תביעת פיצוי על הגשת תלונה במשטרה

פסק דין בפני תביעה כספית בעילה של סע' 60 לפקודת הנזיקין עוולת הנגישה וכן לפי חוק איסור לשון הרע לפיצוי כספי בסכום של 100,000 ₪. בין התובעים לנתבעת התנהל בעבר הליך משפטי בפני ביהמ"ש לתביעות קטנות ובמהלכו תבעה התובעת מס' 2 את הנתבעת להשיב לה כספים אשר שילמה מראש לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים ואילו הנתבעת הגישה תביעה שכנגד במסגרת התביעה הקטנה בגין הוצאת לשון הרע. כב' השופט א. טובי בבימ"ש השלום בעכו קיבל את תביעת התובעת מס' 2 בחלקה ודחה את התביעה שכנגד. עניינו של תיק זה הוא בתלונה אשר הגישה הנתבעת הגב' כהן חווה למשטרה וזאת כנגד התובע מס' 1 בעלה של התובעת מס' 2 במהלך הדיון בתיק התביעות הקטנות דלעיל ואשר עסקה בטענת זיוף וקבלת כספים במרמה. התובעים טוענים כי הנתבעת הגישה את התלונה במשטרה כאשר ברור היה לה, כי אין ממש בתלונתה וכל רצונה היה לפגוע בתובעים ועל כן ולאור פתיחתו של הליך בזדון ובלי סיבה סבירה כלשון סע' 60 לפקודת הנזיקין, מן הראוי לפצותם פיצוי כספי. בדיון מיום 29/3/05 הסכימו הצדדים לקבל הצעת בימ"ש, כי ישיבת ההוכחות תתבטל והתיק יסתיים באמצעות דיון סופי במהלכו ישמע ביהמ"ש את גרסאות הצדדים, לכן הוחזרה גם מחצית שנייה של אגרת בימ"ש ששולמה ע"י התובעים. תחילתה של פרשה זו היא כאמור בהליך תביעות קטנות שהתרחש בביהמ"ש השלום בעכו ביושבו כבימ"ש לתביעות קטנות. במהלך חודש פברואר 2000 רשמה התובעת מס' 2 את בתם של התובעים לפעוטון השייך ומנוהל ע"י הנתבעת. התובע מס' 1 הוא איש צבא קבע והוא זכאי עפ"י פקודות הצבא להשתתפות כספית של צה"ל בעלות הפעוטון והדרך היא להחתים את הגננת (הנתבעת) על טופס "בקשה לתשלום גני ילדים" המוצג לגורמים הרלוונטיים בצבא. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה ומסרה כי התובע מס' 1 פנה אליה עם הטופס האמור אבל היא בפועל לא חתמה על הטופס מכוון שטרם קיבלה כסף בגין קייטנת הקיץ בחודש אוגוסט ובתו של התובע מס' 1 לא השתתפה בקייטנה זו. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה, כי חשדה כי התובע מס' 1 קיבל כספים מצה"ל במרמה שכן, למרות שבתו לא השתתפה בקייטנה בחודש אוגוסט, הוא הציג לשלטונות הצבא את אותה "בקשה לתשלום גני ילדים" כאשר טופס זה היה חתום בחתימת הנתבעת אשר לטענתה זוייפה. התובע מס' 1 הוא איש צבא קבע ולכן התלונה הועברה לחקירת מצ"ח. ס. אלוף דני עפרוני פרקליט הצפון החליט לסגור את התיק ללא נקיטת צעדים משפטיים וזאת לאחר חקירת התובע מס' 1. תיק חקירת מצ"ח צורף לתיק ביהמ"ש אבל הצדדים חלוקים בעניין סיבת סגירת התיק. התובעים טוענים כי סגירת תיק החקירה והממצאים שבו מלמד, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שהגישה תלונת שווא במשטרה ובכך למעשה הוכשרה עילת עוולת הנגישה. הנתבעת לעומת זאת טוענת, כי סגירת התיק נעשתה מכוון שגורמי צה"ל השונים ברשלנותם לא הצליחו לאתר את הטופס "בקשה לתשלום גני ילדים" המקורי בו מופיעה בעליל חתימת ידה המזויפת של הנתבעת והתיק נסגר עקב חוסר היכולת של מצ"ח בהוכחת טענת הזיוף, אבל אין בעצם סגירת התיק כדי ללמד על קביעה עובדתית/משפטית, כי אכן הגישה תלונת שווא. הנתבעת בעניין זה מפנה להחלטתו של פרקליט מחוז צפון בעניין סגירת התיק התומכת בטענותיה. עיון בתיק חקירת מצ"ח מלמד, כי התובעת מס' 2 טענה, כי התשלום בגין חודש אוגוסט הינו תשלום כפול, שכן עפ"י תנאי התשלום המקובלים והנהוגים שכל הורה משלם מראש תשלום מלא בגין חודש אוגוסט וזאת למרות שבחודש זה נמצאים הילדים בגן רק עד ה- 8 לחודש, כאשר החל מה- 9 לחודש שהות הילדים בפעוטון הינה כבר במסגרת קייטנה וזה דורש תשלום נפרד. לכן מסבירה התובעת מס' 2, כי בעלה קיבל החזר משלטונות הצבא על חודש אוגוסט עקב העובדה שהם שילמו על חודש אוגוסט וטענתה של הנתבעת כי בתם לא שהתה בקייטנה (דבר שלא הוכחש), אינה רלוונטי שכן הם לא ביקשו החזר מהצבא על התשלום לקייטנה שכן גם לא שילמו בגין הקייטנה כאמור. התובעים טוענים כי מעשיה של הנתבעת גרמו להם נזקים קשים וכבדים לרבות נזק כלכלי, משום שלטענתם התלונה גרמה לעיכוב במתן דרגה לתובע מס' 1 ונזקים לשמו הטוב ועל כן הם מעמידים את תביעתם לצורכי אגרה בלבד על סך של 100,000 ₪. דיון בתיק זה מציב בפני ביהמ"ש מס' שאלות ואדון בהן אחת לאחת: 1. עוולת הנגישה - עוולת הנגישה כוללת מס' יסודות (מצטברים) אשר בהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי בגינה. היסודות הם: פתיחת הליך פלילי, פתיחת ההליך בזדון וללא סיבה סבירה, הליך המסכן חירות ו/או חבלה באשראי שלו, ההליך נסתיים לטובתו (של המבקש) בשים לב כי נטל הראיה רובץ לפתחו של התובע. ראה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ. בי"ח כרמל, פד"י נ"ג 526(4), עמ' 594. בענייננו החל הליך פלילי בדמות הגשת תלונה למשטרה, תוך הדגשת טענת הנתבעת, כי התובע מס' 1 זייף חתימה. הליך זה יצר עבור התובע מס' 1 סיכון לאיבוד מקור פרנסתו ולטענתו דרגתו עוכבה באופן שנגרם לו נזק כלכלי. בסופו של דבר החליטה המשטרה הצבאית החוקרת לסגור את התיק, כלומר ההליך הסתיים לטובתו. נשאלת איפוא שאלת הזדון. הזדון הנדרש לצורכי עוולת הנגישה משמעו העדר קיום סיבה סבירה או מניע פסול/בלתי נאות לפעולה. בהעדר זדון, אין הנתבעת אחראית בעוולה זו. ראה בהקשר זה ת.א. 360/93 (מחוזי ת"א) חדד שלמה נ. עו"ד וינברג, דינים מחוזי, כרך כ"ו עמ' 982. התובעים מעלים טענות רבות בנושא יסוד הזדון: הנתבעת שמה לה לטענתם מטרה לפגוע בתובעים ולמרר את חייהם. לאור העובדה שביהמ"ש לתביעות קטנות (השופט טובי) חייב את הנתבעת להשיב כסף לתובעים והתובעים פתחו כנגדה תיק הוצל"פ לשם מימוש פסה"ד הנ"ל, היה ברור היטב לנתבעת כי חתימתה על טופס "בקשה לתשלום גני ילדים" היא אכן חתימתה שלה אבל עקב האמור דלעיל, היא הגישה תלונה לזיוף תוך ניצול ידיעתה, כי בחודש אוגוסט ישנו תשלום כפול ועקב טענות שונות נוספות העולות בסיכומי התובעים. הנתבעת לעומת זאת טוענת, כי עקב העובדה שצה"ל לא מצא את הטופס "בקשה לתשלום גני הילדים" המקורי, נמנעה ממנה היכולת להוכיח כי חתימתה זויפה. יש עם זאת לזכור, כי גרפולוג לא נזקק בהכרח לטופס המקורי וניתן גם להציג צילום של החתימה על מנת שיוכל לחוות את חוות דעתו בעניין זיופה. אני מציין עובדה זו כי צילום הטופס "בקשה לתשלום גני ילדים" היה בחזקתם של הצדדים ולכן לכאורה היה מי מהצדדים ובמיוחד התובעים הנושאים בנטל הראיה כפי שהסברתי, יכולים לפנות לגרפולוג ולהגיש חוו"ד גרפולוגית. חוו"ד זו לא היתה נותנת אינדיקציה כמו רמת הסתברות של טופס מקורי אבל עדיין היתה נותנת אינדיקציה ברמת הסתברות הגבוהה מזו של מאזן ההסתברות אשר מכוחו פוסק ביהמ"ש בתביעה האזרחית אשר לפנינו. יש לזקוף עניין זה לחובתם של התובעים ולא לזכותם עקב נטלי ההוכחה בתיק זה. ב- ע"א 382/58 פ.ש. נ. זיסו ברנטל, פד"י י"ב 1732,1736 נפסק כי כאשר מוכח שבמקרים שקדמו להגשת התלונה גילה המתלונן יחס עוין כלפי הנפגע או רצון לחתור תחתיו, ניתן היה ללמוד מכך על העדרו של תום לב. מאידך, גם אם נכון הדבר, אין בקביעה זו בלבד כדי ללמד שהנתבעת הגישה בהכרח את תלונתה במשטרה בזדון. זאת בנוסף לסייג המופיע בסע' 60 לפקודת הנזיקין הקובע כי:"לא תוגש תובענה נגד אדם רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". הרעיון ביסוד הגנה זו הוא, כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו ע"י הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן גם אם נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח, כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. מכאן גם מתבקש כי אחריות לפתיחת הליכי חקירה מוטלת על שכם המשטרה הצבאית החוקרת. הנתבעת לא רק שפעלה להערכתי ללא כוונת זדון, כאשר מסרה את תלונתה למשטרת ישראל, אלא היה לה יסוד סביר לחשד והיא פעלה בדרך הסבירה בנסיבות הענין. בכל מקרה, ההלכה מוסיפה וקובעת אף "מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים אינה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על פי עוולת הנגישה" (בג"צ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל פד"י מ"ז (5) ע' 653). אשר על כן, לא הוכח לי על פי מאזן ההסתברות ובשים לב לעובדה שעול ההוכחה הוא על התובעים, כי יש בהגשת התלונה ע"י הנתבעת כדי זדון העולה מסעיף 60 לפקודת הנזיקין ואני דוחה טענות אלה של התובעים בהעדר ההסתברות הנדרשת לצורך הוכחת התביעה בהליך האזרחי. אני שב ומדגיש כי אילו היתה מוגשת חוות דעת בתחום הגרפולוגי, לפיו בעליל, אין זו חתמיתה של הנתבעת, יתכן והיה בכך כדי לשנות את התוצאה ואולם ממילא חוות דעת שכזו לא הונחה בפני, למרות שניתן היה בהחלט לעשות כן, כפי שהסברתי. 2. האם התרשלה הנתבעת בהגשת תלונתה למשטרה אין כל מניעה והצדדים העלו זאת בסיכומיהם, גם אם כשלו התובעים בעוולה הפרטיקולרית, היא עוולת הנגישה, לתבוע לפי עוולות המסגרת העיקרית שבהן היא רשלנות. בשונה מעוולת הנגישה, על מנת להעמיד את יסודותיה של עוולת הרשלנות, נדרשת מלבד הפרתה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, גרימת נזק וקשירת קשר סיבתי בין הפרת החובה לגרם הנזק. התובעים טוענים שהנזק שנגרם לתובע מתחלק לשניים. האחד-הפגיעה בשמו הטוב של התובע 1 ושנית, הנזק הכלכלי שנגרם מהעיכוב בדרגה. התובע בעדותו טען: "הגעתי לבירנית והתקשרתי למצ"ח שאלתי איפה הבעיה. פתאום היו 3 אנשים ממצ"ח סביבי אמרו לי שאני עצור, הייתי בהלם, לקחו לי את הנשק, הוציאו אזיקים, אמרו לי להיכנס לחדר חקירות, נעלו את הדלת והתחילה החקירה במשך 5 שעות" זהו ללא ספק תיאור קשה. אלא שעיון בתיק החקירה מלמד כי התובע נכנס לחדר חקירות בשעה 09.47 ויצא ממנו בשעה 11.03, כלומר, מדובר בשעה לערך. התובע לא בילה ולו יום אחד במעצר. הנ"ל נעצר כטענתו בבסיס בירנית, אבל לא לנגד עיני פקודיו או חבריו המשרתים בבסיס אחר ובסך הכל, שגרת יומו הופסקה לשעה אחת בלבד ואם היה רוצה, גם היה יכול שלא לספר על כך. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת עדותו של התובע 1, אני מתקשה לקבל את עמדתו כי נגרם נזק ממשי לשמו הטוב. נקודה שניה היא העיכוב בדרגה והפגיעה הכלכלית. חומר הראיות לא מלמד דבר וחצי דבר על עיכוב הדרגה וגם אם יש ממש בדבר, לא הוכח לי כל קשר סיבתי בין התלונה שנסגרה ובין קידום דרגתו של התובע ועול ההוכחה הוא על התובע בהקשר זה. התובעים פשוט לא השכילו להוכיח קיומו של נזק של ממש ולכן אינני מוצא הצדקה לקבל את עמדתם בהקשר זה. 3. לשון הרע מצד אחד התובעים מעלים את הטענה, כי התלונה של הנתבעת לא הועברה רק למשטרה, אלא גם פורסמה ברבים-לפקודיו, מפקדיו וחבריו של התובע. מאידך, ההיכן מתבסס התובע על טענה זו? הוא לא הביא כל ראיה לכך שהנתבעת פרסמה את הדבר ברבים. גם חומר הראיות לא מלמד, כי הנתבעת פרסמה את החשדות או את עצם הגשת התלונה באופן שיש בה כדי הוצאת לשון הרע. מצ"ח עצמה לא פרסמה עניין זה ברבים וגם כפי שציינתי, העובדה שהתובע נחקר שעה בבסיס בירנית של משטרה צבאית, לא לעיני פקודיו ולא בצורה שיש בה כדי לבזות אותו או להשפילו, אין בה כדי ללמד על קיומו של לשון הרע בהקשר זה. בנוסף, לנתבעת עומדת הגנת תום הלב, הקבועה בסע' (8)(15) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, המעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים עפ"י זהות מקבל התלונה ועפ"י תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות או הממונה אמורים לקבל תלונות או מוסמכים לחקור. המקרה דנן נופל לקטגוריה השנייה. ההצדקה להגנה נעוצה באינטרס הציבורי החשוב שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות (788/79 ריימר נ. עזבון רייבר, פ"ד ל"ו(141 (2, בעמ' 149). אמנם מידע שכזה עשוי להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אך החוק מניח שהרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים. לפיכך, משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר סיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום (ע"א 64/91 להלן, עמ' 658). הפסיקה קבעה, כי משטרת ישראל היא רשות מוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות (ע"א 326/68 אסא נ. ליבנה כ"ג (23 (2), ואף קבעה, כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם (ע"א 357/76 רסקין נ. המשביר לצרכן פד"י כ"ג (222 (2). הגשת התלונה תהא מוגנת כאשר היא נעשתה בתום לב. משלא הוכיחו התובעים, כי התלונה הוגשה תוך ידיעה ברורה כי החתימה לא זויפה שכן לא הציגו חוו"ד גרפולוג בעניין אין לשלול הגנה זאת מהנתבעת בשים לב למערכת היחסים הרעועה בין הצדדים בשלב זה אין לדידי לסבור כי הנתבעת לא חששה באמת ובתמים כי חתימתה זויפה. מכל המקובץ דלעיל עולה שהתובעים שהם הנושאים בנטל הראיה, לא הוכיחו על פי מאזן ההסתברות את תביעתם באופן שהגעתי למסקנה שהגשת התלונה שנסגרה בסופו של יום ע"י רשויות הצבא, היתה תלונה אשר נעשתה בזדון ומתוך כוונה לפגוע בהם על רקע התביעה הקטנה המתנהלת בבית המשפט השלום בעכו בפני השופט טובי. כאמור, עצם העובדה שהרשות עצמה החליטה לבצע חקירה, כעולה מתוך התלונה עצמה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה ובין נזקו של התובע. המדובר בתביעה שנולדה על רקע ההתנהלות של תיק תביעות קטנות בבית משפט השלום בעכו, כאשר התלונה הוגשה תוך ניהול התיק והיה צריך להערכתי ליידע את כב' השופט טובי בכל ההקשרים שעלו כתוצאה ועקב תלונה זו. הדבר לא נעשה ע"י מי מהצדדים-אך לצורך העניין אני סבור שהיה על הנתבעת ליידע את בית המשפט בהקשר התנהלותה זו. בסופו של יום, והגם שהגעתי למסקנה שדין התביעה להדחות עקב נטלי הוכחה, אני סבור שאין סיבה להטיל על התובעים הוצאות משפט ונראה לי כי האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין הוא דחיית התביעה ללא צו להוצאות. התביעה נדחית, אין צו להוצאות. משטרהפיצויים