פסק דין 1. המערער יליד 1956. הגיש למשיב תביעה להכרת זכות על פי חוק הנכים, תגמולים ושיקום התשי"ט1959- (להלן: "החוק") בקשר עם מחלת "קפוסיס סרקומה" שהתגלתה ברגליו אשר לטענתו נגרמה בעת ועקב שירותו הצבאי (להלן: "המחלה"). המשיב בהחלטתו ביום 21.11.99 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מיום 1.7.99 ו- 26.7.99 המצ"ב, הגעתי למסקנה כי אין קשר בין המחלה עליה מתבססת תביעתך ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. אין חולק כי המערער, רס"ב בדרגתו, שירת במחנה נעורה במשך כ17- שנים ובאותו מקצוע כטבח. בהתאם למכתבו של רס"ן שמחי רענן מיום 13.4.99 (נספח א' לכתב התשובה) היה חשוף המערער לקור וחום ועבודה ממושכת עם נוזלים, מים וכדומה. כמו כן, במסגרת עבודתו הוא הרים משאות כבדים, פריקה ממשאיות מזון והעברת סירי מזון כבדים בתוך המטבח. עבודתו של המערער היתה בעמידה ממושכת של כ9- שעות ביום ברציפות, ואף באירועים ובזמני לחץ התמשכה עבודתו באופן רצוף גם 14 ו15- שעות. טענות המערער: 2. המערער טוען כי בבדיקות תקופתיות שעבר ביום 7.6.98 נתגלו מספר ליקויים שהאחד מהם הצביע על בצקת ברגליים ויש להפנותו לטיפול. לטענתו נזנח ע"י "צה"ל" ורק לאחר תקופה מסויימת של החמרה במצב נשלח לבדיקות בעפולה ביום 1.1.99 שם נתגלתה מחלת "קפוסיס סרקומה" בשתי הרגליים. לאחר שני ניתוחים הורד פרופילו ל- 21 והוא שוחרר מ"צה"ל" בתאריך 1.2.00. המערער מלין על רופא היחידה שלא שלח אותו לבדיקות כפי שהומלץ בסיכום הבדיקות ועל כך שהורד לו הפרופיל הצבאי מ- 82 ל- 21 ולא הוארך לו השירות בקבע. בדיון לפנינו ציין המערער כי היה לו פרופיל 82 והורידו לו את הפרופיל ל- 21 עקב המחלה ולכן שוחרר עקב כך מצה"ל. במועד הדיון היה המערער משוחרר מצה"ל ובפנסיה. המערער טוען כי אושפז פעמיים לאחר שנתגלו אצלו צלוליטיס ברגליים (מסמכי האשפוז צורפו לתיק). לטענתו, הוא נבדק רק פעם אחת על ידי ד"ר פרידמן. הוא נמצא עד היום במעקב רפואי במחלקה האנקולוגית וכי איננו מקבל עדיין דבר מהמוסד לביטוח לאומי. טענות המשיב: 3. המשיב טוען כי מועד גילוי הגידול 14.3.99, בתצהיר שהוגש למשיב נטען בס' 3 כי הגידול הופיע לפני שנה וחצי. ברם בתיאור המחלה דף 1, שהוגש גם כן למשיב נטען כי הגידול התגלה לראשונה בעצם כ "בצקת ברגליים" בחודש יוני 98'. שני המסמכים צורפו לכתב התשובה כחלק ממסך ב. בדיון בפני הועדה בתאריך 24.9.00, הודיע המערער פרטיכל עמ' 4 ש' 17, כי המחלה התגלתה לפני שנתיים. 3 הגירסאות העובדתיות לא עולות בקנה אחד. בסיכומיו בוחר המערער בגירסת גילוי המחלה בחודש יוני 98' והדבר מקובל על המשיב. המשיב טוען כי אין לקבל את טענת המערער בדבר הזנחה בטיפול הרפואי. ראשית, ממצאי הבדיקה התקופתית מחודש יוני 98 לא העידו על גידול אלא על בצקת ברגליים עם התגברות הכאבים. לטענת המשיב המערער בעצמו מאשר כי הזניח את הפניות לרופא כתוצאה ממה שמתואר על ידו כ"לחצים בעבודה וחוסר בכ"א" כלומר גם אם חל עיכוב מסוים בפניה החוזרת לרופא הוא חל בגלל שיקולי המערער עצמו. בתאריך 30.11.98 אובחן חשד לסרקומה ברגליים (מסמך 21 בתיק הרפואי). ביופסיה ראשונה העלתה רק חשד (מסמך 24 בתיקו הרפואי). ביופסיה חוזרת נעשתה ב 21.12.98 (מסמך 20 לתיק הרפואי) בעקבותיה התקבלה אבחנה (מסמך 23 בתיק הרפואי). במקביל, עבר המערער גם איבחון לגבי נגע שהתגלה בציפורן בוהן שמאל. (מסמכים 19 ו- 21 לתיק הרפואי). בחודש מרץ 99 כבר הוחל בהקרנות. לטענת המשיב המערער לא תומך את הטענות בחוות דעת רפואית. לפיכך מבקש המשיב לקבל את העמדה הרפואית של ד"ר פרידמן מטעם המשיב אשר קבעה בתאריך 26.7.99 כי הגורם האיטויולוגי לגידול הוא זן 8 של וירוס ההרפס, וכי אין בתנאי השירות המתוארים ע"י המערער דבר היכול לסייע להתפתחות המחלה. המשיב מציין כי הוועדה הפנתה לד"ר פרידמן בתאריך 24.9.00 שאלת הבהרה האם יש בשיהוי שחל בין הבדיקה הראשונה אצל רופא היחידה ובין הבדיקה השניה אצל רופא היחידה, משום החמרה של המחלה עקב איחור לכאורי באבחנה. תשובת המומחית היתה בשלילה והיא כתבה כי אין בהשעיית הטיפול גורם להחמרת מצבו כעת או להחמרת המחלה בעתיד. היבט רפואי: 4. החלטת המשיב ניתנה על יסוד חוות דעת של ד"ר ר. פרידמן בירנבוים, מיום 26.7.99, שהינה מנהלת מח' עור במרכז רפואי רמב"ם אשר בדקה את המערער וקבעה כי הגורם האיטיולוגי למחלה שאובחנה אצל המערער שהיא "KOPOSIS SARCOMA" הוא זן 8 של וירוס ההרפס (HHV-8) אשר דרך ההעברה הידועה שלו איננה קשורה לתנאי השירות ועל כן אין קשר בין שירותו של המערער לבין הופעת המחלה והתפתחותה. המערער לא תמך את ערעורו בחוות דעת רפואית. בהתאם להמלצת הוועדה נשלחו למומחית הנ"ל שאלות הבהרה והיא השיבה עליהן בחוות דעת נוספת מיום 15.1.01 בחוות הדעת הנוספת משיבה ד"ר פרידמן כי אין בהשהיית הטיפול גורם להחמרת מצבו כעת או במהלך המחלה בעתיד. הטיפול בהקרנות השפיע היטב ובעת הבדיקה לא היו ממצאים של המחלה. הטיפולים הקיימים אין בכוחם לרפא את התהליך אלא מטפלים במצב נתון. עקב כך ובשל המהלך השפיר יחסית של המחלה, הצורך בטיפול וסוג הטיפול נקבע בהתאם למצב בכל חולה בזמן נתון המתחשב בשני דברים: האחד, בהפרעה שהתופעות גורמות לחולה והתועלת כנגד בנזק של כל טיפול, מאחר וסוג הטיפול, מועד התחלתו אינם משפיעים על מהלך או התקדמות המחלה בעתיד רבים מעדיפים מעקב ללא טיפול כל עוד הסימפטומתולוגיה מאפשרת זאת. היטב משפטי: 5. שאלת הקשר המשפטי בין השירות הצבאי לבין הפגימה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89 קצין התגמולים נגד חריטן פ"ד מ"ה (5) 324). נושא נטלי ההוכחה נקבע בפסק הדין בעניין ע"א 472/89 ק. התגמולים נגד רוט, (פ"ד מ"ה (5) 203). אמנם נטלי הראיה המוטל על המערער, התובע הכרה כנכה, אינו גבוה, ודי אם יוכיח כי מתקבל על הדעת שקיים קשר סיבתי (ראה ע"א 5499/92 ק. התגמולים נגד בן עד, פ"ד מ"ז (2) 471,] בע' 475). ועם זאת, נטל ההוכחה להראות קשר בין תנאי השירות לבין הופעת המחלה הוא על המערער. המערער שירת שירות ארוך ועליו להוכיח ארוע או ארועים אשר היה בהם כדי לגרום לפרוץ המחלה או להחמרתה. אפשרות נוספת והמערער העלה אפשרות זו הינה בדבר טיפול רשלני או איחור באבחנה של המחלה אשר גרם להחמרתה. מקום שבו נחבלה המערערת ברגלה וטענה כי החבלה הביאה להתפתחות גידול ממאיר מסוג סרקומה באותו אזור, נדחתה הטענה לאחר שהוועדה לא שוכנעה כי מתקבל מאוד על הדעת כי קיים קשר בין החבלה הנטענת לבין המחלה (ר' ע"נ 229/97 גלוזמן נ' קצין התגמולים, בספרו של ע. יעבץ חוק הנכים, ע' 439). דיון ומסקנות 6. ומן הכלל אל הפרט. נראה כי אין מחלוקת לגבי תנאי שירותו של המערער כפי שפורט לעיל. אולם המערער לא הוכיח כי יש בתנאי השירות הללו משום גורם להופעת המחלה או להחמרתה. בהעדר חוות דעת נגדית אנו מקבלים את האמור בחוות דתעה של ד"ר פרידמן בנוגע להעדר הקשר שבין תנאי השירות לבין המחלה. הוועדה מיוזמתה בקשה לבדוק את האפשרות האם קיימת החמרת מצב בשל שיהוי לכאורה במתן הטיפול הרפואי. ד"ר פרידמן השיבה בחוות דעת מיום 15.1.01, כי ממילא אין ממהרים לבצע הקרנות, שכן בצד התועלת הן עלולות לגרום גם נזק, וכי רבים מעדיפים מעקב ללא טיפול כל עוד הסימפטמטלוגיה מאפשרת זאת. כמו כן היא קבעה כי הטיפול בהקרנות שקיבל המערער היטיב עמו, ובעת הבדיקה של המערער עובר למתן חוות דעתה, לא מצאה כל ממצאים של המחלה. המסקנה הינה כי לא חלה כל החמרה במצב המערער בעקבות תהליך האיבחון של המחלה ותחילת הטיפול בה. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבאשירות צבאי