מחילת חוב - הקדמה מס הכנסה כשמו כן. הוא מוטל על "ההכנסה". "הכנסה" משמעותה "הכנסה ממקור" (סעיף 2 לפקודת מס הכנסה). על פי הגדרה זו, שני יסודות ל"הכנסה". היסוד האחד: 'הכנסה'. נראה כי המשמעות של יסוד זה היא תוספת לעושר, או התעשרות, שהרי לא תיתכן "הכנסה", בלי שתהיה תוספת לעושר. הפסיקה הוסיפה ודרשה כי תוספת לעושר זו תמומש כתנאי למיסויה. היסוד השני: 'מקור'. המקור הוא מעין עץ אשר יש לו פוטנציאל להניב פירות באופן חוזר ונשנה, והפסיקה העמיקה בהגדרתו של המקור במקרים שונים. על פי התפיסה הבסיסית של הפקודה, "הכנסה" משמעותה התעשרות ממומשת ממקור. מחילת חובות כהכנסה אחת ההרחבות של המושג "הכנסה", מעוגנת בסעיף 3 לפקודה. עניינה של הוראה זו הוא "הכנסות אחרות". וכך, בין היתר, מורה סעיף 3(ב) לפקודה: "3. (ב) (3) (א) אדם שבשנת מס פלונית נמחל או שומט לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מסכומים שקיבל לצורך ייצור הכנסתו מעסק או ממשלח יד,...יראו את החוב כהכנסה בשנה שבה נמחל או שומט ..., ואותו אדם יהיה חייב עליהם במס בשיעור שלא יעלה על 50%. (5) לעניין סעיף קטן זה, מי שנמחל לו חוב - לרבות מי שנהג בחוב כאילו נמחל לו או מי ששומט חובו". נמצא, כי סעיף 3(ב)(3) קובע כי במצב בו נמחל לנישום חוב הנובע מסכומים שקיבל לצורך ייצור הכנסה מעסק או משלח יד, יראו את החוב כהכנסה שלו בשנה שבה נמחל. זאת, ללא קיומו של מקור במובן סעיף 2 לפקודה, ובלבד, שמדובר בחוב הנובע מסכומים שקיבל לצורך ייצור הכנסתו מעסק או ממשלח יד. אך מובן כי אם מתקיים מקור למחילה, הרי שההכנסה מהמחילה היא הכנסה על פי סעיף 2 לפקודה ולא על פי סעיף 3(ב) לפקודה. כך, למשל, עובד שנמחל לו חוב על ידי מעבידו בגלל עבודתו, מפיק הכנסת עבודה על פי סעיף 2(2) לפקודה בגובה מחילת החוב. אולם, במקרה שבפנינו אין חולק כי אין "מקור" למחילה, והיא נשלטת על ידי הוראות סעיף 3(ב)(3) לפקודה. על פי סעיף 3(ב)(3) לפקודה, מחילה יכולה להיות מחילה מפורשת. כלומר, אקט חוזי דו צדדי שבו מביע הנושה בצורה מפורשת את רצונו למחול על החוב של החייב. אך, סעיף 3(ב)(5) לפקודה מוסיף כי מחילה יכולה להיות מוסקת מן הנסיבות. בהיעדר מחילה מפורשת, הרי שמחילה במובנו של סעיף 3(ב)(5) לפקודה מוסקת מן הנסיבות והתנהגות הצדדים, כאשר אלה מלמדים כי החוב איננו רובץ על החייב עוד. אין לבחון אך את התנהגותו של החייב. נדרשת בחינת התנהגותם של שני הצדדים והתייחסות שניהם אל החוב. נדרש, אפוא, שילוב רצונות, הבא ללמד כי שני הצדדים לחוב זנחו את הסיכוי ואת הרצון לפורעו. על מנת לקבוע זאת, יש לבחון, בין היתר, כיצד התייחסו הצדדים אל החוב ומהם האמצעים והמעשים שננקטו לפרעונו או לצורך ויתור עליו. לעיתים, קיימים ביטויים חזקים, אם כי לא בלעדיים, המעידים על מחילה משתמעת, מבלי שזו זכתה לעיגון פורמלי. כך הוא המצב, למשל, כאשר בעל החוב מדווח על החוב כחוב אבוד. בדומה, ניתן ללמוד על מחילה בחלוף תקופת ההתיישנות לתביעת החוב. בית המשפט ציין בפסיקתו כי ניתן ללמוד על "מחילה" מהאינסולבנטיות של החייב ושל הנושה. אינסולבנטיות היא אינדיקציה, בין יתר האינדיקציות, שעשויה ללמד על מחילת חוב במובן סעיף 3(ב) לפקודה. שכן, אינסולבנטיות היא מצב של חדלות פירעון שבו מתקשה החייב לעמוד בהתחייבויותיו, ובהינתן קשיים אלה, יכול הדבר להוביל לאי פרעון בפועל ולהתקדמות לקראת מחילה של החוב על ידי הנושה משהוא נואש מפרעון החוב לאור הקשיים הנגזרים מהאינסולבנטיות. אינסולבנטיות היא נסיבה רלבנטית לקיומה או העדרה של מחילת חוב, ויש לשקול אותה בכובד ראש. אך, יש גם להתחשב באופיה כמצב נזיל, גמיש ומשתנה, ושיש מרווח רחב של מצבי חדלות פירעון השונים בעוצמתם ובהשלכתם על עתיד החברה, ולכן, יש לשקול כל מצב חדלות פירעון לגופו, ולראות את השלכותיו על חוב כזה או אחר של החברה, אם הוא נמחל או לא. ככל שחדלות הפירעון היא קשה יותר ועמוקה יותר, הרי שהקשיים בגביית החוב מתעצמים, ואפשרות המחילה מצד הנושה קרובה יותר, משאין טעם בהשקעת מאמצים ועלויות לגביית חוב שסיכויי גבייתו קלושים. מובן כי בין הנסיבות הנבחנות, ניתן למנות גם הליכי גבייה שנקט או נוקט הנושה כנגד חייב חדל פרעון במסגרת הליכי פירוק, ככל שאלה מתקיימים. אכן, בדיקה נסיבתית כזו, ממקרה למקרה, נראית מתבקשת וטבעית בעניין כגון דא. מובן, כי הנסיבות יכולות ללמד גם על מחילה חלקית של החוב. מיסיםמחילת חובחוב