אובדן סיכויי החלמה

האם בית המשפט הכיר בראש נזק עצמאי של אובדן סיכויי החלמה בתביעות נזיקין ? במקרים שבהם נקבע כי התרשלות בטיפול הרפואי פגעה בסיכוייו של המטופל להחלים, אולם לא ניתן היה לקבוע לפי מאזן הסתברויות את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב למטופל באי-החלמתו, נפסק כי אפשר לקבוע אחריות בגין נזק אחר שנגרם לו, לאמור: עצם הפגיעה בסיכויי ההחלמה. בפסיקת בית המשפט עלתה גישה כי אובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי. גישה זו לא מבקשת לפצות את הניזוק עבור הנזק המוחשי שנגרם לו בפועל - אי-החלמתו - אלא נדרשת לנזק זה אך לצורך הערכת שיעורה של הפגיעה בראש הנזק החלופי - אובדן סיכויי ההחלמה. נזק חלופי זה מוערך בשיעור מסוים מתוך הנזק המוחשי שנגרם בפועל. הכרה זו בראש נזק חדש במצב של עמימות סיבתית מסיטה אפוא את הקושי הטמון בהוכחת יסוד הקשר הסיבתי באופן המייתר את הצורך בחריגה מכלל מאזן ההסתברויות. בית המשפט ציין בפסיקתו כי הרעיון העומד מאחורי הדוקטרינה הוא קביעת ראש-נזק של "אבדן סיכויי החלמה", כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה ביחס לראש-נזק זה. הדוקטרינה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או כלום". שהרי, מחייבת היא את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, ומשנקבע שכך הוא, החבות נסבה על הנזק כולו. המדובר כאן בנזק של פגיעה בעצם סיכויי ההחלמה, להבדיל מן התוצאה העשויה להתגשם בסופו של יום. עוד צוין כי הדוקטרינה של אובדן סיכויים מאזנת באופן ראוי בין האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני פעולות רפואיות רשלניות, לבין הימנעות מהרתעת-יתר של הרופאים בעבודתם ולבין אינטרס הניזוק להיפצות על הנזקים שנגרמו לו. כמו כן, היא מאפשרת להתמודד עם קשיים במישור הוכחת האחריות לנזק הסופי, בלי לפרוץ את הגדר של דרישת הסיבתיות העובדתית, שכן היא מביאה לפיצוי הנפגע על נזק אחר (אובדן הסיכוי) שלגביו אין מתעוררים קשיי ההוכחה. יש להוכיח את קיומה של הפגיעה בסיכויי ההחלמה ואת היקפה לפי מאזן ההסתברויות. יוער כי הפיצוי בגין ראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה לא יוחד רק למקרים שבהם לא היה ניתן להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי העובדתי על-פי מאזן הסתברויות; הדוקטרינה עשויה לחול גם במקרים המצויים מעבר לרף ה- 50%. לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, "לאזן" את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. במקרים אחדים הכירה הפסיקה בארץ בראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה גם כאשר האובדן עמד על שיעור העולה על 50%. זאת תחת הקביעה כי הורם נטל ההוכחה לפי מאזן הסתברויות באופן המקים זכות לפיצוי עבור מלוא הנזק. על בסיס פסיקה זו, נשמעה גישה כי ראוי להרחיב את ההכרה בראש הנזק של פגיעה בסיכויי החלמה גם למקרים של הגברת סיכון בתחום הרפואי. הגיונה של הצעה זו טמון בכך שההבחנה בין מצב שבו ההתרשלות בטיפול הרפואי הפחיתה את סיכויי ההחלמה לבין מצב שבו היא הגבירה את הסיכוי לחלות אינה מהותית. בשני המקרים יתכן שההתרשלות בטיפול הובילה להרעה במצבו של המטופל. יצוין כי גישה זו הקוראת להרחבת ראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה לא אומצה בהלכה הגם שהגיונה הפנימי לצדה. בית המשפט ציין כי נראה כי גישה המצדדת בקביעת פיצוי בגין ראשי נזק עצמאיים כאשר לא ניתן להוכיח על-פי מאזן ההסתברויות שהנזק הכולל נגרם בעוולה, גם אם ראויה היא בנסיבות מסוימות, מחייבת גם קביעת סייגים לאחריות המוטלת על המזיק. ללא סייגים הנוגעים לשיעור הסיכוי או הסיכון שיש להכיר בהם ביחס לנזק הכולל, עלול להיפתח פתח רחב מדי להכרה בזכאות לפיצויים, פתח שעלול לשמוט את השטיח מתחת לרגלי השיטה הבנויה בעיקרה על הוכחת הקשר הסיבתי בין התרשלותו של המזיק לנזק. תביעות רשלנות רפואיתאובדן סיכויי החלמה