##תביעת נזיקין נגד המדינה:## עוולת הרשלנות בהקשר למדינה- אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי אזרחיה הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952 (להלן - "חוק הנזיקים האזרחיים"). סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור להלן בחוק זה". סעיף 3 לחוק זה, משרטט את גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה ולפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה." משכך, אין חולק כי המדינה עשויה לחוב בנזיקין בגין מעשים או מחדלים של המשטרה: הן מכוח ביצוע רשלני של חובותיה של האחרונה והן בשל אי ביצוע של חובותיה במחדל רשלני. סעיף זה מקנה חסינות למדינה בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אך משאיר אחריות על המדינה "על רשלנות שבמעשה". וראה ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל; וכן ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס). כפועל יוצא, נפתחה הדרך להטלת אחריות על המדינה, הן אחריות ישירה - באמצעות האורגן שלה - והן אחריות שילוחית (ור' אצל פרופ' תמר גדרון "אחריות המדינה גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק שנגרם ברשלנות - מדרון חלקלק?" הפרקליט נא 10 (תשע"א). ##מה אומר החוק ?## סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". תכליתו של סעיף זה היא להוציא מגדר תחולת דיני הנזיקין פעולות מלחמתיות אשר עימן הם לא נועדו להתמודד ואף אין להם את הכלים הדרושים לשם כך (ראו: בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון (בפסקה 33); אסף יעקב "חסינות תחת אש" משפטים לג(1) 107, 135-126 (תשס"ג)). בטרם התקבל תיקון מס' 4 לא כלל החוק הגדרה למושג "פעולה מלחמתית" וזו התפתחה בפסיקתו של בית משפט זה. כך, בפסק הדין המרכזי בעניין זה, ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002) נקבע כי: "במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה ונצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה" (שם, בעמוד 9). תיקון מס' 4 הוסיף לחוק הגדרה למונח "פעולה מלחמתית" אך אין היא רלבנטית למקרה שבפנינו כיוון שהתיקון התקבל לאחר אירוע הירי (ראו למשל רע"א 10482/07 עלאונה נ' משרד הבטחון (בפסקה 8)). ובלאו הכי, מסקנתי לפיה לא מדובר בפעולה מלחמתית לא תשתנה אף אם אבחן את נסיבות המקרה בהתאם להגדרה המרחיבה שהוספה בתיקון. מידי יום המדינה מפעילה סמכויות שונות ומבצעת פעולות שונות לטובת כלל אזרחיה. בין היתר מבצעת המדינה פעולות שנועדו לשמור על הביטחון ועל הסדר בשטחי יהודה ושומרון. יש ופעולות המדינה באזורי יהודה ושומרון באות בגדר ההגדרה של "פעולה מלחמתית", כמשמעות הדבר בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, ויש שהן "פעולות שיטור". ככל שמדובר בנזק שנגרם כתוצאה מ"פעולה מלחמתית", אין המדינה נושאת באחריות לפצות את הנפגע. האירוע שאירע במקרה הנדון בתביעה שלפני, לא אירע תוך כדי פעולה מלחמתית. את נסיעת השיירה הצבאית יש לראות כפעולת שיטור שלטונית שנעשתה באותה עת. הפעילות השלטונית שנעשתה נועדה לשרת את כל אזרחי המדינה, ובעטייה נגרם, בשוגג, מותה של אזרחית המדינה. קשה להלום שהנפגעת לבדה היא שתישא בתוצאות הקשות ביותר של האירוע. מקום בו אדם קיפח את חייו כתוצאה מפעולת המדינה, שנעשתה לטובת כלל הציבור, ראוי הוא שכלל הציבור, קרי - המדינה, ישא בנזק, אפילו לא ניתן לומר שהפעולה הייתה רשלנית. לעניין זה אפנה למאמרו של פרופ' ישראל גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור (חלק שני), משפט וממשל ב' 55, תשנ"ה, בעמוד 86: "אין ספק כי קיימים מצבים, שבהם אי פיצוי הנפגעים מפעילות שנועדה לטובת הכלל הוא לא צודק בעליל. אזרח שמכוניתו נפגעה במהלך מרדף משטרתי, בעל חנות שחלונותיה נופצו במהלך פיזור הפגנה או אדם שלקה במחלה עקב חיסון המוני אינם צריכים לשאת בעצמם בנזקים אלה. הקושי הוא בתחימת גבולותיה של אחריות זו ובקביעת המסגרת והשיטה לפיצוי." עוד אפנה למאמרה של פרופ' דפנה ברק ארז, עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד, משפט וממשל ט' 103, תשס"ו, בעמ' 117: "כחריג יש מקום להכיר באפשרות של תביעה נגד הרשויות גם במקרה שבו התנהגותן הייתה ראויה - כאשר פעילות רצויה, כשלעצמה, הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים או פרטים מסוימים. בנסיבות כאלה המטרה העומדת ביסוד האחריות אינה הרתעה של הרשות והכוונתה לאורח פעולה שונה בעתיד, כי אם הימנעות מחלוקה לא שיוויונית של הנטלים החברתיים." כמו כן אפנה למאמרו של פרופ' יואב דותן, עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא אשם, משפט וממשל ב' 97, תשנ"ד, בעמ' 106, שם סקר המחבר המלומד את התפתחות הדין הצרפתי בנושא תשלום פיצויים מנהליים: "... החובה, לתשלום פיצויים (במישור החוזי וגם במישור הנזיקי) פותחה הן לגבי מצבים שבהם יש אשם בהתנהגות המינהלית (קרי, היא מהווה הפרה של החוזה עם המתקשר הפרטי, או שהיא כרוכה ברשלנות, בהפרת חובה שבדין וכיוצא באלה במישור הנזיקי), אך גם לגבי מצבים מסוימים, שבהם התנהגות המינהל לא הייתה כרוכה באשם (היינו, בהשתחררות חוקית מחוזה, או בפעולה שאינה מהווה הפרה של דין כלשהו, אך בכל זאת גרמה נזק לתובע). במישור הנזיקין המנהליים פותחה ההכרה בחובת הרשות לשלם פיצויים ללא אשם, בין השאר, מכוח עקרון השוויון. תפיסה זו גורסת כי כאשר הפעולה המנהלית, הנעשית לטובת הכלל, גורמת לפגיעה בפרט, נזקו של הפרט צריך להתחלק, מכוח עקרון השוויון, בין כלל האזרחים, וזאת על ידי מתן פיצוי לפרט מקופת הציבור. בשל תפיסה זו הוכרה למשל, זכותם לפיצויים של מי שנפגעו פגיעה כלכלית עקב עבודות ציבוריות שבוצעו בשכנות למקום מגוריהם או עסקם, או בשל פעולה מנהלית (כגון שינוי בסדרי התנועה) שפגעה במקור הכנסתם." ##הפסיקה בנושא תביעה נגד המדינה:## הפסיקה בישראל נתנה דעתה, במספר מצומצם של מקרים לאפשרות של חיוב המדינה בתשלום פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם בפעולה שלטונית שנעשתה לטובת הכלל. בבג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, פ"ד נ"ב(3) 454 (1998) נדון מקרה של אדם אשר קיבל אישור עקרוני מהמשטרה לקיים מסיבה לרגל יום העצמאות. יום לפני האירוע, ולאחר שהעותר כבר הוציא סכומי כסף שונים לארגון המסיבה, חזרה בה המשטרה ממתן האישור, משום החשש שאנשים ינצלו את האירוע למסחר בסמים מסוכנים. באותו עניין לא פסל בית המשפט העליון את זכות העותר לסעד כספי. אולם, שאלת הפיצוי לא נדונה, משום שהצדדים לא טענו טענותיהם בעניין זה, ובית המשפט העליון קבע, שהעניין ידון בפני בית המשפט המוסמך, תוך שמירת כל טענות העותר לעניין הפיצוי. בע"א 6269/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (1) 16 (2004), טען הקיבוץ, כי פעולות הצבא ב"דרך טשטוש" שנסללה ליד מטע התפוחים של הקיבוץ, מעלות ענני אבק הגורמים נזק ליבול תפוחים. בפסק הדין קבע בית המשפט (מפי כב' הנשיא ברק בעמ' 23): "הטרידה אותנו השאלה אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המשיבה גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מינהלית (ראו: בג"צ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, בעמ' 99; בג"צ 2665/98 נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, בעמ' 461-460 והאסמכתאות שם; ע"א 9185/03 טננבוים נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, בעמ' 366-364; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות). פעילותה החיונית של המשיבה שכלל הציבור נהנה ממנה יוצרת - כתוצר לוואי שלה - נטל. האם על הנטל ליפול במלואו על שכמו של המערער? שאלה זו זכתה להתייחסות מקיפה, בין היתר, במשפט הגרמני המכיר בנסיבות דומות בעוולה חוקתית של מעין הפקעה (enteignungsgleicher Eingriff) ובעוולה חוקתית של הטלת נטל עודף על הפרט לטובת הציבור (Aufopferung) (ראו M.P. Singh Germen Administrative Law in Common Law Perspective, at pp. 260-266). סוגיה זו הוכרה גם במשפט הצרפתי במסגרתן של עוולות מנהליות המטילות אחריות על רשות מנהלית היוצרת בפעילותה סיכון שמתפזר באופן לא שוויוני בין אזרחיה (ראו: L.N. Brown, J.S. Bell French Administrative Law , at pp. 185-191; R. Errera “The Scope and Meaning of No-fault Liability in French Administrative Law” ; D. Fairgrieve State Liability in Tort , at pp. 71-72)." ואולם, כיוון שבאותו מקרה המערער לא ביסס עתירתו לסעד המבוסס על המשפט המנהלי או החוקתי, לא נשמעו טענות הצדדים בעניין זה, ועל כן נמנע בית המשפט העליון מלפסוק בעניין. בעניין שנדון בע"א (חי') 1933/05 העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (2007) קבע כב' השופט י' עמית: "אכן, מצינו בפסיקה הרהורים בדבר הטלת אחריות בנזיקין על הרשות גם ללא אשם - בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, פ"ד נב (2) 454 (1998); ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16 (2004). אך הטלת אחריות ללא אשם תיעשה, אם בכלל, בנסיבות חריגות שאיני רואה להידרש להן במסגרת זו." נראה הדבר, שלדעת הכול, פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם מפעולה שביצעה המדינה לטובת הכלל, הם דבר חריג. טבעם של חריגים, שיש לפרשם בצמצום. ככל שהדברים נוגעים למקרה שלפני, יש מקום להפעיל דוקטרינה זאת על רקע העובדה שקופחו חייה של אזרחית המדינה בעקבות הפעלת כלי נשק, דבר אשר טמון בו סיכון מובנה וממשי. כאמור לעיל, גם אם אניח את ההנחה הנוחה למדינה בנוגע לאופן בו פעלו החיילים, הרי שבסופו של דבר ברור, גם אם בדיעבד, שהמכונית לא סיכנה את החיילים, ולנוסעיה, לרבות המנוחה ששילמה את מחיר התקרית בחייה, לא היו כל כוונות זדון. כוונותיה של המנוחה הסתכמו בכך, שביקשה לנסוע ביחד עם אמה ואחותה לבקר אחות אחרת, המתגוררת מעבר לקו הירוק. כמובא לעיל, שיקולי צדק וחלוקת הנטל החברתי בצורה שוויונית, מצדיקים שהמדינה, שחייל הפעיל כלי נשק, תישא בתשלום הפיצויים בגין הנזק שנגרם. תביעות נגד המדינהנזיקין