פסק דין 1. התובע הינו עזבונו של המנוח אשר נפל ביום 27.5.2003 בעת שערך קניות בשוק הכרמל שבשטח שיפוטה, אחריותה ותחזוקתה של הנתבעת 1 המבוטחת ע"י הנתבעת 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. 2. התאונה א. לצער כל המעורבים נפטר המנוח ביום 19.2.04 ועל כן נבצר ממנו להשמיע עדותו הישירה לאופן אירוע התאונה. ב. מאידך, רעייתו של המנוח ובנו תארו את אשר מסר להם המנוח מיד בסמוך לאחר התאונה עוד בחדר מיון ועדותם נתמכה ע"י עדותו האוביקטיבית של עד תביעה מספר 1, מנו פוטוק, נהג האמבולנס שהבהיל את המנוח משוק הכרמל לחדר מיון בבית החולים איכילוב. ג. כאמור בהחלטתי מיום 9.1.05 עדויות אלה מהוות חריג לכלל האוסר על הבאת עדות מפי השמועה כרס ג'סטה. אין צורך כי אחזור על נימוקי החלטתי המפורטת המהווה חלק בלתי נפרד גם מפסק דיני זה. ד. עדותם של כל עדי התביעה לא נסתרה. ה. הנתבעות הכבירו חקירה ודברי סיכום בטענה כי לא הוכח מקום נפילתו המדויק של המנוח והסתירה בין המקום הנטען כמקום הנפילה בכתב התביעה, לבין המקום ממנו נאסף המנוח ע"י האמבולנס והמקום שצולם ע"י בנו, עדיין בנוכחות המנוח, שהוגש כצילום מקום התאונה ת/4. 1. בנו של המנוח תאר את מעמד הצילום: "הלכתי לראות בדיוק מה קרה. במשך השבוע אני עובד ועסוק ולכן הלכנו בשבת" (עמ' 12 לפרו' שורה 25). "אבי לא הראה לי את המקום המדויק של הנפילה אך אמר שזה היה ליד החניון ברח' יעבץ. אבי לא נתן לי נקודה מדויקת, אך הוא זכר את החניון... למה צלמתי תמונה במקום רחוק מהמקום בו אבי אמר שנפל - אחרי שראיתי את המקום, זה לא כל כך מרוחק, זה אותה חניה, זה לא רחוב אחר, זו החניה של הכרמל, זו זוית אחרת של החניה, זה רחוב ליד. הוא ראה פחות או יותר את האיזור ולא אמר לי נקודתית את המקום, הוא זכר את שם המקום... למה לא צלמתי במקום שהוא מעד - כי באותו זמן הייתי אתו והוא הראה לי פחות או יותר איפה הוא נפל" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 2-1, 21-15). 2. גם לנהג האמבולנס היה הסבר לפער האפשרי שבין מקום הנפילה למקום מפגשתו עם המנוח: "פיניתי אותו מרח' יעבץ פינת כרמל. את אומרת שהמנוח מסר צילום בו הוא סימן היכן והנפילה שלו נמצאת איפה שכתוב מספר 1, רח' קלישר פינת רח' יחיא קפח וזה במרחק של כ-200 מ' בין המקום שהוא סימן שנפל לבין מקום הפינוי ושואלת אם יש לי הסבר - כן. יש לי הסבר. הכתובת שאנו מקבלים בקשר או במכשיר הזימונית היא כתובת שכנראה נרשמה בטופס. את המיקום המדויק איפה אני יכול לשים אצבע על המפה, אני לא יכול לומר, כי אני לא זוכר בדיוק איפה הוא היה. לפעמים יש חוסר דיוק כי לפעמים אדם נופל בין שני רחובות ורושמים את הכתובת שהוזכרה בהזמנת האמבולנס, לפעמים אדם אומר שמישהו נפל ברחוב שנדמה שזה שמו. אני לא זוכר את הנקודה שהיה המקרה, אני זוכר שזה היה בין הכרמל ליעבץ, לא יכול להצביע. מה שכנראה רשמנו זה הכתובת שקבלנו בקשר. את אומרת שקבלתי כתובת ספציפית מאד ומי שהזמין אותי היה לנקודה מאד ספציפית ואת מראה שהמנוח סימן את מקום נפילתו במקום רחוק ב-200 מטר - יש מקרים שאנו מגיעים וזה לא פעם ראשונה שקורה שאנו מגיעים לכתובת וזה לא המקום המדויק שניתן. אני לא זוכר אם במקרה זה היה אי דיוק של מאות מטרים בין המקום בו הוזמנתי לבין המסומן במפה" (מעמ' 9 לפרו' שורה 12 עד עמ' 10 לפרו' שורה 2). 3. ואכן, כל המקומות הנטענים הינם פינות של החניון בשוק הכרמל הנמצא כאמור באחריותה, אחזקתה ותחזוקתה של הנתבעת 1 כעולה מהמפה נ/2. 4. מקובלת עלי טענתה של ב"כ התובע כי העובדה שהתובע, בן 82 בעת התאונה, לא ידע בביקורו החוזר בשוק לאחר תקופת מה להצביע על המקום המדויק של נפילתו אינה יכולה לעמוד לו לרועץ ולאיין נפילתו הנטענת בשוק הכרמל. כאמור בת"א (ת"א) 556/92 אדרי נ' עיריית אשדוד (נספח א' לסיכומי התובע: "הנתבעות ניסו ליצור תילי תילים של הנחות על מנת לטעון ולהראות כי העובדה האפשרית כי התאונה ארעה כשישה מטרים מהחנות ולא כשלושה מטרים ממנה, יש בה כדי לשלול הוכחת אירוע התאונה הנטען בכתב התביעה. טענה זו הינה טענת סרק אשר טוב לה שלא נטענה משנטענה. איני רואה כל הבדל, בנסיבות הענין, ולצורך ההכרעה בשאלה אם התאונה ארעה אם לאו, אם היא ארעה כשלושה מטרים מהחנות או שמא כשישה מטרים ממנה. המרחק הוא מרחק משוער, ואין לצפות מהתובעת, שאינה עוסקת בתחום המדידות, לדייק עד כדי מספר מטרים מדויק המהווה את המרחק מהחנות למקום אירוע התאונה. לדידי (ולדידי - מ' ש') אין כל הבדל בין הערכת התובעת בכתב התביעה כי התאונה ארעה כשלושה מטרים מהחנות או אם היא ארעה כשישה מטרים ממנה. מדובר במספר מטרים בודדים המהווים מספר צעדי אדם (או פינת רחוב כבענייננו - מ' ש') אשר אין לצפות מאדם ממוצע, אשר אינו עוסק בתחום המדידות, כי ידע לומר בדיוק מה המרחק או כמה צעדים צעד, או כמה מטרים עבר מהחנות ועד למקום התאונה. הערכת מספר המטרים כאמור לעיל (או הפינה הספציפית של אותה חניה - מ' ש') בין אם הוא... כשמדובר באדם סביר וממוצע כאמור, אינה שוללת את הוכחת קרות התאונה" (עמ' 2 לפסק הדין). בעניננו, מקבלים הדברים משנה תוקף כשמדובר באדם בן 82 נרגש ונסער אשר זכר כי נפל בפינת החניה בשוק הכרמל ולדידי גם אם נפל בפינה אחרת של אותה חניה אין בכך כדי לשלול הוכחת קרות התאונה. כאמור גם בת"א (אשקלון) 4266/99 ישפור נ' אחים טבקול בע"מ ואח' (נספח ב' לסיכומי התובע): "'המשימה' שהציבו ב"כ הצדדים שכנגד בפני התובע, לגיטימית לכשעצמה, לזכור כל פרט מפרטי הנפילה לרבות פרטי פרטים נועדה מראש לכשלון בנסיבות הענין וטבעי למדי שהתובע בשעת נפילה, לא ידע לספק מידע בדבר התיאור המדוקדק של המקום ומיקומה של רגלו ביחס לא רק שפה, חול, עפר ואבנים וכיו"ב" (סעיף 8 לפסק הדין). 5. לטענת הבן ואלמנת המנוח סיפר להם המנוח כי החליק ומעד כתוצאה מלכלוך, קליפות ופסולת של ירקות ופירות שהיו פזורים על הכביש, טענה סבירה בהתחשב במקום הנפילה בשוק הכרמל (סעיף 4 לת/3, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 29 - 28, עמ' 14 לפרוטוקול שורות 16 - 15, סעיף 5 לת/2, עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11 - 10, 20 - 16, 31, עמ' 12 לפרוטוקול שורות 4 - 1). 6. גם נהג האמבולנס, שלא הכיר את המנוח ומשפחתו, שעשה רושם מהימן ביותר, שלא התיימר לזכור כל מקרה אך מאחר ומשוק הכרמל פינה רק שני מקרים נזכר (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 8 - 5), כי: "האיזור ממנו פיניתי לא היה נקי, אלא רטוב ומלוכלך. מאיפה שפיניתי אותו המקום היה מלוכלך, לא יכול לציין את הרכב הלכלוך, אך בגדיו היו ספוגים במשהו שחור. ציינתי זאת בתצהירי, אני אדם פדנט וציינתי זאת וזה ידוע בין חברי, אני שומר על סטריליות באמבולנס ומי שנכנס גרם לכך שהאמבולנס התלכלך בצורה חריגה מנוזלים (המתקבלים על הדעת כמיצי פירות - מ' ש') שהיו עליו. וזה הזכיר לי את המקרה שהערתי על זה לבת השירות, שתשמור על צורת הטיפול שלא תלכלך יותר מדי את האמבולנס. אני לא יודע היכן הוא נפל, מבחינתי הוא נפל מהמקום ממנו לקחתי אותו וציינתי את מצב הבגדים ומצב עליתו לאמבולנס, שהוא עלה מלוכלך" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 15 - 9). 7. גרסת התביעה נתמכת לא רק בעדותם של שלושת העדים, מתוכם עד זר אוביקטיבי אלא גם במסמכים אוביקטיביים כשכבר בדו"ח מד"א נרשם תאור המקרה "נפל ברחוב" (נספח לת/1) ובסיכום המחלה מיום האירוע "נפל ברחוב" (ת/5). 8. העובדה כי המנוח ובן המנוח לא טרחו להתלונן על המפגע בסמוך לאירועו אינה מעלה ואינה מורידה, מה עוד שבן המנוח שכנע בנימוקיו (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 8 - 5). 9. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המנוח נפל ביום 27.5.03 בשוק הכרמל כתוצאה מהחלקה על לכלוך ברחוב בשל שאריות של הסחורה הנמכרת בשוק. 3. האחריות א. משידוע הגורם לתאונה לא יכול התובע לטעון להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. ב. אין מחלוקת כי: "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל ניזוק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מ"ז[3] 345, 349). ג. אין גם מחלוקת כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז [1] 113, 126). וכביש או מדרכה אינם אמורים להיות משטח סטרילי, אך: "נקבע לא אחת, עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על רשות ציבורית על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט" (ע"א 209/95 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פד"י מ"ב[1] 190, 197). "... דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט[1] 113, 135). ד. נקודת המוצא בפסיקה היתה כי: "אין חולק שעיריה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה" (ע"א [י-ם] 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים בעמ' 7 לפסה"ד). ומקום שיש מכשול, ברחוב שנועד גם להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, וכזה הוכח בפני, חבה בגינו הרשות המקומית. ה. הנתבעת גם הפרה חובתה החקוקה על פי סעיף 232 לפקודת העיריות (נ"ח) ממנה ניתן ללמוד כי לענין סטנדרט הזהירות הראוי (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פד"י מ"ח[1] 415, 428). ו. כאמור בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פד"י מ"ג[3] 343, 348 משהועלו נסיבות המצביעות לכאורה על רשלנות מצד העיריה עליה להרים את הנטל הראיתי הנובע מכך שלא תחוב בנזיקין. "סיבה נוספת להעברת הנטל אל העיריה נעוצה בידיעתה הייחודית של העיריה על הנעשה במערכת הביוב (או הרחובות כבענייננו - מ' ש') אשר על הטיפול בה היא מופקדת" (ראה גם ע"א [ת"א] 4195/98 שי נ' עיריית נתניה ואח'). הנתבעות לא טרחו להעיד איש מאנשי העיריה ולפיכך לא הוכח כי הנתבעת 1 נהגה לנקות השוק בכלל וגם ביום הנדון בפרט. ועל כן ממילא לא עמדה בנטל המוטל עליה והתוצאה היחידה המתבקשת היא כי לא הוכח שהנתבעת 1 נקטה באמצעים סבירים כדי שתוכל לעמוד על קיומם של מפגעים הקיימים בתחומה ועל כן הפרה גם חובת הזהירות המושגית וגם הקונקרטית המוטלת עליה. ז. בהעדר עדים וראיות כאמור אין הנתבעות יכולות לטעון כי יש להתחשב בשיקולי מדיניות ותקציב והדברים מקבלים משנה תוקף כשעל הנתבעת 1 היה לצפות כי בשטח השוק תתעורר בעית נקיון חריפה יותר מאשר בכל רחוב אחר בשטחה ומטבעו של שוק שסביבתו מלוכלכת וגורמת לסיכון שיש למנוע מהמוזמנים לשעריו. ח. הנתבעות טוענות לרשלנות התורמת של התובע. לענין זה לא נותר אלא להתלות באילנו הגבוה של כב' השופט טל שאימץ קביעתו של בית המשפט קמא כי: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". והוסיף: "כך כיוון בית המשפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה 'אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים (בבא קמא כ"ט חו"מ תיב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העיריה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אלו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן, כך נקבעה לא אחת, אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, בעמ' 3 לפסק הדין). ט. העובדה כי המנוח נפל כבר בעבר באוטובוס אינה מעידה על היותו מועד לנפילות כטענת הנתבעות. 4. נזקים א. המנוח, יליד 1921 הובהל באמבולנס לבית החולים איכילוב שם אובחן שבר בזרוע ימין, ידו הדומיננטית. הוא שוחרר לאחר לילה במיון עם גבס (ת/5) ובשל נפילת החבישה נדרש טיפול נוסף במחלקה לרפואה דחופה (ת/6) והומלץ על פיזיוטרפיה. ב. המנוח המשיך להיות במעקב אורתופד וביום 11.10.03 עדיין הומלץ על חבישה וניתוח (ת/7, ת/8). ג. לטענת רעייתו ובנו של המנוח היה המנוח פעיל, נמרץ ובריא באופו ובנפשו, עזר בבית ובשמירה על נכדיו (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 12-10), וכראיה נפגע תוך כדי עריכת קניות בשוק לשם נסע וחזר באוטובוס בגפו. עדויות אלה לא נסתרו כלל. ד. לאור כל האמור לעיל, נראה לי לנכון לפצות התובע בגין כאב וסבל בסך 18,000 ₪. ה. לטענת אשת המנוח המגובה במסמך ד"ר ברנע מקופת חולים מכבי, מיום 8.6.03: "עקב השבר בעצם הזרוע זקוק לעזרה כולל הלבשה, רחצה וכו'" (ת/9, סעיף 8 לת/2, סעיף 10 לת/3). גם אם קיבל התובע עזרה מועטה גם עובר לתאונה בהתחשב בגילו, לאור כל המפורט לעיל והפגיעה בידו הדומיננטית אין ספק כי נזקק לעזרה נוספת בגין פגיעתו הנדונה. ו. התובע לא הוכיח הוצאות בעין אך: "... ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאישה שתמלא חובותיה כאשת איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים... לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף, בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם" (ע.א. 830/76 סעדה ואח' נ' חמדי, פד"י ל"ג (1) 589, 610). "בעקרון אי גרימת הפסד לקרוב בכל הקשור לענייני יום יום, אינו משמיט בהכרח את התביעה בראש נזק זה (ראה קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 571 - 561)" (ע"א 3769/97 דהן ואח' נ' דני ואח', פד"י נ"ג[5] 581, 592). ז. המנוח נפל לאחר התאונה פעם נוספת בביתו, שבר את האגן ולא התאושש עד מותו ביום 19.2.01. לפיכך חבות הנתבעות בפיצוי עבור העזרה לה נזקק רק עד השבר באגן שלא הוכח, רפואית, כי הינו תוצאה של הפגיעה הנדונה. הנני מעריכה עזרה זו ב-2,000 ₪. ח. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". (הדגשה שלי - מ.ש.) (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). לא הומצאו אמנם קבלות ואישורים על הוצאות אך התובע היה במעקב רפואי, נזקק למכשירי תמיכה לכתף ועל כן נראה לי לנכון לפצותו עבור הוצאות רפואיות וניידות בסך 1,000 ₪. 5. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 21,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4% לשנה, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. נפילה