פסק דין 1. התובע יליד 1980 היה כבן 14 במועד ארוע התאונה, הגיש תביעה זו כנגד הנתבע, מוסד חינוכי, בי"ס תיכון, בו למד, ע"פ פקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיצויים וזאת עקב נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו ביום 4.11.94 כאשר תוך כדי משחק כדורגל הוא נפל ונחבל ברגלו הימנית (להלן:"התאונה"). 2. הנתבעת כפרה בנסיבות, ואחריותה לארוע התאונה וכן קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. האחריות 3. התאונה ארעה במהלך שיעור התעמלות בנוכחות המורה להתעמלות, כאשר התובע טוען בתצהירו (ת3/) כי הוא נפל עקב מעידה בבור שהיה אחד מהבורות הנמצאים בחצר שבו התקיים המשחק. לטענתו, החצר שבו התקיים המשחק במהלך השיעור היא חצר מוזנחת ולא מטופלת והשער לחצר פרוץ. מקום הפגיעה לטענת התובע, היה לתוך בור וזאת לאחר שרץ אחרי כדור כאשר כפי שהתברר, הבורות היו בשולי המגרש. כאמור, הנתבע כפר בנסיבות העובדותיות של המקרה וטען כי נפילתו של התובע היתה באמצע המגרש שהיה תקין ולא בשולי המגרש שבו נמצא בור ממולא בחצץ. לטענתו, אין לייחס לו כל רשלנות או אחריות לארוע התאונה. 4. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי יש מקום לייחס רשלנות לנתבע בעצם בחירתו לקיים את משחק הכדורגל במהלך שיעור התעמלות במגרש לא תקין. הנתבע כמחזיק המקרקעין, היה חייב בתיקון כל שקע או כל בור במגרש ועל פני הדברים נראה כי הדבר לא נעשה (ראה תמונות ת4/ ובמיוחד תמונה, ד', ה', ו', ז', ט' ואף תמונות א' ו-ב' בהן נראה כי במשטח המגרש מצויים אבנים שככל הנראה סימנו שערים למשחק כדורגל ואשר נמצאו שם ככל הנראה, עקב היות המגרש פתוח לכל מי שחפץ לשחק בו, שכן שעריו היו לא נעולים. בדבר חובתו של מחזיק המקרקעין ראה ע"א 176/59 ע. ת"א נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד פ"ד (1) עמ' 300. וכן השווה לת"א 5552/97 (חיפה) מוסא מוחמד זבידאת נ' המועצה המקומית בשמת טבעון ואח', (לא פורסם) שניתן ביום 27.7.00. הנתבע בקש להסיט את המחלוקת בשאלת האחריות לעניין עובדתי גרידא והוא מיקום התאונה על גבי המגרש. לטענתו, התובע לא היה אחיד בגירסאותיו באשר לנסיבות ארוע התאונה. אינני מקבל עמדה זו של הנתבע. הנתבע הביא לעדות את המורה להתעמלות, אשכר פיליפ (תצהיר נ1/ פרטיכל עמ' 17 ואילך) ותלמיד שהשתתף במשחק, סולימאן פרנסאוה, (תצהיר נ2/ פרטיכל עמ' 23 ואילך). שני עדים אלה לא שיכנעוני כי מיקום התאונה ע"ג המגרש היה דווקא במקום שבו הם הצביעו על המגרש עצמו ולא כפי שהתובע ציין שהוא מעד בגלל בור שהיה בשולי המגרש. להלן אנמק מסקנתי זו. 5. כפי שהתברר במהלך שמיעת העדויות, עשה הנתבע שימוש במגרש עוד בטרם הסתיימו בו העבודות. העד פיליפ אשכר בתשובה לשאלה האם יתכן כי עשו שימוש במגרש עוד בטרם סיימה המועצה את העבודות במקום, השיב כי איננו חושב כך. לטענתו, היתה גדר חדשה ואספלט חדש ועם זאת אישר כי במקום הושארו כבלים לצורך העמדת עמודי חשמל עליהם (עמ' 18 רישא). התמונות שצורפו ת2/ שבהן נראה המגרש כשעליו בורות פתוחים (ראה ת2/ה' ו-ת2/ו', ו-ת2/ט'), סותרים את תשובת העד ויש לקבל כי המגרש טרם הוכשר במועד שבו החל להשתמש בו הנתבע לצרכי שיעורי התעמלות בכלל ומשחק כדורגל בפרט. בתשובה לשאלה האם משחקים כדורגל על אספלט השיב העד אשכר כי קט-רגל שזה משחק כדורגל מוקטן שבו משחקים חמישה נ' חמישה שחקנים, כן (עמ' 18 ש' 11 ואילך). גירסתו של עד זה לעניין מיקום מקום הפגיעה היתה מלווה במילה "ייתכן" ועל כן אין לסמוך עליו בנושא זה. אני מעדיף את גירסתו של התובע אשר חוזקה ע"י העד מטעמו אמיר סרוע (ראה תצהיר ת1/ פרטיכל עמ' 12 ואילך ובמיוחד עמ' 13 רישא וש' 19 ואילך) על פני גירסת העד הנ"ל ואני מוצא תמיכה בגירסת התובע, בעדותו של מנהל ביה"ס העד מארון אשר מסר באישור ת6/ כי התאונה ארעה כאשר התובע "התחלק" במהלך שיעור החינוך הגופני. עד זה מסר בעדותו כי חקר את התלמידים באותו יום ומה שנרשם על ידו בת5/ ובת6/ הוא תמצית הדברים. העד אמנם אמר כי שוחח עם המורה העד אשכאר אולם, הדברים לא תועדו בכתב ואני מעדיף את הרישום בכתב על פני העדות בע"פ שנמסרת ע"י העד אשכר כ8- שנים לאחר הארוע ואשר יתכן והיא נובעת מגירסה שעלתה במהלך הכנתם לשמיעת עדויות בתיק. הוא הדין לגבי עדותו של העד הנוסף מטעם הנתבע, סולימאן פרנסאוה אשר זוכר כי התובע נפל כאשר ניסה לבעוט בכדור גבוה. לעד זה לא היה הסבר מדוע בת6/ נרשם כי התובע החליק ונפל. 6. לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת במקרה זה חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית) של מוסד חינוכי בזמן שיעור התעמלות לגבי תלמיד מתלמידיו. (לעניין המבחנים לקיומה של עוולת הרשלנות, ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113) באשר למידת החובה, כאשר מדובר בקטין ככל שגילו נמוך יותר כך רמת הפיקוח של המורים עליו תהיה גבוהה יותר. הכלל הוא כי חובת הזהירות של מורה כלפי תלמיד, דומה לחובת הזהירות של אב כלפי בנו (ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מ"י ואח' פ"ד מז(1) 802), במקרה שבפני מדובר בתלמיד שהיה כבן 14 במועד ארוע התאונה. הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על מכשולים במגרש בצורת בורות וכבלי חשמל, אבנים שהיו מונחות בתוך המגרש עצמו, שער שהיה פתוח, ושאיפשר שימוש במגרש לכל מי שרצה בכך בשעות אחה"צ דבר שקרוב לוודאי תרם להזנחתו. בנסיבות אלה, הנתבע והמורה להתעמלות חייבים היו לצפות כי משחק כדורגל (או קט-רגל), על גבי מגרש שכזה עשוי להוביל לנפילה של אחד הילדים כתוצאה מהמכשולים הנ"ל כפי שאכן ארע בפועל. מכאן שהנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע והפרת חובה זו קשורה לנזק שנגרם לתובע. לפיכך על הנתבע לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. 7. למסכת המעשה והמחדל מצד הנתבע יש להוסיף כי למרבה הצער, לא מולא דו"ח על התאונה, לא ע"י המורה להתעמלות אף לא ע"י מנהל ביה"ס וכל מה שניתן ללמוד על אופן ארוע התאונה, הוא אישור ת6/ שבו נרשם כי התובע החליק במגרש והנה כיום כ8- שנים לאחר התאונה, מתכחש הנתבע לתוכן הדברים הכתובים באישור זה. אין לבוא בטרוניה לנער בן 14 שנדרש כיום לומר בדיוק היכן עמד והיכן נפל ועונה על כך במידה מסויימת של היסוס, דבר שיכול להסביר את הסתירות כביכול העולות, כטענת הנתבע, כל זאת כאשר התובע היה נתון לפיקוח והשגחה של מורה להתעמלות אשר מחובתו היה לתעד מיד לאחר התאונה, את אופן ארועה, העדים שישנם למקרה, הטיפול הרפואי שניתן וכד'. לדעתי, יש באי רישום אותנטי של הדיווח משום גרימת נזק ראייתי לתובע, דבר שלכל הפחות מעביר את נטל הראיה לשכם הנתבע להראות כי לא היתה התרשלות מצידו בעצם קיום המשחק במגרש מלא מכשולים ומוזנח כפי שהיה. נטל זה לא הורם ועל כן אני קובע כי הנתבע אחראי לארוע התאונה וחייב לפצות את התובע בגין נזקיו. לסיכום, בנסיבות, הצטברותם של הראיות הביאוני למסקנה שיש לקבל את גירסת התובע שהוכחה, להנחת דעתי, במידה הדרושה במשפט אזרחי ומאידך לדחות את גירסת הנתבע. כמו כן הגעתי למסקנה כי הנתבע הפר את חובת הזהירות שהוא חב לתובע ועל כן הוא חייב לפצותו בגין נזקיו עקב התאונה. ומכאן להיקף הנזק. הנכות הרפואית והתפקודית 8. ביום התאונה אושפז התובע בבי"ח "צפת" במח' האורטופדית. אובחן כסובל משבר בשוק התחתון של רגל ימין, טופל ושוחרר לאחר יומיים לביתו היה בהמשך מעקב במח' אורטופדית בבי"ח "צפת" ביום 17.1.95 עדיין לא נצפה חיבור מלא ולכן הותקן גבס PTB. הגבס הורד ב 14.2.95 ובצילום נראה איחוי טוב של השברים. ב 14.3.95 הופנה לטיפול פיזיוטרפי וב 25.4.95 נרשם שהשבר מאוחה עם טווח תנועה תקין. התובע היה בחופשת מחלה מיום 31.5.95 עד ליום 14.7.95. מטעם התובע צורפה חוו"ד רפואית של ד"ר אדמוני, ומטעם הנתבע צורפה חוות דעתו של ד"ר נעום. עקב חילוקי דיעות בתחום הרפואי מונה פרופ' סודרי כמומחה מטעם ביהמ"ש אשר בדק את התובע אשר המליץ על נכות צמיתה בשיעור של 10% עקב חיבור עם קימור קדמי קל וכאבים. זאת ע"פ ס' 35(1)ב לתקנון המל"ל. התובע טוען לנכות בשיעור של 20% כאמור בחוו"ד המומחה מטעמו, ד"ר הלל אדמוני, ואילו הנת' טוענת כי הנכות הרפואית אינה עולה על הנכות שקבע פרופ' סודרי. בענין זה יש לקבל את עמדת הנת'. משהסכימו הצדדים למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, אין מקום להתיר חזרה לחוות הדעת מטעמם. לפיכך אני קובע כי הנכות הרפואית הנה בשיעור של 10%. 9. ככלל, הנכות הרפואית איננה בהכרח נכות תפקודית אם כי ביהמ"ש עשוי בנסיבות מסויימות, לקבוע בהעדר אינדיקציה אח' כי נכות רפואית תשמש גם כנכות תפקודית. במקרה שבפני, התובע טען כי הנכות היא תפקודית וכי היא תגבילו במקצוע של הנדסה אזרחית אותו הוא לומד בטכניון. הנתבע טוען כי מרישומיו של המומחה מטעם ביהמ"ש ניתן לקבוע כי אין מדובר בנכות תפקודית. בנסיבות המקרה כאשר מדובר בנכות אורטופדית, וכאשר התובע טרם החל את תקופת עבודתו, לא ניתן לומר כי יש לזקוף לו אחוזי הנכות הרפואית כנכות תפקודית. מכיוון שהתובע טרם החל לעבוד, נושא הפגיעה בכושר ההשתכרות כאשר מדובר באדם צעיר, ממילא יוערך באמדן גלובלי, אין חשיבות רבה למחלוקת הנ"ל שבין הצדדים אם כי יש לקבל כי לנוכח התיאור שבחוות דעתו של פרופ' סודרי שבו ציין כי התובע התהלך בזמן הבדיקה ללא צליעה וללא תמיכה, וכן כי היה מסוגל להלך על הבהונות ועל העקבים וכי הגפיים התחתונות סימטריות, ולא נמצאו כל ממצאים בברך ימין, והוא היה מסוגל לכרוע ברך עד הסוף, והשוק הימנית עמדה על ציר תקין ללא עיוות צורה ומפרקי הירך והקרסול ימין נמצאו תיקנים וכך גם ברך שמאל, אין מקום לקבוע כי הנכות התפקודית היא בשיעור של הנכות הרפואית ואם היה צריך להכריע בכך, הייתי קובע נכות תפקודית בשיעור של 7.5% בלבד. עזרת צד ג' בעבר 10. התובע טוען להפסד השתכרות הוריו בגין עזרה שהושטה לו על ידם, וכן הוא טוען לעזרת מורים פרטיים או בני משפחה בגין 7 חודשי ההעדרות. הכלל הוא כי נזק בגין העבר יש להוכיח בעין. במקרה שבפני, לא הוצגו כל אישורים או קבלות בגין תשלומים לצד ג' כלשהו ועל כן במידה שהיתה עזרה, יש להעריכה באמדן גלובלי כעזרת הורים ובני משפחה אשר ע"פ הפסיקה גם היא ניתנת לאמדן וכימות. בהתחשב בתקופת ההחלמה הארוכה ואופי הפגיעה, ומאידך בעובדה כי מדובר במקרה זה בנער בן 14 אשר ניתן היה להשאירו לבד, אני פוסק פיצוי באמדן גלובלי בסך של 5,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות 11. לעניין ההוצ' הרפואיות באשר להוצאות רפואיות אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א. 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי טיפול רפואי לו יזקק התובע אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. עם זאת, אפסוק לתובע סך של 3,000 ש"ח בגין חוו"ד של המומחה מטעמו. כמו כן, בשים לב למשך תקופת ההחלמה יש מקום לפסוק הוצ' נסיעה באמדן גלובלי בסך של 1,200 ש"ח. סה"כ 4,200 ש"ח בגין ראש נזק זה. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל) 12. בשים לב לאופן הפגיעה, האישפוז הקצר ולעומת זאת תקופת החלמה ארוכה שנמשכה כשבעה חודשים, גילו של התובע, ותלונותיו לגבי כאבים כתוצאה מהתאונה, אני פוק לתובע סך של 30,000 ש"ח בראש נזק זה. הפסד כושר השתכרות 13. התובע טוען להפסד השתכרות שיגזר מהשכר הממוצע במשק אשר תחילת מועד ההשתכרות הוא עם סיום למודיו בהגיעו לגיל 25, כאשר הוא טוען כי הפגיעה בכושר ההשתכרות היא בשיעור של 25%. הנתבע טוען כי אין מקום לקביעת הפסד השתכרות בעתיד מכיוון שאין פגיעה בכושר השתכרות. שקלתי את טענות הצדדים, ונראה כי לנוכח גילו הצעיר של התובע, המקצוע שהוא בחר בו, זהו המקרה לפסיקת פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות באמדן גלובלי (ובעניין זה ראה דוד קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית עמ' 381). בהתחשב בנסיבות אפסוק סכום גלובלי בגין ראש נזק זה והסכום שנראה לי הוא סך של 80,000 ש"ח. 14. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בסעיפים 10, 11, 12, ו - 13 לעיל ובצירוף הוצ' משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. דיני חינוךכדורגלדיני ספורטקטיניםבית ספר