פסק דין בפניי תביעה בגין הוצאת לשון הרע. 1. התובע הוא מר נועם פדרמן (להלן - פדרמן). על פי הנטען בכתב התביעה, פדרמן הינו פעיל ימין המתגורר בחברון, ואשר עד סמוך להגשת התביעה ישב במעצר מינהלי משך כתשעה חודשים. הנתבעים הינם הגורמים האחראים לכתיבת, יצירת, הפקת ושידור סדרה בשם "חדר מלחמה". 2. אין מחלוקת על עיקרי העובדות הנוגעות לתביעה, ואלו הן. ביום 8.1.05 שודר פרק בסידרה "חדר מלחמה", על ידי הנתבעת 3 רשת בע"מ. במסגרת הסדרה הוצג דו שיח בין שתי דמויות. האחת היא דמות המכונה פינטו, איש שב"כ, האחראי על השטחים. השניה מכונה יואל, יועץ משפטי. השנים דנים, בסצינות השזורות לאורך הפרק, באפשרות הפעולה לנוכח תרחיש דמיוני של בקשה המוגשת על ידי מספר בחורי ישיבה לרשות הפלסטינית, לאפשר את כניסתם לקבר יוסף לצורך תפילה. באחד מחילופי הדברים בין השנים, נאמרים הדברים הבאים: "יואל: מה עם מעצר מינהלי. פינטו: לא ליהודים. יואל: נועם פדרמן ישב במעצר מינהלי. פינטו: הוא לא באמת יהודי" 3. לטענת פדרמן, הפרסום האמור, בו נאמר כי הוא לא באמת יהודי, ותגובות של אנשים ששמע בהמשך לפרסום, גרם לו לחוש כי הוטבע עליו אות קין, אשר ספק אם ניתן למחותו. עוד טוען פדרמן, כי המדובר בתכנית בה יש צפיית שיא, וכי הדברים שנאמרו, לפיו הוא אינו יהודי, הינם חסרי בסיס, והם בגדר השמצה פרועה. עוד טוען פדרמן, כי יש בדברים כדי להפוך אותו למושא שנאה בקרב כלל הציבור בישראל. פדרמן מוסיף, כי הנקיבה בשמו נעשתה בזדון, ונועדה לפגוע בו מבחינה תדמיתית. 4. (א) הנתבעים מודים בפה מלא ובמפורש כי התובע הוא יהודי כהלכה. בפועל, אין כל מחלוקת או סימן שאלה, ולו הקלים ביותר, בנקודה זו. עם זאת, הנתבעים טוענים כי לא היה בפרסום משום לשון הרע. (ב) בקדם משפט שהתקיים ביום 23.6.05, הוחלט כי כל צד יגיש טיעון תמציתי בשאלה האם הדברים האמורים הם בבחינת לשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, או האם מדובר ב"זוטי דברים". הצדדים הגישו את טענותיהם. התיק הובא בפניי ביום 19.10.05. עתה, הגיעה העת להכריע בטענות הצדדים. לשון הרע 5. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 6. השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. כיצד מתבצע התהליך הפרשני הנדרש על מנת להשיב לשאלה זו? בפסיקת בית המשפט העליון נקבעה דרך פעולה דו שלבית. "בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558 (להלן - פסק דין הרציקוביץ')). עוד נפסק, כי במסגרת שלב זה, "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטאפורי .... לכן, יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר." (שם, בפיסקה 13). זאת ועוד. הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו(2) 607). 7. האמירה נשוא התביעה שבפניי היא כי פדרמן "אינו באמת יהודי". האפשרויות הפרשניות העיקריות אשר באות בחשבון בנסיבות העניין הן שתים. האחת, בה מצדד פדרמן, היא כי יש להבין את הדברים כאמירה עובדתית, לפיה הוא אינו בן הדת היהודית. על פי פירוש זה, הפירסום נשוא ההליך הוא, אמנם, לשון הרע. אכן, אם מדובר בטענה עובדתית הנחזית להיות רצינית, עומדת לתובע טענה כי נגרמה פגיעה של ממש בשמו הטוב. דתו של אדם היא חלק חשוב של אישיותו. הדברים אמורים גם, ואולי אף ביתר שאת, באדם דתי אשר רואה עצמו כפעיל ציבור, המייצג ציבור דתי ומאמין. אמירה עובדתית, רצינית, המטילה ספק בהשתייכותו לדת היהודית, עלולה לפגוע בשמו הטוב. האפשרות הפרשנית השנייה היא, כי המדובר בהלצה, באמירה סרקסטית - הומוריסטית, אשר אין בה כל קביעה עובדתית לגבי השתייכותו הדתית של פדרמן. אמירה כזו, אם ברור לצופה הסביר כי אינה מתיימרת לטעון ברצינות כי פדרמן אינו יהודי, אינה בבחינת לשון הרע. 8. בדומה לשאלה אם יש בפרסום משום לשון הרע, הקביעה האם מדובר באמירה עובדתית אם לאו מושתתת אף היא על מבחן האדם הסביר. בפסיקה נקבע, כי יש לעשות מיון זה על פי מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857). ברוח דומה צויין כי "יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת" (דברי כב' השופט מצא בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין). באותה פרשה, נפסק עוד כי "במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות, שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית." (שם, שם). 9. במבט ראשון, הנוטל את האמירה הנדונה מתוך ההקשר בו נאמרה, ומנתח את האמירה בכלים מילוליים בלבד, יש בה אחיזה מסויימת לטענה כי המדובר באמירה עובדתית, לפיה פדרמן אינו יהודי. עם זאת, אף במישור הלשוני, עוד בטרם נבחן ההקשר הכולל בו נתונה האמירה, אין הדברים כה פשוטים. האמירה כי "פדרמן אינו באמת יהודי" (ההדגשה הוספה) נוטה לסייג את האופי העובדתי הנטען של האמירה. המילה "באמת", בהקשר האמור, מכניסה אלמנט סובייקטיווי לאמירה שהופיעה בתכנית. שילובה של מילה זו נוטה לתמוך בטענה, כי הדמות הבדיונית בתכנית הנדונה אינה טוענת, כטענה עובדתית, כי פדרמן אינו יהודי. 10. מסקנה זו מתחזקת בניתוח מכלול ההיבטים של הפרסום בו מדובר. התבוננות באמירה על רקע ההקשר הכולל בו היא נתונה מלמדת בבירור, כי מדובר באמירה סרקסטית, אשר אינה מתיימרת כלל להיות אמת עובדתית. הפרסום בו מדובר במקרה שבפניי נעשה במסגרת תכנית טלוויזיה בדיונית, המשלבת אלמנטים אקטואליים. במבחן האדם הסביר, ברור לגמרי כי אין מדובר בפרסום חדשותי, בתחקיר עובדתי או בתכנית תעודה. זאת ועוד. מצפיה מתחילה עד הסוף בכל הפרק בו שולב הפרסום האמור עולה, כי הדיאלוג במסגרתו נאמרה האמירה האמורה מהווה חוליה, לא ראשונה, בשרשרת של דיאלוגים עוקצניים בין שתי הדמויות, יואל ופינטו, השזורים לכל אורך הפרק. לכל אורך הדיאלוגים, אין השנים מגיעים להסכמה על דבר, וסותרים זה את זה שוב ושוב. מסתבר, מתוך הפרק, כי הדבר נובע מתוך מחלוקת קשה ביניהם, בעניין אחר. דיאלוגים אלה מכילים אמירות מתחכמות, אירוניות וסרקסטיות, לכל אורך הפרק. האמירה בה מדובר, של פינטו, היא אחת מאותן אמירות מתחכמות. יש להוסיף, בהקשר זה, כי דמותו של פינטו, גם בהקשרים אחרים, משמיעה לכל אורך הפרק הערות ציניות וסרקסטיות, המושמעות כלפי דמויות נוספות. בראיית המכלול האמור, אני סבור כי הצופה הסביר אינו עשוי לסבור כי האמירה נשוא התביעה, אותה אומרת הדמות המכונה פינטו, הינה אמירה עובדתית, לפיה פדרמן אינו יהודי. נראה לי, כי הצופה הסביר בתכנית יבין, כי המדובר באמירה מתחכמת נוספת, אחת בשורה ארוכה המצויה בפרק האמור, אשר אינה מתיימרת כלל לייצג את המציאות. אפשר, ולא בית המשפט יחליט בכך, כי אין מדובר בבדיחה או בהתחכמות מוצלחת. יתכן, שיהיו כאלה שחילופי הדברים האמורים לא יעלו חיוך על שפתיהם. עניין זה הוא עניין של טעם. עם זאת, בנסיבות העניין אין מדובר באמירה המהווה לשון הרע על פי המבחנים שתוארו לעיל. 12. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, שמדובר באמירה קצרה וחטופה. הצדדים לדיאלוג ממשיכים בו לאחר שנאמרה, בלא כל התייחסות נוספת. המדובר בקטע קצרצר, של שניות ספורות, מתוך תכנית של כ - 48 דקות. בנסיבות העניין, של ביטוי קצר ושולי במסגרת של תכנית אשר אינה חדשותית או תעודתית, אני סבור כי על פי מבחן האדם הסביר לא נגרמה חוסר אמון או השפלה לפדרמן במידה המצדיקה לקבוע כי המדובר, אכן, בלשון הרע. לכל היותר, מדובר בביטוי הגורם לחוסר נוחות, ואשר אין בו די כדי לבסס, ולו לכאורה, עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע (ראו בפיסקה 11 בעניין הרציקוביץ הנ"ל). 13. ודוק. העובדה כי מדובר באמירה עוקצנית או הומוריסטית אינה מלמדת, כשלעצמה, על כך שאין מדובר בלשון הרע. ברוח זו נקבע בפרשת הרציקוביץ, כי בבחינת מובנו של ביטוי סטירי, ".... יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם, ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב" (שם, שם; ראו גם Sack, Baron Libel, Slander and Related Problems, 2nd. Ed. (New York 1994) at p. 324). עם זאת, יש לזכור כי אמירות הומוריסטיות רבות, על פי טיבן, אינן "אמת" על פי מבחן מילולי. אין בכך כדי להפוך אותן לפרסום של לשון הרע. על פי מבחן האדם הסביר, אמירה הומוריסטית, המובנת ככזו, אינה מתפרשת כטענה עובדתית, ובמקרה כזה אין בה משום לשון הרע. Sack ו - Baron מתייחסים לעניין זה כך: “Humor is usually understood to be humor and to convey no serious, objective factual allegations about its target. Although perhaps annoying or embarrassing, humorous statements will have no genuine impact on reputation and therefore ought not to be held to be defamatory” (at p. 326) דברים אלה יפים למקרה שבפניי (וראו גם Hustler Mgazine Inc. v. Falwell 485 U.S. 46 (1988) at p. 57). אף בכך יש כדי ללמד, כי אין מדובר בלשון הרע במקרה זה. 14. במאמר מוסגר ייאמר, כי קיימים מקרים בהם יצירה אמנותית, כמו הצגה, סרט או סידרת טלוויזיה, הם בבחינת דרמטיזציה של אירועים שקרו במציאות ("דוקודרמה"). במקרים אלה, עשויות לעלות טענות כי הצגת הדברים במסגרת היצירה אינה תואמת את המציאות ההיסטורית כהווייתה, ויש בה משום לשון הרע (ראו למשל ( Davis v. Costa-Gavres, 654 F. Supp. 653 (1987). מקרים כאלה מעוררים שאלות הנוגעות לחירות היצירה ולמרחב המותר ליוצר לשלב ביצירה, המתארת אירוע אמיתי, אמירות או אירועים שהם פרי דמיונו, ואשר עלולות לפגוע בשמו הטוב של מאן דהוא. שאלות אלה אינן מתעוררות במקרה זה. הסידרה, במסגרתה נעשה הפירסום נשוא התביעה, אינה מתיימרת להיות דרמטיזציה של אירועים שקרו במציאות. צפיה בפרק בו נעשה הפירסום מלמדת, כי המדובר בסידרה בדיונית, הגם שמשולבים בה, בחלקים מסויימים, התייחסויות לשמות של אנשים ואישים אמיתיים, כמו גם אלמנטים מציאותיים. כך, למשל, שדר החדשות בסידרה הוא גם שדר חדשות במציאות. שימוש כזה הינו נפוץ, ונובע מכך ששמם של אישים אמיתיים מוכר וידוע לציבור, ונושא עימו משמעות עבור הציבור (ראו Sack & Baron, at p. 329). גם לגבי מקרים אלה, השאלה היא בסופו של דבר אחת: האם על פי מבחן האדם הסביר, ניתן להבין את האמירות המשולבות ביצירה כזו ביחס לדמות אמיתית, כטענה עובדתית בנוגע לאותה דמות (ibid, ibid). כאמור, לאחר שצפיתי בתכנית בה נמצא הפירסום נשוא התביעה, אני קובע כי גם מבחינה זו, לא מתעורר חשש, על פי מבחן האדם הסביר, שמא יובנו הדברים כטענה כי פדרמן, אמנם, אינו יהודי. 15. כאן המקום להוסיף, כי בפרשת הרציקוביץ נקבע כי כשלב נוסף לפירוש הביטוי, "... יש לברר האם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. במשפט האמריקאי זהו שיקול מכריע, ובמקרים כאלה ניתן משקל מקסימלי לחופש הביטוי ..... אין לקבוע קריטריונים נוקשים בנדון." (שם, בפיסקה 14). בית המשפט הוסיף וקבע, כי "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי..... אכן, בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה." (שם, שם). שיקול זה מחזק את המסקנה כי אין המקרה יוצר חבות של הנתבעים כלפי התובע לפי חוק איסור לשון הרע. התובע מציג עצמו כפעיל ציבורי, בעל מעמד ציבורי, וכמי שפועל למען העם היהודי. במצב זה, יש לתת משקל רב יותר לחופש הביטוי, בעימות בינו ובין הזכות לשם טוב. שיקול זה מחזק את מסקנתי, כי גם אם מדובר באמירה בלתי מוצלחת, ואפשר שאף סרת טעם, אין בה כדי להקים עילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע. 16. לכל אלה אוסיף, כי בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). יוצא, כי אפילו הייתי סבור כי המדובר במקרה גבולי, בו קיים פירוש סביר לפיו המדובר, כטענת פדרמן, בלשון הרע, עדין יש מקום להעדיף את הפירוש, לפיו הפרסום נשוא התביעה אינו בבחינת לשון הרע. כאמור, איני סבור כי המדובר במקרה גבולי, ולדעתי הביטוי בו מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, אינו ביטוי המהווה לשון הרע. זוטי דברים 17. נוכח המסקנה אליה הגעתי, ניתן לקצר בניתוח הכלל בדבר זוטי דברים. כלל זה הוחק במסגרת פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בסעיף 4. הוא חל גם על חוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). ביסוד הוראה זו נמצאת התפיסה, לפיה "... אין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, 'זוטי דברים'... כך אין זה דרכו לעסוק בפגיעה מזערית בזכות" (דברי כב' השופט טירקל בדנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, דינים עליון סז 729). בדומה למבחן לאיתורה של לשון הרע, אף כאן, המבחן הקובע הוא מבחן האדם הסביר (ראו ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, לט(1) 113, בפיסקה 31 לפסק דינו של השופט ברק). נראה לי כי בנסיבות העניין, האמירה בה מדובר, אשר היתה אגבית, קצרה ובלתי מציאותית בעליל, ואף לא התיימרה להיות טענה שבעובדה, כמפורט לעיל, אפילו תאמר שיש בה פגיעה כלשהי בשם הטוב על פי מבחן האדם הסביר, הרי שפגיעה זו היא זניחה ומזערית, ואין היא מקימה עילת תביעה. התוצאה התוצאה היא כי התביעה נדחית. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. לשון הרע / הוצאת דיבה