דוגמא לתביעת לשון הרע: פניי תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: ,,החוק''). ר ק ע התובע הוא עובד שכיר של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: ,,הבנק'') וחבר בוועד העובדים הארצי שלו. נוסף על כך היה בעלים ומנהל של חברת הסעות בשם ,אב-דר הסעות והשקעות בע"מ' (להלן: ,,אב-דר'') אשר פעלה משנת 1994 ועד לחודש אוגוסט 2003. הנתבע מנהל חברה בשם ,טיולי מרחבים (1994) בע"מ' (להלן: ,,טיולי מרחבים''). בסביבות שנת 1999 נרקמו בין שתי החברות יחסי שיתוף פעולה, ועד שהופסקה פעילותה של ,אב-דר' הן נהגו להעביר הזמנות עבודה אהדדי. במהלך העבודה המשותפת צברה ,אב-דר' חוב כספי ל,טיולי מרחבים' שלא היה ביכולתה לפרוע. שניים נוספים שהחזיקו במשרות ב,אב-דר' היו אחותו של התובע ובעלה, תמר וראובן כוכב. הראשונה טוענת כי שימשה מזכירה בחברה ומנהלת הכספים שלה (סעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית), אולם בחקירתה הנגדית אישרה כי ניהלה את ענייני החברה השוטפים (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, שורות 10-11). ביום 09.11.04 שיגר הנתבע מכתב (נספח ג לתצהיר התובע) למנהלת הכללית של הבנק, שהעתקים ממנו נשלחו גם ליושב-ראש ועד העובדים של הבנק, למפקח על הבנקים, למנכ"ל משרד האוצר, למערכת תכנית הטלוויזיה ,כלבוטק' וגם לראובן ולתמר כוכב (להלן: ,,המכתב''). את המכתב פתח הנתבע בתיאור מקרה שקרה לו לאחר שהפקיד בחשבונה של ,טיולי מרחבים' המחאה מאת ,אב-דר'. לאחר מכן סיפר כי פנה לפרקליט וביקש ממנו לטפל בגביית החוב, וכתב, בין היתר, כך: ,,[...] עורך הדין גילה כי נגד חברת ,אב דר' מתנהלות תביעות, וכי החברה הצליחה להבריח את נכסיה ואין לי או לספקים אחרים כל אפשרות לקבל את הכסף המגיע לנו מחברת ,אב דר'. הברחת נכסי החברה התבצעה בחודש 8/03 ע"י בעלי השליטה. מסתבר כי התנהלותה של הגב' כוכב (כאשר אחיה, מר אבידר, הוא המושך בחוטים) נועדה להרוויח זמן ולגרום לכך שלא אוכל לגבות את חובי מחברת ,אב דר'. נראה כי הכח הנתון בידי מר אבידר והשפעתו הגדולה בבל"ל אפשרו לו להתל בספקים שחשבו לתומם כי הם עובדים מול הגב' כוכב, ולא ידעו כי הם עובדים מול אדם בעל כוח בבל"ל. [...]'' (להלן: ,,האמירה הראשונה'') וכן: ,,[...]הודעתי לו כי אם לא ישלם את חובו ל,טיולי מרחבים' תוך חמישה ימים, אנקוט נגדו באמצעים. תגובתו של מר אבידר היתה ,אל תאיים עלי, אני מקליט אותך'. האם זוהי תגובתו של אדם ישר ונקי כפיים? [...]'' (להלן: ,,האמירה השנייה'') ולקראת הסוף: ,,[...] אני תקווה כי בל"ל יפעל נמרצות נגד מר אבידר ויבדוק לעומק האם התבצעו פעולות בלתי חוקיות על ידו בחשבונה של חברת 'אב דר', וזאת על מנת שספקים נוספים לא יפגעו בתרגיל ,עוקץ' דומה, כפי שקרה לי ולספקים אחרים. כמו כן, נראה לי כי יש מקום לפירסום המקרה בתקשורת על מנת שבל"ל יבין שאנשים רבים נפגעו ע"י מר אבידר, ורבים נוספים יפגעו אם לא ינקטו אמצעים. [...]'' (להלן: ,,האמירה השלישית'') (ההדגשה אינה במקור) למכתב, יצוין, קדמו שיחות טלפון שבהן דרש הנתבע מהתובע כי יפרע את חובה של ,אב-דר' ל,טיולי מרחבים'. עלֿֿכלֿֿפנים, ביום 24.01.05 שיגר הבנק אל הנתבע מכתב (נספח כא לתצהיר הנתבע) שבו דחה את הטענות שהעלה נגדו. לטענת התובע, הדברים שפורסמו במכתב הם בגדר לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק. הוא גורס כי הנתבע פרסם אותם מתוך כוונה לפגוע בו, ולפיכך הוא תובע פיצוי בסך של 100,000 ₪. הנתבע מצדו אינו מכחיש כי שלח את המכתב, אולם לטענתו עומדות לו ההגנות המוקנות בסעיפים 14 ו-15 לחוק. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה לשון הרע 1. החוק תכליתו לאזן בין שתי זכויות אדם מרכזיות: הזכות לשם טוב מחד גיסא, והזכות לחופש הביטוי מאידך גיסא (דוגמאות להלכה הפסוקה ראו בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565 [2004]; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 [2001] [להלן: ,,הלכת אמר'']). שתי אלה טבען שהן עלולות להתנגש, ופעמים ניגפת זו מפני זו במערך האיזונים (הלכת אמר, עמ' 519). 2. סעיף 1 לחוק, המגדיר לשון הרע מהי, קובע כהאי לישנא: ,,לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. בסעיף זה, ,אדם' - יחיד או תאגיד; [...]'' המפרסם דבר שיש בכוחו לגרום לאיזו מן התוצאות המפורטות בסעיף 1, יראו בו מניהּ וביהּ מפרסם לשון הרע. למילה ,,עלול'' שבלשון החוק חשיבות, שכן אין הכרֵח להיווכח שהפרסום אמנם גרר את אותן השלכות הלכה למעשה. את השאלה אם בְפרסום הוצאה לשון הרע על מאן דהוא יש לברר מנקודת מבטו של האדם הסביר, בהסתמך על אמות מידה אובייקטיביות; לצורך מענה עליה אין להעניק משקל לכוונה שהייתה למפרסם הפרסום או לאופן שבו פירש אותו הטוען לפגיעה בשמו הטוב (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 [2002]). 3. בענייננו, ברי שההאשמות אשר טפל הנתבע על התובע- שלפיהן הוא מבריח את נכסי החברה שבבעלותו, מנצל לרעה את כוחו בבנק כדי להוליך שולל את ספקיה, ,,עוקץ'' אותם וגורם להם נזק ומסתתר מאחורי אחותו - בכוחן לפגוע בו, לבזותו או להשפילו, וגם לפגוע במשרתו. אשרֿֿעלֿֿכן אין ספק שהאמור במכתב הוא בבחינת לשון הרע. על קיומו של יסוד העוולה הנוסף הנחוץ כדי לראות בנתבע אחראי לעוולה, הפרסום - אין עוררין במקרה דנן. נותר אפוא להכריע אם לנתבע עומדות אילו מההגנות שבצלן הוא מבקש לחסות. ההגנות הנתבע מבקש להחיל על הפרסום נשוא התובענה את הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, ולחלופין את הגנת תום הלב, הקבועה בסעיפים 15(2), (3), (4), (8) ו-(11) לחוק. תום הלב 1. החלתה של הגנה זו מחייבת הוכחת קיומם של שני תנאים מצטברים - שהמפרסם פרסם את הפרסום בתום לב ושעשה זאת באחת מן הנסיבות הללו: ,,[...] (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; [...] (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה; [...] (11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת; [...]'' (סעיף 15 לחוק) אם כך, שׂומה עלינו להתבונן בכל אחד מסעיפי המשנה שצוטטו בראי הנדון דידן ולהחליט אם יש מקום להחילו בנסיבות המקרה. א) סעיף 15(2). סעיף זה מחייב את בחינת השאלה אם הפרסום ממלא אינטרס ציבורי מובהק עד כדי כך שהוא מצדיק הוצאת לשון הרע. יש לבחון אם הפרסום נעשה מתוך חובה ,,חוקית'', ,,מוסרית'' או ,,חברתית''. אין לגזור מן העובדה שאדם רשאי לפרסם מידע כלשהו את המסקנה שהוא חייב לפרסמו (אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 282-283 [1997]). נמצא כי במקרים קיצוניים, שבהם הפרסום נועד להרתיע מפני פגיעה בבריאות, בגוף או ברכוש, ראה בית המשפט לנכון להקנות למפרסם הגנה זו (שם, עמ' 283-284). נסיבותיו של המקרה הנדון אינן נכנסות בגדרו של סעיף-קטן זה, מה גם שאין לקבל כי על הנתבע הוטלה חובה לפרסם את הדברים לפני כל מי שהופנה אליו הפרסום, כפי שעוד יבואר. ב) סעיף 15(4). הנתבע מבקש לראות בדברים שכתב במכתב הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של התובע. את ההגנה שלפי סעיף זה יש להחיל על האמירה השנייה: הנתבע היה רשאי לתהות בקול רם, כפי שעשה במכתב, אם תגובתו של התובע להתראתו כי עליו לפרוע את החוב פן ינקוט נגדו אמצעים היא תגובתו של אדם ישר ונקי כפיים, הואיל ותיאור התגובה הוא תיאור עובדתי שחומר הראיות הוכיח כי הוא מדויק. לעומת זאת, האמירות הראשונה והשלישית, שלפיהן התובע הבריח את נכסי החברה שבבעלותו, היתל בספקיה ואף ,,עקץ'' אותם, הן טענות שבעובדה בלי כחל וסָרק, והמפרסם אותן לא יוכל לחסות תחת הגנת סעיף 15(4). ג) סעיף 15(8). המכתב, בראות עיני הנתבע, הוא בבחינת תלונה לממונה על הנפגע. המלומד שנהר מציין (עמ' 302) כי אם ברצונו של בית המשפט להעניק לתלונה כזאת הגנה לפי סעיף זה, עליה להיות מוגבלת לסוג העניינים שבהם הממונה ממונה על הנפגע. המכתב מוען למנכ"לית הבנק, שהתובע סר למרותה ואשר מתוקף תפקידה אמונה גם על בירור הנעשה במערכת שתחת שרביטה. זו נתבקשה לבדוק אם התובע ניצל מעמדו בבנק ופעל פעולות בלתי-חוקיות, והנתבע הפנה אליה שתי שאלות ספציפיות: ,,א. כיצד איפשרת לעובד בעל עמדת כוח, היושב באחד מצמתי המידע החשובים של הבנק, לפתוח חברת אוטובוסים, דבר הדורש עבודה של 24 שעות ביממה, כאשר אחותו של מר אבידר שניהלה את החברה הוכרזה כ,מוגבלת באמצעים'? ב. אני, כלקוח עיסקי של בל"ל, אשמח מאד לקבל מידע ממנהל הסניף שלי בכל רגע נתון, כפי שזכתה חברת ,אב דר'. כמה תעלה לי מערכת כזו?'' המפקח על הבנקים, שהעתק נשלח אליו גם כן, הוא בבחינת רשות המוסמכת לבדוק תלונות על המתרחש בבנק. ניתן לקבל, אם גם בדוחק, אף את הטענה שהפנייה ליושב-ראש ועד עובדי הבנק היא תלונה לממונה על הנפגע, שהרי התובע חבר בוועד. אך כזכור, הנתבע לא הסתפק בהעלאת התלונה לפני כל אלה, אלא שיגר אותה גם לגורמים שאינם ממין העניין, כגון מערכת ,כלבוטק' ומנכ"ל משרד האוצר. משכך שוב אין לאפשר לו ליהנות מהגנת החוק, שכן בעשותו זאת השמיט במו ידיו את הקרקע מתחת לזו שמספק סעיף 15(8). מאותו טעם אין קמה לנתבע הגנת סעיף 15(3) לחוק. ד) סעיף 15(11). על הטענה בדבר הגנת סעיף זה, שהצדדים קימצו עליה במילים, אעיר כי אף אם נראה במכתב ידיעה שהועברה למערכת ,כלבוטק', עדיין תוכן הפרסום אינו מידתי. הדברים שנכתבו (,,עוקץ'') היו מוגזמים ולא עמדו ביחס הולם לערכים שעליהם בא סעיף זה להגן. אמת הפרסום 1. כעת יש לברר אם הנתבע יכול לחסות תחת ההגנה שבבסיס סעיף 14 לחוק, שגם בבסיסה שני יסודות: האחד, שהדבר שפורסם היה אמת - תנאי שעליו להוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 107 [1998]; ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, 29 [2005] [להלן: ,,פרשת מורדוב'']) - והשני, שהיה עניין ציבורי בפרסום. כדי לענות על השאלה אם יש להכניס פרסום בצלה של הגנה מהגנות החוק, יש שבית המשפט נדרש לפרקו לגורמים - ,,[...] אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו [...]'' (פרשת מורדוב, עמ' 22) וראוי לציין גם את פסיקת בית המשפט בע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב [פורסם במאגרים, 2006]: ,,משמעותו של הפרסום תיקבע על פי המובן שייחס לתכנו קורא או מאזין סביר, על פי ה,מובן הטבעי והרגיל של המילים' [...]. יחד עם זאת, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (שנהר, בע' 221). גם כאשר נוכח בית המשפט כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב,פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש', היינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם פגיעה ממשית.'' פסקה 12) 2. עתה ננתח את לשון הרע שפרסם הנתבע על אודות התובע למרכיביה, אחדֿֿלאחד. בעלי השליטה ב,אב-דר' הבריחו את נכסיה, והתובע הוא המושך בחוטים. טענת הנתבע כי ,אב-דר' נותרה חייבת כספים לספקיה הוכחה. עד ההגנה יעקב גולדברג, בעל חברת הסעות שסיפק שירותים ל,אב-דר' (להלן: ,,גולדברג''), העיד (סעיף 7 לתצהירו) כי החברה חבה לו כ-5,000 ₪. התובע אישר (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 33-עמ' 22, שורה 1) כי חובותיה של ,אב-דר' לחברת ,דור אנרגיה (1988) בע"מ' לא שולמו עד היום, ומחומר הראיות עולה שסכום החוב המגיע לה עולה על 100,000 ₪ (ראו נספח יח לתצהיר הנתבע, פסקֿֿדין שניתן לטובתה; תדפיס מתוך תיק ההוצאהֿֿלפועל שנפתח בעקבותיו שצורף בנספח יט; דברי התובע בעמ' 22 לפרוטוקול, שורות 2-4). גם ל,טיולי אתרים בע"מ' טרם שילמה ,אב-דר' את כל המגיע לה (ראו ת"א [שלום פ"ת] 3498/02 טיולי אתרים נ' אב-דר הסעות והשקעות בע"מ [פורסם במאגרים, 2006]), וחברה נוספת שהיא עודנה חייבת לה כסף היא ,טיולי מרחבים' (כעולה מפסקֿֿהדין שניתן לטובתה בת"א [שלום י-ם] 6558/05 חברת טיולי מרחבים (1994) בע"מ נ' חברת אב-דר הסעות והשקעות בע"מ [לא פורסם, 30.04.06]). התובע סיפר כי בשל חובותיה היה רכושה של ,אב-דר' כולו, ,,חוץ מאיזו פקסימיליה וכלי כתיבה'', משועבד לבנק (עמ' 21, שורות 25-27). את כל האוטובוסים השייכים לה שעבד בעצמו, למעט אחד, שעל מסמכי השעבוד שלו הסמיך את ראובן כוכב לחתום בהעדרו (עמ' 18, שורות 13-15). לגבי דידו, משהועברה התמורה ששולמה בעבור האוטובוסים במלואה לבעל השעבוד - הבנק, שסכום החוב שחבה לו ,אב-דר' היה גדול מהסכום שקיבלה בעד האוטובוסים - אין זו הברחת נכסים. הנתבע אישר כי התמורה אכן עברה לבנק, ולא הוכח להנחת דעתי כי התובע הבריח את נכסי ,אב-דר'. השפעתו הגדולה של התובע בבנק אפשרה לו להתל בספקים, שחשבו לתומם כי הם עובדים מול אחותו ולא ידעו כי הם עובדים מול אדם בעל כוח בבנק. גולדברג (סעיף 9 לתצהירו ועדותו בעמ' 27 לפרוטוקול, שורה 14) והנתבע (סעיף 7 לתצהירו; עמ' 35 לפרוטוקול, שורה 9; עמ' 36, שורות 2-3) העידו כי במהלך העבודה המשותפת לא הכירו את התובע ולא ידעו כי הוא בעליה של ,אב-דר', ואנשי הקשר שלהם בחברה היו ראובן ותמר כוכב. לדברי גולדברג (סעיף 5 לתצהירו), ראובן הציג את עצמו לפניו כבעל החברה והיה זה שהזמין ממנו שירותי הסעה, ואף רשם בפניו שֵׁקים לזכותו וחתם עליהם (סעיף 6; עמ' 26 לפרוטוקול). עדת ההגנה אביבה שרעבי, פקידה בבנק שהייתה חברה בצוות שטיפל בחשבון אשר ניהלה בו ,אב-דר' (להלן: ,,שרעבי''), העידה כי התובע הוא שפתח את החשבון וכי היה הערב היחיד לחובות החברה. העדה סיפרה תחילה שלתמר ולראובן כוכב הייתה אפשרות לקבל מידע על החשבון, ולא הייתה להם רשות לבצע בו פעולות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 23-25), אבל כשהוצגה לה עדות התובע על כך שהייתה להם הסמכות לבטל המחאות אישרה גם אותה (שם, שורות 26-28). אכן, התובע העיד כי קבלת מידע ומתן הוראה לבנק שלא לכבד שֵׁקים (כאשר אינו נמצא בארץ) היו שתי הפעולות היחידות שייפה את כוחם של השניים לעשות (עמ' 20, שורה 33-עמ' 21, שורה 2). כאן המקום לציין כי במכתב מאת הבנק לנתבע (נספח ו לתצהיר התובע) נכתב שלתמר לא הייתה הרשאה לקבל אינפורמציה מהבנק על מצב החשבון, אך התובע הסביר כי הבנק טעה כשכתב זאת. תמר כוכב הודתה שחלק מהספקים הכירו אותה ואת בעלה, אך לא את התובע (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 12-13). כשנתבקשה להסכים כי לא ציינה באוזני אותם ספקים כי בני הזוג הם חייבים מוגבלים באמצעים, ענתה: ,,אף פעם לא נתקלתי בהתעניינות בנושא הזה. אני לא הלכתי עם זה ככותרת.'' (שם, שורות 16-18) על תשובה זו תמהתני. אין צל של ספק כי לכל אחד מספּקי החברה היה עניין מהותי לדעת אם הגורם הניצב מולו בצד השני הוא חייב מוגבל באמצעים. ניהול העסקים אגב הסתרת עובדה זו עולה כדי הטעיית הצדֿֿשכנגד ונגוע בחוסר תום לב. מעבר לדרוש אומַר כי אין בידי לקבל את גרסת התובע שלפיה היה אך עובד זוטר בבנק, ומקובלת עליי טענה ההגנה כי כמי שייצג את 1,800 עובדי ההנהלה המרכזית, הוא היה דמות בעלת השפעה. עם זאת, האמירה כי השפעתו הגדולה בבנק היא שאפשרה לו להתל בספקים לא הוכחה כנכונה, אף כי הוכח שלתובע השפעה בבנק ושספקים חשבו לתומם כי הם עובדים מול בני הזוג כוכב ולא ידעו כי הם עובדים מולו. ספקים נפגעו מתרגיל ,עוקץ' שעשה התובע. רבים נפגעו וייפגעו ממנו אם לא יינקטו נגדו צעדים. אכן הוכח כי רבים הספקים שנפגעו כש,אב-דר' לא פרעה את חובה להם. הנתבע העיד כי היה מודע לכך שהחברה נתונה בקשיים ולכן הורה לסדרן של ,טיולי מרחבים' שלא לספק לה מספר רב של אוטובוסים (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 11-12). כמו-כן הוכח כי התובע הפקיד בידי שני חייבים מוגבלים באמצעים, שאין ספק כי גם מילא את ידיהם לבטל המחאות, את ניהול החברה השוטף. למעשה, ראובן כוכב היה משולל סמכות למשוך שֵׁקים של החברה: גולדברג העיד על אחד שמילא לנגד עיניו (המוצג ,ת/3'), ומכיוון שפרטי ההמחאה מולאו בעט שצבעו שונה מצבע החתימה, הדעת נותנת שהתובע נהג לחתום על המחאות ריקות וראובן היה ממלא את פרטיהן. אלא שגם אם כל זה נכון והמעשים הללו פגעו בספקים, עדיין לא הוכח כי התובע הפעיל ,,תרגיל עוקץ'', ואין להחיל על האשמה זו את הגנת אמת הפרסום. משהוכח כי לא כל האמור במכתב אמת הוא, ולאור הקביעה כי הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע במלואה - יש להטיל עליו אחריות לפרסום לשון הרע. הפיצוי לשון הרע עוולה אזרחית היא, ועקרונות הפיצוי על פרסומה נגזרים מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: ,,פקודת הנזיקין''). ,,נזק'', כפי שהוא מוגדר בפקודת הנזיקין, כולל נזק שאינו ממוני, כמו אבדן נוחות או שם טוב. באשר לתכליתם של הפיצויים כבר נפסק כי הפיצוי בתביעה מעין זו נועד בראש ובראשונה להעמיד את התובע במצב שבו עמד טרם נפגע מהעוולה (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 522-523 [2001] (להלן: ,,פרשת אמר''). כאשר עסקינן בתביעת פיצויים עלֿֿפי החוק, מצטרף לשיקול זה גם הצורך להרתיע מפרסום שיש בו לשון הרע (רע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57 [1992]). הפיצוי מן הסוג הראשון הוא פיצוי הרתעתי, בעוד הפיצוי מן הסוג השני הוא פיצוי הרתעתי או עונשי (פרשת אמר, עמ' 521-521). הפיצוי התרופתי לא נועד להעשיר את הניזוק, כי אם למלא שלוש תכליות: לעודד את רוחו, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם טוב (שם, עמ' 524-525). ,,בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב ביתֿֿהמשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע ,תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). [...]'' (שם, עמ' 525; ההדגשה שלי) ומן הכלל - אל הפרט. החוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי אף מבלי צורך להוכיח כי נגרם נזק. התובע עותר לפיצוי בסך 100,000 ₪, ולאור הקריטריונים שהתווה בית המשפט העליון יש לבחון מה הפיצוי הראוי לו בנסיבות המקרה. התובע העיד כי לאחר קבלת המכתב בבנק זימן אותו המשנה למנכ"לית כדי שיספק הבהרות (עמ' 24 לפרוטוקול). עוד טען (סעיף 13 לתצהירו; עמ' 20 לפרוטוקול 4-7), כי תוכן המכתב הובא לידיעת ,,יותר מעשרים'' מעובדי הבנק, וכי במערכת הבחירות לוועד העובדים שנערכה בשנת 2005 שימש תוכנו את מתנגדיו. על סוגיה זו לא זומן איש מעמיתיו של התובע להעיד, ומכלֿֿמקום, עלֿֿאף המכתב הוא נבחר לכהן בוועד פעם נוספת (שם, שורה 9). בהקשר זה חשוב לציין כי פנייה שבה הועלה החשד שחשבונה של ,אב-דר' בבנק אינו מנוהל באופן תקין ושהתובע מנצל את קשריו בבנק כדי לפגוע בנושי החברה, ואף חשש לניגוד עניינים - נשלחה עוד בשנת 2002, הפעם מטעם הנושה ,טיולי אתרים בע"מ', עלֿֿידי בא-כוחה, עוה"ד ינון תמרי (נספח ה לתצהיר הנתבע). אם כן, הטענות לא היו חדשות. הן היו ידועות לבנק זה זמן, והמנכ"לית והממונה על הבנקים כבר קיבלו תלונה דומה עוד בטרם נשלח המכתב. ההאשמות שטפל הנתבע על התובע במכתב - כי נקט ,,תרגיל עוקץ'' והבריח נכסים - היו חמורות, ואף שנתבקש, הוא מיאן לפרסם מכתב התנצלות. מנגד, אַפנה לסעיף 69ד(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע: ,,חייב מוגבל באמצעים לא ייסד תאגיד ולא יהיה בעל ענין בתאגיד, במישרין או בעקיפין, לרבות יחד עם אחר או באמצעות אחר, אלא אם כן אישר זאת רשם ההוצאה לפועל מראש; לענין סעיף זה, ,בעל ענין' - כמשמעותו בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, ולגבי תאגיד שאין לו הון מניות - מי שהינו חבר בתאגיד או חבר הועד או המנהלה של אותו תאגיד.'' התובע, בעל השליטה ב,אב-דר', הסתתר מאחורי שני חייבים מוגבלים באמצעים והקנה להם את הסמכות לנהל את ענייניה השוטפים של החברה ולהורות לבנק שלא לכבד שֵׁקים. התנהגות זו הבאתי בחשבון בעת פסיקת הפיצויים, וכמו-כן התחשבתי בכך שהיקף הפרסום היה מצומצם יחסית, שכן המכתב נשלח לגורמים ספורים ולא פורסם, לדוגמה, באמצעי התקשורת. נוסף על כך, וכפי שפורט לעיל, כבר קיבלתי את הטענה כי הנתבע לא היה מודע לכך ש,אב-דר' היא חברה המצויה בבעלות התובע ושאנשי הקשר שהכיר בתוכה - קרובי משפחתו - מנועים מלשמש בה ומלפעול בשמה בבנק. כן מקובלת עליי טענתו כי רק לאחר בירור שערך גילה זאת להפתעתו, וכי האמין לתומו שהתובע מנצל את כוחו במקום עבודתו לרעה. הוא סבר שהתובע משתמש בקשריו בבנק מאחר שדקות ספורות לאחר שהפקיד שם המחאה התקשרה אליו תמר כוכב וביקשה ממנו לבטל את הפעולה. מצד אחד, אני מקבלת את טענתה של כוכב כי דבר ההפקדה נודע לה מבירור שערכה במערכת ,לאומיפון' ביום ההפקדה (סעיף 3 לתצהירה; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-33), והתובע השכיל להוכיח באמצעות פירוט שאילתות (נספח ה לתצהירו) כי באותו יום נתקבלו במערכת כמה פניות בבקשה לקבל מידע על החשבון. מצד שני, מקובלת עליי גם טענת הנתבע כי הופתע מכך שמיד לאחר הפקדת השֵׁק גילתה זאת כוכב וכי האמין בתום לב, כאשר כתב את המכתב, שקיבלה הודעה על כך מהבנק בשל קשריו של אחיה. ההמחאה, יש לציין, הופקדה ביום 01.07.03, אך מועד הפירעון שנרשם עלֿֿגביה היה 10.06.03. לאחר ששקלתי את כל השיקולים המפורטים לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בגין פרסום המכתב. לפני סיום אזכיר כי הגם שלתיק בית המשפט לא צורפו התיקים ת"א (שלום י-ם) 6558/05 ות"א (שלום פ"ת) 3498/02, כפי שנקבע בהחלטת כבוד השופטת אביגיל כהן מיום 03.09.08, בישיבת ההוכחות מיום 05.01.10 הסכימו הצדדים שכל אחד מהם יצרף לסיכומי הטענות מטעמו את החומר הרלוונטי מתוכם. התובע צירף לסיכומיו מסמכים שמצא לנכון לצרפם, והנתבע לא עשה כן. ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט - אגרה, בהתאמה לסכום הפיצוי שנפסק לעיל - ושכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך כולל של 4,000 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ניתן בלשכתי היום, ט"ז טבת תשע"א (23 בדצמבר 2010). המזכירות תשגר פסקֿֿהדין לצדדים. לשון הרע / הוצאת דיבה