פסק דין 1. רקע עובדתי: א. התובע היה במשך שנים רבות ובעת הרלוונטית לתובענה זו, מנהל האגודה לתרבות הדיור (להלן: "את"ד") בעיריית לוד (להלן: "העיריה"). ב. הנתבע הינו בעלה לשעבר של הגב' נורית נחום שעבדה בעת הרלוונטית לרבות תוך כדי הליכי הגירושין ביניהם יחד עם התובע באת"ד. ג. ביום 2.4.97 שלח הנתבע למר אלברט סיוון, מנכ"ל העיריה בעת הרלוונטית עם העתק למבקר העיריה, מכתב שכותרתו "מעילה באמון ע"י נחום נורית ממח' את"ד" ובו התייחס, בין היתר, גם למעשי התובע (להלן: "מכתב הדיבה"). ד. לטענת התובע, ביום 18.1.99 הודיע לו ראש העיר דאז, מר פנחס עידן, על מינויו לתפקיד מנהל האגף למשאבי אנוש, מינוי שבוטל ביום 19.1.99, לטענתו בשל מכתב הדיבה. ה. עובר למועד ההודעה על המינוי מיום 18.1.99 נקט מבקר העיריה בצעדים לבדיקת האמור במכתבו של הנתבע, לרבות בדיקת כרטיסי נוכחות, התקשרות עם חברת חקירות פרטית שביצעה מעקבים אחר התובע, הגשת תלונה למשטרה, דרישה מהיועצת המשפטית של העיריה להעמיד לדין משמעתי את התובע ופניה ליוהמ"ש בערר על החלטתה שלא לעשות כן. 2. טענות בעלי הדין: א. לטענת התובע, יש במכתב שנשלח על ידי הנתבע משום לשון הרע בייחסו לו מעשים פליליים של החתמת כרטיסי נוכחות ע"י אחרים כדי להעלים איחוריו או העדרויותיו, צביעת ביתו הפרטי ע"י עובד את"ד כשכרטיסו מוחתם כאילו עבד ומתן עדיפות במסירת עבודות של את"ד לקבלנים מועדפים על רקע קשרים אישיים וקבלת טובות הנאה. ב. לטענתו, הפרסום שהופנה לגורמים בעיריה הועבר לידיעת חברי מועצת העיר והעיתונות המקומית, פגע פגיעה ממשית בקידומו המקצועי והיה בו כדי להשפילו בעיני הבריות ובפרט במקום עבודתו בהיותו אישיות ידועה ומוכרת. ג. לטענתו, העובדות לא היו בידיעת הנתבע אלא הובאו לידיעתו על ידי אשתו ואחרים ועל כן אינו יכול להנות מהגנת "אמת דיברתי" מה גם שהמניע למכתבו היה נקמה באשתו, בתקופה בה ניהלו הליכי גירושין, לאחר שלטענת הנתבע היא התלוננה נגדו במקום עבודתו. ד. לטענתו, הנתבע לא הוכיח אף אחת מטענותיו המנויות במכתב הדיבה. ה. לטענת התובע, לא בדק הנתבע את טענותיו עובר למשלוח מכתב הדיבה ונוסחו הגורף הכולל פרטים כוזבים ושגויים, מלמד יותר מכל על העדר תום ליבו. ו. לטענתו, מינויו לתפקיד ראש אגף משאבי אנוש בעיריית לוד נמנע רק בעקבות מכתבו של הנתבע דבר שגרם לפגיעה בשמו הטוב, בקידומו ובשכרו. ז. לטענת הנתבע, משלוח המכתב נעשה לאחר התלבטויות רבות ומוען למכותבים בלבד, הוגדר כחסוי ולא הוא שמנע מינויו ופגע בתובע אלא אינטרסים פנימיים בעיריה מה גם שהתובע לא מונה לתפקיד מנהל אגף משאבי אנוש בנוהל תקין במינוי חתום וגמור. ח. לטענת הנתבע, האשים התובע את עיריית לוד "בתפירת תיק" נגדו ולמרות זאת בחר שלא לתבוע אותם אלא רק את הנתבע. מבקר העיריה הורה על בדיקת האמור במכתב, בדיקת פוליגרף לנתבע ואף השתמש בשירותיו של חוקר פרטי שניהל מעקבים אחר התובע וגילה כי התובע חוזר על אותו דפוס התנהגות ועל אותן עבירות שפירט הנתבע במכתבו. את הממצאים שהתגלו העביר המבקר למשטרה שהמליצה להגיש קובלנה משמעתית כנגד התובע. המבקר ערער בפני היוהמ"ש לאחר שהיועצת המשפטית של העיריה סירבה להגיש תובענה כזו. היועמ"ש בתשובתו הסכים כי אכן היה מקום לטיפול משמעתי אך לא ניתן היה לעשות זאת בעקבות התיישנותן של העבירות. ט. לטענת הנתבע, אין במכתבו משום לשון הרע, לא הוא שפרסמו והתובע אף לא נפגע ממנו. המכתב חוסה בצל הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק לשון הרע, העדות במכתב היא ממקור ראשון של הנתבע שהעיד "השיק שראיתי ראיתי, את החתמת הכרטיסים ראיתי, נכחתי בשיחות שהיא (רעייתו דאז מ.ש.) דיברה עם אסא" (פ' עמ' 90 ש' 3-4). י. לטענתו, מתקיים במקרה דנן העניין הציבורי בפרסום באשר התובע עצמו מעיד על עצמו כדמות ציבורית והנתבע הוכיח כי פעל בתום לב לביעור השחיתות באת"ד ואין בהליכי הגירושין בסמוך למועד משלוח המכתב בינו ובין הגב' נורית נחום כדי להוכיח כוונת זדון. יא. בעלי הדין חלוקים בשאלה אם נגרם נזק לתובע ומה גבהו. התובע טוען גם לפיצוי ללא הוכחת נזק על פי הוראת סעיף 7 (א) (ג) לחוק לשון הרע, תשכ"ח - 1965, (להלן: "החוק"). לטענת הנתבע יש בטענה זו, בסיכומים בלבד, משום הרחבת חזית אסורה. 3. לשון הרע: א. תביעה המוגשת בגין פגיעה בלשון הרע עיקרה שמירה על שמו הטוב של אדם, "אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור פד"י נג (3) 817 עמ' 832). כאמור החוק לשון הרע, בהגדרות הקבועות בסעיף 1: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסוקו, במשלוח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינוי או נטייתו המינית; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד" מעשים אלה יחשבו כעוולה אזרחית. ב. ראשיתה של המחלוקת הנדונה במכתב הדיבה. עיקרו של המכתב, שכותרתו "מעילה באמון ע"י נחום נורית ממח' את"ד", נסוב סביב פעולותיהם של גב' נחום ומר זרביב במהלך העבודה, ונובע כפי שמעיד הנתבע בסעיף 2 ואינו מתכחש, בהתייחסו למערכת יחסיו עם רעייתו "מאחר ומערכת היחסים בינינו הייתה עכורה ומעוררת". כחלק מחשיפת הפרטים מגולל הנתבע שורה של מעשים המיוחסת לתובע ובהם העדרות לצרכים פרטיים בזמן העבודה, החתמת כרטיס נוכחות ע"י אחרים, העדפת קבלנים תמורת טובות הנאה וצביעת ביתו ע"י עובד אחר, המועסק בעיריה, במהלך שעות העבודה. ג. הנתבע ציין במכתבו את כל פרטיו האישיים העיד כי הוא "מוכן להבדק בפוליגרף לאימות דברי או להגיש תצהיר בשבועה על כל המופיע במסמך זה" ומבהיר כי "הדבר לצערי נעשה באיחור רב ולאחר היסוסים רבים. מזה שנים מעיק עלי מצפוני בעניין זה, ורציתי לפרוק את העול הנמצא על ליבי. העובדה שכיום אין לי כל חוב מוסרי כלפי הנוגעים בדבר כמובן הכריע את הכף" (ס' 3 למכתבו). ד. מעיון באמור לעיל נראה כי יש בדברים משום לשון הרע לפחות באמור בס"ק (2) ו- (3). לטענת הנתבע עומדות לזכותו הגנות שבחוק על פרסום הדברים ואלה ייבדקו אחת לאחת אך אין בהם כדי לאיין היות הדברים משום לשון הרע. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בענייננו כי במכתבו של הנתבע היה פרסום כאמור בסעיף 2 לחוק הקובע כי עוולה אזרחית חייבת להתבסס על שני אדנים, האחד לשון הרע והשני הפרסום. "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" הפרסום היה בכתב והוא מוען והגיע לאדם שאינו הנפגע וטענת הנתבע כי עומדת לזכותו הגנה בגין פרסום לממונה או לרשות מוסמכת לקבלת תלונות מכוח סעיף 15 (8) לחוק אמורה להבדק לגופה. 4. הגנת תום הלב: א. כאמור בסעיף 15 לחוק תהיה לנתבע הגנה טובה אם עשה הפרסום בתום לב באחת מהנסיבות המנויות בסעיף ולענייננו רלוונטי ס"ק (8) לפיו; "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה..." על הרציונל שמאחורי הסעיף נקבע בבג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז (5) 653 עמ' 658 "ההצדקה להגנה זו נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אומנם, מידע שכזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם 'החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו". ב. מכתבו של הנתבע הופנה למנכ"ל העיריה שמתוקף תפקידו מהווה הכתובת הנכונה כממונה על כלל עובדי העיריה ונושא באחריות הכוללת על תפקוד עובדי העיריה ובהקשר זה "התלונה המוגנת חייבת להיות מוגבלת לסוג העניינים שבנוגע אליהם היה האדם שאליו הופנתה התלונה ממונה על הנפגע" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז 1997,ע מ' 302) ולמבקר הפנימי שמתוקף תפקידו אמור לחקור בנושאים נשוא מכתב הדיבה כאמור בסעיף 170 א' לפקודת העיריות; "(א) ואלה תפקידי המבקר: (1)לבדוק אם פעולות העיריה, לרבות פעולות לפי חוק התכנון והבינה, תשכ"ה - 1965, נעשו כדין, בידי המוסמך לעשותם, תוך שמירת טוהר המידות ועקרונות היעילות והחסכון; (2) לבדוק את פעולות עובדי העיריה; (3) לבדוק אם סדרי הבוחן והוראות הנוהל הנהוגים בעיריה מבטיחים קיום הוראות כל דין, טוהר המידות ועקרונות היעילות והחסרון" ג. המכתב נשלח על ידי הנתבע אישית למכותבים, שהיו הגורמים המתאימים לטפל בפניה, בציון הערה בשולי המכתב כי המכתב חסוי. הנמנעים לא טיפלו אמנם ובאופן תמוה במידע במשך זמן רב, קרוב לשנתיים, אך מנגד הם גם לא דחו האמור בו ובשלב מסויים פעל המבקר לבדיקת התלונה מכוח סמכותו על פי פקודת העיריות; "(ג) בכפוף לאמור בס"ק (א), יקבע המבקר את תכנית עבודתו השנתית, את נושאי הביקורת בתקופה פלונית ואת היקף הביקורת - (1) על פי שיקול דעתו של המבקר; (2) על פי דרישת ראש העיריה לבקר עניין פלוני; (3) ככל האפשר בהתאם להמלצות הועדה לענייני ביקורת". ד. הסמכות לקיים בדיקה בעקבות מידע המועבר לגוף או אדם שמתוקף תפקידו, מעמדו או סמכותו אמור לקיימה נתונה לשיקול דעתו הבלעדית ולשולח המכתב לא אמור להיות כל קשר לתהליך הבדיקה ומועדו אלא כעד בלבד. תפקידה של הרשות, מקבלת התלונה, אינו מתמצה בקבלת התלונה ככתבה וכלשונה אלא שומה עליה לקיים בדיקות עצמאיות הן באשר למהימנות התלונה והן באשר להוכחתה. הנתבע, הציע במכתבו להחקר בפוליגרף או להגיש תצהיר להוכחת תלונותיו והמבקר החליט להמשיך בתהליך הבדיקה "לאחר שקבלנו אימות בבדיקת הפוליגרף לגבי התלונות שהועלו". בהחלטה מיום 18.7.02, בהתנגדות ב"כ התובע לקבילות ממצאי בדיקת הפוליגרף שערך הנתבע קבעתי כי "בדיקת הפוליגרף מוגשת כחלק מתיק המשטרה ולגבי משמעותה, ניתן יהיה לטעון בסיכומים" (פ' עמ' 119 ש' 4). התובע בחר בסיכומיו להתייחס לסוגיית בדיקת הפוליגרף במילים ספורות כאגב אורחא בלבד בסעיף ד (4) לסיכומיו ובסיכומי התשובה חזר על טענותיו בהתנגדותו אך אין בכך כדי לסתור עדות המבקר כי המשיך בהליך הבדיקה רק לאחר שהנתבע יצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף. ה. מושג תום הלב המופיע בסעיף 15 (8) לחוק עיקרו אמונתו של המפרסם באמיתות המידע וזו אף אם הוגשה מתוך כוונה לפגוע. הנתבע העיד ולא הכחיש כי "כתבתי דברים אלה בגלל הטרדות טלפוניות של אשתי" (פ' ע' 70 ש' 4-5) ובהמשך "פרטתי את כל הידוע לי במסגרת כתיבת המכתב כדי לעמוד מאחוריו" (פ' עמ' 74 ש' 4). הגם שנטיתי לקבל גרסת התובע כי הנתבע פעל מתוך נקמנות ומניע לא חיובי כפועל יוצא להליכי גירושין קשים בינו לבין אשתו כאמור בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פד"י לו (2) 152 (להלן:" פס"ד ריימר"). "מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן ע"י מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעיתים קרובות מדי לא נעשה הדווח מתוך מטרה נעלה לשם הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, יהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני ציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן". 5. נטל הראיה: א. ההגנה של תום הלב כאמור בסעיף 15 לפיו "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב..." נשענת גם על הוראות סעיף 16 לחוק לפיו: א. הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. ב. חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: 1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. 2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להווכח אם אמת הוא אם לא. 3) הוא נתכוון ע"י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סעיף 15". ב. הן היועצת המשפטית של העיריה והן היועץ המשפטי לממשלה בעקבות ערעורו של מבקר העיריה סברו כי אין מקום להעמדת התובע לדין מחמת התיישנות העבירות בכך אין כדי לאיין אמיתות התלונות והחשדות אך אין צורך להכנס לשאלה זו, למרות שב"כ שני הצדדים הכבירו בה מילים כיוון שגם בהנחה שהאמור במכתב הדיבה לא היה אמת והנחה זו תדחה בסעיף 7 להלן, אין ראיה כי הנתבע לא האמין באמיתות תלונתו כאמור בסעיף 16 (ב) (1) לעיל כשכתב את מכתבו. הנתבע שאב האמור במכתב משיחות עם אשתו בימים שלא הייתה לו עדיין סיבה לחשוד בדבריה, בדברים שראה במו עיניו והראיה אף היה נכון ואף יצא דובר אמת בבדיקת פוליגרף. גם אם אין תוצאות הבדיקה קבילות לכשעצמן יש בהן כדי להוכיח אמונת הנתבע באמיתות האמור במכתבו. ג. הנתבע תאר במכתב הדיבה לא רק את המעשים, שלדעתו, לא יעשו אלא גם מציע דרכי בדיקה, מציע שמות עדים ומביע נכונות לעמוד לבדיקת פוליגרף שמומשה. אין לבוא אליו בטרוניה שלא נקט לפני המכתב בדרכים המוצעות על ידו עצמו כדי להוכיח אם התלונות נכונות כאמור בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי פד"י ל (1) 389, 392, שאומץ בע"א 788/79 שם בעמ' 147: "מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? (או למנכ"ל העיריה ומבקרה בענייננו - מ.ש.) הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועלה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה (או לרשויות המוסמכות האחרות - מ.ש.) בכגון אלה, הפניה למשטרה (או לממונה על התובע - מ.ש) היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה". ד. כאמור בע"א 788/79, שם בעמ' 147, "כדי לבדוק סבירות שיקוליו של המנוח (ותודה לאל של הנתבע בענייננו - מ.ש.) גם ניתן להשוות תגובתו עם זו של המשטרה (והמבקר בענייננו - מ.ש.) זו האחרונה לא פתחה בהליכים על יסוד דבריו של המנוח בלבד, אלא שמעו הסבריו של המערער וגבתה הודעות, לרבות הודעות של העדים מטעם המערער ואף ערכה למערער בדיקת פוליגרף שאומתה (ההדגשה במקור-מ.ש.) מסתבר, כי למרות זאת היה בנסיבות האובייקטיביות... כדי להניע את המשטרה (והמבקר בענייננו - מ.ש.) לנקוט הליכים משפטיים (ואף לערער על החלטה שלא לנקוט בהם - מ.ש.). משמע, העלאת החשדות ע"י המנוח לא הייתה מופרכת וחסרת סבירות והא ראיה, שהמשטרה ראתה לאמץ חשדותיו אחרי בדיקה יסודית של העניין והיא, כמובן, עד להחזרתה מחלק מן האישום בעת המשפט (והסתמכות על התיישנות בענייננו - מ.ש.). בהעדר ראיה נוספת אין על כן להסיק כי כל שהיה סביר בעיני המשטרה (או המבקר - מ.ש.) לא צריך היה להיות סביר בעיני המנוח" (או הנתבע בענייננו - מ.ש.). ה. בנסיבות העניין גם לא היה מקום להעלאת הטענה האמורה בסעיף 16 (ב) (3) לגביה התייחסתי כבר לעיל בהיות נמעני מכתב הדיבה הכתבת הראויה "המופקדת על העניין על פי חוק ואשר שומה עליה לבדוק כל תלונה לפני שהיא נוקטת צעדים משפטיים. המנוח (והנתבע יבדל לחיים ארוכים - מ.ש.) רשאי היה להניח שהמשטרה תפעל באופן שיבטא איזון נאות וסביר בין התלונה, חמר הראיות וההליכים הננקטים" (ע"א 788/79 שם בעמ' 147). ואכן בענייננו לא רק הניח הנתבע כי הנמענים יפעלו כאמור אלא אף תרם חלקו בהציעו בדיקת פוליגרף שמות עדים ואמצעי בדיקה. 6. פרסום המכתב: א. אחת מטענותיו של התובע עניינה תפוצתו הרחבה של המכתב "אחרי שקיבלתי את המינוי ב- 18.1.99 והוא בוטל ב- 19.1.99 ומיום זה ידעתי שיש מכתב כזה, כל עובדי העיריה וחברי המועצה ידעו זאת" (פ' עמ' 50 ש' 12-13). לעניין זה התייחס מר ז'אק שיטרית יועץ ראש העיריה מ"מ מנכ"ל העיריה בתקופה הרלוונטית בעדותו "אני לא יודע מי פרסם את המכתב... המכתב לא היה בתיק, כי לו הגיע לתיק כל העיריה הייתה יודעת זאת במשך שנתיים. המכתב שכב אצל פרומרמן ואצל אלברט סיוון, מנכ"ל העיריה" (פ' עמ' 137 ש' 6-7). מנכ"ל העיריה מר סיוון העיד בעניין זה "המכתב הגיע אלי וראיתי בזה סכסוך משפחתי בין בני זוג והעברתי את הנושא למבקר העיריה לבדוק מה קרה. פרט למבקר העיריה לא העברתי את המכתב לאיש נוסף" (פ' עמ' 137 ש' 6). המבקר, שנדרש להסביר מתי הועבר המכתב לידיעת ראש העיר דאז מר עידן, העיד "מישהו פנה אלי... מישהו מטעם ראש העיר ואמר לי שראש העיר מבקש לראות את המכתב... עד לשלב זה שמרנו על המכתב כחסוי, ברור. החומר שלנו כאמור הוא חסוי, גם על המכתב היה כתוב שהוא חסוי" (פ' עמ' 105, ש' 23-28). ב. לא הובהר איפוא מי הפיץ את המכתב בקרב עובדים ומנהלים בעיריה. הנתבע העביר המכתב כנדרש רק למנכ"ל העיריה ומבקר העיריה ולא לגורמים נוספים בעיריה. הנתבע לא עשה כל פעולה נוספת לעניין תלונתו והנמענים הם שהחליטו שלא לנקוט בכל צעד נוסף לבדיקת האמור במכתב ולעשות השימוש בו עד ינואר 1999. אין מחלוקת שבמשך שנתיים לאחר ששלח המכתב לא הוסיף הנתבע לפעול בעניין, לא הוטל בו ולו בדל חשד כי פרסם בעצמו את המכתב שתכנו נודע כאמור רק לאחר שנתים ובהתאם כנראה לאינטרסים של מי מהגורמים בעיריה שבחשו במינוי של מנהל אגף משאבי אנוש, ועל כן אין ההחרגה בסיפא לסעיף 15 (8) חלה עליו וקמה לזכותו החזקה בסעיף 16. עצוב היה הסברו של מבקר העיריה באשר לעיכוב הבדיקה, בעיריה שבה מעשים שכאלה, לצערנו, לא היו חריגים, שלא עמדה בדרישות של ניהול ראוי ובסדרי מינהל תקינים, עד כדי פזורה ומינוי ועדה קרואה על ידי שר הפנים: "משרד מבקר העיריה מונה עובד נוסף אחד לי. קבלנו את המכתב והיינו עסוקים בסדרה גדולה של דברים לא פחות חשובים... לא יכולתי לפצל עצמי לנושאים רבים, יש גבול לכמה נושאים ניתן להכנס וכל סיפור אורך זמן לבדוק אותו, וכל סיפור גוזל זמן רב... כשהסתיימו דברים שהיינו עסוקים בהם, וכתיבת דוחות, הגיע שלב שהמכתב הזה עמד על שולחני, הוא לא תויק" (פ' עמ' 173 ש' 8-24). ה. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבע שלח המכתב לכתובת הנהנית מהגנת החוק והפרסום המאוחר והפוגע לא נעשה על ידו. 7. הגנת אמת בפרסום: א. לאור האמור לעיל אין לי צורך להכריע בשאלה זו אך משהכבירו מילים לגביה ב"כ שני הצדדים אתייחס גם אני בקצירת האומר לטענה המבוססת על סעיף 14 לחוק לפיו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" יסודות הסעיף מצטברים הם, האחד אמיתות הפרסום והשני מידת העניין הציבורי בפרסום. לכאורה, משקבעתי כי לא הנתבע פרסם תוכן מכתבו אין מקום להחלת סעיף זה. מכל מקום, השאלה אם בפרסום יש אמת והתקיים בו עניי ציבורי מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי ואין בסעיף כדי להכנס למניעיו של המפרסם. ב. היסוד הראשון הנדרש אם כך הוא אמת הפרסום כפי שזה בא לביטוי בראיות. "המבקר, שמכתב הנתבע היה ברשותו מעיד על הבדיקה שנערכה באת"ד והשלכותיה "בעקבות החקירה במח' המנגנון הורחבה החקירה לאת"ד ולא רק המידע, אלא שגם הדיווחים שסקרנו לגבי עובדתי האת"ד, נראו תמוהים" (פ' עמ' 95 ש' 13-15). ובהמשך "בדקנו היבטים מנגנוניים שקשורים לעובדי האת"ד, כל עובדי המחלקה, החל ממנהל המחלקה מר חיים אסא, דרך עובדת בשם נורית, חיה והבה היו חמישה עובדים" (פ' עמ' 96 ש' 12-14), וכן "מצאנו ראשית שקבוצות שבין 2 ל- 3 עובדים מחתימים כל בוקר, חלק גדול מהמקרים את כרטיס השעון שלהם בדיוק באותה דקה ושעה, גם אם גרים במקומות שונים, מצליחים להגיע לכאורה בדיוק באותה דקה בבוקר, וקשה להניח שאנשים מגיעים בזמן, יש לחץ של תנועה, יש החתמה של קבוצה שונה כל פעם, תופעה דומה עולה מהנתונים גם לגבי שעת הסיום, שעות הסיום היו שעות ערב יחסית מאוחרות" (מעמ' 96 ש' 26 עד עמ' 97 שורה 3). באשר לטענות שהועלו כנגד התובע מעיד המבקר בחקירתו הראשונה "מה שאני יכול לומר זה שנמצאו חשדות נגד מר אסא" (פ' עמ' 101 ש' 20). ג. מר זרביב המוזכר אף הוא במכתב הנתבע נהג על פי ממצאי בדיקת המבקר להחתים את כרטיס הנוכחות באת"ד ובהקשר זה קבע המבקר "כשבדקנו לגבי זרביב שאלנו אותו איך הוא מחתים במקום שהוא לא אמור לעבוד בו, הוא עבד במחלקה אחרת ובאזור אחר, מרחק של מס' ק"מ, הוא עבד במועדון קהילתי, עובד אגף שחם ולא עובד את"ד ולא אמור להחתים שם שעון ולא היה אמור להיות לו מפתח כדי שיעשה זאת, יש פה פעולה בלתי תקינה בלשון המעטה. לפי עדות זרביב הוא קיבל את המפתח ממר אסא" (פ' עמ' 170 שורה 18-22). ד. המבקר מתייחס בעדותו לטענה על תוספת פיצול ששולמה לעובדי את"ד שלא היו זכאים לכך "לענין תוספת פיצול שמגיעה לעובדים שעבודתם מפוצלת... אני אמרתי זאת, חלק מהתלונה התייחס לזכות לקבל גמול פיצול. בעניין זה גם אצל אסא בהפסקות הצהרים שביום שעבדו בפיצול ההפסקה בפועל הייתה חצי שעה עד שעה בפועל, כשצריכה להיות הפסקה של שלוש שעות לפחות ואסור לקבל בגינה שעות נוספות" (פ' עמ' 180 ש' 2-6). ה. המבקר העיד כי בדק את טענות הנתבע במכתבו ובעקבות מימצאי בדיקת הפוליגרף החליט להשתמש בשרותיו של משרד חקירות פרטי אשר ניהל מעקב אחר תנועות התובע במשך מספר ימים ובעדותו התייחס לפעילות התובע ביום 27.4.99 "אתה שואל לא בפרק הסיכום אלא במעקב רואה החוקר שמישהו מחתים את כרטיסו של אסא - זו מסקנה של החוקר, ואם אני עובר עליה ועל הנתונים אני מבין איך הוא הגיע למסקנה, אם יש רצף של מעקב אחרי אסא משעה שש בבוקר ועד תשע או עשר ובכל שלבים אלה לא רואים את אסא מחתים את הכרטיס בזמן שהוא צריך, ואחר כך אני רואה דיווח ורואים שהכרטיס של אסא חתום, לאיזו מסקנה אחרת ניתן להגיע אליה. ב- 27.4 יש חתימת כניסה של אסא בשעה 0715 ולפי המעקב בשעה זו אסא יוצא מהבית רק בשעה 0745 ואילו בכרטיס הנוכחות חתום בשעה 0715. איזה מסקנה ניתן להסיק מזה? המסקנה היא שנעשה תרגיל להונות את העיריה באופן שיטתי. ביום זה נתגלה מעשה ההונאה שניסה לעשות אסא. אסא טוען, שבאותו יום, הוא מביא את אבי רומנו, בשעה שמכרטיס העיריה עולה שאבי רומנו חולה באותו יום ולא מגיע לעבודה" (פ' מעמ' 187 ש' 26 עד עמ' 188 שורה 4), ובהמשך "ביום 27.4 נמצא שאסא לא החתים לכאורה בזמן שהוא היה אמור להחתים, נמצא עושה קניות, נמצא שוהה בבית הורי אשתו בשעות הצהריים, הוא היה שעות מחוץ לבנין העיריה, מסיע את אשתו, הולך לסופר, הולך לבית פרטי על חשבון זמן העבודה אתה שואל היכן נאמר בדו"ח החקירה (נ/20) ב- 27 לחודש שאסא עושה קניות עם אשתו, נמצא בבית הורי אשתו - בשעה 9:14 הוא אסף אישה מצומת בן שמן ומסתבר שזו אשתו. היא ירדה מהרכ בשעה 9:48 ברח' ההסתדרות, אני יודע שאשתו עובדת... החוקר לא יודע שזו אשתו וגם את כתובת הורי אשתו, אך אני יודע את הכתובת של הורי אשתו של אסא" (פ' עמ' 194 ש' 13-20). ו. המבקר מצא אם כן ראיות שלהבנתו היו מספיקות כדי לקבוע כי יש להעביר את הממצאים לטיפול המשטרה. רפ"ק יפה גולן העידה כי הנתבע נחקר על מכתבו ומשהתברר כי התלונות נסובו על מקרים שהתרחשו בתחילת שנות ה- 90 "פנינו לפרקליטות מחוז מרכז והתברר שיש לסגור את התיק מחמת התישנות" (פ' עמ' 120 ש' 4-5, 12-13). באשר להחתמת כרטיסי נוכחות העידה רפ"ק גולן "אנו לא בודקים עניין החתמת שעון כי יש אפשרות אחרת לטפל בעובדים שסרחו כמו פטורין או דין משמעתי וכך גם הודענו לעיריה" (פ' עמ' 120 ש' 16-17). ז. המבקר ביקש להעמיד את התובע לדיון משמעתי, בקשה שנדחתה על ידי התובעת העירונית של עירית לוד. המבקר הגיש ערר על החלטתה ליוהמ"ש (נ/17) ונענה ביום 18.9.02 ע"י גב' שרית טובבין סגן לפרקליט המדינה "כי ממצאי החקירה של החוקר הפרטי באשר לקניות אותן ערך, לכאורה, מר אסא, מעלים ספק באשר לאשמתו, ולכן אין אנו רואים מקום לקיום הליך משמעתי כל שכן הליך פלילי... אשר לעבירות שלטענתך עבר מר אסא עובר למכתב התלונה משנת 1997, עליהן חלה התישנות מכוח ס' 64 לחוק שרות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 ולפיכך אין אפשרות חוקית לטפל בהן. במצב דברים זה נוסיף, כי אין באמור לומר שלא היו דברים הראויים לטיפול משמעתי, אלא שלמרבה הצער כאמור נתיישנו, ובנסיבות אלה על ראש העיריה והיועצת המשפטית לפעול להחדרת הנורמות הראויות לעובדי העיריה" (נ/18) (ההדגשות שלי מ.ש.). ח. היסוד השני עליו נסמך הסעיף הוא עניין הציבור בפרסום. התובע מעיד על עצמו כי "מתוקף תפקידו הינו אישיות ידועה ומוכרת בקרב עובדי העיריה, חברי מועצת העיריה בפרט ובקרב תושבי אזור לוד בכלל". (סעיף ב (1) בעמ' 2 לסיכומי התובע). "קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים את צמצומם של איסורי לשון הרע בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור, ביקורת שכזו עשויה להיות כרוכה בפרסום לשון הרע, אולם יש בה חשיבות חברתית מיוחדת, העשויה להצדיק גישה מקלה עם מפרסמי לשון הרע על אנשי ציבור" ( א. שנער, דיני לשון הרע, 1997 בעמ' 70) "... נדירים יהיו המקרים שבהם לא יכירו בתי המשפט בקיום עניין ציבורי בדיווח על עבירות ואפילו על חשד לביצוע עבירות על ידי אישי ציבור" (שנער, שם בעמ' 235). בענייננו גם אם יקבע כי התובע לא היה אישיות ציבורית עדיין בתלונה על עובד רשות שלטונית יש עניין ציבורי שכן עסקינן בכספי ציבור ובטוהר המידות של עובדי ציבור. ט. תלונות הנתבע נבדקו כאמור, גם עצמאית, המבקר העביר ממצאיו למשטרה אשר כאמור לא העמידה לדין הן מפני שסברה שההליך הנכון הוא משמעתי והן בשל התיישנות העבירות, המבקר ביקש מהיועצת המשפטית של העיריה להעמיד את התובע לדין משמעתי ומשלא נענה ערער בפני היועמ"ש ותגובת הסגן לפרקליט המדינה מדברת בעד עצמה. לסיכום, הגם שלא ננקט בפועל כל הליך נגד התובע הרי הן מבקר העיריה והן סגן הפרקליט המדינה סברו כי יש לכאורה ממש בעבירות שבוצעו ע"י התובע ודי בכך כדי לקבוע כי תעמוד לנתבע גם הגנת "אמת דיברתי". 8. לאור הכל האמור לעיל דין התביעה להדחות. 9. נזקים: א. שלא לצורך אוסיף כי גם לו קיבלתי וכאמור, אינני מקבלת טענת לשון הרע הרי שהתובע לא הוכיח כי הפגיעה הנטענת בשכרו הינה פועל יוצא של מכתב הדיבה. לא שוכנעתי כי התובע היה עומד בהכרח בתנאי המכרז הנדרש לתפקיד הנדון ונבחר לתפקיד כאמור בעדותו של מר פנחס עידן ראש העיר דאז "התקשי"ר מחייב אותי להוציא מכרז אך המינוי היה זמני. יכול להיות שבסופו של דבר היה מישהו אחר מקבל את התפקיד. הוא היה צריך להתמודד כמו כולם במכרז והטוב היה זוכה" (פ' עמ' 41 ש' 22). ב. התובע לא הוכיח כי אם היה נבחר במכרז לתפקיד היה עובר ממעמד של עובד קבוע בעיריה למעמד עובד בחוזה. מר ישראל שפיצר מנהל אגף כח אדם בשכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים העיד כי: "כל עוד הוא לא עבר את המכרז אנו לא יכולים להכיר במינוי" (פ' עמ' 157 ש' 24). ג. טענת התובע כי לאחר מינויו לתפקיד ראש אגף משאבי אנוש שכרו היה מתעדכן מידית אינה עומדת במבחן המציאות. לעניין זה העיד מר עידן "הוא לא היה מקבל מיד 70% משכר המנכ"ל אלא צריך היה להמתין לאישורים" (פ' עמ' 42 ש' 30) ומר שפיצר הבהיר כי "את מפנה לסעיף 28 ב' בתצהיר עדותו של מר אסא ושואלת אם אסא היה זוכה במכרז האם שכרו היה עולה כפי שהוא ציין - התשובה היא שלילית... נקבע שעובד הבא מתוך המערכת ושכרו נמוך יקודם בשלב הראשון ב- 25% ו- 10% כל שנה עד שיגיע לתקרה" (פ' עמ' 158 ש' 3-6). "האפשרות שההסכם היה מאושר לא סביר..." (פ' עמ' 160 ש' 23-24). ד. התובע אינו יכול לבקש לקבוע היום באשר להמשך העסקתו בתפקיד, גם לו היה נבחר שכן מדובר בתפקיד אמון ואין כל אפשרות לקבוע כי התפקיד היה מובטח לתובע עד לצאתו לגמלאות וממילא גם התוספות שהתפקיד היה מעניק לו, כפי שקבע מר שפיצר "לגבי עירית לוד בתפקיד של מנהל אגף מה התוספות שצפוי מנהל את"ד לקבל מעבר לשכר - בגדול לא צריכות להיות לו תוספות" (פ' עמ' 160 ש' 1). ה. לאור האמור לעיל, לא ניתן אלא לקבוע כי גם טענתו זו של התובע, לפגיעה ממשית בשכרו, אין לה סימוכין ודינה היה להדחות גם לו נתקבלה תביעתו. ו. למותר לציין כי לא הוכח כל נזק משהושאר התובע בתפקידו הרם עד היום למרות כל הבדיקות והממצאים ושכרו לא נפגע. 10. לאור האמור לעיל נדחית התביעה. מאחר והוברר כי גם הנתבע אינו טלית שכולה תכולת ולא שוכנעתי לגבי מניעיו הטהורים והאלטרואיסטים אינני פוסקת הוצאות. 11. פסק דין זה נכתב בכאב רב כיוון שמקורו בנתבע שכל האמצעים להלחם באשתו היו כשרים לגביו לרבות גיוס ילדיהם לצידו. התמונה שנתגלתה במהלך הראיות הייתה מצמררת: עיריה מושחתת, חלוקת התפקידים בה נגועה בשיקולים פסולים, אנשי ציבור שנפשם גסה בחובותיהם, מבקר עיריה הפועל בניגוע לדין בנוגע לתנאיו האישיים, נציב שב"ס לשעבר המזלזל בזימוני ביהמ"ש ומשטרה המפרה צו שיפוטי ונוהגת איפה ואיפה ככל שנוגע לנציב השב"ס לשעבר. האמנם כרפובליקת בננות נדמינו? 12. המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק מפסה"ד. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה