פסק דין 1. 1. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") ניהלה בתקופה הרלוונטית, החל משנת 1994, עמותה בשם "מגן לחתול", שמטרותיה: "פעילות ציבורית ופרטית למען חתולים" (סעיף 8 לסיכומי התובעים). סייעו לה בפעילותה זו בעלה, התובע מס' 2, ואחי בעלה, התובע מס' 3. במרץ 1997 פורסמו במקומון של תל-אביב "העיר" ובשני מקומונים אחרים, כתבות שהציגו את פועלם של התובעים והתובעת בראשם, באור שלילי. כפי שעולה מתוכנן, תוארו התובעים כמי שהוציאו להורג, או המיתו, מספר רב של חתולים, ע"י הזרקת חומר מרדים לגופם. כותרת הכתבה בעיתון "העיר" תארה את התובעת כ"מלאך המוות". בשני מקומונים אחרים, "צומת השרון" ו"כלבו", הופיעה הכותרת: "מחסלת החתולים" בראש הכתבות שתארו את פעולת התובעים. הכתבות עוטרו במספר כותרות משנה, אליהן אתייחס בהמשך. הכתבות והכותרות שהתנוססו בראשן, הניעו את התובעים לתבוע מהאחראים להן ומעוד מספר מעורבים, כפי שיפורט בהמשך, פיצוים בסך של 1,5 מליון ₪, בגין הוצאת לשון הרע כלפיהם ופגיעה קשה בשמם הטוב, בפרטיותם ובמעמדם המקצועי והאישי בעיני הציבור, שנחשף לכתבות ועיין בהן. עד כדי כך קשה היתה הפגיעה, לטענתם, עד כי התובעת ובעלה נאלצו לעזוב את דירת מגוריהם בתל-אביב, בשל האיומים על חייהם והעלבונות שספגו מהסובבים אותם. 2. 2. את תביעתם מפנים התובעים כלפי המוציא לאור של המקומונים שפירסמו את הכתבות (נתבעת 1), נגד העיתונאית שכתבה אותן (נתבעת 2) ונגד העורך (נתבע 3). לרשימת הנתבעים צרפו התובעים עוד מספר מעורבים, 16 נתבעים בסך הכל. במהלך ההתדיינות נמחקו חלק מהם לבקשת התובעים, או בהסכמתם. כך ענת ליטני וכך עופר לוי, יניר אלפיה, יוסף אשד, מוטי נפתלי, יואב מדינה, יעקב מורד וחברת שי בטחון בע"מ. את התביעה נגד יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הנתבעת 1, דחה על הסף כב' השופט ע. דוויק ז"ל, אשר בפניו החלה להתברר התובענה. נותרה לדיון והכרעה תביעת התובעים נגד הנתבעים 1, 2 ו-3 וכן נגד הנתבע 8 - אברהם קוזי, שעסק בחילוץ חתולים במצוקה וצוטט בכתבה, כמי שאמר לכתבת דברים שפגעו בתובעים או מי מהם. כן עומדות עדיין לבירור התביעות נגד ד"ר סמדר טל, וטרינרית (נתבעת 9) בגין דברים שפורסמו בשמה במסגרת הכתבה ואסתר אלטמן (נתבעת 11) לה מייחסים התובעים הגשת התלונה נגדם במשטרה. כן תלויה עדיין ועומדת התביעה נגד ריבה מאיר (נתבעת 10) שדבריה, כפי שצוטטו בכתבה פגעו אף הם בתובעים, לטענתם. הנתבעת 2, איריס עודד הכתבת, והנתבעת 11 אסתר אלטמן, המשמשת כיו"ר עמותה בשם "תנו לחיות לחיות" הגישו, במסגרת כתב הגנתן, תביעה שכנגד נגד התובעת, בעילה דומה, שעניינה הוצאת לשון הרע בגין דברים שהיא אמרה או פירסמה בכתבה ביום 24.3.98. 3. 3. טוענים התובעים כי הכתבה שפורסמה בעיתון "העיר" והכתבות הדומות בעיתונים "צומת השרון" ו"כלבו", ובעיקר הכותרות וכותרות המשנה בראשן, שנרשמו באותיות גדולות, ליד או בצמוד לתמונת התובעת, יש בהן משום לשון הרע כלפיהם. פרסום הכתבות (ראה ת/1, ת/2 ות/3) וקודם לכן ביקור כתבי וצלמי טלויזיה מהערוץ השני בביתה של התובעת, יחד עם שוטרים שעצרו אותה לזמן מה, נעשה ואורגן, לטענת התובעים, ביוזמת "מתחריהם בפינוי חתולים ובראשם עמותת תנו לחיות לחיות", אשר ביקשו לפגוע בפעילותם על רקע ה"אהדה והתמיכה שהם קיבלו בפעילותם למען חתולים ורווחת אזרחי ישראל". יש בפירסום כתבות שקריות אלה "שכותרתן, לשונן, ניסוחן ותוכנן מהווה משום הוצאת דיבתה של התובעת והתובעים רעה", משום עוולה לפי חוק איסור לשון הרע ו/או פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואף משום הפרה של חוק הגנת הפרטיות 1981 וחוק יסוד: "כבוד האדם וחרותו" (ראה סעיפים 34 ו-35 לכתב התביעה המתוקן). כך לטענת התובעים, אשר נפגעו במיוחד מכותרות הכתבות שפורסמו בהבלטה רבה בעמודים הראשונים של המקומונים, ובמיוחד מהכותרת "מלאך המוות" שעיטרה את הכתבה במקומון העיר. כינוי זה הציג את התובעים ואת התובעת בפרט באופן "שקרי וכוזב" כ"פושעים המסוכנים לאנושות והפועלים באכזריות עם יצורים חיים". מוסיפים התובעים וטוענים כי: "הצגתה בכותרת העיתון כמלאך המוות, ההשוואה שעשו הנתבעים 1-3 בינה לבין ד"ר מנגלה הנורא (כינוי שיוחס לו לטענתם - נ.י.) מהווה גם המעטה של מימדי השואה... ולכן עוולה של הוצאת דיבה מהחמורות ביותר". (ראה סעיפים 35-37 לכתב התביעה המתוקן). אף כותרות המשנה שעיטרו את הכתבות פגעו בתובעים, לטענתם, ויש בהן משום לשון הרע כלפיהם, כמו גם וכאמור, תוכן הכתבות עצמן. 4. הנתבעים, ובמיוחד אלה שהיו אחראים לפרסום הכתבות, היינו הנתבעים 1, 2 ו-3, דוחים טענות התובעים ותביעותיהם. לטענתם הנסיבות והעובדות שפורטו בכתבות הוכחו. התובעים אכן המיתו חתולים רבים שלא כדין וללא שהיה ברשותם אישור חוקי לכך, תוך שהם גובים כסף עבור לכידתם ותוך שהם מציגים עצמם כמי שמטפלים בחתולים ודואגים להעניק להם "בית חם". בנסיבות אלה ולאור הענין הציבורי הרב שהיה בפרסום הכתבות עומדת להם, לטענתם, הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לחילופין, טוענים הנתבעים כי עומדת להם טענת הגנת תום הלב לפי סעיף 15 וסעיף 16 א' לחוק, לאור הנסיבות שהוכחו, אשר יש בהן כדי להצביע על תום הלב שבפרסום. הם האמינו, ועדיין מאמינים, באמיתות הפרסום והם דאגו לבדוק מהימנותו בטרם פרסום הכתבות. משכך מוטלת עליהם כעיתונאים ומוציאים לאור של כלי תקשורת, חובה ציבורית לדווח לקוראיהם על מעשי התובעים כפי שתוארו בכתבה (סעיף 15(2) לחוק). יש בכתבה אף משום הבעת דעה על התנהגות התובעים בתפקידם כאוספי חתולים - תפקיד אותו ביצעו בשרות הציבור. אף מטעם זה עומדת להם הגנת תום הלב (סעיף 15 (4) לחוק). הנתבעים אף דוחים את טענות התובעים באשר לנזק שנגרם להם, כביכול, כתוצאה מפרסום הכתבות. לטענתם, עיקר הנזק שנגרם, אם נגרם, בא כתוצאה מפרסום כתבה מצולמת בערוץ השני של הטלויזיה אודות הפרשה, אשר בה תוארו מעשי או מעללי התובעים ובמיוחד אלה של התובעת. כתבה זו, ששודרה לפני פרסום הכתבות ואשר צפו בה צופים רבים ביותר, עשרת מונים ממספר הקוראים את הכתבות, היא שגרמה לתובעים את הנזקים בגינם הם תובעים פיצוי, ולאו דווקא הכתבות שפורסמו במקומונים ואשר היקף תפוצתם מצומצם, ביחס לתפוצת הכתבה שפורסמה בערוץ טלויזיה מרכזי ומוביל. לציין כי תביעה בגין הוצאת לשון הרע לא הוגשה כלל ע"י התובעים כנגד הערוץ השני של הטלויזיה בעקבות שידור הכתבה. הנתבעים האחרים, שאף נגדם ניהלו התובעים את תביעתם, טוענים טענות הגנה נוספות וספציפיות להם. 5. העדויות והראיות שהוצגו במהלך ההתדיינות ואשר לא נסתרו על ידי התובעים, מצביעות בבירור כי התובעים אכן עסקו באיסוף חתולי רחוב, על פי פניות שהגיעו אליהם מדיירי בתים, או מתושבים אחרים והמיתו אותם בניגוד להבטחות שנתנו למזמיניהם, לפיהן הם ידאגו ל"בית חם" לחתולים שאספו ולטיפול בהם. לאחר המתתם באמצעות הזרקת חומרים מרדימים ו/או רעילים, נראו הם משליכים אותם בפחי זבל ציבוריים גדולים, במקומות שונים ומזדמנים. התובעת, אשר כינתה במהלך המשפט ואף לפני כן, את המתת החתולים כ"הרדמתם", סיפרה בתחילה לחוקריה במשטרה, אשר התערבו בנעשה בשלב חשיפת הפרשה (התערבות שהביאה להגשת כתב אישום נגדה שנמחק בשלב מאוחר יותר) ולאחרים שהיו מעורבים בחשיפת הפרשה, כי היא "מרדימה", היינו ממיתה, חתולים חולים או פצועים בלבד ולאחר שוטרינר בדק אותם. בשלב מאוחר יותר הודתה, כי היא ושאר התובעים ממיתים חתולים בריאים אותם אספו משוטטים ברחובות ובחצרות הבתים, ללא שביקשה או קיבלה אישור של וטרינר. כך משום, שלדעתם, אין מקומם ברחוב אלא ב"בית חם". משלא נמצא להם כזה, הם דאגו להמיתם על מנת לשים קץ לסבלם. ראה לדוגמא דו"ח מעקב אחרי פעילות התובעים שנעשה כשבועיים לפני פרסום הכתבה (נ/29), כתבה שפורסמה בשבועון 7 ימים ב-20.6.97, בה מצוטטים דברים ו"הודאות" מפורשות של התובעת בענין זה (נ/15) ותמליל מקטע של שיחה מוקלטת עם התובעת אשר במהלכה מאשרת התובעת, למעשה, כי היא ממיתה חתולים בריאים (נ/31). כן ראה דוחות של בדיקות פתולוגיות שנעשו לפגרי החתולים המומתים ע"י המכון הוטרינרי של משרד החקלאות בבית דגן, המעידים על מצבם הבריאותי ו/או הגופני התקין, פחות או יותר, של החתולים, אשר לא הצדיק את המתתם בשום פנים ואופן (נ/30). 6. הנסיבות והעובדות שהוכחו, ואשר בחלק מהן הודו התובעים, הן במהלך עדותם בבית המשפט והן לפני כן, כאמור לעיל, מאמתות לחלוטין את תוכנן של הכתבות שפורסמו ומצביעות על האמת הכוללת העולה והמשתקפת מהן. עיון בכתבות ובתאורים המופיעים בהן, אינו מגלה פרטים מהותיים שקריים, שאינם משקפים את האמת, או את המציאות בכללותה, כפי שהתרחשה. אף אם ניתן לדלות מהאמור בכתבה, פרט כלשהו, או עובדה כזו או אחרת, שאמיתותם לא הוכחה (ואינני סבור כך), הרי שאין בהם, בהיותם טפלים לעיקר, כדי לשלול את הגנת הנתבעים שהתבססה על הוראת סעיף 14 לחוק בדבר אמת בפרסום ואשר קובעת בסיפא שלה כי ..."הגנה זו לא תישלל בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". אני קובע, איפוא, כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי תכנן של הכתבות שפירסמו אמת. משלא יכול להתעורר ספק באשר לענין הציבורי שיש בפרסום הכתבות, עומדת להם, בנסיבות אלה, ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, 1965. כך לגבי תוכן הכתבות וכך לגבי תוכנן ומשמעותן של כותרות המשנה שעיטרו אותן. מהעדויות שנשמעו והמסמכים שהוצגו, ניתן לקבוע כי הוכחה אמיתות תוכנן של כותרות משנה אלה. כך כותרת המשנה: "הבדיקה הפתלוגית הוכיחה כי החתולים היו בריאים". כך הכותרת "לבעליהם היא מבטיחה בית חם". כך זו הקובעת: "בלו גובה 200 שקל לשעת איסוף אבל אפשר גם לגמור פר חתול" וכך כותרות משנה אחרות שעיטרו את שלושת הכתבות ואשר תוכנן שיקף את המציאות כפי שהתרחשה, נצפתה, נחקרה ואומתה, ע"י הכתבת (נתבעת 2) וע"י החוקרים מטעם הנתבעים, עוד לפני פרסום הכתבות. 7. "מחסלת החתולים" הגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 הנ"ל, הוכחה אף לגבי הכותרת הראשית "מחסלת החתולים", אשר עיטרה את הכתבות שפורסמו במקומונים "כל-בו" ו"צומת השרון" ופורסמה לצד תצלומה של התובעת. המתת החתולים הבריאים, שלא מטעמי "חסד" הוכחה, כאמור, והתובעת הודתה בכך. היא נימקה, אמנם, המתות אלה בטעמי "אידיאולוגיה", טעמים שלטעמי ועל פי השקפתי, מעוותים לחלוטין, אך עדיין מדובר בהמתה שיטתית ומודעת של חתולים בריאים, שביצעו התובעים והנתבעת בראשם. מעשים מעין אלה, אשר אמיתותם הוכחה אף מפי התובעת עצמה, ניתן לתאר כהמתת חתולים ואת התובעת כממיתת חתולים או "מחסלת חתולים", אף בכותרות שעיטרו כתבות, שתוכנן תאר בהרחבה את מעשיה ופעילותה. עדיין משקפות הן - הכותרות - את האמת שהוכחה כאמור לעיל. בין אם תוארה התובעת כממיתת חתולים ובין אם כ"מחסלת חתולים", כותרת מעין זו משקפת את האמת. על כן, אף אם פוגעת היא בתובעת ובשמה הטוב, לא ניתן לבסס עליה עילת תובענה בגין הוצאת לשון הרע, שכן עומדת לנתבעים 1, 2 ו-3 הגנת האמת בפרסום, כאמור לעיל. 8. "מלאך המוות" האם בכותרת זו, שעיטרה את הכתבה בעיתון "העיר", והתנוססה באותיות גדולות ובולטות מעל תמונת התובעת (ראה ת/1), יש משום לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנ"ל. טוענים התובעים, בסיכומיהם, כי כמלאך המוות כונה הצורר ד"ר יוסף מנגלה מאושוויץ, הידוע לשמצה, כמו גם רוצחים ידועי שם אחרים שביצעו מעשי רצח נתעבים ומחרידים במיוחד. אין כל הצדקה, לטענתם, לייחס ביטוי זה אף לתובעת, המעמיד אותה "בשורה אחת עם מלאכי המוות המתוארים לעיל ואחרים כמותם". השוואה זו, ממשיך וטוען ב"כ התובעים בסיכומיו, מהווה "פגיעה חמורה בלתי סבירה בוטה וקיצונית בשמה הטוב של התובעת" (עמ' 3 לסיכומי התובעים). אכן כן. מדובר בביטוי בוטה וחריף במיוחד. אלא שאין בו, לדעתי, כדי לעורר אסוציאציות או ליצור קונוטציה למעשי הרצח הזוועתיים שבוצעו בתקופת השואה, או לד"ר מנגלה, הרופא הידוע לשמצה מאשוויץ. בימינו, אך אצל מעטים מקרב הציבור הרחב יעורר ביטוי זה אסוציאציות להשמדת המיליונים בתקופת השואה, או קונוטציה לניסויים הרפואיים שערך ד"ר מנגלה ואשר במסגרתם חרץ גורלות וקבע מי לשבט המשרפות ומי לחסד "הניסויים הרפואיים" שביצע בבני אדם. התובעים עצמם מביאים בסיכומיהם מספר דוגמאות לרוצחים נתעבים ואכזריים אחרים ש"זכו", לדבריהם, לכינוי מלאך המוות. מכאן שביטוי זה אינו ייחודי, או מיוחד, לד"ר מנגלה. עורך הכתבה, הנתבע 3, ציין במהלך עדותו בפני, כי הקונוטציה, או ייחוס הביטוי, לד"ר מנגלה "אפילו לא חצה את מחשבתי" (ראה עמ' 226 לפרוטוקול) וכי הביטוי שטבע נולד במוחו על רקע ההמתות ההמוניות של החתולים שתוארו בכתבה והאופן בו הם בוצעו. משכך הוא סייג את הכותרת הראשית בכותרת המשנה שנרשמה מיד מתחתיה, בה צוין כי "מדובר בחתולים". זאת ועוד: ההגדרה שניתנה למונח מלאך המוות במילונים, אינה מייחדת אותו למי שעיסוקו או פעלו במוות או בנטילת חיים דווקא. נעשה בו שימוש גם כתחליף לרשע ואכזר ואף ל"שטן" (ראה מילון אבן שושן). עדיין מדובר, לדעתי, בביטוי חריף ובוטה במיוחד. הוא אינו מעורר, אמנם אסוציאציות לזוועות השואה, ואף לא לפעלו של ד"ר מנגלה, אך הוא יוצר, ללא ספק, את הרושם שמדובר במעשי קטל של בני אדם בביצועו או פיקוחו של מלאך המוות, ולאו דווקא בהמתת חתולים או בעלי חיים אחרים. כותרת המשנה שהופיעה תחת הכותרת הראשית ציינה, אמנם וכאמור, כי מדובר בחתולים, אך אין בכך כדי למחוק את הרושם הראשוני שנוצר בתודעתם של קוראי הכותרת הראשית הבולטת, לפחות לא בפרק הזמן המיידי לאחר שעינם שזפה את הכותרת וקלטה אותה, ובטרם שעיינו בכותרות המשנה או בגוף הכתבה. לציין כי בלא מעט מקרים מסתפקים קוראי העיתונים בקריאת הכותרת בחטף, ואינם טורחים כלל "לברר" את משמעותה, או להבין את פשרה ע"י קריאת הכתבה עצמה. הדימוי שנוצר אצל קורא כזה, לגבי התובעת, שתמונתה התנוססה מתחת לכותרת, הוא קשה ואינו משקף במדויק את מעשיה כממיתת חתולים. הפסיקה הכירה, אמנם, לעיתים בפרסומים בוטים וחריפים ונמנעה מלייחס להם משמעות של "לשון הרע" תוך כדי קביעה כי: "נוסח דברים שאינו לטעמו של איש מתון ושקול, אינו הופך את הפרסום בשל כך לבלתי סביר. אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות". (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ - חברת החשמל פד"י לא (2) 281 (307). עדיין יש לראות, לדעתי, בייחוס הביטוי "מלאך המוות" לתובעת, בכותרת ראשית ובולטת, שאינה מציינת בכיתוב בגודל ובבולטות דומים, כי מדובר בהמתת חתולים, משום ביטוי קשה ופוגע, אשר אינו משקף במדויק את מעשיה ואשר ניתן לראותו כפרסום פוגע ומשפיל ברמה של לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. עם זאת, ועל אף האמור לעיל, עומדת לנתבעים הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק, לאור הנסיבות המנויות הן בסעיף 15(2) והן בסעיף 15(4), אשר קיומן הוכח במקרה זה. פרסום כותרת הכתבה נעשה במקומון "העיר", הנקרא ע"י תושבי העיר תל-אביב והפונה אליהם במסרים שהוא מבקש להעביר באמצעות הכתבות שהוא מפרסם ואף באמצעות הכותרות המעטרות אותן. בנסיבות אלה ומתוקף מעמדם וחובתם המוסרית או החברתית, של הנתבעים 1, 2 ו-3, לפרסם כתבה מעין זו, הנוגעת במישרין לתושבי העיר בה פעלו התובעים, עומדת להם הגנת תום לב, אף אם יש בכותרת זו, כדי לפגוע בתובעת, כאמור לעיל (ראה סעיף 15(2). הגנת תום הלב מתקיימת במקרה זה, אף לאור התקיימותן של הנסיבות המנויות בסעיף 15(4) לחוק, שכן היה, לדעתי, בפרסום כותרת מעין זו משום בקורת והבעת דעה על התנהגות התובעת במסגרת תפקידה בעל האופי הציבורי, בעמותת "מגן לחתול", או על מעשיה ב"קשר לענין ציבורי". אמנם הכותרת "מלאך המוות" נראית כקביעה עובדתית אך מעיון בכתבה ומעדותו של העורך, כפי שצוטטה לעיל, עולה כי מדובר, למעשה, בהבעת דעה לפיה התובעת במעשיה ובהתנהגותה משמשת כמלאך המוות לחתולים (ולא לבני אדם). כך עולה אף מכותרת המשנה שפורסמה מתחת לכותרת הראשית, כאמור לעיל. הבעת דעה מעין זו, אף אם נוסחה או בוטאה בחריפות, או בבוטות יתר, כמו במקרה זה, ברת הגנה היא מפני תביעת לשון הרע, לפי סעיף 15(4) הנ"ל. שיקול דעת מעמיק וזהיר יותר, היה מביא את העורך בעיתון "העיר" לכלל החלטה, כך אני מניח, לעטר את הכתבה בכותרת מתונה יותר ובוטה פחות, אשר תשקף נכון יותר את מעשיה של התובעת, כפי שנהגו עורכי המקומונים "צומת השרון" ו"כל-בו", אשר הסתפקו בכותרת "מחסלת החתולים". עדיין עומדת להם, לעורך ולמוציא לאור של העיתון, הגנת תום הלב מפני תביעות התובעת, כאמור לעיל. 9. התביעה נגד אברהם קוזי - נתבע 8 אברהם קוזי, שעסק בתקופה הרלוונטית בחילוץ חתולים שנקלעו למצוקה, צוטט בכתבות שפורסמו, כמי שסיפר לכתבת על חתולים שהועברו אליו ע"י התובעת. כך נאמר בכתבה מפיו: "פתאום אני מבין שהיא העבירה אלי מקרים שלא השתלמו לה. החתולים האלה היו בריאים קלינית, רואים שהם לא חולים, לא יבשים. הם שמנים ומטופלים. יש לי נסיון. חתול חולה אני מזהה. מה היא עושה האישה הזאת? אנו משקיעים ימים ולילות כדי להציל חתולים חולים או פגועים והיא ממיתה אותם בריאים? זה לא יתכן. כמה חתולים היא מסוגלת להמית ביום אחד" (מתוך הכתבה בעיתון העיר). תוהה אני על שום מה ולמה מצאו התובעים לנכון לצרף לתביעתם אף נתבע זה, שהרי אין בתוכנם של הדברים שצוטטו מפיו, ולו שמץ של לשון הרע. הרי הוכח, אף מפי התובעת עצמה, כי היא נהגה להמית חתולים בריאים. מה לה, איפוא, כי תלין על נתבע זה שייחס לה מעשים אלה, תוך הבעת פליאה והשתוממות על מעשיה. 10. התביעה נגד אסתר אלטמן - נתבעת 11 אף תביעה זו משוללת יסוד ונעדרת כל בסיס עובדתי שיצביע על אחריותה לנזקי התובעת בגין הפרסומים הנ"ל. אמנם היתה זו גב' אלטמן שעמדה בראש עמותה מתחרה בשם "תנו לחיות לחיות", שפנתה למשטרה בתלונה נגד התובעים, ו/או נגד עמותת "מגן לחתול" שהם פעלו במסגרתה, ובעקבות זאת "פשטו" אנשי משטרה על ביתו של התובע 3 ועל פנסיון החתולים שניהלו התובעים (ואף ערכו חיפושים במספר מכוניות), אך עדיין אין במעשיה או תלונותיה כדי לבסס עילת תביעה על בסיס הוראות חוק איסור לשון הרע ו/או על בסיס משפטי אחר. היא פעלה על פי הזכות המוקנית לכל אזרח, שעולה חשד בליבו, בדבר מעשים בלתי ראויים או עבירות המתבצעות ע"י מאן דהוא. הטענות שהועלו ע"י התובעים ובא כוחם (בסיכומיו) נגד נתבעת זו לא הוכחו כלל ועיקר. כך טענותיהם בדבר "רדיפתה", כביכול, את התובעים משום השקפת עולמם השונה משלה באשר לטיפול בבעלי חיים וכך טענתם כי היא ""שיסעה" את התקשורת בתובעים מתוך כוונה לפגוע בפועלם ועבודתם, וזאת ללא כל הדברות עם התובעים וללא כל נסיון להבין את השקפת עולמם" (עמ' 7 לסיכומי התובעים). מה להם ולטענות אלה, אף אם הונח בסיס עובדתי להוכחתן (וכזה אינו קיים, כאמור), עם תביעה בגין הוצאת לשון הרע מצידה, כלפי התובעים. משהוכחו העובדות והנסיבות שפורטו בכתבה כאמיתיות וכמשקפות את פעלם של התובעים, נשמט הבסיס אף מתביעתם נגד נתבעת זו. 11. התביעה נגד ד"ר סמדר טל - נתבעת 2 אף תובענה זו משוללת כל יסוד. ד"ר סמדר טל שימשה כוטרינרית במכון בבית דגן בו נבדקו פגרי החתולים שהומתו ע"י התובעים. ככזו היא רואיינה. העובדות שסיפרה לכתבת צוטטו בכתבה מפיה. היא אישרה בדבריה, כי הבדיקות הפתלוגיות שנעשו בפגרי החתולים גילו כי היו חתולים ש"הורדמו", היינו הומתו, כשהם בריאים ועל אף שלא נמצאה אצלם מחלה אקטיבית, שתצדיק המתת חסד. הדברים שאמרה ואשר צוטטו, כאמור, בכתבה הוכחו כנכונים וכמשקפים את האמת. הם התייחסו אך ורק לתחום הצר של עבודתה כוטרינרית ולבדיקתה את הדוחות הפתלוגים שהוצגו בפניה. לא היה בדבריה כל התייחסות ישירה להתנהגות התובעים או למעשיהם. בין כך ובין כך, משהודו התובעים בהמתת חתולים בריאים ומשעובדה זו הוכחה אף בראיות אוביקטיביות אחרות, כמו הדוחות הפתלוגים, לא ניתן לראות בדברים שצוטטו בשמה בכתבה משום הוצאת לשון הרע כלפי מי מהתובעים. 12. התביעה נגד ריבה מאיר - הנתבעת 10 נתבעת זו שימשה כראש "העמותה למען החתול" ומתוקף תפקידה זה התראיינה לכתבה שפורסמה במקומון צומת השרון (ת/2). היא סיפרה לכתבת על עבודתה של התובעת אצלה, בעמותה, במשך מספר חודשים "עד שפוטרה". עוד סיפרה כי בפעילותה היא "עוברת על החוק" וכי הגיעו אליה כיו"ר העמותה הנ"ל "עשרות אם לא מאות תלונות מאנשים שנעלמו להם חתולים". תלונות אלה העבירה הנתבעת למשרד לאיכות הסביבה לטיפול, אך שם, למצער, לא נעשה דבר בקשר לתלונות אלה, לדבריה. גם התובענה נגד נתבעת זו, לא הוכחה כלל ועיקר ומוטב היה לו היו התובעים נמנעים מלהגישה יחד עם תביעותיהם נגד הנתבעים 1-3. הטענות שיוחסו לנתבעת זו בכתב התביעה המתוקן לא הוכחו כלל, כאמור, ולגבי חלק מהן אף לא נעשה נסיון להוכיחן. יתירה מכך, העובדות שסופרו ע"י הנתבעת, כפי שצוטטו בכתבה, הוכחו כנכונות ואמיתיות. משכך לא נמצא כל בסיס עובדתי לתביעת התובעים נגד נתבעת זו ולא ניתן לייחס לה כלל הוצאת לשון הרע נגד התובעים או מי מהם. ודאי שעומדת לה ההגנה של "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. 13. סכום ביניים העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש לדחות את תביעת התובעים נגד כל הנתבעים שבפני שעילתה בחוק איסור לשון הרע 1965. אף את עילות התביעה האחרות, אשר עליהן ביססו התובעים את תביעתם והמבוססות על חוק הגנת הפרטיות, ו/או לפי סעיפים 56, 58 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), לא עלה בידי התובעים להוכיח, ודאי לא את יסודות התביעה מכח חוק יסוד: "כבוד האדם וחרותו". 14. התביעה שכנגד הנתבעות 2 ו-11 לא הסתפקו בהגשת כתב הגנה כנגד תביעת התובעים נגדן, אלא צרפו כתב תביעה שכנגד המבוסס, אף הוא, על עילת לשון הרע. כתב התביעה מבוסס על כתבה שפורסמה בעיתון "אנשים" כשנה לארח פרסום הכתבות במקומונים הנ"ל, ביום 24.3.98. בכתבה הגיבה התובעת, למעשה, אם כי מאוחר מדי, על הקורות אותה מאז פרסום הכתבות במקומונים הנ"ל והבהירה מנקודת מבטה, את הרקע להתרחשויות ולפרסום הכתבות שפגעו בה. במסגרת זו ייחסה התובעת לכתבת איריס עודד (נתבעת 2) ולאסתר אלטמן, יו"ר העמותה תנו לחיות לחיות (נתבעת 11) ולעמותה עצמה, דברים או מעשים אשר פגעו בהן, לטענתן. גם דין תובענה זו - התביעה שכנגד - לדחיה. לא שוכנעתי כי הדברים שפורסמו מפיה של התובעת פוגעים בתובעים שכנגד עד כי ניתן לראותם כהוצאת לשון הרע נגדן. עיקרם של הדברים נושאים אופי של הבעת דעה, כתגובה מאוחרת להגשת התלונה נגדה ופרסום הכתבות. זאת ועוד: לא שוכנעתי כי כל הדברים שנאמרו ע"י התובעת בכתבה בשקר יסודם. בנסיבות אלה, יש לדחות, כאמור, את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעות 2 ו-11 נגד התובעת. 15. סופם של דברים: א. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה תביעת התובעים נגד כל הנתבעים שהופיעו בפני (נתבעים 1-3, 8, 9, 10 ו-11) בכתב התביעה). ב. אני דוחה את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעות 2 ו-11 נגד התובעת. ג. התובעים, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, ישלמו לכל אחד מהנתבעים 8, 9 ו-10 את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל. ד. ההוצאות ושכר הטרחה שהיה עלי לפסוק לטובת הנתבעת 11 מקוזזים משכר הטרחה וההוצאות שעליה לשלם לתובעת בגין דחיית התביעה שכנגד נגדה. משכך, איני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעת 11 ואף לא לטובת התובעת בגין דחיית התביעה שכנגד. ה. נמנעתי מפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבעים 1-3, על מנת להביע בכך את סלידתי מאופיה הבוטה והחריף מדי של הכותרת הראשית הנ"ל, שפורסמה במקומון "העיר" וכדי להיטיב, במידת מה, עם התובעת אשר נפגעה מפרסומה. לשון הרע / הוצאת דיבה