סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך ?45 יום מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו. הסעיף מורה כי על ההחלטה של ועדת הערר נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון. להלן החלטת בית המשפט בנושא סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין: החלטה ערעור על החלטת כבוד הרשם עודד שחם בה נדחתה בקשתו של המערער למחוק את ע"א ?5568/01 שהוגש כנגדו מצד המשיב. ?1. המשיב הגיש ערר לועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג?1963- (להלן - חוק מיסוי מקרקעין), על החלטתו של המערער, בה נדחתה השגתו של המשיב על שומת מס שבח שהוצאה לו. הדיון בועדת הערר פוצל לשניים: הוחלט, כי ראשית תידון טענה של המשיב, לפילא הוא החייב במס בגין מכירת המקרקעין נשוא השומה, וכי רק בשלב השני תידון השגתו של המשיב לגבי סכום השומה. דיון בזהות החייב אכן התקיים, ובסופו נדחתה טענת המשיב כי אין לחייבו כלל במס. המשיב הגיש לבית משפט זה ערעור (ע"א ?5568/01) על החלטתה זו האחרונה של ועדת הרר. המערער מצדו הגיש בקשה, לכבוד הרשם של בית משפט זה, ובה עתר למחיקת הערעור, בנמקו זאת בכך שההחלטה נשוא הערעור אינה פסק דין או פסק דין חלקי הניתן לערעור בשלב הנוכחי. כבוד הרשם דחה את בקשת המחיקה וקבע, כי ההחלטה נשוא הערעור מהווה פסק דין חלקי ולפיכך ניתן היה לערער עליה. כנגד החלטה זו של כבוד הרשם מופנה הערעור שלפנינו. ?2. המערער טוען, כי התכלית של יעילות הדיון, והתכלית של ניהולו בדרך המהירה ביותר, הן התכליות המרכזיות העומדות בבסיס הדרך הדיונית שנקבעה בחוק המיסוי. לפיכך, יש לפרש, לדעתו, את זכות הערעור של הנישום, בהקשר הנדון, כזכות שחלה אך ורק על החלטות סופיות של ועדת הער - לאמור, החלטות שעל בסיסן ניתן, במישור האופרטיבי, לגבות מהנושה את כספי המס. המערער מבקש למצוא אסמכתה לגישתו זו בהחלטה שניתנה בבית משפט זה ברע"א ?3959/97 יהודה ברק ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור נתניה, תק-על ?97(3), 32. עוד טוען המערער, כי יש לראות אתערר שהגיש המבקש לועדת הערר כמכלול אחד, בו הסעד המתבקש הוא אחד - התערבות בשומה שנקבעה, ואין לומר כי ההפרדה הדיונית שערכה ועדת הערר מלמדת גם על הפרדה מהותית לעניין הסעדים שהתבקשו. ?3. המשיב חוזר על טענתו, כי ההחלטה נשוא הערעור היא פסק דין חלקי; לדעתו, "העילה והסעד" שבהם דוברת ההחלטה האמורה (בנושא זהותו של החייב) הם עצמאיים ונפרדים מהעילה והסעד שבהם עתיד לעסוק החלק האחר של הדיון (בנושא סכום השומה). עוד טוען המשיב, כי ההחלטה שניתנה בע"א ?3959/97 אינה תומכת בטענתו של המערער. לשיטתו, ההלכה באותה פרשה קובעת, כי זכות הערעור על החלטות ביניים "טריוויאליות" של ועדת הערר נדחית מפני שיקולי היעילות והמהירות. באותו מקרה דובר בהחלטת ביניים של ועדת הערר לדחות מועד דיון תוך שהיא קובעת סדרי דין לחקרה על תעודת עובד ציבור שהוגשה. לא כך הוא, לדעת המשיב, הדין במקרה דנן בו אין המדובר בהחלטת ביניים מן הסוג האמור. דין הערעור להתקבל. ?4. הוראת סעיף ?90 לחוק מיסוי מקרקעין קובעת כך: ערעור לבית המשפט העליון על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך ?45 יום מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו. הסעיף מורנו כי על ההחלטה של ועדת הערר נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון. אין הסעיף מפרט ומפרש מה כוללת התיבה "החלטתה" הנזכרת בו. בתיק רע"א ?3959/97 הנ"ל נקבע, כי משמעה של התיבה "החלטה" בהקשר הנדון הוא החלטה סופית של ועדת הערר. נאמר שם, כי בנסיבות בהן ההחטה אינה פוגעת בפועל בבעל הדין המבקש לערער עליה אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לו זכות ערעור על כל החלטה "טריוויאלית", באופן שבית המשפט ייאלץ לדון בה; עוד נאמר שם כי "גל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתו מוגבלות הן ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל הדין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על החלטה הסופית". ?5. עינינו הרואות, בית המשפט הדגיש באותו מקרה שני עניינים מרכזיים, בפרשנות שנתן להוראת סעיף ?90 לחוק מיסוי מקרקעין: האחד - השאלה האם יש בה בהחלטה כדי להסב נזק בפועל לבעל הדין המבקש לערער עליה, והאחר - השיקול של יעילות הדיון ומניעת סרבולו ועיכובו. שני גורם אלו צריכים לעמוד גם לנגד עיננו בבואנו לקבוע מהי החלטה סופית, בהקשר הנדון. אשר לשאלת הפגיעה בבעל הדין המבקש לערער - הנישום, יקשה להצביע בענייננו על פגיעה ממשית בו כל עוד לא אושרה שומה אשר מכוחה ניתן לגבות ממנו את תשלומי המס. זאת ועוד זאת: מתן זכות הערעור אך ורק בשלב בו ניתנה החלטה האופרטיבית לעניין השומה מתיישבת, תכופות, גם עם השיקול של יעילות הדין ומהירות ניהולו. ניתן לומר, כי פרשנות זו שואבת תימוכין אף מלשונה של הוראת סעיף ?89(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, הקובעת כך: הועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת, אך לא להגדילה, ולצורך זה רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו. גם מבחינת מבחן הסעד אותו הפעיל הרשם (ע"א ?6058/93 אהוד מנדלבליט ואח' נ' נתן מנדלבליט, פ"ד נא(?4), 354, 363), ספק רב האם המדובר בענייננו בפסק דין חלקי להבדיל מהחלטה אחרת. בהקשר הנדון, אין ההכרעה בדבר עצם זהותו של המערער כנישום שכלפיו יש להפנות את דרישת הממעניקה את הסעד האופרטיבי המבוקש, שהרי לא ניתן, כאמור, בשלב זה, לגבות מהנישום את המס. ?7. יתרה מכך, מקום בו בית המשפט פוסק בחלק מהפלוגתאות שבאו לפניו, אבל הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא אך משמש כמנגנון להכנת הבירור לגבי הסעד הסופי שיינתן בתביעה - אין המדובר בפסק דין חלקי (ע"א ?609/78, שנזכר לעיל, בע' ?249; סדרי הדין האזרחי, בע' ?773; ב"ש/87 (ע"א ?399/87) שנסי ואח' נ' גלעדי ואח', פ"ד מא(?4) 707, 713; י' לשם (צ'רקוב), "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות?", הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) ?232, 248-247; ע"א ?6058/93, שנזכר לעיל, בע' ?363; ע"א ?7424/96, שנזכר לעיל, בע' ?155). לדעת הרשם, אין ההכלת זהות החייב מהווה תשתית להכרעה בעניין סכום השומה, ושתי השאלות הן עצמאיות. אכן יש היבטים נפרדים ועצמאיים לכל אחת מהשאלות - שהרי ניתן, עקרונית, לקבוע את סכום השומה בעבור העסקה באופן כללי ולאו דווקא לגבי המשיב כנישום ספציפי. ברם, יש להביט על מהות הדברים והקשרם. מבחינה מהותית, בהקשר הנדון, הן ההכרעה בעניין זהות החייב והן ההכרעה בעניין סכום השומה לא נועדו אלא להוות תשתית לסעד אחד - החיוב בפועל של תשלומי המס. ?8. למותר לציין, כי משתינתן החלטה סופית, כאמור, תעמוד למערער הזכות להשיג גם על ההכרעה שנתקבלה בשלב הראשון של ההתדיינות. אשר על כן, דין הערעור להתקבל. הערעור בתיק ע"א ?5568/01 ימחק על ספו והמשיב ישא בהוצאות המערער בסך ?7,000 ש"ח מיסיםמקרקעיןמיסוי מקרקעין