בג"צ פסק כי העתירה הנה מוקדמת, שכן העותרת טרם מיצתה את הסעדים החלופיים הפתוחים בפניה לקבלת הכרעה שיפוטית בטענותיה במסגרת ההליכים המשפטיים בהם נקטה בפני בית המשפט המחוזי. עוד נפסק כי מדובר בסוגיה טיפוסית של דיני מס הכנסה, שבירורה עשוי אף להצריך שמיעת עדויות, והערכאה הדיונית המוסמכת לדון בה היא בית המשפט המחוזי ולא בג"צ. להלן פסק הדין בנושא דיני מס הכנסה - בג"צ. פסק דין השופט י' עדיאל: עניינה של העתירה בהחלטת המשיב לדחות דוחות שהוגשו על-ידי העותרת לשנות המס 2000, 2001 ו- 2002. העותרת מבקשת מבית משפט זה להוציא תחת ידו צו על תנאי, המורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יורה בית המשפט על ביטול החלטתו זו ויצהיר על קבלת הדוחות שהוגשו על-ידי העותרת. העותרת לא הגישה במועד הקבוע בסעיף 132 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") את הדוחות לשנות המס 1995-2002, אשר נדרשה להגישם בהתאם לסעיף 131 לפקודה. לגבי שנות המס 1995-1999 (להלן - "שנות המס הישנות") הוציא המשיב צווים בהתאם לסעיף 152(ג) לפקודה. העותרת איחרה בהגשת ערעור על הצווים האמורים ובית המשפט המחוזי בתל-אביב האריך, לבקשתה, את המועד להגשת הערעור, אך התנה את הארכת המועד בכך שהעותרת תגיש את כל הדוחות שטרם הוגשו על ידה עד לאותו מועד. לגבי שנות המס 2000, 2001 ו-2002 (להלן - "שנות המס המאוחרות") הוציא המשיב לעותרת, בהיעדר דו"ח, שומות לפי מיטב השפיטה על-פי סמכותו לפי סעיף 145(ב) לפקודה. מאוחר יותר, ביום 6.8.03, הגישה העותרת דוחות לשנות המס 1995-2001 וביום 17.2.04 הוגש גם הדו"ח לשנת 2002 (להלן - "הדוחות"). אולם, המשיב סירב לקבל את הדוחות בטענה, שמדובר בדוחות "לכאורה" שאינם ממלאים אחר הדרישות להגשת דו"ח מס לפי סעיף 131 לפקודה. על סירובו זה של המשיב לקבל את הדוחות שהגישה העותרת נסבה העתירה. העותרת טוענת, שסירובו של המשיב לקבל את הדוחות יפגע בה בשני מובנים. ראשית, הדבר עשוי להביא לביטול ההחלטה על הארכת המועד להגשת הערר בגין שנות המס הישנות. זאת, משום שהארכת המועד הותנתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהגשת כל הדוחות, ואם תתקבל עמדת המשיב הדוחה את הגשת הדוחות, משמעות הדבר היא שהעותרת לא עמדה בתנאי שהושת עליה לשם הארכת המועד. הפגיעה השנייה אשר נגרמת לעותרת עקב אי קבלת הדוחות, לטענתה, היא שהדבר מונע ממנה להגיש השגה לגבי שנות המס המאוחרות על-פי סעיף 150 לפקודה, וכן להגיש ערעור על החלטת המשיב לפי סעיף 153 לפקודה. הטעם לדבר הוא, שעל-פי סעיף 150(ב) לפקודה, השגה על שומה לפי מיטב שפיטה שהוצאה לפי סעיף 145(ב) ניתן להגיש רק בדרך של הגשת דו"ח לגבי אותה שנת מס שלגביה הוצאה השומה לפי מיטב השפיטה. בהיעדר דו"ח אין גם השגה, תוצאה שתמנע מהעותרת למצות את זכותה להגיש השגה. אשר לזכות הערעור, טוענת העותרת, כי לפי סעיף 153(א) לפקודה, הזכות לערעור נתונה למי שרואה עצמו מקופח על-ידי החלטת פקיד השומה לפי סעיף 152(ב) לפקודה, היינו, למי שנגדו הוצא על-ידי פקיד השומה צו כאמור בסעיף זה (סעיף 152(ב) לפקודה). צו לפי סעיף 152(ב) לפקודה מוצא על-ידי פקיד השומה במקום שבו הנישום הגיש השגה ולא הושגה הסכמה בין הנישום לבין פקיד השומה. מכאן, טוענת העותרת, שעשויה להישמע נגדה הטענה, שבהעדר דו"ח (לאחר שהמשיב סירב לקבלו), אין השגה, בהעדר השגה אין מקום להוציא צו לפי סעיף 152(ב), ובהיעדר צו לפי הסעיף האחרון עשויה להיחסם בפניה הדרך להגשת ערעור לפי סעיף 153(א) לפקודה. חרף חשש זה, ביום 22.6.04 הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הודעת ערעור לגבי שנות המס המאוחרות. בערעורה טענה העותרת, כי בדחיית המשיב את דוחות המס שהגישה לשנות המס המאוחרות, יש לראות כצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה. בנסיבות אלה, אנו סבורים שהעתירה הנה מוקדמת, שכן העותרת טרם מיצתה את הסעדים החלופיים הפתוחים בפניה לקבלת הכרעה שיפוטית בטענותיה במסגרת ההליכים המשפטיים בהם נקטה בפני בית המשפט המחוזי. בעניין זה מתנהלים היום שני הליכים משפטיים שבהם אמור בית המשפט המחוזי, לכאורה, לדון במחלוקות בין הצדדים בסוגיה זו. ההליך האחד הוא הערעור שהגישה העותרת בגין הצו שהוצא על-ידי המשיב לפי סעיף 152(ג) לפקודה בעניין שנות המס הישנות. בערעור זה, כפי שטוענת העותרת עצמה (סעיף 30 לעתירה), צפוי להתנהל דיון בשאלה האם עמדה העותרת בחובתה להגיש את הדוחות. ההליך השני הוא הערעור שהגישה העותרת (עמ"ה 1199/04) בעניין השומות לפי מיטב השפיטה שהוציא לה המשיב בגין שנות המס המאוחרות, שם היא טוענת שיש לראות בדחיית הדוחות כצו הדוחה את ההשגה. חרף קיומם של סעדים חלופיים אלה, טוענת העותרת, כי ראוי שהנושא יידון דווקא בבית המשפט הגבוה לצדק. זאת, לטענתה, משום שרק בית משפט זה יכול לחייב את המשיב לקבל את הדוחות ולדון בהשגתה. לפי הטענה, בית המשפט המחוזי, גם אם יקבל את טענותיה של העותרת, יוכל לדון בערעור על הצו הדוחה את השגתה, אך לא יוכל לחייב את המשיב לדון בהשגה לגופה. איננו סבורים שטעם זה מצדיק הבאתן של מחלוקות אלה שבין הצדדים, שעניינן בשאלת עמידתם של דוחות המס שהוגשו על ידי העותרת בדרישות הפקודה והנפקות הנודעת לאי העמידה (אם כך ייקבע) בדרישות אלה, בפני בית משפט זה. מדובר בסוגיה טיפוסית של דיני מס ההכנסה, שבירורה עשוי אף להצריך שמיעת עדויות, והערכאה הדיונית המוסמכת לדון בה היא בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, אם בית המשפט המחוזי יקבל את גישתה של העותרת, שיש לראות בדוחות המס שהוגשו למשיב כהשגה שהמשיב נמנע מלדון בה שלא כדין, איננו רואים סיבה אשר תמנע מבית המשפט המחוזי להורות על החזרת הדיון בהשגה למשיב, על מנת שידון בה בטרם יישמע הערעור. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את העתירה על הסף. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט י' עדיאל. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)מיסיםמס הכנסה