פסק דין 1. ביום 10.3.02 היה פיגוע חבלני באולם שמחות "היכל הנרקיס" באשדוד. המפגע היה במנוסה, וחיילים רדפו אחריו. העוררת בתיק זה, טוענת כי היא נפגעה פגיעת חרדה כאשר היא ראתה ממרחק קטן ביותר את המחבל ואת החיילים, ושמעה יריות. לאחר ששקלנו את מכלול העובדות שהונחו בפני ביהמ"ש, ולאחר שעמדנו על מצבה הבריאותי, הנפשי של העוררת על פי טענתה, הגענו למסקנה כי העוררת לא הוכיחה כי היא אכן נפגעת פעולת איבה על פי החוק לטיפול בנפגעי פעולות איבה. 2. גרסתה של העוררת איננה עקבית. מחד היא טענה כי היתה בחצר הבית כאשר רצו לקראתה אנשים זרים, נשמעו יריות וצעקות בנוסח: "הכנסי מייד הביתה". זו היתה גרסתה כאשר היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בה כנפגעת פעולת איבה, וראה נ/1. במקום אחר היא טענה כי היא היתה בתוך ביתה כאשר היא שמעה חיילים אומרים לה לסגור את החלון - ואז היא נבהלה. קשה לנו לקבל את טענתו של ב"כ העוררת הנכבד בסיכומיו כי אין בגרסות אלה סתירה. לדבריו, מאחר שהעוררת מתגוררת בקומת הקרקע, וכאשר היתה בפתח ביתה, אז קראו האירועים. גם אם בדוחק אפשר היה ליישב את הסתירות, הרי מצטיירת תמונה של אשה שפתחה את חלון ביתה כאשר שמעה צרורות של יריות. אין זו התנהגות סבירה של אדם סביר. מכל מקום, העוררת לא הוכיחה כי היתה אכן נוכחת באירוע איבה. 3. "פגיעת איבה" עפ"י החוק מורכבת משני ראשים. האחד, נוכחות פיזית מוכחת במקום האירוע, והאחר, פגיעה גופנית או נפשית כתוצאה מנוכחות זו. לאחר שבדקנו את כל העובדות שהוכחו בתיק זה, לא מצאנו אפשרות כלשהי להכיר בכך שהעוררת נפגעה פגיעה נפשית כתוצאה מהאירוע. 4. מבחינתה, היא טוענת כי היא ניסתה את כוחה לטפל בעצמה באמצעים עממיים, היא פנתה לפסיכולוגית דר' רחל בר יוסף וטענה בפניה כי היא סבלה מבעיות חרדה וחוסר ריכוז. אותה ד"ר בר יוסף, נתנה אישור אחד בלבד, שצורף לסיכומי ב"כ העוררת וסומן באות ה', מיום 1.10.03. עפ"י אותו האישור, העוררת ביקרה אצל דר' בר יוסף לראשונה ביום 22.9.03, עם תלונות על חלומות חוזרים על פיגועים, ועל תסמונות שונות של חרדה. אפילו באישור זה, אומרת דר' בר יוסף כי העוררת טענה בפניה שהתסמונות האלה החלו מספר חודשים לאחר אירוע של התקפת טרור באשדוד, כשנה וחצי לאחר אירוע של התקפת טרור באשדוד. גם באישור זה, נרשמה טענתה של העוררת כי היא פתחה חלון ביתה לאחר ששמעה יריות. ביחס לאישור זה של דר' בר יוסף, הוא מבטא מצב של העוררת המנוגד לזה המופיע בחוו"ד של דר' פורה מטעם המל"ל. יאמר בקטע זה של פסה"ד, כי גם האישור מקופת חולים לאומית מיום 9.9.03, מורה על כך שהעוררת פנתה בטענה של חרדה בעקבות אירוע חבלני, כשנה וחצי לאחר אותו אירוע. 5. העוררת טוענת כי היא ביקרה אצל הפסיכולוגית דר' בר יוסף כ-8 פעמים והפסיקה בשל חוסר אפשרות כספית לשלם את שכרה. אין על כך תיעוד כלשהו. עוד אומרת העוררת כי היא ביקרה אצל פסיכיאטר דר' למברגר, פעמיים או שלוש וגם על כך אין ראיה ממקור עצמאי, פרט להפניה מרופא משפחה לדר' למברגר מחודש דצמבר 2002 וביקור אחד בלבד ביום 8.1.03. אף אם לעוררת לא היו אמצעים כספיים לבקר ביקורים מתמשכים אצל דר' בר יוסף, אין הסבר סביר מדוע אין בידה ראיה בכתב או בדרך אחרת, על ביקורים אלה. 6. דר' פורה עמד על קשייה האישיים של העוררת, והוא אף לא שלל מצב של חרדה זמנית בעת האירוע. ברם, בשלב שבו הוא בדק את העוררת, הוא זיהה רצון של האדרה של מצבה הנפשי. אם היא סובלת בצורה כלשהי, הרי עפ"י חוות דעתו של דר' פורה, הדבר נעוץ במצב אישי קשה, ואישיות גבולית עם קווים היסטריים. בשל כך, היתה לה תגובת חרדה אקוטית שהתמתנה במשך הזמן, כאשר תפקודה היום דומה לתפקודה לפני האירוע. כאשר העוררת טוענת כי כאבי החזה וקוצר הנשימה ודפיקות הלב מהן סבלה לפני האירוע החמירו אחריו. הוגשו רישומים, נ/3 משנת 2001 ו-נ/4 לאחר האירוע. אין שוני בתסמונות האלה. שני הצדדים מודעים לכך כי לא הוגש אישור קריא מחדר המיון באופן שאין לדעת מה היו טענותיה של העוררת. 7. העוררת חזרה לעבודתה 3 ימים לאחר האירוע. אין תימוכין לטענתה כי היא עשתה כן על פי עצה מרופאיה לחזור לשגרה כהשלמה לטיפול. 8. אנו מחליטים על פי כל החומר שהונח בפנינו, כי העוררת לא הוכיחה תיאור של האירוע, ולא הוכיחה כי מצבה הפיזי או הנפשי הוחמר בעקבות אותו אירוע. אי לכך, אנחנו דוחים את הערר. נפגעי פעולות איבהחרדה