הצפה במשרד

פסק דין איילון, חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת), ביטחה את חברת ש.א.ל. ציוד טכני בע"מ (להלן - המבוטחת) בפוליסה הכוללת כיסוי ביטוחי למבנה ולתכולתו, טרם כניסת המבוטחת למשרדיה החדשים, בהם ביצעה שיפוץ כללי שכלל התקנת מספר יחידות מיזוג אויר על ידי חברת "מנקר" (להלן - נתבעת 1) לרבות התקנת צינור מאסף על ידי ג.ח. צנרת ואינסטלציה (להלן - נתבעת 2). ביום 09.08.01 גילו עובדי המבוטחת, כי חלק מהמשרדים בקומה העליונה הוצפו במים וכי נגרם נזק למערכות המחשבים, התקשורת, הריהוט, הקירות וכד' (להלן - האירוע). בתחילה, הוגש כתב תביעה נגד נתבעת 1 בלבד ולאחר שהוגש כתב הגנה מטעם נתבעת 1 ניתנה הרשות לתקן את כתב התביעה ולצרף את ג.ח. צנרת ואינסטלציה בע"מ כנתבעת 2. טענות הצדדים 1. התובעת טוענת, כי בעטיו של האירוע ולאחר שביררה את חבותה, את נסיבות האירוע ואת היקף הנזק ולאחר ששילמה את תגמולי הביטוח כחוק, רשאית היא מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, לבוא בתביעת תחלוף נגד מי שלטענתה גרם לנזק. התובעת טוענת, כי על פי העדויות שנשמעו בבית המשפט נראה, כי האירוע נגרם עקב התקנה לקויה בעבודתה של נתבעת 2 אם כי גם נתבעת 1 אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בעניין זה. התובעת הביאה לראיה את חוו"ד השמאי יגר וכן את עדותו של מר שוורצמן אשר הסכימו, כי האירוע נגרם עקב כשל בצנרת הניקוז המאספת של המזגנים. שניהם סוברים שצינור המאסף הותקן בצורה כושלת וללא תמיכות מספיקות. כמו כן טוענת התובעת, כי נתבעת 2 לא פעלה על מנת להוכיח את תקינות פעילותה וכדי להפריך את המיוחס לה, אלא זימנה את מנהלה, אשר לא היה במקום, לא פיקח על העבודות, ואינו יודע את הדברים אלא מפי עובדיו, על כן יש להתייחס לעדותו כ"עדות שמיעה" ולפוסלה. על כך טוענת התובעת, כי משלא הביאה נתבעת 2 עדים וראיות הרי זה פועל לחובתה. התובעת טוענת עוד, כי נתבעת 1 פעלה ברשלנות או לכל הפחות בעצימת עיניים כאשר מעידים עובדיה, כי היו מודעים לכך שצינור המאסף הותקן בצורה רשלנית ובלתי מקצועית, אך לא התריעו על כך בפני המבוטחת ולא תיקנו זאת בעצמם טרם חיברו את צינורותיהם. 2. נתבעת 1 טוענת, כי נטל השכנוע הוא על התובעת בתיק זה, וכדי לחייב את הנתבעות עליה להוכיח מי אחראי לאירוע. אליבא דתובעת עסקינן במעוולים נפרדים ולא משותפים, אך אין היא מסוגלת להצביע על הגורם הספציפי שכשל במלאכתו וגרם לנזק. נתבעת 1 טוענת, כי על פי דין כאשר מדובר במעוולים נפרדים, על התובע להוכיח מי מבין הנתבעים התרשל וגרם לנזק ואם אינה יכולה להצביע כך, דין התביעה להדחות. כמו כן טוענת נתבעת 1, כי אף אם הצליחה התובעת להוכיח דבר הרי שהצליחה לעשות כן אך כלפי נתבעת 2 ולא כלפי נתבעת 1, כיוון שבזמן הגשת כתבי התביעה, הראשון והמתוקן, ובמהלך ההליכים המקדמיים, לא ידעה התובעת לומר איזהו הצינור שכשל, כדי לדעת מי התקין אותו. כמו כן טוענת נתבעת 1, כי השמאי יגר אינו עד מומחה כיוון שהעיד בעצמו שאינו מבין בצינורות ולא ערך בדיקה ראויה אלא רק עלה מספר שלבים בסולם והציץ לכיוון הצינורות. עדות אשר תוכנה נסתר על ידי עדויותיהם של מר שוורצמן ומר חיומי, ויש לדחותה. על כן, אף אם הוכחה התביעה הרי הוכחה כלפי נתבעת 2, וכלפי נתבעת 1 דינה להידחות. כמו כן מוסיפה נתבעת 1, כי אין לחייבה מתוקף כך שלא התריעה על הרשלנות בה הבחינה טרם התקינה את הצינורות כיוון שדבר זה לא הוזכר בכתב בתביעה, אין לאפשר הרחבת חזית ויש לדחות טענה זו. 3. נתבעת 2 טוענת, כי לא הוגדרה עילת תביעה עובדתית או משפטית נגדה וכי כל הטענות מופנות כלפי נתבעת 1 אשר ביצעה את עבודות התקנת המיזוג והאינסטלציה, למעט סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן. כמו כן טוענת נתבעת 2, כי עולה סתירה בין עדויות המומחים ומשאין אחידות דעים בבסיס המחלוקת, דין התביעה להידחות. נתבעת 2 מפנה לעדותו של מר שלמה יגר לפיה, צינור הניקוז השתחרר מהמזגן ולא מצינור המאסף (עמוד 4 לפרוטוקול), ואולם סיבת ההתנתקות לא הוכחה אלא נטענה בטענות חלופיות אשר אינן יכולות להוות טענות בעלמא. כמו כן טוענת נתבעת 2, כי הטענות בכתב התביעה נטענות לגבי שתי הנתבעות יחד למרות שמבחינה עובדתית כל אחת מהן ביצעה חלק נפרד בהתקנות. כמו כן טוענת נתבעת 2, כי מחדליה של המבוטחת הם אשר הביאו לאירוע, כאשר המבוטחת לא פיקחה על ביצוע העבודות ולא ביצעה עבודות תחזוקה נאותות, וכן מעשיה ומחדליה של נתבעת 1 בהעסקת בעלי מקצוע לא מיומנים, אי פיקוח על ביצוע עבודה נאותה כמו אי ביצוע בדיקות תקינות ודיווח על ליקויים קיימים, התקנה לקויה של צנרות, וחוסר צפיות לתוצאה מהמעשים והמחדלים האמורים הם אשר הביאו לאירוע. מוסיפה וטוענת נתבעת 2, כי לאחר שסיימה את עבודתה היו קבלנים נוספים במקום וכי כל הצינורות שהתקינה פעלו כראוי כשנה וחצי מתום ההתקנה, דבר אשר מנתק את הקשר הסיבתי בין פעילותה לבין האירוע. הטענה, כי לא הותקנה תמיכה מספקת לצינור, אינה מתקבלת על ידה כיוון שפעילות המבוטחת היתה מאוגוסט 2000 וכל מערכת המיזוג תפקדה כיאות. עוד טוענת נתבעת 2, כי מאחר וחלפו כ 3-4 שנים מאז האירוע, ולא קיבלה בתקופה זו כל תלונה ו/או הודעה על האירוע, נגרם לה נזק ראייתי אשר שולל ממנה את האפשרות להגיש חוו"ד בנושא זה. כמו כן טוענת נתבעת 2, כי נתבקשה להתקין את הצינור המאסף מחומר פלסטיק קשיח, אשר סופק ע"י המבוטחת עצמה. נתבעת 2 מבקשת לזקוף לחובת התובעת את העובדה, כי עדים לא נתבקשו להגיש תצהירים, וכי עולה חשש לקנוניה בין המבוטחת לנתבעת 1 בעניין זה. כמו כן לא צורפו לתיק גרסתו החתומה של מר שוורצמן, וכן קיימת סתירה בין עדותו לבין עדותו של מר חיומי. מכלל העדויות עולה לטענת נתבעת 2, כי לא הוכחה עוולתה וכי לא ניתן לקבוע שהיא זו שהתרשלה בהתקנת הצינורות. דיון אין חולק, כי התובעת הפיקה פוליסת ביטוח הכוללת כיסוי ביטוחי למבנה ולתכולה וכי ביום 09.08.2001 אירעה ההצפה אשר הביאה לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 37,434 ₪ (סכום התביעה כולל בתוכו גם הוצאות בסך 1,749 ₪ והפרשי הצמדה וריבית בסך 4,244 ₪) ואשר רשאית התובעת לבוא בתביעת תחלוף נגד מי שגרם לנזק, על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. השאלה היא - האם זכאית התובעת לשיפוי מהנתבעות או מי מהן? 4. התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן, כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות בכך שביצעו את עבודתן בניגוד גמור ל"תקנים ישראליים מחייבים". איני מטיל ספק, כי גם על נתבעת 1 וגם על נתבעת 2 חלה החזקה, כי היו מודעות לדרישות התקנים הישראליים במסגרת מומחיותם בתחום הצנרת, האינסטלציה והמיזוג, כל אחת בתחום מומחיותה. ואולם, טענה על-פי עילה זו דינה להידחות. בתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, נאמר כדלהלן: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה" בעניין שלפנינו לא פורטו בכתב-התביעה החיקוקים שהפרתם מהווה את העילה. אמנם נאמר בעדויות מטעם הנתבעים כי הבחינו היטב, שהצנרת אינה מותקנת כדין, ולא קמו ובידיהם מעשה, אך אין בכך כדי למלא אחר דרישת התקנות לפירוט חובה חקוקה. זאת ועוד, טענה זו נזנחה בסיכומי ב"כ התובעת. טענתה העיקרית של התובעת היא, שהנתבעות התרשלו בהתקנת הצנרת. טענה זו מתבססת הן על סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינם רשלנות והן על החובות ההדדיות העולות מדיני החוזים, ביחסים שבין בעל מקצוע למקבל השירות. 5. נתבעות 1 ו- 2 טוענות, כי הואיל ולא ניתן להוכיח כיצד ועל ידי מי מהן נגרם הנזק, יש לקבוע, שהתובעת לא הצליחה להוכיח את "הנזק הממשי" שגרמו נתבעת 1 ונתבעת 2, ועל-כן אין לחייבן בתשלום כלשהו. טענה זו יש לדחות, כפי שנקבע בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (טרם פורסם) מפי השופטת (בדימ') ד' דורנר : "השאלה הצריכה לפנים היא אם ניתן לומר שהוכח, במאזן ההסתברויות - רף ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי - כי חשיפתו העוולתית של העובד לאסבסט היא שגרמה לנזקי מחלתו... על בית-המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת ודאות שהיא מעבר ל-50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51%, אינה נחשבת כהוכחה כלל". (פיסקה 10 לפסק הדין). על כן וכפי שנקבע בע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פ"ד מב(2) 573: "גם כאשר אי-אפשר להעריך בוודאות את הנזק שנגרם על-ידי כל אחד מגורמים שונים הפועלים בנפרד, באותו זמן או בזמנים שונים, אין להסתפק במתן פיצוי סמלי בלבד..." (ציטוט בעמ' 580 לפסק הדין). "מכל מקום, ההלכה בישראל מבוססת וקובעת, כי מעוולים בנפרד, שגרמו נזק שאינו ניתן להפרדה, חבים כל אחד בנזק כולו כמו מעוולים במשותף". (שם, עמ' 583). לאחר מכן מתייחס בית המשפט, כבוד המשנה לנשיא לשעבר מ' בן פורת, להלכה באנגליה וארצות הברית לגבי העברת הנטל להוכחת שיעור הנזק היחסי של כל מזיק על כתפי המזיקים: "עניין זה של העברת נטל הראיה לכתפי המזיקים לא הצטמצם אך למקרה שבו ודאי היה שכל אחד משני המזיקים גרם לחלק מהנזק, כשרק היקפו אינו ידוע. מאותם טעמי מדיניות הוחלט כמו כן, שכל אימת ששני בני-אדם (או יותר) התרשלו, אך רק רשלנותו של אחד מהם היא שגרמה לנזק, גם אז יכול הניזוק לתבוע מכל אחד מהם את הנזק במלואו, ואילו נתבע, המתגונן בטענה שרשלנותו לא היוותה גורם לנזק, חייב להרים את נטל הראיה הרובצת לפתחו". (שם, עמ' 583). הנימוק העיקרי ביסוד ההלכה האמורה הוא, שיש למנוע מצב שבו ייצא ניזוק וידיו על ראשו, על שום שלא היה מסוגל להוכיח מי מהנתבעות גרמה ולאיזה נזק גרמה. הטענה מצידה של נתבעת 2, כי סיבת ההתנתקות לא הוכחה, כאשר בחקירתו העלה מר יגר שלמה מספר תרחישים אפשריים לגרימת אירוע ההצפה, אינה משמיטה את הקרקע מאחריות הנתבעות לנזק המוכח. גם טענת נתבעת 2, כי נותק הקשר הסיבתי בין פעולת ההתקנה שנעשתה על ידה לבין האירוע, כיוון שהיו קבלני ביצוע נוספים במקום האירוע לאחרי שסיימה את פעולתה, דינה להידחות משני טעמים: הראשון, כי עליה להרים את נטל הראיה, ומשטענה טענה זו בעלמא לא הרימה את הנטל. השני, לפי שהעיד מר בבחנוף דניאל מטעם נתבעת 1, כי בצמוד להתקנה שנעשתה על ידי נתבעת 2 הבחין כי הצינורות אינם מחוברים כנדרש (פרוטוקול מיום 16.10.05, עמוד 2). 6. לאור מערכת הנסיבות העובדתית, שתמציתה הוזכרה לעיל, מדובר במקרה דנן בטענה, כי מי שגרם לאירוע ההצפה היו נתבעות 1 ו-2. הכלל הבסיסי בנזיקין הוא, שיש לחייב מזיק אך ורק בגין הנזק שאותו הוא גרם. עוקצו של הכלל האמור, כי כל אימת שמדובר במעוולים במשותף לסוגיהם השונים, חב כל אחד מהמעוולים לנזק כולו, ביחד ולחוד. לפיכך, יכול הניזוק לתבוע את הנזק כולו מכל אחד מהמזיקים, מחלקם או מכולם, לפי רצונו. מזיקים נפרדים יכול שיהיו משני סוגים עיקריים:והסוג הראשון הם המזיקים, אשר מעשי העוולה שלהם אמנם נפרדים אולם גורמים לנזק אחד (tortfeasors several concurrent), והשני הם המזיקים, אשר מעשי העוולה הנפרדים שלהם גורמים לניזוק נזקים נפרדים ועצמאיים (several independent Tortfeasors). (ע"א 594/82 טל נ' עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל, פ"ד מ(1) 66,64). המקרה שלפנינו שייך לסוג הראשון של המקרים. מתעורר הקושי העיקרי במקרה זה מתוך כך שייתכנו מצבים, שבהם מעשי העוולה הנפרדים אמנם גרמו נזק, אך קביעת חלקו של כל מזיק בנזק וזקיפת כל מרכיב של הנזק לחובתו של מזיק פלוני אינה אפשרית. נוצר אז קושי בייחוסו של חלק מוגדר של הנזק לכל אחד מן המזיקים הנפרדים. עוד נאמר על ידי כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 594/82 הנ"ל, בעמ' 67: "...יש לאמץ את ההשקפה, שהאחריות הסולידארית, יחד ולחוד, מן הראוי שתחול בכל מקרה שבו לא ניתן להפריד ולאבחן את הנזק לחלקיו בדרך סבירה ויעילה. לעניין החבות לנזק, הרי בכל אותם מקרים שבהם הנזק הסופי שזור ומשולב יחד ואינו ניתן להפרדה, נושאים המעוולים באחריות סולידארית, גם אם מדובר בנזק שנגרם בשלבים, וגם אם חלקו נגרם על-ידי מעשה העוולה הראשון, לפני שהוגבר על-ידי מעשה העוולה השני". בענייננו ניתן לומר, על פי מאזן ההסתברויות, כי התובעת הוכיחה ברמת ודאות שהיא למעלה מ- 50% את הקשר הסיבתי שבין פעולותיהם ומחדליהם של נתבעות 1 ו- 2 לנזק. 7. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות, שבקשר אליהן עמד בית-משפט זה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, כדלהלן: "האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. 'ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות'... ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של 'חובת זהירות מושגית' (notional duty) ואילו ההיבט השני עניינו בקיומה או בהעדרה של 'חובת הזהירות הקונקרטית' (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו:בהאם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?....". (עמ' 122). לא ניתן לחלוק על העובדה, כי על בעלי מקצוע מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כמומחים בתחומם, כלפי מזמינת השירות ופסיקה רבה בעניין זה. על נתבעת 1 ונתבעת 2 חלה חובת זהירות כלפי המבוטחת, לעשות את עבודתן נאמנה, וצפיות לנזק היא סבירה מקום בו אין ההתקנה נעשית בצורה הבטוחה ביותר. נראה, כי אימתי יראו את הנזק שגרמו המעוולים בנפרד כבלתי ניתן לחלוקה? כאשר כל אחד מהמעוולים בנפרד היה ממילא גורם למלוא הנזק או כאשר אין שום קריטריון הגיוני לחלק את האחריות לנזק בין המעוולים, ואין זה המקרה שלפני. חובת הזהירות של נתבעת 2 קמה לה מרגע שהמבוטחת שכרה את שירותיה ואין זה המקום לקנטר על החומרים שסופקו לה כשלא ראתה לעשות זאת טרם האירוע. נתבעת 2 לא הרימה את נטל הראיה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין פעולותיה במשרדי המבוטחת כמוזמן לבין האירוע, פרט לטענות בעלמא. גם חובתה של נתבעת 1 עולה מאותו מקום בו סמכה עליה מבקשת השירות, אולם כלפיה עולה חומרת הרשלנות. אין די בביצוע כושל לכאורה של ההתקנות, אלא עולות העדויות, כי עובדיה של נתבעת 1 הבחינו בליקויים הקיימים בתמיכות שבהתקנת הצנרת שביצעה נתבעת 2, ועל ליקויים אלו הוסיפה נתבעת 1 את עבודתה, לא תיקנה את הרעוע ולא התריעה על כך בפני איש. אך סביר הוא, כי אם היה דיווח על ליקויים אלו בשלב מוקדם הרבה יותר, ניתן היה למנוע את הנזק במלואו או בחלקו. סוף דבר 8. לאור המסקנה אליה הגעתי, שנתבעת 1 ונתבעת 2 נושאות באחריות לנזק שעצם התרחשותו ושוויו אינו שנוי במחלוקת, ומאחר ונתבעת 1 נושאת ברשלנות רבה מנתבעת 2, יש לחלק את סכום התביעה כך, שנתבעת 1 תשא בסך של 65% מסכום התביעה (28,266.5 ש"ח) ונתבעת 2 תשא בסך של 35% מסכום התביעה (15,220.5 ש"ח), סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20/8/02 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את נתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, ואת נתבעת 2 בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד התשלום בפועל. נזקי מיםהצפה