פסק דין התובע יליד 1965, נשוי ואב לשלושה, התחשמל כתוצאה מכך שקיבל מכת חשמל מקו מתח גבוה (33,000 וולט) העובר בחצר שכנו. כתוצאה מכך נקטעו שני רגליו מתחת לברך, וכן נגרמו לו כוויות ונכויות נוספות. האם תאונה זו נגרמה בעטייה של הנתבעת, חברת החשמל למחוז ירושלים וצד ג' עיריית ירושלים? זו השאלה המרכזית בשלב זה של המשפט. תמצית גירסת התובע 1. ביום 18.1.97, יום שבת, בו התובע אינו עובד אצל מעבידו, נרתם התובע, שהינו חשמלאי במקצועו, לסייע לשכנו מר שוכרי בכרי (צד ג' 2) (להלן: "בכרי") לפנות את החפצים הנמצאים ליד הגדר שבחצר שכנו. משנטל סולם אלומיניום והרימו אנכית כדי להעבירו למקום אחר, נתפס הסולם בקו המתח הגבוה העובר מעל החצר, התובע התחשמל ונמצא מוטל בחצר, לטענתו באיזור "שמירת מרחק" דהיינו בין בנין בכרי לבין הגדר המפרידה בין חלקת בכרי לזו של התובע - שכנו. התובע פנה לביטוח הלאומי, והוא מקבל קצבת נכות, ועובר שיקום, ולימוד בתחום האלקטרוניקה. הנתבעת אחראית לתאונה בגין רשלנותה באי התקנת קו המתח בגובה תקני, ו/או בהחזקתו. תמצית גירסת הנתבעת וצד ג'-2 2. התובע לא בא לסייע לפנות את השטח מחפצים, אלא לבצע עבודה בתחום מקצועו - החשמלאות, ותוך ביצוע העבודה בחצר נגע בקו המתח הגבוה, ונפל. קו המתח הותקן כדין, ומכל מקום נותק הקשר הסיבתי על ידי שינוי פני שטח הקרקע, ואין הנתבעת חייבת להגביה את הקו, ובמיוחד שהשינוי נעשה שלא כדין ונסתר. דיון 3. במסגרת הליך זה אישרתי הסדר דיוני לפיו ראשית אבחן את נושא החבות. אם גירסתו העובדתית של התובע לקרות האירוע נכונה, ואם טענתו כי הנתבעת התרשלה בהנחת קווי המתח בגובה הנדרש על פי נהליה, או לא דאגה להתאימם לתנאי השטח המשתנים, הרי שהאחריות לתאונה רובצת לפתחה. טרם הגיע המועד לדון באחריותה של צד ג' 2 - עיריית ירושלים (להלן: "העיריה"), בכך שלא פיקחה ולא בדקה אם הבניה בשטח נעשית כדין, דבר שיש לו השפעה על מיקום קו המתח הגבוה ביחס לפני השטח. בשלב זה הולכות הנתבעת והעיריה יד ביד במטרה להדוף את התביעה כנגד הנתבעת. הנטל הראייתי 4. בסיכומיהן, המשותפים, טוענות הנתבעת והעיריה כי נטל הראיה מוטל על התובע, ולא עליהן, בהסתמכן על ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח(2) 279 (להלן: 'פרשת זיאד'). באותו מקרה נפגע ילד בן 7 מהתחשמלות מקו מתח גבוה, שעה ששיחק בצינור שפגע בכבל ונותר נכה. בית המשפט בערכאה הדיונית נשוא פרשת זיאד, (ת.א. (י-ם) 1157/99, כב' השופטת מ' מזרחי) דחה את התביעה, ובהתייחסו לנושא נטל הראיה ציין: "אוסיף, כי העובדה שהתובע נפגע ממכת חשמל - ובעניין זה נקבע ממצא עובדתי לעיל - אין בה כדי להטיל על הנתבעת את הנטל הראייתי, שהרי ניתן להפגע כך לא רק בשל התקרבות האדם לכבל בדרכים אחרות, כגון עמידה על מבנה, עמידה על ערימות פסולת וכדומה, דרכים שאין בהן כדי להצביע על התרשלות הנתבעת, וראו למקרה כזה: ע"א 5118/92 חב' אלטריפי לתעהודאת אלעאמה בע"מ נ' איהד זיין טאהר סלאיימה, פ"ד נ(5) 407" (שם, סעיף 30). בית המשפט העליון בערעור במקרה הנ"ל ('פרשת זיאד' לעיל), דחה אמנם את הערעור אולם הוסיף לענין זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) כדלקמן: "עם זאת, טרדה אותי השאלה האם, בהינתן הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא שבהן לא מצאנו להתערב, היה מקום להיזקק להוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הדנה בהעברת חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" (שם 9 סעיף 8). סעיף 38, הנ"ל, קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." עולה איפוא כי על התובע להוכיח יסודות אלה: ארוע נזק; גרימתו על ידי דבר מסוכן; והיות הנתבע בעליו או ממונה על הדבר המסוכן. בית המשפט מנתח את קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם בציינו, שהוא ביסודו: "קשר המוסדר על ידי חוקי הטבע... נוכל, איפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק... כאותו חפץ שחולל את שרשרת הארועים שהביאו לידי הנזק על פי חוקי הטבע". (י. אנגלרד, הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני הנזיקין, תשכ"ז, עמ' 72). (כן ראה גם Hart and Honore, Causation in the Law, 1985,p. 85-6.). מוסיף בית המשפט: "כלל הסיבתיות החל לענין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה "הקשר הסיבתי הפיזיקלי על פי חוקי הטבע" (טדסקי, דיני הנזיקין, מהד' 2, עמ' 190). לצורך עמידה בהוכחת קשר הגרימה כאמור, אין מקום להחלת עקרונות סעיף 64 לפקודת הנזיקין החל במפורש על הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק, אלא יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גרסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת הארועים שהביאו לארוע הנזק, בבחינת "הסיבה" (cause) לנזק שארע (אנגלרד, שם, עמ' 74)". (שם, סעיף 10). ובהמשך: "כבל חשמל הוכר כ"דבר מסוכן" שהחזקה שבסעיף 38 לפקודה עשויה לחול עליו (ע"א 364/59 גשר הזיו נ' פייביש, פד"י טו 469; ע"א 437/87 צחי כהן (קטין) נ' חב' החשמל לישראל, פד"י מד(1) 807). בענין גשר הזיו נ' פייביש הדגיש בית המשפט כי חשמל הינו מצרך מסוכן מטבעו ואמצעי ההגנה שיש לנקוט בהם כדי למנוע נזק ממנו צריכים להיות ברמה גבוהה ביותר. החובה בענין זה איננה אבסולוטית אלא "חובה בשים לב לאופיו המסוכן של הדבר, לייצרו ולספקו לפי שיטה שתכליתה למנוע בדרך סבירה כל סכנה לבטחון אדם הבא עמו במגע, סכנה אשר יצרן וספק בעל כושר סביר היה צופה אותה מראש" (שם, סעיף 10). אלא שבפרשת זיאד היה המצב העובדתי שונה, כפי שציין בית המשפט: "כן נותרו בלא לדעת מה הנסיבות האמיתיות בהן נפגע המערער ממגע הצינור בכבל חשמל, והאם אפשר והיתה התערבות גורם נוסף במהלך האירוע, בין גורם אנושי ובין חפץ נוסף או חפצים נוספים, אשר עשויה היתה להיות להם השפעה מכרעת על קרות התאונה. תרחישים שונים עשויים במצבים מסוימים לנתק את קשר הגרימה העובדתי בין כבל החשמל כחפץ מסוכן לבין נזקו של המערער. באין תמונה ברורה לגבי נסיבות התרחשות התאונה, לא ניתן לקבוע כי גורם הנזק היה כבל חשמל המצוי בפיקוחה של המשיבה, וכי הוכח קשר הגרימה הועבדתי בין כבל חשמל זה לבין הנזק, ובלא שגורמים אחרים אחראיים לקשר גרימה זה". (שם, סעיף 10). 5. בענייננו שונה המצב. בין אם אקבל את הגירסה לפיה התובע בא לסייע לשכנו, או הגירסה כי עבד במקום כחשמלאי, אין מחלוקת כי גם לגבי היסוד השלישי, קשר הגרימה נוצר כתוצאה משימוש בסולם אלומיניום, בין לצורך הגעה לנקודה מסוימת בקיר המבנה, ובין בנגיעת יד בעוד התובע על הסולם. לפיכך, אני קובע כי התובע הציג תביעה שיש "חובה להשיב" עליה, ברוח דבריו של הלורד מוריס הנוגעים לחזקה בענין הדבר מדבר בעדו, כמובא בפרשת זיאד, כדלקמן: “When used on behalf of a plaintiff it is generally a short way of saying: ‘I submit that the facts and circumstances which I have proved establish a prima facie case of negligence against the defendant’... There are certain happenings that do not normally occur in the absence of negligence, and upon proof of these a court will probably hold that there is a case to answer” (Roe v. Minister of Health (1954) [8]( מכאן שהנטל רובץ על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה בהצבת קו המתח הגבוה, או בתקינות אחזקתו. שאלת החבות 6. מכאן נבחן ראשית איזו גירסה עובדתית יש להעדיף. התובע כאמור טוען שהרים את הסולם על מנת להניחו במקום אחר, ולאור העובדה שגובה כבל המתח הגבוה נמוך מהתקן, הרי שהנתבעת נתרשלה בכך שלא קיימה הוראות שבנדון, וגם אם מלכתחילה התקינה את הקו בגובה הנכון, הרי לא תיקנה את המצב לאחר ביצוע שינויים בשטח. בעדותו חזר התובע על גירסה זו. משנשאל מדוע היה עליו לעשות כן, עמד על דעתו: "ש. אתה גר בבית קטן צמוד לגדר. באכרי רוצה לעשות כביש בשביל האוטו שלו, אתה במקום להגיד לו שיעשה מה שהוא רוצה, אתה הולך לעבוד בחצר שלו בשביל שהוא יוכל לעשות גדר לאוטו שלו, אני לא מבין את הרעיון הזה? ת. מאחר ואנו שכנים ומשפחה אנו נעזרים האחד בשני בעניין כזה" (ע' 61). גירסה זו נסתרת הן לאור האמור במוצגים שהוצגו על ידו, והן על פי אלו שהוצגו על ידי הנתבעת והעיריה, והן על פי עדות בכרי. נפרט. בחוות דעת רפואית שהוגשה מטעם התובע (ת/3) מציין המומחה ד"ר סעיד ראיק כדלקמן: "לדבריו (התובע - י.ש.) בתאריך 10.1.97 במהלך עבודתו, כאשר נשא על כתפיו סולם אלומיניום, נגע בחוט חשמל נמוך..." (ההדגשה - אינה במקור). כך גם בחוות דעת רופא מוסמך מטעם הביטוח הלאומי, שהגיש התובע (ת/7) נאמר בפרק "החלטה ודרגת אי כושר" כדלקמן: "בהמשך להחלטה קודמת מדובר בתובע שנפגע עקב מתח גבוה באמצע עבודה..." (ההדגשה - אינה במקור). דברים דומים נכתבו בתעודת השחרור מהדסה ".. שהיה בתוך עבודתו" (נ/15). מטעם הנתבעת העיד הפראמדיק (החובש) צבי ברגשטיין, שהגיע למקום בעת קרות האירוע, אשר כתב בדו"ח הנט"ן: "הנפגע עמד על סולם ונגע בידו השמאלית בקו מתח גבוה התחשמל ונפל לריצפה... פצע כניסה בכתף שמאל... חשד לשברים ברגליים..." (מוצג נג/1). 7. דברים אלה מן הסתם שמע החובש מהתובע או מאשתו שהיתה במקום, שכן התובע היה בהכרה, כפי שעולה אף מעדותה של אשתו אשר הגיעה למקום 3 דקות לאחר ששמעה את צעקתו ודיברה עימו, (ע' 42) עוד בטרם הגיע האמבולנס. גם כשנחקר ע"י ב"כ התובע בדבר הבנתו בשפה הערבית, השיב העד כי הוא "מדבר קצת ערבית", וכן כי "לא הייתי כותב משהו בלי שהבנתי.." דברים דומים אף מצויים בחוות הדעת של ד"ר ש' וייס מטעם העיריה. כך נאמר בפרק 'תולדות המחלה': "מר עדנאן נטשה, נפגע לדבריו, בתאונת עבודה בתאריך 18.1.97, כאשר לדבריו, טיפס על סולם, שנגע במתח גבוה, ועקב מכת חשמל, נפל על הרצפה" (חוות דעת מיום 3.4.05). לכאורה ניתן היה לסבור שד"ר וייס שמע הדברים מפיו של התובע, והדברים אכן נרשמו מפיו, אולם יתכן שהסיק זאת מתוך מיחזור החומר הרפואי שהיה לפניו, לרבות דו"ח נט"ן, סיכום מחלה, ותעודות רפואיות. אולם, הספק הוסר בסייפא חוות דעתו שם הוא מציין כדלקמן: "רציתי להעיר שלוש הערות: 1. ביחס לפרטי האירוע. בפתיחת דבריו, ביחס לשאלתי, כיצד קרה האירוע, התובע טען בפני, שהוא עלה על סולם גבוה, שנגע במתח גבוה, והוא הוטח ארצה. אחרי ששאלתי אותו, שהמומחה מטעמו כותב, שהוא לא טיפס על סולם, אלא נשא סולם על כתפיו, שנגע בקו מתח גבוה, הוא חזר בו, וטען שאכן, לקח סולם בצורה אנכית, הסולם פגע בקו מתח, וכך הוא נפגע. אבל, בדו"ח של מד"א, ממקום האירוע, כתוב "הנפגע עמד על סולם ונגע בידו השמאלית בגב מתח גבוה התחשמל ונפל לרצפה". דיווח זה, מתאים למה שהוא סיפר לי בהתחלה, ולא למה שהוא סיפר למומחה מטעמו או למה שהוא סיפר לי, אחרי שחזר בו" (ע' 3-4 לחוות הדעת; ההדגשות שלי - אינן במקור). הדברים עולים בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים בדבר הפגיעה בכתף (ראה חוות דעת ד"ר וייס) וכן מדו"ח ד"ר בוריס צ'לביאן מיום 7.3.04 בעת ביקור התובע בבית חולים הדסה. אף המומחה מטעם התובע בנושא קוי המתח הגבוה, מר גוטמן, נשאל בעדותו: "ש. איזה הסברים קיבלת מהנפגע? ת. שהוא עבד במרפסת, עבד עם הסולם והתחשמל" (ע' 17). ובהמשך: "ש. שאלת את התובע למה הוא עם סולם מתחת לכבל? ת. כן בוודאי. כתבתי שהוא עבד שם במרפסת". (ע' 19). 8. זאת ועוד, בכרי אף הוא סותר לחלוטין את גירסת התובע. מר בכרי הינו, כאמור, צד ג'. התובע לא הכליל אותו כנתבע בכתב התביעה, חרף שלכאורה היה מקום לעשות כן בהיותו בעל החצרים בו נפגע התובע ובעל הסולם. יש להניח שהתובע ידע את גירסתו של בכרי בהיותם קרובים, ולכן לא הכלילו כנתבע, אולם זוהי השערה שאינני נותן לה כל משקל. מר בכרי, אינו מיוצג בהליך דנן, ואת עדותו יש לבחון בזהירות, שכן הוא בעל עניין. היה ותתקבל התביעה כנגד הנתבעת, יכול שהוא יחויב בחבות מסוימת. ער למצב זה, בחנתי את מר בכרי בבית המשפט לאורך הדיונים ואף בעת מתן עדותו, ואני נותן בו בעדותו אמון מלא. דבריו אף נתמכים בממצאים אחרים כפי שנראה להלן. בכרי, נגר במקצועו ואדם דייקן, כפי שהוא מעיד על עצמו, סיפר שהתובע ביצע עבורו עבודות חשמל בבנין. התובע הכניס צינורות וחוטי חשמל בתוך הגג. לדבריו רק התובע יכול היה לגלותם לצורך חיבור. התובע, לדברי בכרי, נמצא שוכב רחוק מהגדר בערך 4 מ' ליד הקיר ולידו סולם אלומיניום, ואמר לעד בעת קרות הארוע: "תסלח לי אחי אבו חאדר". כשנשאל לפשר מילים אלה השיב: "ת. כי הוא עשה לי אסון בבית. התובע אמר לרופא שהגיע שהוא פוחד על המכנסים החדשים שלו שהרופא לא יקרע אותו". (ע' 113). דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי אשת התובע שהתובע היה בהכרה בעת שהיה מוטל על הקרקע, וכן אף לעניין העובדה שהתובע ביצע עבודות חשמל אצל בכרי. 9. גירסת התובע נדחית בזאת. אני מקבל את גירסת הנתבעת לפיה התובע לא בא לפינוי דברים משטחו של בכרי, אלא להשלמת עבודות חשמל. אני מקבל אף את העדויות לפיהן התובע עלה על סולם האלומיניום, נגע בידו בקו המתח, התחשמל ונפל. המסקנה מהעדויות הנ"ל הינה, איפוא, כי ההתחשמלות של התובע נבעה מנגיעה בכבל המתח הגבוה ולא כתוצאה מהרמת הסולם באופן שהסולם נגע בכבל, וכך אני קובע כממצא. תימוכין לכך נמצא גם בנ/12 - התמונה בה נראה הסולם במלוא אורכו - 6.05 מ'. סולם שכזה לא מזיזים ממקום למקום באופן מאונך שכן מאבדים את שיווי המשקל (בין אם אורכו 6.05 מ' ובין אם 4.6 מ'). אילו התובע היה אמור רק להזיזו לצד הגדר כשהוא ממילא במצב מאוזן, היה אוחזו במאוזן ולא במאונך. התובע והעד גוטמן טענו שאורכו של הסולם 4.6 מ', והעד בכרי אף הציע להביא את הסולם לבית המשפט אולם ב"כ התובע ויתר על רעיון זה. גובה זה נובע מכך שמר בכרי ניסר את הסולם, לאחר האירוע, על מנת שיוכל להכניסו למחסנו (ע' 110) כן העיד בכרי כי קנה סולם כה ארוך על מנת להגיע למנורות הגבוהות על קיר הבנין (עמ' 115), וכפי שניתן לראות בנ/18. כן העידו ה"ה סנדוקה ואלמהלוש, ומדבריהם אף עולה כי התובע ביצע עבודות חשמל לשכנים. התובע עצמו היה ער להמצאות הכבל במקום ואף העיד על כך: "ת. אני יודע שיש כבל אבל מיום שבכרי סגר את הקרקע שלו לא נכנסתי לשם. עניתי שהכבל היה שם אבל לא מעניין אותי אם הכבל גבוה או נמוך, הוא מחוץ לחלקה שלי". (שם, 75). הוא אף היה ער לתאונה קודמת באיזור, בה נפגע פועל שעבד על הגג. כן הוסיף בעדותו: "ש. וזה שמישהו יכול להפגע מהכבל זה לא מענין אותך. ת. הכבל הגבוה או הנמוך זה באחריות חברת החשמל, הם צריכים לחפש את הכבל שעלול לגרום נזק לאנשים לא אני. ש. הם צריכים לחפש את הכבל. ת. זה העבודה שלהם. ש. נניח שהם לא שמו לב. ואתה גר שם וכל יום אתה שם, לא תבוא להגיד להם תראו לא שמתם לב אולי טעיתם. ת. אם מישהו היה מתחשמל במקום שהתחשמלתי אז החברה צריכה ואמורה לדאוג ואוסיף שיש אנשים שהתחשמלו בקו השני והחברה לא עשתה שום דבר כדי להסיר את הסכנה. ש. ידעת שהיו אנשים שהתחשמלו כבר. ת. מהקו השני שממול הבית שלי" (שם, 75). 10. לאור כל האמור, המסקנה היא שהתובע עלה על הסולם במסגרת עבודתו כחשמלאי שבא לבצע עבודה אצל שכנו בכרי, בהמשך לעבודה קודמת שביצע בבנין, והפעם לצורך גילוי חוטי החשמל. משעלה על סולם האלומיניום פגע בכבל והתחשמל, והוא שגרם לתאונה. התוצאה ממסקנה זו, הינה כי אין קשר בין ההתחשמלות לבין גובה הכבל יחסית לקרקע במקום, ולפיכך לא הוכחה רשלנות של הנתבעת, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדה. 11. למעלה מן הצורך אדון במספר נושאים נוספים שהצדדים הקדישו להם זמן ניכר. א. גובה הכבל ביחס לקרקע וביחס למיקום התובע. ב. התקן על פי הוראות חברת החשמל. ג. האם הנתבעת התרשלה באי התאמת גובה הכבל, בהנחה שהגובה ירד עקב עבודות בניה במקום. אשר לגובה הכבל והתקן הנדרש 12. ראשית יאמר כי מהתמונות שהוצגו (נ/2, נ/3, נ/4) רואים בבירור כי הכבלים באיזור מתוחים ואין להם "בטן" משמעותית. מנ/7 עולה כי על העמוד הקבוע בקרקע יש שילוט המסמל סכנה (גולגולת ועצמות באדום) וכן כיתוב בשפה הערבית. העדות המרכזית מטעם התובע הינה חוות דעתו של מר גוטמן (ת/1), בה הוא מציין: "מבדיקת ממצאים במקום ההתחשמלות ומהסברי הנפגע ועדי ראיה שפגשתי ביום השני לביקורי עולה כי: "1. הנפגע עבר באיזור ההתחשמלות בזמן בניית המרפסת ושעת ההתחשמלות כשהוא מוביל סולם אלומיניום באורך של 4.6 מטר. 2. הנפגע עבר עם הסולם מתחת לרשת וקיבל מכת חשמל, קרוב לוודאי כתוצאה ממגע בין הסולם לחוטי מתח גבוה או כתוצאה מפריצת מתח גבוה בין הרשת לבין הסולם עקב קרבת הסולם לקווי מתח גבוה. 3. הנפגע הובהל לבית חולים באמצעות מגן דוד אדום. מצ"ב תעודה רפואית המפרטת את הפגיעה כנספח ב' לחוות הדעת ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה. 4. הצילומים נעשו על ידי המרת מצב רשת מ.ג. קיימת ליום המדידות. 5. מבדיקת סולם האלומיניום מצאתי סימני פגיעה של מתח גבוה בקצה העליון של הסולם כפי שמופיע בתמונות מס 2 המצורפות כנספח ג' לחוות הדעת ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה" (שם, עמ' 2). מסקנתו של גוטמן הינה כי גובהם של חוטי מתח גבוה "אינו מתאים לדרישות טכניות להעברת קווי מתח גבוה בשטחים שונים וברווחים האוויריים של חוטי מתח גבוה מזעריים". לשיטתו במצב הקיים הוא 382 ס"מ כאשר המצב הדרוש הוא 500 ס"מ. המומחה גוטמן צירף לחוות דעתו את הוראה 08-02-13 בפרק 'כללי הרשת הארצית' שנושאה 'דרישות טכניות להעברת קווי מתח גבוה בשטחים שונים'. בדף 1 נאמר שהוראות אלה מיועדות לתכנון והקמה של קווים עיליים חדשים בעלי מתחים... ו-33 ק"ו (דהיינו 33,000 וולט - י.ש.). אין מחלוקת למעשה, כי הנתבעת שעה שהתקינה את קו המתח הגבוה, עמדה בתקן הנ"ל. 13. בכרי העיד שהוא מילא את השטח וריצף אותו וכתוצאה מכך גבה המקום באורך של 0.35 מ' (עמ' 111), זאת אכן ניתן לראות במפורש בתמונות נ/19, נ/20). לפיכך לפי עדותו אף אחרי המילוי הגובה עד לכבל היה 5.20 מ' (ע' 112). לטענת ב"כ הנתבעת והעיריה, מר גוטמן לא התייחס למידה הנכונה ביחס לגובה הכבל, ומצביעים הם על עדותם של העדים מטעם הנתבעת. עו"ד יגמור ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי התנגד למתן עדות שבמומחיות שלא באמצעות חוות דעת כדין. דחיתי במהלך הבאת הראיות את טענתו, וכך גם עתה. אין מדובר בעדות מומחה אלא בעד שהביא את הנתונים על פי הוראות הנוהל, ואין צורך להיות מומחה על מנת להצביע על רובריקה זו או אחרת בנוהלים. לעומת זאת, ככל שמדובר במדידת גבהים אבסולוטיים ושיוכם לשטח, יש צורך בעדות של מודד מוסמך. 14. הנה כי כן, הכיצד ניתן לסמוך על הגבהים עליהם מדבר מר גוטמן, שעה שהוא מודה שאמנם המדידה נעשתה כשהוא היה בשטח, אולם המדידה עצמה נעשתה על ידי אדם אחר, אשר אותו התובע לא טרח להזמין למתן עדות. יוצא אפוא, שהתובע למעשה לא הוכיח כדין דבר בעניין גובה הכבל ביחס לקרקע, ולפיכך דין תביעתו להדחות אף מטעם זה. אולם גם אם נקבל את המדידה שבה נעזר מר גוטמן, מולו עומדת עדות המודד מטעם הנתבעת מר מוחמד סיאג', אשר מדד בשטח וסימן הגבהים בנ/16. מדבריו ומן המסמך עולה, כי הגובה במקום אליו מתייחסים כאל הנקודה בה שכב המנוח הינה 6.2 מ', ואורך זה ללא ספק עומד גם בתקן של חברת החשמל בישראל, ואף גבוה מהנטען על ידי מר גוטמן, דהיינו 5 מ'. העד עמד בחקירה הנגדית. גם אם לא זכר כי השטח היה כבר מרוצף, אני מאמין לו ומקבל את עדותו כי אכן היה בשטח, והנתונים שמסר הם אלה שנמדדו על ידו. טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי לא ניתן לו להזים את עדות עובדי הנתבעת, אין לה על מה שתסמוך. עו"ד יגמור לא ביקש במהלך הדיון להזמין עדי הזמה. הנתבעת והעיריה סיימו את הבאת הראיות מטעמן ביום 23.5.05, ואילו עדות צד ג' - מר בכרי, נשמעה רק ביום 20.6.05. לו חפץ התובע להביא עדי הזמה, יש להניח שהייתי מקבל את הבקשה, במיוחד לאור העובדה שנקבע מועד לדיון נוסף. אולם הוא לא עשה כן, ולכן טענתו בסיכומים אינה במקומה. גם כשנשאל העד סיאג' לגבי המרחק מגדר הבטון, נתן את הנתון הרלוונטי, וכשנשאל על ידי ב"כ המל"ל, כי התייחס לגובה הכבל הנמוך מבין השלושה, עמד על דעתו כי מדד את הכבל הנמוך. עדותו היתה איפוא מהימנה, והיא תואמת את יתר העדויות בנושא זה. 15. צודקים איפוא ב"כ הנתבעת והעיריה בסיכומיהם כי העדויות תואמות את המצב בשטח, כפי שהתייחסו אליו העדים, גם על פי הדגם נ/1 שנועד להמחשה בלבד. יודגש כי התרתי את העדתו של המהנדס מר עלקם מטעם הנתבעת, ואולם גם אם נתעלם ממנה, לאור האמור עדיין ידה של הנתבעת על העליונה. אשר לחובת הנתבעת לשמור על גובה הכבל לאחר התקנתו 16. גם בהנחה שהגובה של הכבל ירד מתחת לגובהו בעת התקנתו, ואין מחלוקת שבעת התקנתו היה בגובה תקין, הרי שהנתבעת לא התרשלה בכך שלא הגביהה את הכבל, מה גם שהשינויים שנעשו בשטח לא היו על פי היתר. ראשית, לא הוכח באיזו תדירות יש לבצע בדיקת השטח. שהרי מדובר בשטחים עצומים, ומיפוי כל השטחים אינו עניין של מה בכך.שנית, גם אם שונה הגובה בנקודה מסוימת, לא סביר לדרוש מהנתבעת "להרים" את כל הרשת. בע"א 5118/92 חברת אלטריפי לתעהודת אלעאמה בע"מ נ' איהדזיין טאהר סלאיימה, פ"ד נ(5) 417, מתייחס כב' השופט ת' אור לאחריות חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ (הנתבעת גם בתיק שם), למקרה של ילד שנגע בקו מתח גבוה במחצבה בה נשפכה פסולת חצץ מחוץ לשטח המחצבה, והילד שיחק שם, וקובע: "המסקנה בדבר אחריותה של המערערת לנזק לא הייתה משתנה, אף אילו היה מוכח כי ערימת פסולת החצץ הוערמה מחוץ לשטחה של המחצבה. חובת הזהירות של המערערת משתרעת גם לגבי ערימות פסולת אשר הונחו על-ידי עובדיה מחוץ לשטחה, ואשר יצרו סיכון לעוברי אורח. אין המערערת יוצאת ידי חובתה, רק משום שדחקה את ערימת הפסולת מדל"ת אמות גבולותיה. אין המערערת רשאית לטעון כי משעה שסולקה הערימה אל מחוץ לשערי המחצבה פטורה היא מנקיטת אמצעי זהירות כלשהם, שמטרתם להבטיח כי העוברים והשבים לא ייפגעו מהסיכון שיצרה במעשיה. המערערת יכלה לצפות, וחייבת הייתה לעשות כן, כי עירום ערימת פסולת באופן שבו הוערמה, מתחת לכבל מתח גבוה, עשוי לגרום נזק לילדים אשר ישחקו במקום. משהתממש הסיכון אשר יצרה המערערת, מוטלת עליה החובה לפצות את הנפגע (השוו ע"פ 196/65 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש [5], בעניין אחריות בגין מקרר ישן שננטש ברשות הרבים והביא למות של שני פעוטות)". (שם, 416). משמעות האמור לעיל הינה, כי האחריות לקיצור הגובה רובץ על יוצר המפגע. 17. בת.א. 192/92 אלג'ועבה נ' חב' החשמל למחוז ירושלים, דינים מחוזי כו(2) 604, סוקר כב' השופט ד' חשין את המצב המשפטי לעניין המרחקים בעת ההתקנה, אל מול המצב עם ביצוע פעולת בניה במקום, כדלקמן: "כעולה מכל מה שכבר נאמר עד כה, הנתבעת העבירה את קו המתח הגבוה שממנו נפגע הקטין כשהמקום עוד לא היה בנוי, ואילו התובע 2 (אביו של הקטין) חרג מהיתר הבניה של הבית, כאשר בנה שתי קומות במקום אחת וכאשר בנה את המרפסת שכלל לא היתה כלולה בהיתר, ועל ידי כך הוא זה שקיצר את המרחק הבטיחותי בין קווי הבנין החוקיים של הבית (כפי שנקבעו בהיתר) לבין קווי המתח שהיו במקום ביום התאונה. לענין זה יש לציין כאן, כי מרחקי הבטיחות המינימליים הצריכים להתקיים בין קו מתח גבוה של V33000 לבין בית מגורים, הם כלהלן: א. על פי ה-"Safety Rules" של ממלכת ירדן משנת 1958, שעל פיהם נהגה הנתבעת בעת שהתקינה את קו המתח שממנו נפגע הקטין, המרחק צריך להיות 6.1 מטר (וראה צילום של כללי הבטיחות הללו, שהומצא לתיק ביהמ"ש ע"י ב"כ הנתבעת, עפ"י החלטתי מיום 24.6.93). בעת שהעבירה הנתבעת את קו המתח הגבוה במקום, היא עמדה בדרישה זו, משום שהשטח לא היה עדיין בנוי. ב. על פי עדותו של המהנדס שקוקני, המרחק שנדרש באיו"ש, על פי הצו שבתוקף שם, הוא 3 מטר לפחות. ג. על פי תקנה 101 לתקנות החשמל (התקנת כבלים), תשכ"ז-1966, כפי שתוקנה בתשמ"ח, הנוהגות בישראל, המרחק הנדרש "במבנה מקורה (מעל ריצפה) הוא 2.5 מטר". ובהמשך, בהתייחס לחריגה מהיתר בניה, ואחריות הנתבעת נאמר שם: "נמצא, כי לולא חריגתו של התובע 2 מהיתר הבניה של הבית, כמפורט לעיל, הנתבעת היתה עומדת בדרישות של מרחקי הבטיחות הנ"ל. שכן, גם אליבא דהתובע 2 עצמו, המרחק בין הקרקע שמתחת לפינת המרפסת (שנבנתה בלא היתר) לבין קו המתח שממנו נפגע הקטין (נכון ליום התאונה) היה 4.5 מטר לערך. על כן, לאחר שהנתבעת הוכיחה כי היא עמדה בדרישות הבטיחות כפי שנקבעו על ידי הרשויות המוסמכות, יש בכך כדי לתמוך בטענתה שהיא לא התרשלה ושהיא גם לא הפרה חובה חקוקה כלשהי, בכל מה שקשור בהתקנתו של קו המתח הגבוה שממנו ניזוק הקטין. שכן, כפי שנאמר ע"י השופט אור בפס"ד כהן הנ"ל, בו אישר בית המשפט העליון דחיית תביעתו של קטין שהתחשמל כתוצאה ממעשה קונס דומה: "שמירת נורמה הנדרשת בתקנות או על ידי הרשות הממונה לא תמיד תכריע בשאלה, אם הצעדים שננקטו די היה בהם מבחינת סבירותם. אך העובדה, שהאמצעים שננקטו תואמים את דרישות הרשות הממונה, יש בה תימוכין לטענה, שאמצעי הזהירות שננקטו היו סבירים (עמ' 810)" (שם, סעיף 4). במקרה הנ"ל נופף ילד בחוט באורך 3 מ' שנגע בכבל המתח הגבוה, כתוצאה מבניית קומה נוספת ללא היתר, דבר שקיצר את המרחק בין הכבל לגג. במקרה הנ"ל, עלתה הטענה כי בעל הבית שהיה חשמלאי במקצועו, התריע בפני אנשי הנתבעת על הסכנה, לפני האירוע, אולם טענה זו לא הוכחה. במקרה שלפנינו גם לא נטענה טענה שכזו כלל. 18. אשר לביקורות תקופתיות מצד הנתבעת, קבע בית המשפט: "בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנוכחי, כאשר הנתבעת שמרה על המרחק הבטיחותי הסטנדרטי, בעת שהתקינה את קו החשמל.. וכאשר פעולתו שלה תובע 2 (האב, ש.נ) היא זו אשר צמצמה את המרחק הבטיחותי ביניהם עקב בניית המרפסת ללא היתר, אין לומר שהנתבעת סטתה מסטנדרט הזהירות שהיה מוטל עליה כמחזיקת רשת חשמל..." (ע' 15 לפסק הדין; ההדגשות במקור). ובאשר לבנייה ללא היתר נאמר שם: "... לא יהיה זה סביר או צודק, מבחינת שיקולי המדיניות המשפטית שביסוד דיני הנזיקין, להטיל על המחזיק ברשת חשמל, שהותקנה כדין ולפי כל כללי הבטיחות המחייבים והמקובלים, לשאת בהוצאה כספית כה כבדה (חצי מיליון ₪), כל אימת שמאן דהוא יצר סכנה לעצמו ולבני ביתו כתוצאה מבניית ביתו בקירבה יתירה לקו החשמל תוך חריגה מהיתר הבניה שעל-פיו בנה את ביתו" (ע' 17 לפסק הדין). באשר, לנושא הגבהת הכבל, נאמר ב'פרשת ועקנין מפי כב' השופט א' ברק (כתוארו אז), לענין הפרת החובה, כדלקמן: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות 'אינו ערב ערבות מוחלט לבטחון באים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו' (השופט זוסמן בע"א 485/60). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות הענין. על בית המשפט לאזן בין האינטרסים של הפרט הניזוק ובטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה". (ע"א145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113, שם 131). (כן ראו ת.א. (י-ם) 178/93 סנדוקה נ' חב' החשמל למחוז ירושלים, תק-מח 96(2)). נשוא ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807, אף הוא עוסק בילד שהניף חוט מתכת, ונופף אותו על גג ביתו והתחשמל מקו מתח גבוה שעובר בקרבת הבית. כב' השופט ת' אור מנתח את נסיבות המקרה ודן במידת האחריות של הנתבעת, בזו הלשון: "מזיק, החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט אותם, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא, אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה. ולגבי "רמת זהירות סבירה" כבר נקבע: "רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (ע"א 145/80 [1], בעמ' 131מול אות השוליים ו). בהפעילו את העקרונות כאמור למקרה בו התחשמל פלוני אומר השופט ח' כהן: "העובדה שמגע בזרם החשמל מחשמל אדם, היא ידועה לחברת החשמל, וכן ידועות לה הסכנות הטמונות בהתחשמלות. החובה אשר מכוח עובדה זו מוטלת על חברת החשמל אינה אלא נקיטת אותם אמצעי זהירות אשר כל יצרן חשמל וספקו, שהוא סביר ומיושב בדעתו היה נוקט בהם..." (ע"א 363/59, 364[2], בעמ' 476-477). 19. כמו כן לא מצאתי בחוק החשמל תשי"ד-1954, או בתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל) תש"ן-1990, התייחסות לנושאים אלה. בתקנות החשמל (התקנת כבלי חשמל במתח גבוה) תשס"ב-2001, יש התייחסות לתיקון ליקויים, אולם התקנות אינן חלות על המקרה שלפנינו שאירע ב-1997, כפי שעולה מן התקנות: "33. (א) כבל ואבזריו יתוחזקו ויישמרו במצב תקין. (ב) נתגלה ליקוי או פגם בכבל או באבזר, יתוקן הליקוי או הפגם בהקדם האפשרי; נתגלה ליקוי או פגם המהווה סכנה לנפש או לרכשו - ינותק הכבל ממתח מיד ולא יחובר מחדש עד שהפגם או הליקוי תוקן והכבל נבדק ונמצא כשי להפעלה. 34. (א) תקנות אלה יחולו על כבל, שהותקן לאחר תחילתן של תקנות אלה, בין במיתקן חשמלי שהיה קיים ערב תחילתן ובין במיתקן חשמלי חדש". יוצא איפוא, שיש להתייחס לנהלים הקיימים באשר לנושא הגבהים. התוצאה היא, איפוא, שהנתבעת בנסיבות המתוארות דלעיל ובפסיקה הנ"ל, לא היתה חייבת להתאים את גובה הכבל לאור השינויים שבשטח, ובמיוחד כשלא קיבלה הודעה כלשהי על השינוי, אשר נעשה ללא היתר, ולפיכך גם העירייה לא ידעה על כך. נדגיש, כי מדובר בהגבהה של מפלס בכ-35 ס"מ, דבר שאינו בולט בשטח, ומקשה על גילויו. 20. למעלה מן הנחוץ אעיר כי אילו הייתי מוצא שהנתבעת חבה באחריות כלפי התובע, הייתי קובע כי אשמו התורם של התובע שואף ל-100%. המדובר בחשמלאי מוסמך שעבד במקצוע שנים רבות, למד לימודים עיוניים (ראו תעודות שצורפו על ידו - ת/8), מכיר את מקום האירוע, אשר אף לגירסתו הוא עצמו, אותה דחיתי, הרים סולם מתכתי (אלומיניום) שאורכו כ-6 מ', באופן אנכי על מנת להעבירו למקום אחר, באופן רשלני ביותר (גם אם נניח כי גובהו היה 4.6 מ', לא הוכח באיזה גובה מן הרצפה הוא הורם). יוצא איפוא, כי גם אם על מזיק לצפות נזק שעלול לקרות, אדם סביר לא היה יכול לצפות שאדם אחר ירים סולם שכזה ובאופן שכזה. העולה מן המורם, שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בהתקנת קו המתח הגבוה, או באחזקתו. התוצאה היא, אפוא, שהתביעה כנגד הנתבעת נדחית בזאת. פועל יוצא מכך שאין מקום לדון בהודעת צד ג' הנדחית בזאת. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. התחום הנפשימתח חשמללחץ נפשי / מתח נפשיחשמלהתחשמלות