פסק דין 1. השאלה שנחלקו בה הצדדים בתובענה זו היא האם בנק הוא בגדר "עסק" אם לאו?! תשובה לשאלה זו תכריע בשאלה אחרת והיא האם העלאת הארנונה לבנקים בשנת 1990, בשיעור של 30%, כפי שנעשה הדבר ע"י הנתבעת, נעשה כדין או שלא כדין. 2. בשאלה זו סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב, ופסה"ד הנוכחי ניתן בהסתמך על נתונים אלה. מבוא ורקע 3. התובעים הם שני בנקים המאוגדים כדין, ומנהלים את עסקיהם, בסניפיהם, בעיר חדרה, ומחויבים בארנונה כדין ע"י הנתבעת. 4. על מנת להבין את גדר המחלוקת שבין הצדדים, ובטרם ניכנס לטיעוני הצדדים, נבהיר בקצרה את ההסדר החקיקתי שנחקק החל בשנת 1985 בדבר הגבלת עצמאותן של הרשויות המקומיות בסוגיית העלאת שיעורי הארנונה. בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, שהגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בכל הקשור להעלאת שיעורי הארנונה. שיעורי הארנונה בשנת 1985 היו לבסיס שיעורי הארנונה, ונקבעו שיעורי העלאה שאושרו מדי שנה, וכן נקבע מנגנון לאישור תוספות מיוחד בשיעורי הארנונה. משנת 1986 ואילך נקבע החיוב החוקי של הארנונה בכל שנה ושנה, בהתבסס על החיוב שנעשה כדין בשנה שקדמה לו, ובתוספת אחוז העלאה שהותר באותה שנה. אם חלילה קורית טעות בשנה מסויימת, ושיעור הארנונה מועלה בחריגה משיעור העלאה שהותר באותה שנה, מביא הדבר לטעות החוזרת על עצמה "ומשתרשת" הלאה בכל שנה ושנה. 5. אין מחלוקת בין הצדדים כי עד לשנת 1989 לא חלה כל טעות בחיוב שיעור הארנונה של התובעים, והוא היה סך של 322.7 ₪ למ"ר. תעריף ארנונה זה נעשה בצו הארנונה של הנתבעת לשנת 1989, בסעיף 4.4 הנושא כותרת "מבנים אחרים", ותחת הסיווג של "בנקים" (ס' 4.4.1 לצו הארנונה האמור). 6. החל משנת 1990 ואילך העלתה הנתבעת את שיעורי הארנונה לנכסי התובעים האמורים, בהתאם לשיעורי העלאה המירביים אשר הותרו כדין. המחלוקת בין הצדדים היא מהם שיעורי העלאה מירביים של הארנונה אשר הותרו כדין בשנת 1990? בעוד אשר התובעים מציינים כי שיעור זה עומד על 20.7%, מציינת הנתבעת כי שיעור זה הוא 30%. 7. למחלוקת זו השלכה כספית ניכרת, היא התובענה הכספית הנדונה. אם אכן צודקים התובעים בטענתם הנ"ל, כי אז גבתה מהם הנתבעת סכומי ארנונה ביתר (ההפרש בין השיעור העלאה המקסימלי המותר, לבין שיעור העלאה בפועל כפי שהעלתה הנתבעת, בהתייחס לנכסים שהחזיקו התובעים בעיר חדרה) המסתכמים בסך של 821,252 ₪ בצירוף שיערוך מתאים. לעומת זאת אם צודקת הנתבעת בגירסתה כי שיעור העלאה המקסימלי שהותר לה הוא 30%, כי אז דין תביעתם של התובעים להידחות כיוון שגבתה שיעורי ארנונה כדין ללא כל חריגה שהיא. טענות התובעים 8. טוענים התובעים כי סעיף 1(ג) לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה בשנת הכספים 1990), התש"ן-1990, הסמיך את שרי הפנים והאוצר להעלות את שיעורי הארנונה יחסית לשנת 1989. מכח הוראת חוק זו יצא חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 20.3.90 לפיו הותר לרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה לבנקים בשנת 1990 בשיעור מקסימלי של 20.7% יחסית לשנת 1989 (להלן: "החוזר"). 9. על אף הוראות החוזה החליטה מועצת הנתבעת כי תעריף הארנונה לנכסים בסיווג של "בנקים" יעמוד על סך של 447.3 ₪, היינו התיקרות של 38.61% יחסית לשנת 1989. הנתבעת אף פנתה אל משרי הפנים והאוצר בבקשה להעלאת ארנונה חריגה, בו ביקשה בין היתר את העלאת הארנונה לבנקים לשיעור של 447.3 ₪ למ"ר. 10. בסופו של עניין אישרו הגורמים המוסמכים במשרד הפנים ומשרד האוצר לנתבעת, להעלות את תעריפי הארנונה ל"עסקים" בשנת 1990, לעומת שנת 1989, ב- 30% (להלן: "ההיתר"). ודוק, כך טוענים התובעים, האישור להעלאת תעריפי הארנונה בשנת 1990 ניתן ל"עסקים" ולא ל"בנקים". מכאן כי בכל הקשור לשיעורי ארנונה של בנקים בשנת 1990, הרי אלה צריכים להתייקר, יחסית לשנת המס 1989, בשיעור של 20.7% בלבד (ולא 30%) כפי שנקבע בחוזר. 11. מדגישים התובעים כי יש הבדל בין סיווג של "בנקים" ובין סיווג של "עסקים", לצורך חיוב בארנונה אצל הנתבעת בשנת 1990. לראייה מפנים התובעים לבקשת הנתבעת לגורמים המוסמכים במשרד הפנים ומשרד האוצר, בכל הקשור להתייקרות בשיעורי הארנונה בשנת 1990, שם נעשתה הפרדה ברורה בין סוגי הנכסים המצויים בצו הארנונה, כאשר בכל סוג נכס כזה התבקש שיעור העלאה שונה, וכל נכס כזה אף סווג באופן נפרד ע"י הנתבעת. לכן כשהתירו הגורמים המוסמכים את העלאת הארנונה ל"עסקים" ב- 30% בשנת 1990, לא התכוונו לכלול בו את הבנקים. 12. חיזוק לגירסתם מוצאים התובעים במכתב שנשלח ביום 30.9.90, ע"י סגן ראש העיר דאז, מר יוסי גורדון, אל סניף גבעת-אולגה של בנק הפועלים בע"מ, בו ציין כי משרד הפנים לא אישר לנתבעת העלאת ארנונה חריגה לשנת 1990, ולכן החיוב יהיה בתוספת של 20.7% בלבד. טוענים התובעים כי מדובר בעצם בהודאת בעל דין. 13. כמו כן מציינים התובעים כי צווי הארנונה של הנתבעת בשנים הרלבנטיות, היינו 1989-1990 הקפידו על אבחנה בסיסית בין סוגים שונים של נכסים. סעיף 4.2 לצווי הארנונה האמורים מדבר על "מבנה אחר" ואילו סעיף 4.4 מדבר על "מבנים אחרים". לטענת התובעים, בגדר "מבנה אחר" נכללו כל המבנים בעלי שימוש עסקי, ולהם נקבע תעריף אחיד של ארנונה עפ"י גודל המבנה ומיקומו. לעומתם, בגדר "מבנים אחרים" נכללו כל המבנים בעלי השימושים הספציפיים, וביניהם "בנקים". תעריפי הארנונה של ה"מבנים האחרים" אינם זהים לתעריף הקבוע בסעיף 4.2. לכן, כך מציינים התובעים, היתר העלאת שיעור הארנונה בחוזר "לעסקים" שבהיתר אינו מתייחס לסיווגים הספציפיים הכלולים בסעיף 4.4 לצו הארנונה של הנתבעת בשנת 1990, אלא אך ורק על ה"מבנים האחרים", המפורטים בסעיף 4.2 לעיל. התובעים, לטענתם, גם מוצאים חיזוקים למסקנתם זו, אותם מפרטים בסעיפים 36.1-36.8 לסיכומיהם. טענות הנתבעת 14. הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובעים וטוענת כי "בנקים", בכלל "עסקים" הם, ולכן ההיתר חל אף עליהם, ושיעור העלאת הארנונה ל"עסקים" בשיעור של 30% לשנת 1990, חל גם לגביהם. 15. מציינת הנתבעת בסיכומיה כי השאלה המתעוררת בתובענה זו, האם "בנק" הוא בגדר "עסק" אם לאו, נדונה בהרחבה ב- 4 פס"ד שניתנו בערכאות השונות (המצויינים בסעיף 15 לסיכומיה), ובכל פסקי-הדין הנ"ל נפסק כי "בנק" הוא בגדר "עסק", ונדחתה טענתם של הבנקים כי "בנק" איננו בגדר "עסק". 16. מציינת הנתבעת כי בהיתר מופיע לצד המונח "מגורים" המונח "עסקים". ההסקה ההגיונית והסבירה היא כי המונח "עסקים" הוא מונח "סל" הכולל בחובו גם את הבנקים. לכן, כשהותר בהיתר לנתבעת להעלות את שיעור הארנונה ל"עסקים" בשנת 1990, אין לנו אלא לומר כי כולל הדבר אף את הבנקים. 17. מעבר לכך מוסיפה הנתבעת כי לרשות מקומית דוגמת הנתבעת מסור שיקול הדעת ליצוק תוכן למונח "עסקים" הקבוע בחוזר, והלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש לא ימהר להתערב בשיקול דעתה של הרשות בנדון כל עוד החלטתה היא במתחם הסבירות (נפנה לעניין זה לסעיף 23 לסיכומי הנתבעת). 18. כן נעזרת הנתבעת כתימוכין לטענתה כי בנקים בכלל עסקים הם, על ההלכה הפסוקה בפרשנות של חקיקת מיסים על-פיה, הדרך בה יש לפרש חקיקת מיסים הינה בפירוש שיביא להגשמת מטרת החקיקה ולא פירוש אשר יאיין אותה. בנדון מסתמכת הנתבעת על שני פס"ד כדלקמן: בג"צ 462/78, ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו ואח', פד"י ל"ג (1), 113 (להלן: "פסק-דין ירדניה"). בג"צ 397/84, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פד"י ל"ט (2), 13 (להלן: "פסק-דין דיסקונט"). בשני פסה"ד הנ"ל, כך טוענת הנתבעת, יש הרשאה לרשות מקומית לחייב עסק מסוג בנק בתעריף גבוה יותר מעסק אחר. לשון אחרת, כשמחייבים בנק באופן ספציפי בשיעור ארנונה מסויים, נעשה הדבר ברגיל (יחסית לעסק אחר) לחומרא ולא לקולא. על כן יש לומר כי יש לפרש במקרה דנן את המונח "עסקים" בהיתר ככזה הכולל בתוכו גם בנקים, וגם לגביהם תחול העלאת שיעור הארנונה ב- 30%. אם לא נאמר כך ייצא שאודות הבנקים תותר העלאת שיעור ארנונה בשיעור של 20.7% בלבד (שיעור המפורט בחוזר). פרשנות כזו אינה עולה עם המדיניות בפסיקה אודות פרשנות חקיקת מיסים אשר צריכה להביא להגשמת מטרת החקיקה כפי שעולה מפסה"ד ירדניה ודיסקונט. היינו - חיוב לחומרא של הבנקים (לעומת עסק אחר) בכל הקשור לשיעור העלאת הארנונה, ולא לקולא. 19. נימוק אחרון של הנתבעת לדחיית התובענה, גלום בטענת השיהוי שמעלה בסיכומיה. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות וזאת בשל השיהוי בהגשתה, כמו גם בשל האינטרס הציבורי שבניהול תקציבה של הנתבעת כרשות מקומית. 20. התובעים הגישו סיכומי תגובה על סיכומי הנתבעת, ומציינים כי המקרה הנוכחי הוא יחודי בהשוואה לפסה"ד האחרים אותם ציינה הנתבעת בסעיף 15 לסיכומיה, בהם נפסק כי "בנק" הוא בגדר "עסק". כן ציינה הנתבעת בסיכומי התגובה כי אין זה נכון לומר שהביטוי "עסק" הוא ביטוי "סל" הכולל בחובו את כל העסקים כולם. באשר לטענת הסבירות שהעלתה הנתבעת מציינים התובעים כי טענה זו אינה ממין העניין כלל, כיוון שאין מדובר בהחלטה מינהלית אשר ניתנה במסגרת סמכויותיה של רשות מינהלית. במקרה דנן הוגבל שיקול דעתה של הרשות בהעלאת שיעור הארנונה, ואם נכונה טענת התובעים כי חרגה הנתבעת משיעור ההעלאה המותר לשנת 1990, כי אז מדובר בחריגה מסמכות ולא ניתן "לרפא" חריגה זו בטענת הסבירות. באשר לטענת פרשנות חקיקת מיסים מציינים התובעים בסיכומי התגובה כי טענה זו מוטעית, כיוון שיש לעשות אבחנה בין שיעור (אחוז) העלאת הארנונה, לבין תעריף הארנונה המוחלט. גם כאשר מעלים בצורה מתונה יותר את שיעור הארנונה לבנקים, עדיין תעריף הארנונה המוחלט יהיה גבוה יותר לחובת הבנקים (לעומת עסקים אחרים). על כן, אם נקבל את פרשנות התובעים בתביעתם הנדונה, לא יעמוד הדבר בסתירה לפרשנות חקיקת המיסים, כיוון שבכל מקרה תעריף הארנונה על הבנקים יהיה גבוה יותר מכל עסק אחר. באשר לטענת השיהוי טוענים התובעים בתגובתם כי מדובר בטענה עובדתית אותה לא הוכיחה הנתבעת. מעבר לכך גם טוענים התובעים שטענת השיהוי אינה חלה מקום בו מוגשת תביעה להשבה, ולא תביעה שביושר, והמעשה המינהלי הפגום מותקף בתקיפה עקיפה ולא בתקיפה ישירה המכוונת לביטולה של ההחלטה. דיון והכרעה 21. במחלוקת הפרשנית לביטוי "עסקים" בהיתר, דעתי כדעת הנתבעת. הפירוש, הטבעי ולטעמי גם הסביר לביטוי "עסקים" בחוזר, צריך להיות כזה אשר יכלול בחובו גם את הבנקים כעסק לכל דבר ועניין. 22. אמנם נכון כי בצווי הארנונה בשנים 1989 ו- 1990 סיווגה הנתבעת את "הבנקים" באופן פרטני ומיוחד, ולא תחת ראש פרק של "עסקים". סיווג זה נעשה לטעמי, אך ורק על מנת לחייב את הבנקים בשיעור ארנונה גבוה יותר מעסקים אחרים, אך לא להוציא את הבנק מכלל "עסק". חיזוק למסקנתי זו אני גם מוצא מנוסח צווי הארנונה עצמם, העושים סיווגים שונים ל"עסקים" שונים, בכל הקשור לשיעור הארנונה שתוטל עליהם, אולם אין סיווג בצווים אלה ל"עסקים" כשלעצמם. אין ראש פרק בצווים האלו הנושא את הכותרת "עסקים". מכאן כי כשהותר לנתבעת בהיתר להעלות את שיעור הארנונה ל"עסקים" בשנת 1990 ב- 30% (לעומת שנת 1989) יש לבחון כל סיווג וסיווג בצו הארנונה הרלבנטית האם הוא בגדר "עסק" עפ"י טיבו ומהותו. אם כן - הוא נכלל בגדר ההרשאה שבחוזר. 23. במקרה הנדון מקובלת עליי, כפי שכבר ציינתי לעיל, פרשנותה של הנתבעת לביטוי "עסקים", הכוללת בחובה גם את הבנקים. התובעים דנן מאוגדים כחברה בע"מ, ומטרתם עסקית ולשם עשיית רווחים. ככאלה ודאי שיש להגדירם בגדר "עסק", ולהכלילם בגדר המונח "עסקים" שבהיתר. 24. סיווגם של הבנקים בצווי ארנונה כאלו או אחרים באופן נפרד, לא להקל יצא אלא להחמיר יצא. החמרה כזו אודות הבנקים הותרה, ואינה בגדר הפלייה כלפי עסקים אחרים, וזאת עפ"י פסה"ד ירדניה ודיסקונט המוזכרים לעיל. על כן, כשבהיתר הותרה העלאה בשיעורי הארנונה בשתי קטגוריות: "מגורים" ו"עסקים", ואין פירוט אודות סוג העסקים, אין מקום "להפלות" את הבנקים לטובה יחסית לעסקים אחרים, ויש לפרש את המונח "עסקים" ככולל בחובו גם את הבנקים. כאמור, הסיווג הנפרד של הבנקים בצווי הארנונה לא להקל בה אלא להחמיר. (אמנם נכון, כגירסת התובעים, כי החוזר עוסק אך ורק בשיעור הארנונה ולא בתעריף הארנונה, אך יש לומר כי כשמטילים שיעור ארנונה גבוה יותר ממילא גם מחמירים בתעריף הארנונה). 25. תימוך למסקנתי זו מצאתי בפסקי-הדין המוזכרים בסעיף 15 לסיכומי הנתבעת. בפסה"ד הנ"ל הגיעו בתי-המשפט למסקנה ברורה כי "בנקים" בכלל "עסקים" הם. 26. באשר לטענת התובעים כי יש לראות במכתב שנשלח בתאריך 30.9.90 ע"י סגן ראש העיר דאז אל סניף בנק הפועלים בע"מ בגבעת-אולגה משום הודאת בעל דין (ראה הטענה בהרחבה לעיל בסעיף 12 לפסה"ד), מקובל עליי לחלוטין הסברה של הנתבעת כפי שבא לידי ביטוי בסעיפים 9-10 לסיכומיה. הסבר הנתבעת הוא בכך שמכתבו של סגן ראש העיר דאז נשלח לאחר שלא אושרה בקשתה של הנתבעת להעלאה חריגה של שיעורי הארנונה בשנת 1990, ולכן היתה צריכה הנתבעת לדבוק בשיעורי הארנונה שבחוזר ולזכות את החשבונות של התובעים שחייבה בהתאם. אולם, בתאריך 14.11.90, כחודש וחצי לאחר תאריך שליחת מכתבו של סגן ראש העיר דאז, התקבל ההיתר להעלאה החריגה של הארנונה בשיעור של 30% לשנת 1990, ולכן חשבונות התובעים חוייבו בשיעור המותר, היינו - 30%. מכאן כי אין ללמוד ממכתבו של סגן ראש העיר דבר כנגד גירסתה של הנתבעת בתובענה זו, ובודאי שאין בו בכדי להוות הודאת בעל דין של הנתבעת בנכונות גירסת התובעים. 27. גם לא מצאתי ממש ביתר הטענות ו/או החיזוקים שמעלים התובעים בסעיפים 36.1 - 36.8 לסיכומיהם, וזאת לאור הדרך הפרשנית בה בחרתי לפרש את המונח "עסקים" שבהיתר. מכל מקום, גם מקובלים עליי הסברי הנתבעת כנגד הטענות המפורטות בסעיפים הנ"ל, והמצויינים בסעיפים 9-14, 21-22 לסיכומיה. 28. היות והגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מהטעם ש"בנק" בכלל "עסק" הוא, איני צריך להידרש עוד לשלוש טענותיה הנותרות של הנתבעת והן: סבירות הפרשנות כפי שניתנה ע"י הנתבעת למונח "עסקים", פרשנות של חקיקת מיסים ושיהוי, ואני משאירן בצריך עיון. סוף דבר 29. משהגעתי למסקנה כי צדקה הנתבעת בפרשנותה את המונח "עסקים" בהיתר ככולל בחובו אף "בנקים", לא נותר לי אלא לקבוע כי דין התביעה להידחות. 30. היות והצדדים הגיעו להסדר דיוני של הגשת סיכומים בכתב, ובכך חסכו זמן יקר לכל המעורבים בהליך זה, ובכללם בית-המשפט, אקל בפסיקת הוצאות על התובעים, ואורה כי התובעים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשפט של הנתבעת בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 10,000 ₪ ומע"מ כדין. מיסיםמקרקעיןמיסוי מקרקעין