה ופדיון חופשה. דמי ההבראה שולמו לתובע במהלך הדיון המוקדם ביום 2.7.08. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובע עבד אצל הנתבעת 1 מיום 24.1.05 ועד 7.7.06. ב. התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת ועבר לעבוד בחברת "גרף אור". ג. שכרו של התובע בתום תקופת עבודתו היה 26 ₪ לשעה. 3. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שידונו להלן. 4. פיצויי פיטורים אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת, אולם לטענתו התפטר בדין מפוטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1969 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי: ”התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים” מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי לא היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, וכי התובע אף לא התפטר מחמת נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. התובע אמנם ציין כי היו טעויות בתלושים בעבר, אך לאחר שפנה והצביע על הטעות תוקנה הטעות (ע' 2 ש' 1-5). התובע לא התפטר מעבודתו בשל כך, אלא משום ש"בעבודה היו הרבה קשיים ולחץ" (ע' 2 ש' 4-5), והתובע רצה לשפר את תנאי עבודתו. התובע אמנם שוחח פעמים אחדות עם מנהל החברה אילן לוי, ואף ציין כי הוא עומד להתפטר, אולם מדבריו עולה כי קיווה לשיפור בתנאי העבודה. התובע עצמו לא ציין בעדותו כי התריע בשיחות אלה כי הוא עומד להתפטר בגלל ליקויים בתשלום שכרו, אי תשלום עבור שעות נוספות וכד'. יתר על כן, התובע אישר כי מנהל הנתבעת לא קידם אותו, כפי שהבטיח (ע' 4 ש' 17-25). גם עדת הנתבעים, הגב' אפרת גרץ, אמרה בעדותה כי התובע התפטר משום שהוצעו לו תנאי עבודה משופרים בחברה אחרת (ע' 11 ש' 3-9). מכאן, שהסיבה להתפטרותו של התובע היתה רצונו להיטיב את תנאי עבודתו, והצעה לתנאי עבודה משופרים שהוצעה לו. לא ליקויים כלשהם בהתנהלות הנתבעים הם שגרמו לכך שהתובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעים במועד שבו התפטר. משכך התובע לא התפטר בדין מפוטר, והוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. 5. דמי חגים מנהל הנתבעת אישר כי לא שולמו לתובע דמי חגים, וכי היה מוכן להגיע לפשרה בעניין זה (ע' 8 ש' 14-18). ה"הסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי" שנחתם ביום 9.1.95 בין לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים לבין הסתדרות הכללית של העובדים בישראל קבע בסעיף 7, הדן בדמי חגים, כדלקמן: ”א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר סמוך ליום החג ( זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת הנהלתה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג ( 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". סעיף זה, הורחב בצו ההרחבה (י"פ 4462 התשנ"ז עמ' 707) והוחל על כל העובדים והמעבידים בישראל , בין השאר בענפי התעשייה והמלאכה. תוקף צו ההרחבה הינו מיום 1.12.96. בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי העובד לא נעדר ביום לפני החג וביום שלאחריו נפסק בדב"ע (ארצי) מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ (פד"ע טו 163) כי:  ”חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג" חרף זאת, במקרים רבים משלא הוכיח העובד קיומו של תנאי זה , דחו בתי הדין לעבודה את תביעתו ברכיב זה. בעת האחרונה, שב בית הדין הארצי לעבודה והדגיש כי נטל ההוכחה לעניין התקיימות תנאי זה רובץ על שכמו של המעסיק (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק- שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07). נתבעים לא הוכיחו כי התובע אינו זכאי לדמי חגים מסיבה כלשהי. על פי צו ההרחבה זכאי התובע לדמי חגים עבור 9 ימים בלבד. כמו כן יום עבודה לצורך תשלום דמי חגים אינו כולל עבודה בשעות נוספות, והוא כולל 8 שעות עבודה בלבד. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע דמי חגים בסך של 1,872 ₪ בלבד (26 X 8 X 9) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06. 6. הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות התובע טוען כי עבד 45 שעות שבועיות, ולא 43 כפי שנקבע בחוק. כמו כן הנתבעת ניכתה משכרו בגין הפסקות אוכל חצי שעה, אף כי היו ימים שבהם עבד פחות מ-6 שעות, ולא הגיע כלל לזמן ההפסקה. מנגד טוענים הנתבעים כי שעות עבודה בימי שישי ושעות נוספות חושבו כשעות נוספות, לאחר ניכוי איחורים שאיחר התובע, וכי לתובע שולם שכר עבור הפסקות שבהן נשאר לעבוד, אף כי ההנחיה הינה לצאת להפסקה, וניתן לעבוד בעת ההפסקה רק ברשות המנהל. לכתב ההגנה צורפו דוחו"ת נוכחות ותלושי שכר. טענת הנתבעים כי התובע יצא להפסקה אף בשעות שבהן רשם כי לא יצא להפסקה לא הוכחה, שכן עדת הנתבעים, הגב' גרץ, לא אישרה זאת (ע' 12). למעלה מהצריך לענייננו נוסיף עוד כי גם ההאשמות הקשות שהוטחו בתובע בכתב ההגנה בעניין מסירת סודות מסחריים, ונזקים שנגרמו בשל כך (סעיפים 15- 26 לכתב התביעה) לא הוכחו אף לא לכאורה. כמו כן הנתבעים לא התמודדו עם טענת התובע כי עבד 45 שעות עבודה בשבוע ולא 43 כקבוע בחוק. בכתב התביעה נעשה חישוב של הפרשי השכר שלהם זכאי התובע בגין עבודה בשעות נוספות. הנתבעים לא התייחסו כלל לתחשיב זה, והסתפקו בהגשת תלושי שכר. מכאן, שהתחשיב שהגיש התובע לא נסתר. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,990 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06. פדיון חופשה סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד מוטל על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113). הנתבעים טוענים כי אמנם לא רשום בתלוש שהתובע קיבל חופשה, אך הוא קיבל, כי החופשות נרשמו כנוכחות רגילה (ע' 8), וכי הוא גם "נעדר המון ואיחר המון" (ע' 14). כעולה מן האמור לעיל, הנטל להוכיח כי העובד ניצל את ימי החופשה שלהם הוא זכאי, וכי קיבל תשלום עבורם, מוטלת על המעביד. הנתבעים, לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו זאת. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 3,744 ₪. סוף דבר - על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: דמי חגים בסך של 1,872 ₪. גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 1,990 ₪. פדיון חופשה בסך של 3,744 ₪. כל הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נדחית. הנתבעים ישלמו הוצאות התובע בגין שכ"ט עו"ד בסך של 1,200 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. ניתן היום 23/9/09 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. נציג עובדיםמר בלום ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד נציג מעבידיםמר בירן התפטרות