פסק דין 1. המערער יליד 1959, ביום 29/11/98 הגיש תביעה למשיב להכרת זכות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, (להלן: "חוק הנכים"), בקשר שבין הירידה בשמיעה לבין תנאי שירותו הצבאי. המשיב בהחלטתו מיום 15/6/99 קבע כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות דעת הוועדה הרפואית מיום 6/1/99 ומיום 2/6/99 ומן הנימוקים המצויינים בפרוטוקול הרפואי המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין הירידה בשמיעה ממנה סבלת עוד לפני גיוסך ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." על החלטה זו נסב הערעור דנן. המערער שירת בשירות חובה ממתאריך 8/11/76 ועד 25/11/79. הוא שירת כטבח במחנה גדנ"ע. הפרופיל הרפואי שנקבע לו היה 65. לאחר שחרורו משרות סדיר היה המערער 4 שנים מחוץ למסגרת הצבאית ובתאריך 6/9/83 שב והתגייס לצבא הקבע ונקבע לו פרופיל רפואי 97. טענות המערער 2. המערער טוען כי ליקויי השמיעה הם תוצאה של עבודתו כטבח בה היה חשוף לרעשים חזקים ומזיקים במטבח, שנגרמו ע"י מקסרים גדולים, מכונות לקיצוץ תפו"א ומקרר 45 שהמנוע נמצא מעליו ועובד בעוצמה רבה. לטענתו התגייס לשירות חובה ללא ליקויי שמיעה וכן כי בהיותו מחוץ למסגרת הצבא בין שירות החובה לבין גיוסו לשרות קבע לא היה בתפקידים בהם היה חשוף לרעש, כך שיש ליחס את מלוא הליקויים לשרותו הצבאי. לטענת המערער אין לקבל את חוו"ד של פרופ' פודושין שכן, לטענתו, העובדות סותרות את מסקנותיו ומצבו של המערער, החמיר עד כדי כך שהגיע למצב שהורד הפרופיל שלו ל- 21 ועקב כך שוחרר משרותו הצבאי. המערער מבקש כי כב' הוועדה תקבע כי ליקויי השמיעה והטינטון הקבוע קשורים לשרותו הצבאי. המערער טוען כי אומנם בתחילה כתבו בטופס המלש"ב, כי בעת שהתגייס סבל מבעיות שמיעה, אך בלשכת הגיוס מחקו את הפרט הזה וציינו כי מדובר בבחור שלא סבל מבעיות שמיעה משך כל שנות ילדותו, נערותו ובגרותו ולא הרכיב מכשיר שמיעה. כעדים, לטענתו, הגיעו שתי אחיותיו, גו'רג'ט בן אבו וכן מטילדה טולדנו, שתארו את התקופה בה חיו בבית ההורים מאז ילדותו ועד היום, ןאשרו כי לא היה לו מכשיר שמיעה ולא בעיות שמיעה. המערער טוען כי טרם גיוסו הופיע בקופ"ח, תוך נסיון למצוא "דרך מילוט" משירות צבאי, בעזרת "סיפור השמיעה". אך לאחר מכן התגייס לצה"ל בפרופיל 65 ואומנם ד"ר שני בעמ' 15 לפרוטוקול שואל את המערער איזו מחלה הייתה לו אבל אין מדובר, לטענתו, במחלה שכן המערער בשל היותו לומד במפת"ן ובשל היותו שייך לנערים חריגים, הרי שבמסגרת גיוס נוער בעייתי, "נערי רפול", קבעו לו פרופיל נמוך יותר 65, ואין כאן שום קשר ואין מצויין בסעיפי הליקוי כל סעיף שהוא של שמיעה, ובנוסף טוען המערער כי העלו את הפרופיל שלו ל- 97 באופן קבוע כפי שקבעה "הוועדה הרפואית לשינוי כושר בריאותי". המערער טוען כי בפני רופא אף אוזן גרון, בשום מסמך בקופ"ח או בצבא לא היתה כל קביעה שהמערער היה בטיפול בקופ"ח לעניין השמיעה או האוזניים. טענות המשיב 3. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור. עמדתו זו מבוססת על שניים: האחד, תיעוד רפואי של המערער לפיו סבל הוא מליקוי שמיעה עוד טרם גיוסו. השני, סוג הליקוי ממנו סובל המערער שהינו אופייני "לליקוי שמיעה מולד או פרוגרסיבי מגיל צעיר" (חוו"ד של פרופ' פודושין מיום 8/1/01). המשיב טוען כי בכרטיס קופ"ח של המערער נמצא רישום מיום 7/8/74 לפיו המערער מרכיב מכשיר שמיעה. חותמת אשר הוטבעה בראש מסמך זה מציינת "א.א.ג", לאמור, זהו גיליון רישום של רופא אף אוזן גרון. ראיה זו מהווה תעודה נושנה כמשמעותה בס' 43 לפקודת הראיות. יתרה מזו לפני המערער עמדה האפשרות לבחון את תיקו המקורי להצביע אם אכן המסמך אשר לפני ביהמ"ש שונה מהמקור. לא למותר לציין כי אין בפי המערער טענה ואף לא ראייה לזיוף עותק המסמך המקורי. מסמך נוסף, לטענת המשיב, המצויין בחוו"ד של פרופ' פודושין הינו מכתב אל לשכת גיוס טבריה אשר נרשם ע"י קצין מבחן לנוער של המערער. מסמך שנערך ביום 29/6/76 ובו מציין קצין המבחן כי המערער סובל מליקוי שמיעה אשר גם השפיעה על אי התאקלמותו בביה"ס. מסמך זה, טוען המשיב, הינו ראיה קבילה לתוכנו בדיון כאן משום שהמדובר בתעודה נושנה (ס' 43 לפק' הראיות), הן משום שהיא נזכרה כחלק מהחומר אשר עמד לפני המומחה אשר ערך חוו"ד מטעם המשיב (ההפניה היא לע"פ 566/89 מרציאנו נ' מ"י, פ"ד מו(4) 539). לטענת המשיב משקלה ומהימנותה של תעודה אחרונה זו נלמדת מתוך עדות המערער, אשר אישר כי היה בפיקוחו של קצין מבחן. ואף אישר כי לא נקלט בביה"ס וכי למד טבחות ב"אורים". מכאן, טוען המשיב, שיש לתת משקל רב לתעודה זו נוכח מהימנותה והשתלבותה במסכת הראיות אשר לפני הוועדה. לטענתו ההיסטוריה הרפואית הזו משתלבת עם ממצאי הבדיקות אשר עבר המערער. בדיקות המערער מלמדות על פגיעה קשה בשמיעה אך אין הן משקפות החמרה בכושר השמיעה. העדר החמרה בשמיעה משך שנות השירות בצה"ל, שנים בהן שירת המערער באותו תפקיד ובאותה יחידה, גם היא משתלבת עם הקביעה כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער קודם בזמנו לשירות המערער בצה"ל. על כן טוען המשיב כי בדיקות השמיעה של המערער לצד ההיסטוריה המתועדת של המערער הביאו את המומחה מטעם המשיב לקבוע כי אין כל קשר בין ליקוי השמיעה של המערער ובין שירותו הצבאי. עוד טוען המשיב, כי בהתייחס למסמך הרפואי משנת 1974 אשר לטענת המערער אינו אמת שהרי הוא היה אצל רופאת משפחה ולא אצל רופא אף אוזן גרון, טענה זו תמוהה ואין זה סביר שרופאה תסכים להונות את רשויות הצבא ותרשום ללא נימוק כי המערער מרכיב מכשיר שמיעה כשאין זה כך. לטענת המשיב טענה זו של מירמה היא טענה חמורה הדורשת הוכחה בראיות ובמידת ראיה לא קטנה ובנטל זה לא עמד המערער. אשר לעדותן של אחיות המערער, טוען המשיב כי, לא הן אלה שטיפלו בו ולא היו ערות לבעיות הרפואיות מהן סבל המערער ולכן אין בעדותן כל רלוונטיות לבירור השאלה האם סבל המערער בעודנו ילד מבעיות שמיעה. בנוסף טוען המשיב, כי אי הרכבת מכשיר שמיעה אינה אות לכך שאין צורך במכשיר שמיעה. אנשים נמנעים מהרכבתו אף ששמיעתם לקוייה (ההפניה היא לעדותו של מר א. ביטון בעמ' 19 ש' 1-2 לפרטיכל). לעניין חוות הדעת מטעם המערער, טוען המשיב כי יש לציין כי אותה פגיעה פרוגרסיבית הנזכרת בחוו"ד זו, נשללה ע"י פרופ' פודושין בהסתמך על בדיקות BERA שהינן אמינות בהרבה על בדיקות שמיעה רגילות עליהן הסתמך המומחה מטעם המערער. ועל כן לטענתו, משנשללה הפגיעה הפרוגרסיבית, הנזכרת בחוו"ד של המומחה מטעם המערער, בבדיקות מהימנות, עולה המסקנה הרפואית היחידה כי הפגיעה היחידה היא הפגיעה בשמיעה מגיל צעיר וללא קשר לשירות הצבאי. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 4. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברבך מיום 24/3/00, אשר בדק אותו וקבע שמדובר במי שבנערותו ניסה "לטפול על עצמו" שהוא זקוק למכשיר שמיעה, בהמשך התגלתה האמת, שאין לו פרופיל שכזה שמחייב מכשיר שמיעה ואין לו סעיף שמיעה כלל. ד"ר אברבך מתייחס לגורמים לטנטון, ולירידה בשמיעה כשהוא ממקד את הטענות כלפי רעשים חזקים ומזיקים: "ממיקסרים גדולים, מכונות לקילוף תפו"א ומקרר 45, שמנועו מעליו ועובד בעוצמה רבה. בנוסף, נחשף לרעשים חזקים במיוחד שנגרמו ע"י גנרטורים של המכ"מ אשר עבדו ברציפות, ללא הפסקות והיו מוצבים בקירבת המטבח שבו שירת." המומחה קובע בחוו"ד בפרק הדיון והמסקנות בעמ' 3, כי מה שמקובל לראות כגורמים לפגיעה בשמיעה כדלקמן: "חשיפה ממושכת לרעש מזיק גורמת מיקרוטראומות לשתי האוזניים במצטבר נגרם הרס של תאי האוזן הפנימית באיבר על שם קורטי. הנזק הוא קשה ובולט יותר דווקא בשנים הראשונות לחשיפה לרעש." ד"ר אברבך יוצא נגד הקביעה של "מרכיב מכשיר שמיעה" שזו קביעה תמוהה שכן לא צויין: 1. מה ליקוי השמיעה ממנו סובל החולה 2. באיזה אוזן מרכיב החולה מכשיר שמיעה 3. מה הסיבה לשימוש בו? ד"ר אברבך קובע כי קשה להאמין שבחור בן 15 צריך מכשיר שמיעה ואף אחד איננו מרגיש בכך, ושהוא נמצא בשירות הצבאי אף אחד משך שנים אינו מבחין שהוא איננו שומע טוב, מה גם שבעת גיוסו לקבע נקבע לו פרופיל 97. ד"ר אברבך מתייחס לפגיעה הפרוגרסיבית שקרתה בשנים הראשונות לחשיפה לרעש וכך הוא גם קובע שאכן הדבר אירע לאור העובדות ולאור כך שב- 12/2/91 הורד פרופיל המערער ל- 64 עקב נזק מרעש לאוזן הפנימית. בהמשך השמיעה התדרדרה עד כדי כך שב- 15/12/98, מאובחנת כבר פגיעה באוזן הפנימית משני הצדדים אשר אופיינית לנזק כתוצאה מחשיפה לרעש לאורך שנים רבות כמו במקרה הנדון של אלי דהן שבעניינו קיים מצב של חשיפה ממושכת לרעש מזיק שגורמת למיקרוטראומות של 2 האוזניים. אשר לטינטון הוא קובע, בעמ' 4 לחוו"ד, כי: "הרעש באוזניים (הטינטוס) הינו חלק מוכר של התמונה הקלינית של חבלת רעש בשבלול האוזן הפנימית וכשהוא תמידי, הטיניטוס הינו מטרד קשה במיוחד למי שסובלים ממנו, וגורם לנכות. הטיניטוס הינו תלונה סובייקטיבית ואין ברשותנו אמצעים כדי לאשר או לשלול קיומו. על כן, נודעת חשיבות רבה לאמינות המתלונן עליו. כאשר התלונה על טיניטוס נתמכת ע"י תיאור אמין, כמו במקרה הנדון, ומעל לכל, קיימות בדיקות שמיעה אופייניות לנזק מרעש- אין סיבה להטיל ספק באמינות תלונותיו של מר דהן אלי על תופעת הטיניטוס." על כן קובע המומחה כי הטינטון קיים למערער והוא סובל ממנו ללא כל ספק. 5. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של פרופ' פודושין מיום 8/1/01. בפרק ה"דיון" מונה פרופ' פודושין את המסמכים בהם מצויינות בעיות השמיעה: 1. הכרטים הרפואי מקופ"ח כללית מ- 7/8/74 בו צויין "מרכיב מכשיר שמיעה". 2. במסמך מיום 17/6/76 בו צויין "שמיעה לקויה" 3. במסמך נוסף מיום 13/1/86, הפניה לרופא מומחה, בו צויין: "ירידה בשמיעה בגדר 50- 60 דב'" 4. בהפניה לצילומים מכוונים למכון רנטגן במרכז הרפואי רמב"ם מיום 26/2/87 צויין ע"י ד"ר גולדשר, רופא בכיר במחלקת א.א.ג.: "סובל מליקוי שמיעה קשה דו- צדדי." בהמשך ובהתבססו על המסמכים שהוזכרו לעיל הוא קובע כי: "מכאן עולה שכבר קודם לשירות ו- 3 שנים לאחר תחילת שרות הקבע נמצא אצל הנבדק ליקוי שמיעה קשה בשתי אוזניו לכן סביר להניח שהרישום משנת 1974 על הרכבת מכשיר שמיעה הוא אמיתי ולא כפי שמוסר היום הנבדק שמטרתו הייתה הטעיית הרופא." והוא ממשיך וקובע כי: "הימצאות ליקוי שמיעה כה קשה 3 שנים לאחר תחילת השירות בקבע, גם אם היה חשוף לרעש מסויים במטבח, לא ייתכן." ובהמשך הוא כותב כי: "בעיון בבדיקות השמיעה הנמצאות בתיק החל משנת 1990, אזי אין כל עקומות השמיעה באודיומטריה טונלית פרט לשתיים הינן עקביות ומראות עקומה כמעט שטוחה לאורך כל התדירויות. מכאן, שעקומות השמיעה כולל זו מ- 15/12/98 (עליה מסתמך ד"ר אברבך בחוות דעתו) אינן אופייניות כלל לחבלת רעש אלא אופייניות לליקוי שמיעה מולד או פרוגרסיבי מגיל צעיר." ובפרק ה"סיכום" של חוות דעתו הוא קובע כי: "לנבדק ליקוי שמיעה מולד או פרוגרסיבי מגיל צעיר מסיבה לא ידועה ומתלווה לכך טינטון בלתי תמידי ואין לכך קשר לשירות בצה"ל- חובה וקבע, לא מבחינת גרימה ולא מבחינת החמרה." ההיבט המשפטי 6. נקודת המוצא בענייננו היא כי כדי שאדם יוכרז כבעל נכות על פי החוק עליו להוכיח כי מחלתו נגרמה בתקופת שירותו הצבאי, וכן שהיא נגרמה עקב אותו שירות. בע"א 169/93 קצין התגמולים נ' יששכר מיכאל (לא פורסם) וכך גם בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוטפייד מה(5)203 נקבע כי נטל ההוכחה הוא על הטוען לנכות להוכיח על פי מבחן מאזן ההסתברויות המקובל במשפט האזרחי כי מתקיימים בו התנאים המזכים אותו לכך. כאשר מדובר בשירות ארוך מוטל הנטל על התובע להוכיח כי היה בתנאי שירותו משום ארוע או ארועים חריגים שגרמו לנכותו. באשר להיקף הנטל נקבע בבר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) בעמ' 366: "עם זאת, מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן.... כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה." בע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) בעמ' 292, אמר כב' מ"מ הנשיא, כתוארו אז, זוסמן: "נטל השכנוע המוטל על תובע תגמול אינו כה חמור. די לו להוכיח, שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבין המאמץ הגופני לבין הנכות, ושדעתם אינה מופרכת מדעיקרא." דעה זו נתקבלה בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5), בעמ' 210 אמר כב' הנשיא שמגר: "בית משפט זה, קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה, בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה- עוד בטרם השירות- של נטיה קונסטיטוציונאלית אצל התובע, ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה, כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו... לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של הש' בך ברע"א 187/83, לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי...." מכאן שכל מקרה יידון ע"פ נסיבותיו. דיון ומסקנות 7. ומן הכלל אל הפרט; גירסת המערער המתיחסת למסמך הרפואי משנת 1974 לפיה, הוא יזם את קבלתו בקופ"ח בטרם גיוסו, תוך נסיון למצוא "דרך מילוט" משירות צבאי, אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם המשך השתלשלות הענינים. העובדה כי המערער למעשה הביע רצונו להתגייס ומשום מה לא ציין בלשכת הגיוס כי קיימת בעיה בשמיעה שנבעה ממכתב "מוזמן" שאינו נכון ולמעשה הוא לא נקט בכל צעד כדי לשנות את המעוות, סותרת את גירסתו. המסמך המדובר, נערך בסמיכות זמנים להתייצבות המערער בלשכת גיוס ואם אכן ביקש המערער לא להתגייס אין כל הגיון בכך שלא ציין זאת בלשכת גיוס. זאת ועוד כידוע הכלל הוא כי נטל הראיה בנוגע להוכחת התנאים הסביבתיים והרעש הבלתי סביר שיש בהם כדי לגרום לליקויי השמיעה הנטענים הוא על המערער. המערער לא הגיש חוו"ד לעניין רמות הרעש וסוגי הרעש להם היה חשוף בעבודתו וכן לא שוכנענו מהראיות והעדויות האחרות כי קיים קשר בין ליקויי השמיעה הנטענים לבין תנאי שירותו של המערער. לא שוכנענו מגירסתו העובדתית של המערער כי היה בתנאי שירותו כדי לגרום לנזקי השמיעה. גירסת המערער בעניין תנאי השירות לא היתה אחידה. בתביעתו למשיב הוא ציין את התנאים הטופוגרפיים בדרך למקום שירותו וכן רעש ממיקסר כגורמים לליקוי השמיעה הנטענים. אולם בתצהירו בפנינו טען כי הגנרטורים ליד המטבח הם מקור הרעש הגבוה ורק בשולי הדברים מצויין מיקסר ולראשונה גם מקרר. בסיכומיו טוען המערער כי המקרר הוא הגורם העיקרי לפגיעה בשמיעה. בעדותו בעניין המקרר העיד המערער (בעמ' 11 ש' 3 ואילך) כי המקרר מקביל "...לקיר שלי שישבתי שם". כלומר בין המערער למקרר הפריד קיר והוא לא עבד בסמיכות מקום חשוף לרעש המקרר כפי שניתן היה תחילה להבין מטענותיו. הגנרטורים המוזכרים בתצהיר המערער גם אם מצויים בקירבה כלשהי למטבח, מאחר וחדר האוכל והמטבח מהווים מבנה אחד, אין כל מקום לסבור כי הם גורמים לרעש של ממש. שהרי אין זה סביר כי חיילים וקצינים יאכלו בחדר אוכל המוצף ברעש בלתי סביר. על מידת הרעש במטבח ובחדר אוכל אשר הם כאמור היו צמודים אחד לשני, ניתן אף ללמוד מתוך עדותו של העד א. ביטון: "ש. במטבח עליון יש הרבה רעש? ת. בתוך המטבח לא אך סמוך למטבח היה גנרטור די גדול שעבד ברציפות. במטבח לא היה רעש חוץ מסירים שנפלו פה ושם ומדיח כלים שעובד." (עמ' 17 שורות 20 ואילך). העד המשיך והעיד כי בזמן הארוחות המשיכו האנשים במטבח לעבוד כרגיל. ומאחר ואין לסבור כי חיילי הבסיס אכלו ברעש לא ניתן לקבוע כי היה במטבח רעש חריג שיש בו כדי לגרום לפגיעה בשמיעה. כמו כן העד ביטון היה חשוף לאותו רעש לו היה חשוף המערער ומשך תקופה ארוכה. רק לאחר 12 שנים מתום שירותו החל להתלונן על קשיים בשמיעה, אך מן הראוי לציין כי ליקוי זה בשמיעה שונה מהליקוי הקשה ממנו סובל המערער ואשר נגרם לטענתו בתוך זמן קצר מאוד לאחר תחילת שירותו ביחידה. תביעתו בפני המשיב טען המערער כי הירידה בשמיעה החלה בשנת 1990 אולם בביהמ"ש ציין את שנת 1987 כשנה שבה חש בפגיעה בשמיעתו. "ש. מתי הרגשת לראשונה שאתה סובל מבעיה באוזן לא שומע טוב? ת. בשנת 87....." (עמ' 9 ש' 4 - 5). בהמשך מסר המערער בעדותו: "ש. למה כתבת בתביעה לקצין התגמולים שרק במהלך 90 הרגשת לחץ באוזניים ולא לפני 90, ב- 87? ת. לא היה כל כך חמור כשזה החמיר לי בשנת 90 החמיר לי כל המצב." ש' 17 וכן עמ' 10 ש' 1). 8. ראיות הנוספות שבתיק מחזקות את מסקנותינו בדבר העדר תשתית עובדתית מספקת לאפשרות של פגיעה בשמיעה. כך מכתבו של רס"ן יוסי חנניה מיום 5/7/00, שכותרתו: "פנייה לאישור נסיבות פגיעה", לפיו ניתן ללמוד על התנאים הסביבתיים בהם היה המערער במהלך שירותו וכך כתב: "2. אלי אכן שירת ביחידה בשנת 1985 כטבח, אך זה המקום לציין כי ליד המטבח לא מצוי אף גנרטור של מכ"מ וכמו כן העבודה של הטבח אינה 24 שעות ביממה. 3. במטבח היה מצוי מיקסר סטנדרטי ורגיל.." כך גם העד ביטון הנ"ל אשר השיב בחקירה נגדית: "ש. בזמן שהחיילים אוכלים בחדר האוכל יש רעש? חריג? המקררים עובדים רגיל המנועים רגיל וזה לא מחייב להפסיק את המנועים שלהם הם ממשיכים לעבוד. בשעת ארוחת הצהרים המשיכו האנשים לעבוד במטבח. לשאלה אם יש רעש חריג אני אומר שתלוי במה זה מתבטא..." (עמ' 17 ש' 25 - 28). בהמשך עדותו אמר: "למקרר יש רעש תמידי, תלוי אם עומדים ליד המקרר יש רעש לא סביר מעל אני לא יודע להגדיר את זה.." (בעמ' 18 ש' 2 ואילך). כפי שהתברר עד זה טוען אף הוא לליקויי שמיעה וראה כי יש לו אינטרס בתאור רעש סביבתי בלתי סביר הנובע מהמקרר ועל רקע זה ככל הנראה אישר העד את דבריו לגבי "רעש חריג" הנובע לטעתו מהמקרר והקשר בינו לבין ליקויי השמיעה אשר מייחס העד לתנאי שירותו (עמ' 18 ש' 18 ואילך). אולם אין אנו דנים במקרה של העד אלא בעניינו של המערער שלפנינו. לא שוכנענו גם מעדויותיהן של אחיותיו של המערער. לא נראה כי הן אלה שטיפלו במערער והיו מעורבות בכל בעיותיו הרפואיות כך למשל עולה מעדותה של גב' גורג'ט, אחות המערער, כי כבר בהיות המערער בגיל 4 עזבה את הבית (עמ' 15 ש' 27 ואילך). כמו כן אין לקבל את טענת המערער כי יש בפרופיל הצבאי אשר נקבע לו עם גיוסו לקבע, כדי להצביע על העדר ליקוי שמיעה ובהעדר סעיף הדן בליקויי שמיעה מתבקשת המסקנה כי ערב גיוסו הייתה שמיעתו טובה ללא כל ליקוי, שכן כידוע הפרופיל הרפואי אינו מדד רפואי להערכת מצבו הרפואי, ליקויים או נכות. הפרופיל הרפואי אינו אלא הגדרת יכולת תפקודית למלא תפקידים צבאיים. הפרופיל אינו מבטא דרגת נכות או כשירות רפואית אלא דרגת כשירות תפקודית (ראה ת.א (ת"א) 4847/86 קראוס נ' כלל). בנסיבות הנ"ל אנו מעדיפים את חוו"ד של פרופ' פודושין על פני חוו"ד של ד"ר אברבך, ולפיה לא יתכנו ליקוי שמיעה שנמצאו אצל המערע, ברמה כה קשה 3 שנים בלבד לאחר תחילת השירות בקבע. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. שמיעהצבאשירות צבאי