סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." בית המשפט ציין בפסיקתו כי השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. כיצד מתבצע התהליך הפרשני הנדרש על מנת להשיב לשאלה זו? בפסיקת בית המשפט העליון נקבעה דרך פעולה דו שלבית. "בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. עוד נפסק, כי במסגרת שלב זה יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטאפורי לכן, יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. זאת ועוד. הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו. חופש הביטוי באינטרנט : פסק דין מרכזי הדן בחופש הביטוי באינטרנט הוא פסק הדין שניתן ברע"א 447/07, רמי מור נגד ברק אי. טי. סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ. פסק הדין דן באופן ספציפי בשאלה אם ניתן לחייב ספק אינטרנט בגילוי כתובת אי. פי של מחשב שממנו נשלחו תגוביות - "טוקבקים". במסגרת זו נדונה גם השאלה אם קיימת לנפגע עילת תביעה של לשון הרע נגד משתמש אינטרנט בגין פרסומים שפירסם באינטרנט. כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין שדעתו היא דעת הרוב בפסק הדין קבע כדלקמן: "האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו, ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, היחשפות לו, תקשורת בין בני אדם והתבטאות חופשית. כך, למשל, ניתן בהחלט לומר כי חופש הביטוי של עידן האינטרנט אינו כחופש הביטוי של העידן הקדם - אינטרנטי (כפי שיש בסופרים את מניין השנים תוך הבחנה בין התקופה ה"קדם גוגל" (BG) לבין התקופה שלאחר גוגל (AG)). חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר. אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, היתה שמורה בפועל למתי מעט, ובעיקר לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שהיו בעלי גישה עליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל . האינטרנט הוא 'כיכר העיר' החדשה שהכל שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הוירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. זהו איפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של 'העכבר' מובילה את הכותב לקצווי הארץ. הציבור אינו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים... כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור 'עיתון' משלו ולתת בבלוג דברו". (פיסקה 14 לפסק הדין) ובהמשך: "הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הוירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט..., לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם 'בשינויים המתחייבים' מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ 'נבלע בהמון'; והנגישות של הנפגע עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות (פיסקה 18 לפסק הדין). דברים דומים נאמרו גם על ידי כב' השופט א. רובינשטיין, המצוי אמנם בדעת מיעוט, אולם בסוגיה שבפני עמדתו אינה שונה מעמדת שופטי דעת הרוב. במסגרת הדיון בבחינת קיומה של עילת תביעה בגין לשון הרע כתב כב' השופט רובינשטיין כך: "... הוא הדין בתביעות קטנוניות שיש לראות בהן 'זוטי דברים'. עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן 'העוולתי' הוא בהתאם". הדברים נכתבו בנוגע ל"תגוביות", "טוקבקים", אך הם יפים גם לגבי פרסומים אחרים באינטרנט. הגנת אמת הפרסום : סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחתה של ההגנה: א. אמיתות תוכן הפרסום. ב. קיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת יסודות ההגנה מוטל על הנתבע (רע"א 9575/06 עו"ד גיל נגד עו"ד פרזנטי, (21.11.2006)). ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפניו. לשון הרע אשם תורם : חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 מקים עוולה נזיקית, הכפופה לדין הנזיקין הכללי (ס' 7 לחוק איסור לשון הרע). בתוך כך, חלות על העוולה ההלכות שענינן בירור אשמו התורם של התובע, ומידת תרומתו להיווצרות נזקו (ס' 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ור', למשל: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, מיום 4.8.2008 בס' 66 לפסה"ד). שאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה