פסק דין א. הרקע לתביעה 1. התובע ואימו ז"ל (להלן: "האם"), היו מנויים במועד הרלוונטי לכתב התביעה בשירותי חירום ופינוי רפואיים אצל הנתבעת. הנתבעת- חברת נ.ט.ל.י. (ניידת טיפול לב ישראל) בע"מ, עוסקת במתן שירותי חירום רפואיים למנויים. 2. ביום 25/1/95 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם שירותים המצורף כנספח ד' לכתב התביעה וכמוצג נ/1. מתוקף הסכם השירותים נערכו שני מנויים: המנוי הראשון הוא על שם התובע ואילו המנוי השני רשום על שם האם. התובע מתגורר עם משפחתו בבית האם, ובהסכם השירות, בסעיף כתובת המגורים נכתב: 'שמואל הנביא 114'. בהסכם השירות נקוב משך תקופת המנוי- 60 חודשים עבור האם ו-60 חודשים עבור התובע. כמו כן מצויין מהו סכום התמורה עבור כל אחד מהמנויים וסיכום הסכומים. 3. ביום 29/7/97 בשעה 4:30 בבוקר, הופעל לחצן המצוקה של האם. קריאת המצוקה התקבלה במוקד הנתבעת. ניידת טיפול נמרץ יצאה לדרכה ממוקד ההזנקה של הנתבעת אולם בוששה מלהגיע לבית המנויים אלא לאחר 32 דקות (כך עולה ממוצג ת/3- לו"ז הזנקה למנוייה הרלוונטית ביום הרלוונטי). למותר לציין שתאריך האירוע היה בחודשי הקייץ, ובשעת בוקר מוקדמת, לכן סביר להניח שהכבישים היו ריקים ויבשים. 4. משבוששה הנתבעת להגיע לבית המנויים ועקב מצוקתם של קרובי האם (קרי, התובע ובני ביתו), התפתחה מהומה שבעקבותיה הוזעקה ניידת מד"א לבית המנויים ולטענת התובע אף מספר ניידות משטרה חשו למקום. 5. אין חולק כי ניידת מד"א אכן הגיעה למקום מגורי המנויים לפני נציגי הנתבעת וכי צוות מד"א ביצע טיפול החייאה וניסה להחיות את האם אך כל נסיונותיהם לא הועילו. כל שנותר לשלוחי הנתבעת לעשות כאשר הגיעו לבסוף למקום היה לקבוע את פטירת האם. 6. לטענת התובע, צוות מד"א אינו מיומן דיו בכדי לבצע טיפולי החייאה דחופים, לצורך זה קיימות נידות טיפול נמרץ כדוגמת שירותי הנתבעת. ניידת מד"א שהגיעה היתה ניידת רגילה ולא ניידת טיפול נמרץ שלה מכשור מתקדם והולם למקרים הדורשים החייאה. אין חולק שהשירותים שנרכשו מאת הנתבעת היו עבור ניידת טיפול נמרץ עם המכשור הרלוונטי וצוות מיומן לביצוע (הכוללים רופא) טיפולי החייאה. 7. לטענת התובע, עקב כשלון הנתבעת לספק את השירות לו התחייבה, יש להכיר ברשלנותה שגרמה למות האם. כלומר, לטענתו, אילמלא איחרה הנתבעת לספק את השירות, אזיי האם היתה עדיין בחיים. 8. מאידך, התובע עצמו מאשר בנספח ה' לכתב התביעה שבמספר פעמים בעבר הלא רחוק למועד הרלוונטי, נזקקה האם לשירותי הנתבעת עקב מצוקת נשימה לה היא נקלעה. הנתבעת סיפקה בזמנו את שירותיה במהירות ובחלק מהפעמים אף ביצעה טיפולי החייאה. כמו כן, מאשר התובע כי רכש את שירותי הנתבעת לאחר שאימו יצאה מאישפוז בבית החולים לאחר התקף לב (סעיף 2.1 לסיכומי ב"כ התובע). ב. קיומו של חוזה. 9. הסכם השירותים מנוסח כחוזה לכל דבר, המנויים הרשומים בו הם התובע ואימו. לטענת הנתבעת יש לראות בהסכם השירות ובעובדת הימצאות שני מנויים בהסכם אחד, כאילו מדובר בשני חוזים נפרדים. וכי למעשה, עסקינן בשני חוזים נפרדים כאשר חוזה אחד הוא בין הנתבעת לבין התובע ואילו החוזה השני הוא בין הנתבעת לבין האם. אם יכיר בית המשפט בקיומם של שני חוזים נפרדים, הרי שהתובע אינו יכול לתבוע את זכויותיה של האם (אישית -כיחיד), אלא לכל היותר יכול לתבוע העיזבון שבא בנעליה של האם. לטענת הנתבעת, מכיוון שלא העיזבון הוא שתובע במקרה דנן, הרי שאין מקום לתביעתו של הבן מתוקף דיני החוזים. 10. שעה שאני בוחן את "הסכם השירות" המצוי בתיק בית המשפט (נ/1), אני מוצא ש"הסכם השירות" הוא ברור ומסויים. בהסכם השירות נקוב התאריך בו הוא נערך (25/1/95). מצויין בו מפורשות מיהם הצדדים להסכם, הנתבעת מצד אחד והתובע מצד שני. כתובת אספקת השירות. מפורטים התשלומים אותם על התובע לשלם בגין רכישת המנויים, וכן מפורט משך תקופת רכישת המנויים (60 חודש). חתימת התובע בלבד מתנוססת על הסכם השירות ומימלא חתימת האם אינה בנמצא. מכך אני מסיק, שהתובע הוא שניהל את שלבי המשא ומתן שלפני החתימה על הסכם השירות, אצלו ובליבו הייתה גמירת הדעת. ניתן להניח שהאם אף לא היתה שותפה כלל לרכישת המנויי ויש לראות את רכישת המנויי ע"י התובע (בנה) כמעשה שנבע מתוך דאגה לאם. מן הידועות היא שבניהם ובנותיהם של אנשים מבוגרים, אשר נמצאים ברמת סיכון גבוהה, רוכשים עבור הוריהם מנויים כדוגמת המנויי קא עסקינן. למעשה החוזה הוא 'חוזה לטובת אדם שלישי' קרי, האם, והן לטובת התובע עצמו. לפיכך, אני קובע ש"הסכם השירות" הוא חוזה לכל דבר, הצדדים לחוזה הם התובע והנתבעת. החוזה הוא מסויים דיו, אין נתונים נוספים הדרושים להשלמה, ובכך הוא מלמד על גמירת דעת ומסויימות. הימצאות האם כמנוייה להסכם השירות אינו עושה אותה צד לחוזה וזאת מפני שלא מתקיימת גמירת דעת מצידה. אמנם ב"כתב השירות" המצוי בצידו האחורי של "הסכם השירות", בסעיף 1 מצויין: "מקבל השירות, המנוי: מי ששמו ומספר תעודת הזהות שלו נרשמו בהסכם השירות המצורף לכתב שירות זה, בידיעתו ובהסכמתו", אולם יש לאבחן את כתב השירות מהסכם השירות ולראות בכתב השירות כנספח המגדיר מהו השירות ומיהם המנויים לשירות. הוא אינו קובע קביעות באשר לזהות הצדדים לחוזה אלא באשר לזהות המנויים שזכאים לשירות. מכאן יש לקבוע כי מדובר בחוזה שנכרת בין התובע לנתבעת. ג. הפרת חוזה. 11. התובע טוען, כי רכש וחתם על הסכם השירות, לאחר שהוצג לו ע"י סוכן מטעם הנתבעת, מר גרינבויים, כי "אין מה לדאוג, כי אין בעיית זמן...השירות מהיר ואחראי מאוד" עוד הבטיח הסוכן שזמן ממוצע להגעת הניידת למקום מגורי המנויים מרגע קבלת אות המצוקה הוא בין 10-7 דקות (סע' 2.3-2.2 לסיכומי ב"כ התובע). עוד מוסיף וטוען התובע שהנתבעת ערכה, לאחר מות האם, תיזמון הגעה לבית המנוחה ממקום ההזנקה. הזמן שהתקבל היה 6 דקות (שם בסעיף 4). 12. לפי סעיף 6 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, "הפרה יסודית" מתקיימת כאשר "ניתן להניח שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".נשאלת השאלה מה אדם סביר בנסיבות העניין היה חושב עובר לרכישת מנויי הנתבעת. כלומר, האם 'אדם סביר' היה רוכש וחותם על הסכם השירות כאשר קיים סיכוי ואפשרות שבנסיבות המקרה הנדון הנתבעת תגיע לאחר כ-32 דקות ממועד ההזנקה. "המבחן הוא מבחן אובייקטיבי. כדי להחילו אנו מתבוננים כחכמים לאחר מעשה, בהפרה שארעה ובתוצאותיה. לאחר מכן אנו חוזרים בעיני רוחנו אל מעמד עריכת החוזה ומעניקים לאדם הסביר, הניצב בנעלי הנפגע, ידיעה נבואית אודות ההפרה העתידה להתרחש ותוצאותיה. ואז אנו מקשים, האם אתה האדם הסביר, היית מתקשר בחוזה נוכח ראייה מראש של ההפרה ותוצאותיה? כאשר התשובה ההיפותטית לשאלה היפותטית זו היא שלילית, בפנינו הפרה יסודית” (גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 548). 13. אפתח ואומר, כי אינני נצרך כלל לדון בשאלת קיומו של מצג שוא ע"י סוכן הנתבעת, זאת מפני שלא קביעה בשאלה זו היא שתכריע את הכף. לדעתי, אדם סביר היה מצפה מהנתבעת להגיע אכן בתוך זמן קצר מאוד, קרי כ-10 דקות מרגע שידור אות המצוקה. 'זמן קצר' הוא מושג יחסי ונדון בנסיבות העיניין. כאשר עסקינן בדיני נפשות, ובמצב נתון בו המנויי הוא חולה לב ידוע, הרי שדקות ספורות בלבד הינן זמן קריטי שבו תיתכן החייאה והצלת החיים ומשלב מסויים כל כל ניסיון שייעשה יהיה בבחינת 'ברכה לבטלה' ולא יצלח. זאת ועוד, 'האדם הסביר' בנסיבות העיניין לא היה חותם על החוזה כאשר היה צופה מראש שהנתבעת תגיע לאחר כ-32 דקות ולאחר שצוות מד"א כבר נימצא במקום. הרי לא יעלה על הדעת, שפלוני ירכוש מנוי לשירותי חירום, אך שירותי החירום יגיעו לאחר הגעת שירותי החירום הציבוריים. אפשרות זו היא לא הגיונית ואינה סבירה כלל. אדם סביר בנסיבות העניין, כאשר היה חוזה מראש את ההפרה- לא היה מתקשר בחוזה. 14. מטיעוני הנתבעת עולה כי היא הוכשלה במילוי התחיבויותיה עפ"י הסכם השירות. הכתובת שנרשמה על הסכם השירות היא: רחוב שמואל הנביא 114 כאשר רחוב המגורים בפועל הוא ארץ חפץ. בנוסף לפי ת/2 עולה שניידת הנתבעת הגיעה לאיזור מגורי המנויים כבר לאחר 8 דקות מההזנקה אך לא מצאה את הבית, מספר נסיונות לתקשר עם קרובי המנויה לא זכו לשיתוף פעולה בלשון המעטה. גם כאשר התבקשו קרובי המנוחה לרדת אל עבר הניידת, שכבר נצפתה על ידם לא צלחו. 15. מנגד טוען התובע שאישתו ירדה לרחוב והגיעה עד לצומת המרכזית באיזור מגוריהם אך לשוא. בנוסף, ניידות הנתבעת הגיעו כבר מספר רב של פעמים בעבר אל ביתו ובזמן סביר, לכן אין ספק שהם ידעו את מיקומו של הבית ואת דרכי ההגעה אליו, זאת גם אם נטען שהכתובת הרשומה אינה הכתובת האמיתית. 16. כאשר אני בוחן את נסיבות המקרה הנדון, אני מסיק שהנתבעת אכן כשלה במילוי התחייבויותיה. אין חולק שהנתבעת אכן הגיעה לבית המנוחה מספר פעמים בעבר (סעיף 51 לסיכומי ב"כ הנתבעת) ובזמן סביר, ולכן יש לקבוע שהנתבעת באמצעות שלוחיה ידעה את המקום המדוייק של מגורי המנוחה. יתרה מכך, כאשר 'גילו' נציגי הנתבעת שישנה בעייה עם כתובת המגורים הרשומה בהסכם השירות ומתוקף הסכם השירות גם במוקד ההזנקה של הנתבעת, הרי שהיתה עליהם החובה לעדכן את כתובת המגורים במוקד, או לכל הפחות לברר עניין זה עם התובע. 17. בהערת אגב אומר, כי יש לקבוע, שכאשר חברה מכובדת ובעלת שם כדוגמת הנתבעת, מוכרת שירותי חירום למנויים, חובה עליה לוודא את מקום מגורי המנויים ואת דרכי ההגעה המהירות ביותר, אחרי הכל, על כך 'יקום ויפול דבר'. לא זו אף זו, עליה לשרטט "סקיצה סכמטית" בה יפורטו דרכי ההגעה המהירות למקום מגורי המנויים. 18. אני ער לאמור בסעיף 3 יא' לכתב השירות, לפיו מוסכם כי כאשר ניידות הנתבעת תהיינה עסוקות בסיוע למקבלי שירות אחרים, אזיי תעביר הנתבעת את הקריאה למוקד מד"א שייענה לקריאה על בסיס נוהלי העבודה הנהוגים אצלו וללא שום התחייבות לשירותי הנתבעת. אינני מוצא טעם להכיר בחריג, זאת מפני שלא הנתבעת היא שהפנתה את הקריאה למוקד מד"א אלא אחד השכנים, ויתרה מכך, הנתבעת לא העבירה את נתוני המנוייה למד"א- דבר שהיא מחוייבת אליו עפ"י הסעיף הנ"ל (כאשר היא מעבירה את הקריאה למד"א). לא זו אף זו, לא הובאה ראייה כי בעת המקרה, היו ניידות הנתבעת עסוקות במתן שירות לאחרים. 19. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת הפרה את החוזה הפרה יסודית. ד. ביטול החוזה 20. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר". לטענת הנתבעת, הודעה כזו אינה מצוייה בפני בית המשפט ולכן אף לא נתבקשה השבה בגין הביטול. ”הודעת הביטול היא קונסטיטוטיבית- תנאי מעמיד של הביטול. בהעדר הודעה העומדת בדרישות הדין אין ביטול והחוזה עומד בתוקפו” (ג. שלו, שם בעמ' 558). 21. יחד עם זאת, התובע בסיכומיו בסעיף 14. ב. וכן בכתב התביעה בסעיף 9.2 מבקש מבית המשפט להורות על השבת דמי המנוי ששולמו בסך 13,775 ₪. לדעתי, בכך יש לראות את בקשתו של התובע להורות על ביטול החוזה ולהשיב את סכום התמורה ששולם עבורו. 22. אינני שוכח כי אימו המנוחה של התובע אכן קיבלה את שירותי הנתבעת וזאת מספר פעמים בטרם נפטרה ולכן סביר שמחיר המנוי הוא נגזרת של התקופה. אולם בנסיבות העיניין, אני סבור כי ניתן לראות את החוזה כבטל, אם כי יש לסייג את הביטול למנוי הנרכש עבור האם ואילו מנוי התובע עומד בתוקף עד לסיומו. למסקנה זו אני מגיע תוך מתן דגש לשיקולי צדק וכן לדיני עשיית עושר ולא במשפט. מה גם שלא ניתן היה ליתן "הודעה" כאמור אלא לאחר קרות האירוע המצער של מות האם. מכאן שיש לראות בכתב התביעה כמתן הודעה על ביטול ההסכם. 23. לפיכך אני קובע שעל הנתבעת לשפות את התובע בגין התשלומים עבור מנוי האם וזאת מיום פטירתה ועד תום תקופת המנוי סך של 3,510 ₪ נכון ליום פטירת האם (30 חודש*117 ₪), משוערך להיום סכום של: 5,029 ₪. ה. קשר סיבתי 24. עיקר טענותיו של התובע מתבססות על הטענה שאימו המנוחה נפטרה כתוצאה ישירה מרשלנותה של הנתבעת. כלומר, אילמלא רשלנותה של הנתבעת להגיע למקום מגורי האם במהירות המרבית (והמחויבת) אזיי לא היתה האם הולכת לעולמה. 25. על פי האמור בחומר הראיות המצוי לפניי (נספח ה' לכתב התביעה- הזנקות של הנתבעת למגורי האם), ועל פי עדי התביעה, וכן לאור האמור בסיכומי ב"כ התובע (ס' 2.1), יש לקבוע כי אימו המנוחה של התובע סבלה ממחלת לב, היתה ידועה כחולת לב קשה, ומימלא אילמלא מחלתה לא היה רוכש התובע את המנויים בעבור אימו. 26. על מנת להוכיח את ה"קשר הסיבתי", על התובע להוכיח קשר סיבתי רפואי. בכדי להוכיח עניין שברפואה, על התובע לצרף חוות דעת רפואית ערוכה על פי פקודת הראיות שתתמוך בתביעתו. התובע צירף לכתב התביעה, חוות דעת שנערכה ע"י קרדיולוג, ד"ר רוזנמן. חוות הדעת נחזתה ככזו התומכת בטענות התובע, קרי קיום קשר סיבתי, אולם ב"כ התובע הודיע לבית המשפט ביום 10/12/01 כי הוא: ”מבקש לא לזמן את הרופא ד"ר רוזנמן, ועל כן אני מושך את חוות דעתו" (פרוטוקול הדיון בע' 23 ש' 4). ביום 2/1/02 חזר ב"כ התובע בשנית על הודעתו הנ"ל: ”אנו מוותרים על עדותו של ד"ר רוזנמן”( עמ' 1 ש' 6). לפיכך אין משקל לחוות דעתו של ד"ר רוזנמן שצורפה לכתב התביעה, ולכן אין אלא לקבל את טענותיו של ב"כ הנתבעת לפיהן לא הצליח התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין איחור הגעת הניידת מטעם הנתבעת לבין מות האם, ומימלא לא ניתן לקבוע שהאם לא היתה נפטרת אילמלא איחור הנתבעת. 27. בהערת אגב אומר שני דברים: א. כאמור לעיל, אמבולנס מד"א על ציוותו אכן הגיע לבית המנוחה וביצע החייאה באם אך ללא הועיל. על התובע היה להוכיח, לכל הפחות, שאם היה ברשות צוות מד"א מכשור ראוי לביצוע החייאה כדוגמת הציוד המצוי בניידת טיפול נמרץ, אזי היה ניתן להציל את חייה של האם. ב. ב"כ התובע, בסיכומיו, טען טענות על סמך חוות דעתו של ד"ר רוזנמן, חרף העובדה ש"משך" חוות דעת זו. אין זה ראוי לטעון בסיכומים, ולצטט מתוך 'ראיות' אשר הוצאו מתיק בית המשפט, בפרט כשאלה הוצאו על ידי ב"כ התובע. ו. תביעה חוזית- פיצויים 28. לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), פיצויי מבוקש, חייב להיות קשור סיבתית בין הפרת החוזה לבין התגבשות הנזק. מכיוון שקשר סיבתי לא הוכח, אין התובע יכול להיפרע פיצויים בגין נזקיו הנטענים לפי דיני החוזים, היינו, פיצויים לנזקים שנגרמו לו עקב מות האם, או העובדה שהיה נוכח במות האם. ז. תביעה נזיקית 29. התובע מגדיר עצמו בסעיף 5.9.ב לסיכומיו כ"קרוב נוכח" אשר מתוקף דיני הנזיקין זכאי לפיצוי. ההלכה בעניין "קרוב נוכח" ניתנה ב-בר"ע 444/87 אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד (3) 397. גם לפי הלכת אלסוחה חובה על התובע להוכיח קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין התגבשות הנזק (ראה לעניין אלסוחה בע' 439). ח. הנזק 30. לאור האמור לעיל, אין לדון כלל בשאלת הנזק. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לציין כי גם אילו היה עולה בידיו של התובע להוכיח קשר סביתי בין איחור הנתבעת לבין מות האם, הרי היינו עומדים בפני קושי רב להעריך מהו נזקו של התובע. הבסיס היחיד לטענותיו בעניין אובדן ההשתכרות וכושר ההשתכרות הם דבריו ועדותו של התובע עצמו. אין לדבריו וטענותיו סיוע ותמיכה ממקור כלשהו, כך לדוגמא הוא לא הגיש מכתבי פיטורין או עזיבת עבודה, תלושי משכורת ו/או שומות מס לפני ואחרי האירוע וכיוצ"ב אסמכאות אחרות. ואילו לא די בכך, בעדותו שלו עצמו, לא טרח התובע לפרט מהם נזקיו אלא הוא הסתפק בהערכת נזקיו בסכום כולל של 700,000 ₪!! ט. עוגמת נפש. 31. לאחר שדנתי ופירטתי את השתלשלות המקרה הנדון, ולאחר שהבאתי בחשבון את מהות המקרה והשירות שסופק ואמור היה להיות מסופק ע"י הנתבעת בצירוף נסיבות המקרה ותוצאותיו, וזאת ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי, אלא בהקשר לשאלת האיחור גרידא, היינו האם אדם שרוכש לעצמו ולקרובו מנוי לשירותי חירום לטיפול נמרץ מצפה לקבל שירות, מהם הלכי הרוח של מזמין השירות כאשר 'ביום פקודה' מתברר לו שארע כשל מהותי במתן השירות, מצאתי כי יש לקבוע פיצוי עבור עוגמת הנפש של התובע בגין הפרת החוזה על ידי הנתבעת. התרשמתי גם מהלכי הרוח וסערת הרגשות בה היה נתון התובע (ומשפחתו) בעת האירוע כפי שמשתקף במוצג ת/3, שנבעו מעצם האיחור, החרדה לגורל האם והנסיונות להזעיק אמבולנס. בהערת אגב אציין כי רכישה וחתימה על הסכם השירות עם הנתבעת אינו בבחינת רכישת ביטוח. מסעיף 3.13 לסיכומי התובע עולה הטענה ש"התובע דאג מראש לבטח את אמו המנוחה...", דבר שאינו מדוייק. הסכם השירות לא מדבר על ביטוח כי אם על אספקת שירות שהוא אכן שירות חירום אך לא ניתן לראותו כביטוח, שכן אינו נועד לבטח כנגד סיכון כלשהו. 32. לאור האמור לעיל, אני קובע כי יש על הנתבעת לפצות את התובע בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפרת החוזה, סך של 15,000 ₪. י. סיכום 33. לאור האמור לעיל, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 20,029 ₪ נכון להיום. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע וכן בתשלום שכ"ט עו"ד התובע בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן אגרת משפט באופן יחסי לסכומים שנקבעו. כל צד יישא בהוצאותיו לרבות המומחים מטעמו וזאת לאור התוצאה אליה הגעתי. 34. כל התשלומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נזיקין