הגנת עניין ציבורי בפרסום

פסק דין תביעה בגין פרסומים של לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנתבע מודה בעצם הפרסומים ובהיותם לשון הרע, ומתגונן בהגנת אמת בפרסום , הנשענת על שני אדנים: הן על נדבך אמת בפרסום והן על נדבך העניין הציבורי בפרסום בטענה כי אמת דיבר וכי היה בפרסומים עניין ציבורי (ס' 14 לחוק איסור לשון הרע ["החוק"]). הערה מקדימה בדבר השתלשלות ההליכים: מלכתחילה נדונה התביעה בפני עמיתי השופט מור ששמע את העדים, ראה את הראיות ופסק את הדין. בפסק הדין מצא השופט מור כי לשון הרע שפרסם הנתבע לא הייתה אמת, וכי לא היה בפרסומה עניין ציבורי, שעל כן התקבלה התביעה והנתבע חוייב בתשלום פיצויים בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מהתובעים. הנתבע ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בת"א (ע"א 2725/00). בין נמוקי הערעור השיג הנתבע על החלטתו של השופט מור, שניתנה במהלך שמיעת הראיות, ובה סרב לאפשר העדתם של שני עדי הגנה נוספים. לכשהגיע תורו של הערעור הציע בית המשפט המחוזי הצעה שבעלי הדין הסכימו לה כדלקמן: "ב"כ הצדדים מקבלים את הצעת בית המשפט, לפיה פסק הדין מיום 22.6.00 יתבטל. הצדדים יחזרו לבית משפט קמא (כב' השופט דן מור) לצורך שמיעת שני העדים שהבקשה לזימונם נדחתה על ידיו ביום 13.4.00. לאחר שמיעת העדים ישלימו ב"כ הצדדים את סיכומיהם וינתן פסק-דין." לדברים ניתן תוקף של פסק דין בערעור והדיון הוחזר לשופט מור. בטרם נשמעו העדים הנוספים עתר הנתבע לפסילתו של השופט מור מלהמשיך ולדון במשפט זה. נשיא בית המשפט העליון החליט (ע"א 4765/01) כדלקמן: "... התיק יועבר לדיון בפני שופט אחר בבית משפט השלום בבת ים. נוכח הסכמת הצדדים, כפי שגובשה בדיון שהתקיים בפני ביום 12.11.01, יימשך הדיון בפני אותו שופט אחר מאותו השלב שאליו הוחזר על ידי בית המשפט המחוזי, ללא צורך בשמיעת התיק כולו מבראשית". בנסיבות אלה הגיע התיק לשולחני. לקראת הדיון בפני הוריתי על הגשת תצהירי העדויות הראשיות של העדים הנוספים ואלה אכן הוגשו. בישיבה שהתקיימה ביום 23.1.02 הודיע ב"כ התובעים כי הוא מוותר על חקירתם של שני דהעדים הללו, שלדעתו אין עדויותיהם רלבנטיות לתובענה. לבקשת בא כוחו של הנתבע סיכמו הפרקליטים בכתב. לאחר שהתקבלו הסיכומים זימנתי את בעלי הדין ופרקליטיהם לישיבה נוספת, בניסיון לסיים את המחלוקות בדרכי שלום, אך למרבה הצער לא עלה הדבר בידי. הגיעה איפוא העת לפסוק את הדין. תצהירי העדים הנוספים: אתחיל בעדויות הנוספות שלצורך הגשתן הוחזר הדיון מבית המשפט המחוזי. עיון בתצהיריהם של שני העדים החדשים מגלה כי אין עדויותיהם שייכות למשפט זה. שני המצהירים עוסקים בעובדות שארעו כשנתיים לאחר הגשת התביעה ושניהם מכוונים חיציהם כלפי התנהגותו של התובע מבלי שקיים קשר כלשהו בין התנהגות זו לבין ההתנהגות נשוא לשון הרע שפרסם הנתבע. אפנה איפוא לגופו של עניין. רקע עובדתי: הרקע לסכסוך שבין בעלי הדין והפרסומים השונים שפרסם הנתבע פורטו בפסק הדין שנתן השופט מור. אביא כאן את הדברים בקצירת האומר: התובעים הם בני זוג. בתחילת שנות ה-90 חברו התובע והנתבע כפעילים בסניף בת ים של תנועת "צומת" שהייתה באותו זמן תנועה מפלגתית פוליטית שביקשה לתקן את מערכות השלטון בישראל, הן במישור הארצי והן במישור המקומי. יש להניח שכוונתם של התובע והנתבע הייתה אכן לתקן את המידות בעירית בת ים, אך בד בבד הם שיוו כנראה לנגדם את אמרתו של שמואל: "אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מתעשר" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב ע"ב) משנבחר הנתבע כחבר מועצת העיר בת ים הוא התמנה למחזיק תיק איכות הסביבה ואף שימש במשך תקופת זמן כמנהל היחידה לאיכות הסביבה, ואילו התובע התקבל לעבודה כפקח באותה מחלקה. מאוחר יותר בשנת 94' התקבלה גם התובעת לעבודה במשרה של מזכירה באותה מחלקה, והיא שימשה בין היתר כמזכירתו של הנתבע לענייני העיריה, וככל הנראה גם לעניינים אחרים. דומה כי כל בעלי הדין היו שבעי רצון על שמצאו פרנסתם והבטיחו את שכרם בתוספת הטבות שונות כגון תשלומים עבור שעות נוספות ועבור הוצאות לאחזקת רכב. אך לא לעולם חוסן. בשנת 94 נערכו בחירות בסניף בת ים של תנועת צומת, התובע גבר על הנתבע במניין הקולות בהם זכו, ונוצר ביניהם סכסוך שהלך והחריף. הגיעו הדברים לידי כך שהנתבע דרש מהתובע להתפטר מתפקידו בעיריה, ובחודש ספטמבר 94' אכן הגיש התובע מכתב התפטרות. בשנת 95' הביא הנתבע לפיטוריה של התובעת. הפרסומים: בחודש נובמבר 95', עם סיום עבודתה של התובעת בעירית בת ים, הגיש הנתבע נגד התובעת תלונה למשטרת ישראל המייחסת לה "הגשת מסמכים כוזבים וקבלת כספים במרמה מהעיריה". הנתבע גם שלח הודעה לעיתונות בה פרט את תוכנה של אותה תלונה, שאין חולק כי כללה דברי לשון הרע, ואף הוסיף והוציא דיבתו של התובע. עד מהרה התפרסמו הדברים בשלושה עיתונים מקומיים היוצאים לאור בבת ים ובחולון. בשלושה עניינים הוציא הנתבע לשון הרע על התובעים; בשניים כלפי התובעת ובאחד כלפי התובע. כלפי התובעת טען הנתבע בפרסומים כי קיבלה שני תשלומים מעירית בת ים שלא כדין: א. תשלום בגין 2 שעות עבודה נוספות שהתובעת דיווחה כאילו עבדה בהן למרות שלא עבדה ולא הייתה אמורה לעבוד, שכן מדובר היה בערב ראש השנה תשנ"ה (24.9.95). ב. תשלום עבור אחזקת רכב בחודשים ינואר עד ספטמבר 95'. תשלום שכזה המחושב לפי נסיעות של 500 ק"מ לחודש לצורכי העבודה שולם לעובדי עיריה דוגמת התובעת כנגד דיווח על בצוע נסיעות, ובתנאי שבבעלות המדווחת כלי רכב הרשום בשמה והיא נושאת בהוצאותיו לרבות ביטוח. בתקופה הרלבנטית לא היה ברשותה של התובעת רכב בבעלותה הרשום בשמה ואף על פי כן דיווחה על אחזקת רכב ונסיעות וקיבלה תשלומים מהעיריה בקשר לכך. לעניין השעות הנוספות טענה התובעת כבר בכתב התביעה (ס' 2.2.): "במשך כשנה שלמה הגישה התובעת דו"ח שעות נוספות, כמו כל עובדי המשרד ועובדי עיריה רבים אחרים, וללא ביצוען בפועל וזאת בידיעת מנהל היחידה מר דב בסל שאף חתם על הדו"ח מידי חודש בחודשו ובידיעת הנתבע". בעדותה הוסיפה התובעת ואמרה כי רישום השעות הנוספות בדו"ח שמסרה היה בלתי מדוייק ולא היה קשר בין זהוי השעות הנוספות שנרשמו בדו"ח לבין השעות הנוספות בהן עבדה בפועל. לעניין הוצאות אחזקת רכב טענה התובעת כי ביום 17.1.95 נגנב הרכב שהיה בבעלותה ובגינו נהגה לדווח אחת לחודש לעיריה ולקבל תשלום לאחזקתו. לטענת התובעת היא דווחה אודות הגנבה למר בסל, מנהל היחידה לאיכות הסביבה, ולנתבע. לדבריה כשלושה שבועות לאחר הגנבה קיבלה במתנה מגיסתה רכב ישן ששימש אותה בתקופה הרלבנטית. דבר המתנה לא נרשם בספרי משרד הרישוי ואותה גיסה נותרה רשומה כבעליו של הרכב. התובעת טענה ואף הוכיחה לכאורה כי השתמשה ברכב והוציאה הוצאות להחזקתו לרבות תשלום עבור פוליסת ביטוח שהוצאה עבורה ובשמה. אין חולק כי הרישום בפנקסי משרד הרישוי איננו קונסטיטוטיבי ויכול אדם להיות בעליו של רכב גם אם באותם פנקסים רשום אחר כבעליו. אולם, הוכח כי אחד התנאים שהציבה העיריה לתשלום הוצאות אחזקת רכב לעובדיה היה כי כלי הרכב שבגינו משולמות אותן הוצאות יהיה בבעלותו של העובד ורשום בשמו ברשיון הרכב. אכן היו מקרים בהם לא הקפידו הממונים בעיריה על עמידה בתנאי זה, או בתנאים אחרים, אך במקרה דנן לא אושר לתובעת לקבל הוצאות אחזקה בגין הרכב שלא היה רשום בשמה, והיא אף הקפידה שלא לציין את מספר הרכב בדוחות החדשיים שהגישה. טענת התובעת כי סיפרה על גניבת כלי הרכב שלה לנתבע ולממונה על המחלקה איננה מספקת כדי לשכנע שהודיעה להם ולרשויות המתאימות בעיריה על כך שהיא משתמשת בכלי רכב שאיננו רשום בשמה וכי קיבלה אישור לעשות כן. הפרסום השלישי עניינו בתובע: הנתבע פרסם כי התובע התפטר מעבודתו בעירית בת ים "מאחר שהוא קיבל קצבה מביטוח לאומי הוא דרש לא לקבל שכר עבור שעות נוספות, והחסיר ימים על מנת שלא יקבל משכורת מלאה" (נספח 6 לכתב התביעה). לטענת התובע הדברים אינם נכונים: בזמנים הרלבנטיים הוא לא קיבל קצבה מביטוח לאומי והנתבע הוא שגרם להתפטרותו. בעניין זה עולה בברור מחומר הראיות כי הנתבע הוא שגרם להתפטרותו של התובע. הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו לפיה בתקופת עבודתו בעיריה קיבל התובע קצבה מביטוח לאומי, או היה זכאי לקצבה שכזו. הדברים הוכחשו בכל תוקף על ידי התובע, ודווקא ראייה שהגיש הנתבע מצביעה על כך שלפחות עד סמוך להתפטרותו של התובע לא הכיר המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") בנכותו (נספח 9א לתצהיר הנתבע). הנתבע משליך יהבו על מכתב המל"ל מיום 25.11.99 (נספח נ/6א לתצהיר עדות ראשית של הנתבע) בו מאשר המל"ל כי לתובע משולמת קצבת נכות כללית מתאריך 30.5.92. בנסיבות העניין אין במסמך זה כדי לשכנע שהתובע אכן היה זכאי לקצבה, או קיבל תשלומי קצבה, בתקופת עבודתו בעיריה, וככל הנראה מדובר בהכרה בדיעבד בזכותו של התובע. כנגד נ/6א הנ"ל עומד אישור אחר של המל"ל מיום 16.10.94 (נספח ז' לתצהיר עדות ראשית של התובע) שבו אישר המל"ל כי התובע אינו זכאי לתשלום גמלה כלשהי. איש מבעלי הדין לא העיד את נציגי המל"ל כדי להוסיף ולברר סוגיה זו. דיון: התובעים טוענים כי כל הפרסומים הללו לא היו אמת ולא היה בהם עניין צבורי. מסתמכים הם על הנוהג - לפחות בתקופה הרלבנטית לנו - לשלם לעובדים מסוימים שכר מוסווה בדרך של תשלומים עבור שעות נוספות ועבור הוצאות רכב, מבלי להקפיד על נכונות הדיווח של העובד לגבי שעות נוספות שעבד, או הוצאות החזקת רכב שנשא בהן. הנוהג שהוכח לפיו שולמו הטבות שכר לעובדים כנגד דיווחים שאינם משקפים את האמת הוא נוהג פסול שיש להתריע נגדו ולעוקרו מן השורש. התובעת הודתה בכתב התביעה כי נהגה לדווח על שעות נוספות, בין אם עבדה בהן ובין אם לאו, והיא מודה כי ביום 24.9.95 לא עבדה את השעות הנוספות עליהן דווחה. גם באשר לתשלום הוצאות אחזקת רכב לא עמדה התובעת בתנאי שהציבה העיריה לקבלת התשלום ולא הציגה ולא יכלה להציג רשיון רכב לפיו הרכב בבעלותה. מחומר הראיות עולה כי הנתבע ופקידים בכירים בעירית בת ים נהגו ביודעין שלא לפי הכללים שקבעה העיריה (ככל הנראה על יסוד הכללים הנהוגים בגופי שלטון ממשלתיים ומקומיים). אולם אין בנוהג נלוז זה כדי לשנות את העובדות, ועובדה היא שהתובעת אכן הגישה דוחות בדבר שעות נוספות שכאילו עבדה, בזמן שלא עבדה בהן, ודווחה על הוצאות להחזקת רכב שבבעלותה, כאשר אותו רכב לא היה רשום בבעלותה כפי שנדרש. חטאי רבים אינם מצדיקים את חטאי היחיד, ואינם יכולים לשמש כהגנה בדיון משפטי במעשיו. אין מנוס מלקבוע כי לשון הרע שפרסם הנתבע כלפי התובעת הייתה אמת. יתר על כן מן הדין לקבוע כי בפרסומה של אותה לשון הרע היה עניין ציבורי, שהרי לציבור יש תועלת בפרסום הדברים ובידיעתם הן לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים והן לשם שיפור אורחות חייו (פרופ' ז. סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט, ט (תשמ"ג) 175, 196). וכדבריו הנכוחים של פרופ' סגל בספרו "חופש העיתונות בין מיתוס למציאות", הוצאת פפירוס, עמ' 128: "אמת המידה הפרשנית המוצעת על ידנו הינה זו:"ענין ציבורי", המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על ידי פרסום, הינו ענין כזה שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים, ואם לשם שיפור אורחות חייו. בקיומו של ענין כזה תישלל מאדם "זכות קנינו" בעניניו הפרטיים כדי לשרת ענינים שבטובת הכלל. מדובר בנוסחה גמישה למדי, אשר הקביעה לגבי תכנה תיעשה על פי השקפתו האוביקטיבית של בית המשפט, אשר יפעיל את הכלל המשפטי לאור נסיבות הענין." אין חולק כי בפרסומים הובא לידיעת הצבור הנוהג הפסול שנהגה בו עובדת העיריה, והיה מקום לצפות לכך שפרסום הדברים יעורר את התענינות הציבור בפרשה זו, אשר תביא בסופו של דבר לתיקון המעוות. יפים לענייננו דברי השופט בך בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808, 826: "לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה "הענין הציבורי". בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק ... " ומפי השופט אור (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98 (2) 1352, 1360): "הגם שקבע כי לשון הכתבות שפורסמו בענין זה היתה חריפה, ונעשה שימוש בתארים מפליגים... קבע בית המשפט כי אין בלשון זו כדי להצדיק היענות לתביעת הדיבה. העותרים היו רשאים להפנות את תשומת לב הציבור למה שנראה להם כתופעות חריגות בטיפול בבקשת קראוס להיתר בניה. התופעות עמדו ביסוד חקירה מקיפה של משטרת ישראל. לא היה מקום להקל ראש בהן. חומרתן הצדיקה לשון חריפה של הדיווח". מן הראוי לציין כי הנתבע לא נצטייר בעניין שבפנינו כטלית שכולה תכלת וניתן היה לומר לו: "טול קורה מבין עיניך!". כל המעשים הפסולים לאורך תקופה ארוכה שבהם הוא מאשים את התובעת עשתה היא מול עינו הפקוחה, כשהיה הממונה עליה בעיריה, ולא רק שידע כל מעשיה, אלא גם אישר אותם מכללא, בכך שלא העמיד אותה על חומרתם בזמן אמת, ולא דווח לממונים עליו. אולי אפשר לומר שהיה שותף למעשיה. אין ספק שלא חוש ציבורי ושאיפה לתקן את הנוהגים הפסולים בעירית בת ים בה תפס עמדה בכירה הניעו את הנתבע לפנות למשטרה ולעיתונות בהאשמותיו כלפי התובעת, והוא עשה כן ממניעים שביניהם ובין הכוונה להיטיב עם הציבור אין ולא כלום. חומר הראיות מגלה כי לא רק בעניינים נשוא תביעה זו נהג הנתבע בניגוד למצופה מנבחרי הציבור ופקידיו, ואולי ירצו שלטונות העיריה או המשטרה גם לחקור את חלקו של הנתבע בעברות מסוג זה שבהן האשים את התובעת. הבינותי כי בסופו של דבר הופסקה גם כהונתו של הנתבע בעירית בת ים. ייתכן והדבר נבע מהעניין הציבורי שהתעורר כתוצאה מהפרסומים שפרסם הנתבע ואולי תרמו לכך גם פרסומים שעשה התובע. מכל מקום יש להניח כי היה זה הצבור שנקעה נפשו מפרסומים אלה ובחר לפעול לפי חכמת חז"ל שלא הסתפקו באמירתו של שמואל שנזכרה לעיל והוסיפו: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב ע"ב) דבר אחד ברור: הפרסומים למשטרה ולעיתונות בעניין התובעת אמת היו, והנושאים שנזכרו בהם ראויים היו לעלות על סדר היום הציבורי. הנתבע הוכיח את הגנתו כלפי תביעתה של התובעת ודין תביעתה כלפיו להדחות. שונים הדברים כאשר עוסקים אנו בתביעתו של התובע. כפי שמצאנו לא הוכיח הנתבע את טענתו כי אמת דיבר, שכן אין בפנינו ראייה משכנעת לכך שהתובע היה זכאי לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי בתקופה הרלבנטית, כשם שאין בפנינו ראייה מספקת כדי לקבוע שבשל חששו מלהפסיד את אותה קצבה הוא העדיף שלא לעבוד שעות נוספות ולהפסיד ימי עבודה. גם עניין ציבורי לא היה בטעמים שהביאו את התובע לסיים את עבודתו בעירית בת ים כשנה ויותר לפני הפרסומים נשוא התביעה. לא עומדת לנתבע הגנת ס' 14 לחוק ובנסיבות העניין יש לקבל את תביעתו של התובע בגין פרסום לשון הרע נגדו. מלכתחילה נטענה בכתב התביעה גם עילה של פגיעה בפרטיותו של התובע. דומה כי עילה זו נזנחה על ידי התובע עצמו, ומכל מקום לא ראיתי לקבל את התביעה בעילה זו שהרי הוא עצמו פרסם בעיתונות (נספח 9א הנ"ל) את העובדה שהגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין נכותו, ואף פרסם את שעורי הנכות שנקבעו לו על ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל מחד גיסא, ועל ידי רופא המל"ל אליו פנה באופן פרטי מאידך גיסא. הנזק: השופט מור ששמע את בעלי הדין ואת העדים ראה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 10,000 ₪. בנסיבות העניין נראה סכום זה כפיצוי הולם. הגנות משפטיותעניין ציבורי (לשון הרע)פרסום