הסכם מס הכנסה

בית המשפט פסק כי שומה שנערכה במס הכנסה ושאינה מתיישבת עם דיווחי המערער למע"מ, יכולה לשמש בסיס לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה, באשר ממנה ניתן להסיק שהדו"ח אינו מלא או אינו נכון במובן סעיף 77(א) לפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת נקבע כי אין לקבל את הנתונים שנקבעו בשומת מס הכנסה בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא על המנהל לבדוק בדיקה עצמאית אם החישוב העולה מההסכם עם מס הכנסה - הוא חישוב נכון הראוי להתקבל. לשון אחרת, שומה עפ"י הסכם מס הכנסה, יכולה לשמש "כלי הרס" לערעור אמינות הדו"חות למע"מ ולהצדקת שומה על פי מיטב השפיטה, אך לא בהכרח יכולה היא לשמש מכשיר שבאמצעותו ניתן להצדיק את השומה לפי מיטב השפיטה לגופה. להלן פסק דין בנושא הסכם מס הכנסה: פסק דין א. ההליך, השומה ונימוקיה. זהו ערעור על החלטת המשיב בהשגה מיום 21.12.99 המתייחסת לשומת עסקאות לתקופות 5/93 - 12/97 ולשומת תשומות לתקופה שבין 2/98 - 1/96. המערער עוסק במסחר סיטונאי בענף ההנעלה. את הסחורה הנמכרת על ידו נהג לרכוש מספקים שונים בארץ, בחו"ל ומהרשות הפלשתינאית. כמו כן, שימש כסוכן ובמסגרת זו שיווק סחורות של אחרים בתמורה לעמלות בשיעור של 6% מערך המכירה. ביקורת שנערכה בעסקו, לרבות בדיקת ספרי חשבונותיו לתקופה הנ"ל הובילה להוצאת שומת עסקאות ושומת תשומות. שומת העסקאות בסך של 2,290 ש"ח (קרן) לשנת 1993 וכן בסך של 8,387 ש"ח (קרן) לשנת 1994 מקורה בהסכם שערך המערער עם מס הכנסה על תאומי מלאי כמפורט להלן: המערער דיווח לשלטונות מס הכנסה ביחס לשנת 1994 על הפסד גולמי בסך של 23,452 ש"ח והפסד נקי (לפני מס) של 49,335 ש"ח ובעקבות זאת נערכה לו ביקורת על-ידי שלטונות מס הכנסה אשר סירבו לקבל את הדו"חות השנתיים שהגיש המערער הואיל ותוצאתן לא היתה סבירה. בסופו של דבר נחתם הסכם במס הכנסה בין מיצגו של המערער ופקיד השומה לפיו נקבע למערער תוספת מלאי בסך 17,592 ש"ח לשנת המס 93 ובסך 49,335 ש"ח. לטענת המשיב המלאי שנקבע בהסכם אינו ניתן להעברה. עמדת המשיב היא, כי מלאי אשר לא ניתן להעברה משמעותו תוספת מחזור וכן כי ההסכם עם מס הכנסה אינו מונע או מגביל את שלטונות מע"מ מלהתיחס אליו. לפיכך, חוייב המערער בגין תוספות אלה. להלן קובע המשיב, כי מבדיקת ההכנסות של המערער הן מקמעונאות והן מסיטונאות הגיעו בשנת 1995 ל- 269,424 ש"ח (נטו וללא מע"מ). זאת, למול דיווחו של המערער לשנה זו על סך של 264,804 ש"ח. לפיכך, נערך חישוב המע"מ המגיע מהמערער בגין ההפרש בסך של 4,620 ש"ח אשר הסתכם ב- 785.40 ש"ח בגינו חויב המערער. תעודות החיוב שהציג המערער בשלב ההשגה אינן מתיחסות כלל לשנת 1995 אלא לשנים 1996-1997 ולפיכך לא הוכרו לשנה זו. ביחס לשנת 1996 כל החיובים שהוצגו על-ידי המערער בשלב ההשגה נלקחו בחשבון ומשום כך הופחתה שומת העסקאות בהתאם, דהיינו במקום 2,534 ש"ח נעשה חיוב חדש על סך 1,283 ש"ח. באשר לשנת 1997 נלקחו כל החיובים כנ"ל אשר המע"מ בגינם הסתכם בסך של 15,459 ש"ח והופחתו מהשומה המקורית בסך 18,214 ש"ח ונותרה יתרה בסך של 2,755 ש"ח הכלולה בשומת העסקאות לאחר ההחלטה בהשגה. לטענת המשיב, המערער ניכה את מלוא המע"מ ביחס לדמי שימוש בפלאפון לשנים 1996-1997 ובכך פעל בניגוד להוראות תקנה (ב)(2) לתקנות מע"מ תשל"ו1976-, לפיו היה עליו לנכות שני שליש מהתשומות. וזאת, גם אם נכונה גירסתו כי הוא מנהל את עסקיו באמצעות הטלפון הנייד. לפיכך, חויב המערער בסכומים כדלקמן: בגין שנת 1996 - 311 ש"ח. בגין שנת 1997 - 642 ש"ח. בנוסף, בדיקת מס התשומות לחודש ינואר 1998 העלתה, כי חשבונית מס מס' 5963 ע"ש ק.פ. אופנת אספדריל (1995) נתבעה פעמיים. תחילה בגין מקור החשבונית ופעם נוספת בגין העתקה, זאת כעולה מנתוני הנחה"ש של המערערת במנה מס' 1 שורות 24 + 35. המע"מ לחיוב בגין כפל ניכוי זה מסתכם ב- 4.271 ש"ח. חיבור סכום זה עם הניכוי שלא הותר במלואו בגין שימוש בטלפון סלולרי לשנה זו (292 ש"ח) ותוצאתו 4.563 ש"ח. הסכום העיקרי שבשומת התשומות ענינו חשבוניות מס התחשבנות בקשר לרכישת מוצרים ושירותים מעוסקים פלשתינאים בסך 113,983 ש"ח (קרן) אשר נתבעו באחור. על פי הדין היה על המערערת לדווח למשיב על תשומות אלה בדו"ח התקופתי וכמו כן בנוסף לכך ע"ג טופס מיוחד (878) בתוך 15 יום ובדואר רשום ליחידת הקמר"פ שבאשדוד. לטופס זה היה עליו לצרף את החשבוניות המקוריות. המשיב טוען כי הוראות מיוחדות וברורות אלה המעוגנות בחוק ובתקנות פורסמו בכלי התקשורת, לרבות בעתונות הכתובה וכן נשלחו הודעות מתאימות לעוסקים ולתחנות סופקו הטפסים המתאימים. על פי הנהוג ביחידת הקמר"פ מוחתמים דברי הדואר המתקבלים אצלהם בו ביום ומוזנים למחשב ובמקרה של איחור בקבלת הדו"ח מופק דו"ח מחשב מיוחד הכולל סימון (כוכבית) שפירושו איחור בהמצאת הדו"ח. מבירור נוסף שנערך עם יחידת הקמר"פ, דחו אלה את טענותיה של המערערת והעבירו למבקר החשבונות עאיק מאזן, עותק דו"חות אלה (טפסי 878) עם חותמת "נתקבל" והמתיחסים לחשבוניות נשוא הערעור אשר יש בהם כדי להעיד על מועד קבלת הדו"חות בקמר"פ. כל הדו"חות הנ"ל התקבלו בקמר"פ ביום 16.8.98 ותאריך זה הוזן למחשב. ב. טענות המערערת. שומת העיסקאות: 1. אין המשיב יכול להסתמך על ההסכם שחתם המערער במס הכנסה, משום שהמערער לא ביקש להחיל את ההסכם במס הכנסה על מע"מ. 2. נשוא ההסכם עם מס הכנסה היו תיאומי מלאי סופי בשנים 93-4. ההסכם נחתם לאחר הגשת דו"ח 94' ובטרם שהוגש דו"ח 95'. המערער העביר את המלאי המתואם לסוף שנת 94' לשנת 95' ובדו"ח לשנת 95' נרשם כמלאי פתיחה כל המלאי המתואם. 3. בתרשומת הדיון במס הכנסה, לא נאמר מאומה על כך שהמלאי המתואם לא ניתן להעברה. דברי מר מאזן עאיק, בעניין זה הם בגדר עדות שמיעה והמפקחת של מס הכנסה, לא הובאה לעדות. 4. מרגע שהמלאי המתואם הועבר בפועל, אין לחייב בגינו מע"מ מפני שהמלאי "התערבב" במלאי העסק הכללי ושולם עליו מע"מ בהמשך. החיוב נשוא שומת העסקאות יוצר איפוא כפל מס בלתי מוצדק. 5. לגבי שומת 93', הוצאת שומת העסקאות רק ביום 6.12.98, סעיף 77(ב) לחוק מע"מ מאפשר למשיב לערוך שומה רק בתוך 5 שנים מיום הגשת הדו"ח ולכן, ביום 6.12.93 ניתן היה להוציא שומה רק לגבי התקופה מיום 6.12.93 ועד 31.12.93, ומאחר ושומת מס הכנסה מתייחסת לכל שנת 93', לא ניתן היה להחילו על מע"מ. 6. אין הבדל בין סיכום החשבוניות שהוצאו על ידי המערער, לבין מה שדווח. הסיבה לקיום ההפרש היא, שהמבקר לא ניטרל מסכום החשבוניות המקוריות את החיובים והזיכויים למיניהם, שהקטינו את העסקאות. למערערת היה לקוח עיקרי גדול (רשת השופר-סל) שלה היה סיכום איתם, כי יש לשופר סל זכות החזרה על סחורות שלא נמכרות או שלא תואמות את ההזמנה וישנם החזרות שהמשיב על-ידי מבקרו לא לקח בחשבון. אמנם בהחלטה בהשגה המשיב הקטין את סכום החיוב המקורי, אולם עדיין נותרו החיובים שהמשיב חייב ללא הצדקה. המערער צירף טבלה שבה מופיעים החיובים והזיכויים הנטענים על ידו כמפורט להלן: שנת המס סכום החשבונית סכום חיובים/זיכויים מחזור/נטו מחזור שדווח 1995 5,241 ש"ח 0 ש"ח 5,241 5,241 ש"ח 1996 1,245,107.75 ש"ח 12,776.80 ש"ח 1,232,330 ש"ח 1,232,330 ש"ח 1997 3,549,670.65 ש"ח 119,188.09 ש"ח 3,430,483 ש"ח 3,430,483 ש"ח הנתונים בטבלה לא נסתרו והנטל בעניין זה היה על המשיב, באשר ספריו של המערער לא נפסלו. ג. שומת התשומות. 1. באשר לתיאום שליש מהוצאות טלפון, טוען המערער כי, יש לו לקוח עיקרי שהינו רשת השופר-סל שלה סניפים רבים בכל רחבי הארץ ועפ"י סיכומו עם הרשת, עליו לספק סחורה לכל הסניפים מהצפון עד דרום הארץ אפילו עד לאילת, בדרך כלל המערער מעמיס את רכבו המסחרי בסחורות בכל יום ונע ברחבי הארץ מסניף לסניף, והפלאפון במקרה זה הופך להיות כלי עבודה עיקרי בעסק ומן הצדק להכיר במלוא הוצאות הפלאפון. רק לאחר הוצאת השומה הסדיר אגף המכס את נושא תיאום ההוצאות בהוראה פנימית מפורשת, שבה הוא מנחה להכיר בחלק יחסי של ההוצאה. לאור האמור יש מקום להכיר במלוא הוצאות הפלאפון של המערער. 2. אין המערער חולק על חלק השומה הנוגעת לקיזוז כפול של חשבונית מס' 5963. 3. באשר לדוחות 878, טוען המערער כי הוא יוצג ומיוצג בידי משרד יועץ מס בדר מאלק מנהריה. בחודשים מאי עד דצמבר 1997 המערער רכש סחורות מעוסקים תושבי הרשות הפלסטינית. המערער שילם את מלוא התמורה וברשותו חשבוניות מס כדין שנתנו לו כדין בידי אותם עוסקים. החשבוניות הינן חשבוניות התחשבנות כקבוע בסעיף 38(ג') לחוק מע"מ והחשבוניות נרשמו בספרים בזמן וכחוק וכזכור הספרים מעולם לא נפסלו. רק לקראת סוף חודש דצמבר 97', נודעה ליועץ המס בדר, מקריאה בעיתונות מקצועית, משמעות אי הגשת דו"ח 878 והוא הורה לעובדו, חטיב עלי, לגשת לתחנת מע"מ לקבל טפסים מתאימים ושם נאמר לאותו עובד כי, חסרים טפסים והם יתקבלו רק לאחר שבוע, שבועיים. לאחר שבועיים, משנתקבלו הטפסים, הם מולאו מיד והובאו לתחנת מע"מ בעכו, שם לא קיבלו אותם, ונאמר למר חטיב עלי, כי עליו לשלחם בדואר ליחידת הקמר"פ באשדוד. הטפסים אכן נשלחו בדואר רגיל, משום הסברה שבדואר רגיל הם יגיעו ביתר מהירות מאשר בדואר רשום. בחודש ינואר 98' לא היו עיסקאות עם עוסקים פלשתינאים. ביום 15.3.98 נשלח ליחידת הקמר"פ טופס 878 לחודש 2/98. מבירור טלפוני שערך חטיב עלי עם הקמר"פ, אושר לו כי דו"ח 2/98, נקלט ביום 18.5.98, כלומר במועד החוקי, ואילו הדוח"ות ממאי עד דצמבר 97', נקלטו רק ביום 11.8.98. יצויין, שלפי אישור יחידת הקמר"פ, הדוחות משנת 97' נקלטו ביום 16.8.98. לטענת המערער, דו"חות 5/97 12/97- הוגשו במועד ולפחות לפני 15.3.98, מועד הגשת דו"ח 98', כי לא יתכן כי דו"ח 2/98 יוגש במועד ואילו דוחות 5/97 - 12/97 יוזנחו. לפי סעיף 1(ד) לצו מע"מ (דרישת דו"חות נוספים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "הצו"), יש להגיש הדוחות או לשלחם בדואר רשום למשרד מע"מ הקרוב ביותר למקום משרדו הרשום של "המלכ"ר". מרגע שפנה המערער או נציגו אישית לתחנת המע"מ בעכו, הוא יצא ידי חובתו. על התחנה היה לקבל את דו"חות 878 על-מנת שהיא תשלח אותם ליעדם. הוראה פנימית של מע"מ, לפיה יש לשלוח הדו"חות לקמר"פ, אינה יכולה לבוא במקום ההוראה שבצו. הצו חל רק על עסקאות שהם מכירת נכסים, או מתן שירות ע"י עוסק לעוסקים פלשתינאים. אין הצו חל על רכישות מעוסקים פלשתינאים. מן האמור בסעיף 1(ד) לצו, ניתן ללמוד כי הצו חל רק על מלכ"רים. בכל מקרה, נוכח ניסוחו המעורפל של הצו, אין מקום לפגוע בזכותם של עוסקים על פיו. ד. הראיות. המשיב הגיש תצהיר של מי שערך את השומה, מר עאיק מאזן, התומך בשומה. מטעם המערער הוגשו תצהירו של המערער, של חטיב עלי ויועץ המס מאלק בדר, התומכים בגירסה של המערער ובנימוקים שהובאו להלן. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. עאיק מאזן אומר בחקירתו (ישיבה מיום 14.1.01), כי לא ראה מסמך כתוב במס הכנסה בו נאמר, כי המלאי המתואם לא ניתן להעברה אך מפקחת מס הכנסה אמרה לו זאת בעל פה (עמ' 20). עוד אומר העד, כי עשה ביקורת אצל המערער עקב הודעת קמר"פ שלא קיבלו דו"חות 878 (עמ' 16). הוא ערך ביקורת במשרדי יועץ המס מאלק באדר (ע' 17). כשאמר למר באדר שלא נשלחו דו"חות 878, הגיב מר באדר בכך שהראה לו טפסים שלטענתו נשלחו, אך לא היתה עליהם חותמת "נתקבל" (ע' 17). לדבריו, 90% מיועצי המס היו מודעים לצורך לשלוח את טופסי 878 (עמ' 18). המערער בחקירתו אמר, שהוא לא היה מעורב בהסכם עם מס הכנסה, בו טיפל יועץ המס (עמ' 11). אשר לאמור בטבלה, אומר המערער, כי הוא מוכר סחורה לרשתות שיווק ובהסכמים עמם יש להם זכות להחזיר סחורה ואכן יש הרבה החזרות של סחורה (עמ' 13). לעיתים הוא נאלץ למכור אותה סחורה לאחרים במחיר נמוך יותר וחלק מהסחורה הוא נאלץ להשמיד (עמ' 14). עם זאת, לא יכול היה לסתור את גירסת המשיב, שכל הטענות בדבר החזרות כבר נלקחו בחשבון ע"י המשיב בהשגה, שכן הוא לא טיפל בחשבונות (עמ' 14). עוד העיד, כי עסקו החל לפעול בשנת 94' (עמ' 8), ומיד עם פתיחת החנות החל בעסקים עם עוסקים ברשות הפלשתינאית (עמ' 9). מר חטיב עלי אמר בחקירתו, שהוא עובד במשרד יועץ המס מאלק באדר, משנת 96' (עמ' 1). הוא מכין דו"חות מע"מ עבור לקוחות. הוא לא זוכר שהיו למערער עסקאות עם הרשות הפלשתינאית לפני 1997 (עמ' 2). כשנאמר לו בתחנת עכו שאין ברשותם טפסים של דו"ח 878, הוא לא פנה לתחנת מע"מ בחיפה, שכן הוא מתעסק רק עם עכו (עמ' 3). למערער היו עיסקאות עם עוסקים פלשתינאים ממאי 97' והוא העביר את החשבוניות ליועץ המס מדי חודש בחודשו, אך רק בחודש דצמבר 97' נודע ליועץ המס על החובה להגיש דו"חות 878 (עמ' 4). כשהוא שלח את הטפסים לקמר"פ בדואר רגיל, הוא לא צירף מכתב לוואי (עמ' 5). העד לא יכול היה להסביר, מדוע בטפסי 878 לא מופיע תאריך. לדעתו, מדובר בטעות טכנית ותו-לא, שכן בד"כ הוא מקפיד לרשום תאריך על כל מסמך שיוצא מהמשרד (עמ' 5). מבירור טלפוני שערך עם גב' בשם עירית העובדת בקמר"פ, נמסר לו כי דוח 12/97 של המערער נקלט בקמר"פ ביום 11.8.98, ודו"ח משנת 1998 נקלט ביום 18.5.98 (עמ' 7). בעקבות עדות זו של העד, נתבקש ב"כ המשיב לבדוק את מועדי קליטת הדו"חות 878 בקמר"פ. ואכן, הוגש מכתב מיום 21.1.01 חתום על ידי שמעון אלון, מבקר חשבונות בכיר בקמר"פ, שקבע כדלקמן: "טופסי 878 שמספריהם: 853548, 853549, 853340, 853550, 853339, 853546, 853547 השייכים לעוסק הנדון הגיעו אלינו ביום 16.8.98 וזאת עפ"י חותמת "נתקבל" ע"ג הטפסים. טופס 878 שמספרו 853553 ושייך לעוסק הנדון, הגיע אלינו ביום 18.5.98 וזאת עפ"י חותמת "נתקבל" ע"ג הטופס". עד כאן הראיות. ה. דיון ומסקנות. 1. השאלה הראשונה שיש להכריע בה, היא מהי נפקות ההסכם שנערך מטעם המערער עם מס הכנסה. שאלה זו עלתה לדיון בע"א 215/84 מנהל מע"מ נ. גאסר פד"י מ'(2) 266. גם שם נערכה שומה מוסכמת במס הכנסה והשאלה שעמדה לדיון היתה, האם די באותה שומה כדי לקבוע שומה לפי מיטב השפיטה במע"מ. שם נקבע ברוב דעות (השופט ד. לוין בהסכמת השופט חלימה), כי השומה שנערכה במס הכנסה ושאינה מתיישבת עם דיווחי המערער למע"מ, יכולה לשמש בסיס לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה, באשר ממנה ניתן להסיק שהדו"ח אינו מלא או אינו נכון במובן סעיף 77(א) לפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת נקבע כי אין לקבל את הנתונים שנקבעו בשומת מס הכנסה בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא על המנהל לבדוק בדיקה עצמאית אם החישוב העולה מההסכם עם מס הכנסה - הוא חישוב נכון הראוי להתקבל. לשון אחרת: שומה עפ"י ההסכם במס הכנסה, יכולה לשמש "כלי הרס" לערעור אמינות הדו"חות למע"מ ולהצדקת שומה על פי מיטב השפיטה, אך לא בהכרח יכולה היא לשמש מכשיר שבאמצעותו ניתן להצדיק את השומה לפי מיטב השפיטה לגופה. 2. עם זאת, במקרה הנדון, נראה שיש מקום לאשר את השומה לגופה. המערער לא כפר בנתוני המלאי לשנים 93' ; 94', כפי שהם מופיעים בהסכם עם מס הכנסה ולא מסר נתונים שונים מאלה שנקבעו בהסכם האמור. השאלה היחידה שהעמיד למחלוקת בעניין זה היתה, האם תוספת המלאי עליו הוסכם ניתנה או לא ניתנה להעברה לשנים הבאות. המשיב, הביא גירסה מכלי שני, דהיינו, מדברים שנמסר לו ע"י מפקחת מס הכנסה שערכה את ההסכם. המפקחת עצמה לא הובאה לעדות. לפי תקנה 10א' לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור) התשל"ו - 1976, ניתן לקבל גם עדות שמיעה (והשווה גם ע"ש (חיפה) 93/93 נעימה אחמד נ' מנהל מע"מ, תק-מח 98(2) 818; ודנ"א 9603/01 נעימה אחמד נ' ממונה אזורי מ"ק ומע"מ - חיפה (לא פורסם)). המערער, מצידו, אמר בתצהירו (סעיף 3): "התייחסנו למלאי המוסכם כמלאי מועבר ל95-' ונכלל בתחשיב עלות המכירות ב95-'". המערער עצמו לא היה מעורב בעריכת ההסכם עם מס הכנסה, אלא טיפל בו יועץ המס. כמובן, שגם המערער, כמו המשיב, היה יכול להסתמך על עדות שמיעה על פי אותה תקנה 10א', אבל בהבדל מהאמור בתצהיר עאיק מאזן מטעם המשיב, כי המבקש דיבר במפורש עם מפקחת מס הכנסה שערכה את ההסכם. המערער אינו טוען שעניין הזכות להתייחס למלאי כאל מלאי מועבר נאמר לו על ידי יועץ המס, או שבכלל שאל אותו בנושא זה. אני סבור גם, שלכאורה, הגיון הדברים מחייב שהוראה חריגה בדבר הזכות של הנישום להעביר את תוספת המלאי לשנים הבאות היתה צריכה להאמר במפורש בהסכם ושתיקתו של המערער בנקודה זו פועלת לרעת הנישום. לפיכך, אני קובע, כי בנסיבות המקרה, רשאי היה המשיב לראות בתוספת המלאי תוספת מחזור שעליה יש לשלם מע"מ עסקאות. 3. אשר לטענה המבוססת על סעיף 77(ב) לחוק מע"מ, דהיינו כי בכל הנוגע לשנת 93' רשאי היה המשיב להוציא שומה רק לגבי התקופה מיום 6.12.93 ועד 31.12.93, מתעוררת השאלה, האם רשאי היה המשיב לייחס את כל תוספת המלאי לשנת 93' כפי שנקבעה בהסכם במס הכנסה לדו"ח התקופתי האחרון, או שמא, יש מקום "לפזר" אותה על פני כל שנת המס. לי נראה, שיש מקום שניתן לייחס לדו"ח התקופתי האחרון שהגיש המערער רק את החלק היחסי ובהנחה שמוגשים 6 דו"חות לשנה (תק' 20(ג) לתקנות מע"מ התשל"א - 1976), ניתן יהיה לייחס את תוספת המחזור לשנת 93' רק לחלק השישי מתוך 17,592 ש"ח (קרן) ויש לתקן השומה בהתאם. 4. באשר לחיובים ולזיכויים הנטענים על ידי המערער כאמור בטבלה, נחה דעתי, כי הם כבר הובאו בחשבון בשלב ההשגה ואין מקום להתייחס אליהם פעם נוספת בערעור. 5. אשר לשומת התשומות בנוגע לחשבוניות של עוסקים פלשתינאיים לתקופה 12/97 - 5 בסך 113,983 ש"ח (קרן), יוער, כי על החשיבות המהותית של דו"חות 878 ועל הצורך בהגשתן תוך ששה חודשים מיום הוצאתן על רקע ההסכמים של מדינת ישראל עם הרשות הפלשתינאית, הרחבתי בע"ש (חי') 5474/97 נוימן גלייזר יהודית נ' מנהל מע"מ חיפה, תק-מח 98(2) 3109; ובע"ש 5902/97 מרקוביץ סחר מתכות אל ברזליות בע"מ נ' מע"מ מיסים י"ד6/ ה127-, ואין מקום לחזור על הדברים כאן. אני סבור שיש לקבל את האמור במכתב שמעון אלון, מבקר חשבונות בכיר, מיום 21.1.01, שבו הוא אומר שרוב טופסי 878 נתקבלו בקמר"פ ביום 16.8.98, פרט לטופס אחד שהגיע ביום 18.5.98. לעניין זה אני מפנה לע"ש 5390/99 מחאמיד אחמד מוסטפא נ' ממונה האזורי מכס ומע"מ, הקובע שיש לקבל בדרך כלל את נתוני קמר"פ בדבר מועד קליטת דו"חות 878). יוער, כי צו מס ערך מוסף (דוחות נוספים), התשנ"ו - 1996, פורסם כבר בשנת 96. יועץ המס של המערער היה צריך להתעדכן ולהיות ער לקיומו של צו זה ואי ידיעתו על דבר הצו עד לפרסום (לא רשמי אלא פרטי) בדו-ירחון "מיסים" י"א5/ לקראת סוף שנת 97' אין בה לסייע למערער. אם היה חוסר זמני בטפסים בתחנת עכו בסוף 97' או בתחילת שנת 98', אין דבר זה יכול להוות סיבה לאי הגשת הדו"חות במועד, מה גם שבאזור חיפה והצפון יש תחנות נוספות, פרט לתחנת עכו. לכל זה יש להוסיף דוגמת הטופס מצויה גם בתוספת לצו וניתן היה להדפיס טופס לפי הדוגמא שבתוספת לצו. הפרשנות של המערער לצו, אינה יכולה לעמוד. הצו הוצא לפי הוראות סע' 72 לחוק, המאפשר למנהל לדרוש הגשת דו"חות נוספים. בסעיף 1(ב) לצו נקבע, שגם במקרה של רכישה מעוסק פלשתינאי, יש להגיש דו"ח מיוחד. החובה למלא את הדו"ח, חלה גם על עוסק ולא רק על מלכ"ר (ראה הרישא לס"ק 1(ד) לצו; וכן ע"ש 401/97 קונסטנטין אבו סליח נ' מע"מ מיסים יב5/ 1998 בעמ' ה256-). ההתייחסות בסיפא לס"ק (ד) למלכ"ר בלבד, היא בגדר פליטת קולמוס ופרשנות נאותה של הצו מחייבת ליחס את הסיפא גם לעוסק ולא למלכ"ר בלבד. אין לשעות לטענת המערער, כי לפי ס"ק 1(ד) לצו, היה מקום להגיש או לשלוח את הדו"חות הנוספים לתחנת מע"מ הקרובה ביותר. לו מלכתחילה היה המערער עומד על תנאי זה, חרף התנגדות התחנה לקבל הטפסים ע"י שליחת הדו"חות בדואר רשום לתחנת מע"מ בעכו, היה מקום לראות בכך עמידה בתנאי הצו, אך המערער השלים עם כך שהכתובת היא משרד הקמר"פ באשדוד ולכן היה עליו לשגר את הדו"חות לשם בדואר רשום כנדרש בצו, או לוודא בדרך אחרת, כגון ע"י מסירה אישית, או על ידי שליח שהדו"חות יגיעו לתעודתם. אשר על כן אין מקום להתערב בשומת מס התשומות ככל שהדבר נוגע לחשבוניות לתקופה 5-12/97. 6. אשר להוצאות הטלפון הסלולרי, נראה לי, כי המשיב פעל כדין במסגרת תקנה 18(ב)(2) לתקנות מע"מ, תשל"ו - 1976 ובהוראת פרשנות מע"מ 1/98 מיום 8.6.98. אשר על כן, נדחה הערעור ברובו, פרט לתיקון לגבי שומת העסקאות הנוגעת לתוספת מחזור לשנת 93' כאמור לעיל. בשים לב לאמור, על המערער לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. חוזהמיסיםמס הכנסה