תאונת עבודה של מפעיל שופל

פסק דין א) התובע, יליד 29.9.1974 (להלן: "התובע") נפצע בתאונת עבודה שאונתה לו ביום 17.2.1993, כאשר עבד כמפעיל שופל במפעל של הנתבעת בבאקה אל גרביה. את עבודתו כמפעיל שופל במפעל התחיל התובע כשנתיים קודם לכן בערך. נסיבות התאונה מתוארות בדו"ח מפקח משרד העבודה, ואני מפנה למוצג ת2/. ב) תמצית הנתונים הרלוונטיים: באמצעות השופל העביר התובע חומרי גלם, אגרגטים, לבור שבחצר המפעל. מן הבור מועלה חומר הגלם באמצעות מסוע לתאי חומר, כשהגובה העליון של המסוע הינו כ7- מטרים. במקביל למסוע מותקן מסלול הליכה, כעולה מעיון בגליון התצלומים נ3/ שהוגש במהלך עדותו של עד התביעה מס' 1, חליל גנאים. אותו עד שהיה מנהל מפעל "בטון המשולש", והאחראי על סידור העבודה במפעל, הסביר בעדותו, בעמ' 18 לפרוט', שתפקידו של התובע היה למלא, באמצעות השופל, את החומרים שברצפה לתוך הבור, שממנו מועלה החומר באמצעות המסוע. אורכו של המסוע 20 מטרים, וגובהו כ7- מטרים. לפי דברי העד על התובע גם לעלות בעצמו ולבדוק בתאים שבחלק העליון של המסוע האם החומר ממויין ומסודר בתאים. במקרה ומסתבר שהתאים ריקים - היה על התובע לדאוג למילויים בחומר. כך גם הסביר העד חליל גנאים בהודעה שמסר למפקח משרד העבודה, נ1/, דהיינו, שהתובע החל עבודתו במפעל כשנתיים לפני יום המקרה, תפקיד התובע היה למלא את החומר בעזרת השופל לתא ההעמסה, ולבדוק האם התאים של האגרגטים ריקים, ובמקרה כזה למלא אותם. כאמור, העליה של מפעיל השופל נעשית באמצעות מסלול הליכה המותקן במקביל למסוע. העליה למסלול ההליכה עצמו היא באמצעות סולם. ג) עוד יש להוסיף, וזאת אומר התובע עצמו בהודעה שמסר למפקח משרד העבודה, במסגרת המוצגים ת2/, שבזמן שהמפעיל מעוניין לעלות לעבר חלקו העליון של המסוע, עליו להפסיק את פעולתו של המסוע, בטרם עלייתו לכוון התאים, על ידי לחיצה על כפתור הנמצא בתיבת ההפעלה המותקנת על המסוע על-יד המדרגות. באותה הודעה שמסר התובע למפקח משרד העבודה הוא ציין שכאשר עלה לכיוון התאים ביום התאונה, וכאשר הגיע לחלק העליון של המסוע, בסמוך לתוף המותקן במקום, החליק התובע, לטענתו עקב הגשמים, וידו נלכדה בין הסרט הנע לבין התוף. בהודעה שנמסרה למפקח משרד העבודה ביום 2.5.94 נאמר: "בעת ניקוי תוף המסוע המעביר אגרגטים לתאי מתקן הבטון, החליק ונתפסה יד ימין בין התוף לבין המגן והתעלף". בהודעה שנמסרה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה למוסד לבטוח לאומי, ת3/, נרשם: "ניגב את תוף המסוע המעביר אגרגטים לתאי מתקן הבטון, לפתע החליק והתעלף וידו הימנית נתפסה בתוף של המסוע". ד) אין חולק שידו הימנית של התובע נפגעה קשות בתאונה הנדונה. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של האורטופד, ד"ר יורם פולמן, שקבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 65%, והמליץ להפעיל את תקנה 15, כך שנכותו הכוללת של התובע תעמוד על 97.5%. התובע אושפז תחילה בבית החולים "הלל יפה" מיום התאונה, 17.2.93, עד תאריך 4.3.93, אך גם בהמשך נאלץ, עד שנת 1996, לעבור מספר ניתוחים נוספים שבוצעו במסגרת בית החולים "שיבא". המוסד לבטוח לאומי הכיר באירוע כפגיעה בעבודה וקבע לתובע, בסופו של דבר, נכות רפואית בשיעור של 60% לצמיתות, והפעיל את תקנה 15, כך שנכותו הכוללת של התובע הועמדה על 90%. מטעם הנתבעות נבדק התובע על ידי האורטופד, ד"ר י. אגינסקי, שבחוות דעתו מיום 18.7.99 קבע לתובע בגין הפגיעה באמה, שורש כף יד ימין, וכף היד עצמה, נכות כוללת בשיעור של 20% לצמיתות. ה) שמיעת העדויות בתיק זה החלה בתאריך 7.10.01. באותה ישיבה שמעתי שלושה עדי תביעה. למחרת, ביום 8.10.01, הושג הסדר דיוני בין הצדדים (עמ' 38 לפרוט'), ובהתאם לאותו הסדר הוסמך בית המשפט לפסוק על פי חומר הראיות, ובהתאם לסיכומיהם של בעלי הדין, ובלבד שהסכום המינימלי שיהא על בית המשפט לפסוק הינו 250,000 ש"ח, והסכום המירבי שבית המשפט יוכל לפסוק לא יעלה על 750,000 ש"ח. על סכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ, כשכל הסכומים הנ"ל הינם מעבר לתשלומים ששולמו בעבר, וישולמו בעתיד, על ידי המוסד לבטוח לאומי, וכן תישא הנתבעת בתשלום יתרת אגרת המשפט. ב"כ התובע גם ביקש בהסכמת ב"כ הנתבעות שיוחזר לתובע הסכום שאותו שילם בגין אגרה, עם הגשת התביעה. ב"כ הנתבעות ציין שבית המשפט יוכל, ככל שירצה בכך, לפסוק את הדין ללא נימוקים, אך ביקש שהפסיקה תהא נפרדת לגבי סוגיית האחריות (לאור טענת הנתבעות בדבר רשלנות תורמת), ובנפרד לגבי הנזק. אחר הדברים האלה הוגשו לבית המשפט מספר מוצגים נוספים, וכן הוצגה לבית המשפט קלטת וידאו שהוסרטה על ידי חוקרים, מטעמה של הנתבעת מס' 2, על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם באשר למידת תפקודו של התובע, ובמיוחד לגבי מידת התפקוד של ידו הימנית (אני מפנה לעמ' 40 לפרוט' עד עמ' 45, וכן אני מפנה לחומר חקירה שהוגש במסגרת תיק המוצגים של בית המשפט). ב"כ שני הצדדים גם הגישו סיכומים מפורטים בכתב, תוך ניתוח העדויות והמוצגים שבפני בית-המשפט, ותוך הפנייה לפסיקה רלוונטית. ו) פסק דין זה ניתן, איפוא, בהתאם להוראת סעיף 79א' של חוק בתי-המשפט. מעיון בסיכומיו של ב"כ הנתבעות עולה שהנתבעת מס' 2 (שביטחה את מעבידתו של התובע, הנתבעת מס' 1, נכון למועד התאונה, בביטוח חבות מעבידים), איננה כופרת בחבותן של הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקי התאונה הנדונה. הדבר גם מובן, שכן הנתבעת מס' 1 הפרה חובה חקוקה, בכך שנמנעה מלגדר לבטח את אזור הסרט הנע והתוף, דהיינו, את המקום בו נלכדה ידו הימנית של התובע. בכך הפרה הנתבעת מס' 1 את הוראת סעיף 37 של פקודת הבטיחות בעבודה, ולכן פשיטא שעל הנתבעות לשאת בחבות כלפי התובע. עוד יש להוסיף שאם על התובע היה להגיע לתאי החומר בחלק העליון של המסוע, כי אז היה על הנתבעת מס' 1, כמעבידתו, לדאוג שתהא לתובע גישה בטוחה לאותו מקום, בהתאם להוראת סעיף 49 של פקודת הבטיחות בעבודה. טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו היא שיש להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 50% הואיל והתובע שלח ידו אל המסוע ביוזמתו, ללא כל צורך, מבלי שהדבר היה קשור לתפקידו, ולכן נתפסה ידו בין התוף לבין סרט המסוע ששניהם היו בתנועה. לטענת ב"כ הנתבעות כלל לא היה זה תפקידו של התובע לנקות את התוף. תפקידיו של התובע היו: הבאת חומר למתקן באמצעות השופל, ולעלות, מידי פעם, במסלול ההליכה המקביל למסוע עד ראש המסוע ולבדוק האם התאים מלאים, או שמא חסר בהם חומר. ז) לטענת ב"כ הנתבעות אין לקבל את עדויותיהם של עד התביעה מס' 1, חליל גנאים, ונביל מרעי, עד תביעה מס' 2, בבית המשפט, הואיל ומן העדויות שנמסרו על ידי חליל גנאים למפקח משרד העבודה, נ1/, ולחוקר מטעם הנתבעת מס' 2, נ2/, וכן הודעת נביל מרעי בפני החוקר שמטעם הנתבעת מס' 2, נ6/, עולה שלא היה זה תפקידו של התובע לטפל בתוף אלא רק לנהוג בשופל, ולצפות בתאים של החומר. תמצית עמדת ב"כ הנתבעות היא אפוא שהתובע הכניס ידו אל התוף המניע, באופן מכוון, כאשר התוף והמסוע המונע על ידיו היו בתנועה, וכי כלל לא היה זה תפקידו של התובע לנקות את התוף, או לקרב את ידו אל התוף. יתר על כן, אפילו היה זה תפקידו של התובע לנקות את התוף ברור שהדבר לא היה אמור להיעשות כשהתוף בתנועה. לכן, הכנסת ידו של התובע אל התוף היא מעשה רשלני, מה עוד שהתובע לא דאג להפסיק את פעולת המסוע בטרם החל לעלות במסלול ההליכה המקביל למסוע, מעבר לחלקו העליון, ונזכור שלפי דו"ח מפקח משרד העבודה, ת2/, קופסת ההפעלה של המסוע נמצאת ליד סולם העליה אל מדרכת המעבר המובילה אל ראש המסוע. התובע אישר שקיבל הוראה מפורשת להפסיק את פעולת המסוע בטרם עלייתו לכוון התאים של החומר (סוף הדף הראשון של הודעתו בפני המפקח של משרד העבודה במסגרת ת2/). אפילו לא היתה אפשרות להפסיק את פעולת המסוע כשיש עליו חומר (כטענת העדים חליל גנאים ונביל מרעי בבית המשפט, עדות שאינה מקובלת על ב"כ הנתבעות), הרי היה על התובע, לפי דעתו של ב"כ הנתבעות, לפנות לממונים עליו ולהודיע להם על כך, ולא לעלות במסלול ההליכה בזמן פעולת המסוע. ח) לאחר ששקלתי את הטענות נראה לי שאין מקום להטיל על התובע תרומת רשלנות. לפי הודעתו של התובע בפני מפקח משרד העבודה ידו נלכדה בין הסרט הנע לבין התוף: "אני זוכר שהחלקתי, כנראה, בגלל הגשמים שירדו באותו יום וידי, כנראה, נתפסה בין הסרט הנע לבין התוף". גם בהודעה שנמסרה למוסד לבטוח לאומי צויין שהתובע ניגב את התוף המעביר אגרגטים לתאי מתקן הבטון, כאשר לפתע החליק. העד חליל גנאים מוסר בהודעתו בפני מפקח משרד העבודה, נ1/, שהתובע עלה לחלק העליון של המסוע לבדוק את החומרים שבתאים, וייתכן שתוך כדי התקרבותו החליק, וידו נתפסה בין התוף לבין המסוע. מפקח משרד העבודה, מר וליד מנסור, כותב בדו"ח מיום 18.8.94 (במסגרת מסמכי ת2/, בפרק המסקנות): "ידו של הנפגע נתפסה בין התוף לבין הסרט בזמן שידו הוכנסה לאזור הלכידה. סיבת הכנסת היד לאזור הלכידה אינה ידועה כמצויין ולפי טענת הנפגע נגרמה כתוצאה מהתחלקותו, בגלל הגשמים שירדו באותו היום. ועדויות אחרות ששמעתי בעל פה נאמר שהלכידה קרתה בזמן שהנפגע רצה לנקות את פני התוף, שהחליק, שלא סובב את הסרט עם החומר הגולמי. לאחר התאונה במפעל הותקן מגן מסביב לאזור מקום ההסתכלות על עגלת החומר הגולמי". ט) ייתכן אפוא והתאונה התרחשה כאשר התובע, בהיותו בהליכה על המסלול המקביל למסוע, בחלק העליון של הסרט הנע, החליק מחמת הגשמים, ואזי נלכדה ידו בין הסרט הנע לבין המסוע. ייתכן גם וברצותו לנגב את התוף נלכדה ידו, כאמור לעיל. עצם העובדה שעובד מבצע פעולה נוספת, מעבר לתפקידו המוגדר, איננה הופכת את העובד לרשלן, ובלבד, כמובן, שקיימת זיקה הדוקה בין הפעולה שביצע העובד לבין תפקידו המוגדר. בענייננו, תפקידו המוגדר של התובע היה להפעיל שופל שבאמצעותו הוא ריכז במתקן את חומר הגלם (האגרגטים) וכן היה עליו לעלות, מידי פעם, לחלק העליון של הסרט הנע, במסלול ההליכה שמקביל למסוע, כדי לבדוק את תאי החומר בחלק העליון של המסוע ולדאוג למילויים, לפי הצורך. בהנחה שבמסגרת בדיקת תאי החומר, בחלק העליון של המסוע, סבר התובע שיש לנגב את התוף המניע את המסוע, אין זה ראוי לטעון כלפיו שתוספת פעולה זו היא בגדר רשלנות, שהרי קיימת זיקה הדוקה בין אותה פעולה שביצע לבין תפקידו. י) סוגייה אחרת היא העובדה שהתובע, טרם עלייתו במסלול הליכה המקביל למסוע, לא דאג להפסיק את פעולת המסוע באמצעות קופסת ההפעלה המותקנת ליד סולם העליה בסמוך למדרכת המעבר של המסוע, כמצויין בהערה 4 שבדו"ח מפקח משרד העבודה. כזכור ציין התובע עצמו, בהודעתו למפקח משרד העבודה, בעמוד הראשון, שנאמר לו שעליו להפסיק את פעולת המסוע לפני עלייתו לכוון התאים. אילו מדובר היה בעובד וותיק ומנוסה היה מקום להטיל עליו תרומת רשלנות, בכך שלא דאג להפסיק את פעולת המסוע. אך במקרה שבפנינו ראוי לזכור שהתובע יליד 29.9.74, היה במועד אירוע התאונה, 17.2.93, כבן 18 ו6- חודשים, ואת עבודתו במקום החל כשנתיים קודם לכן. בבואי לשקול האם ראוי להטיל על התובע בנסיבות אלה תרומת רשלנות עלי להביא בחשבון את רשלנותה החמורה של מעבידתו של התובע, הנתבעת מס' 1, שלא דאגה לגדר לבטח את האזור בו נלכדה ידו הימנית של התובע, בניגוד להוראת סעיף 37 של פקודת הבטיחות בעבודה, ובכך שלא דאגה לגישה בטוחה לאותו מקום, לפי הוראת סעיף 49 של פקודת הבטיחות בעבודה. י"א) בע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, מ"ז(3) פד"י, עמ' 225, נקבע שקיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים, כשהמהות והמידה של אותם אמצעי זהירות משתנות לפי טיבו של הסיכון (שם, בעמ' 229). במקרה שבפנינו המסקנה הברורה היא שהיה על המעביד לצפות אפשרות שעובד שעושה את דרכו במדרכת המעבר המקבילה לסרט הנע, עלול להיקלע למצב של סיכון כמו זה שאירע במקרה שבפנינו, סיכון שניתן היה להימנע ממנו על ידי התקנת גידור לבטח. משחטאה הנתבעת מס' 1 בכך שלא דאגה לסילוק סכנה כה ברורה ובולטת, יקשה עליה לנסות ולהטיל חלק מן האשמה על כתפיו של עובד צעיר. י"ב) התובע נפגע כאשר ביצע פעולה שנועדה לקדם את ביצוע העבודה במפעל של מעבידתו (בין אם עלה כדי לצפות בתאי החומר, ובין אם גם ניסה לנגב את התוף), ובע"א 477/85, בוארון נ' עירית נתניה ואח', מ"ב(1) פד"י, עמ' 415, כותב בית המשפט העליון, בעמ' 425, את הדברים הבאים: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". עוד יצויין שבאותו ע"א 477/85 הביא בית המשפט העליון דברים שנכתבו בע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, י"ט(3) פד"י, עמ' 205, בעמ' 211 - 212: "אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול ביישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים". לסיכום פרק זה, מסקנתי היא בנסיבות אלה, ומן הנימוקים שציינתי, שאין מקום להטיל על התובע תרומת רשלנות. י"ג) לעניין גובה הנזק: על יסוד המחלוקת שבין רופאי שני הצדדים מיניתי את האורטופד, ד"ר ח. צינמן, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, שבחוות דעתו מיום 31.7.00, קבע לתובע 60% אחוזי נכות רפואית לצמיתות בציינו: "אובחנו שברים פתוחים של עצמות האמה, ופגיעה ברקמות רכות, עור, גידים, ועצבים, כולל מקלעת ברכיאלית ועצבים פריפריים. נשארה הגבלה תפקודית קשה עם ידו הימנית, אך מצבו טוב לעין ערוך ממצב של קטיעה". לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובמסמכים השונים שבתיק בית המשפט, לרבות סיכומיהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים, והמסמכים השונים שצורפו לסיכומים אלה, מסקנותיי בעניין גובה הנזק הינן כדלקמן: 1) נזק ללא ממוני: בשים לב לנכותו הרפואית הצמיתה של התובע כפי שנקבעה על ידי המומחה הרפואי, ד"ר ח. צינמן, ובהתחשב בתקופת אשפוזו של התובע, לרבות הניתוחים שהיה עליו לעבור עקב פגיעה זו, ולאחר שגם לקחתי בחשבון את גילו הצעיר בזמן אירוע התאונה, אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאינו ממוני בסכום של 250,000 ש"ח, נכון להיום, כשבקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שהפיצוי בגין ראש נזק זה כולל ריבית מיום היווצרות עילת התביעה. 2) את הפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות אחשב לפי שכר ברוטו של 7,000 ש"ח לחודש. בתקופה של 4 השנים הראשונות זכאי התובע לפיצוי לפי הפסד השתכרות מלא, משמע: 7,000 ש"ח x 48 חודשים = 336,000 ש"ח. 3) לגבי יתרת התקופה, מתום 4 השנים הראשונות (פברואר 97 ועד היום), משמע, 67 חודשים, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות לפי פגיעה בשיעור של 80% מכושר השתכרותו: 67 חודשים x 7,000 ש"ח לחודשx 80% = 375,200 ש"ח. (אבהיר שלא הוספתי ריבית בגין הוצאות והפסדי העבר שכן במקביל גם לא הוספתי ריבית לניכוי תגמולי הביטוח הלאומי). 4) לגבי העתיד, עד שיגיע התובע לגיל 65 (37 שנים), נראה לי שיש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לפי פגיעה בשיעור של 70% מכושר השתכרותו: 7,000 ש"ח לחודשx 70% x 12 חודשיםx מקדם ההיוון המתאים לתקופה של 37 שנים (22.1672) = 1,303,431 ש"ח. 5) הפסדי פנסיה: 7,000 ש"ח לחודש x 70% (שהוא שיעור הפנסיה) x 70% (מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות) x 12 חודשים = 41,160 ש"ח לשנה. יש להכפיל סכום זה במקדם ההיוון המתאים לתקופה של 11 שנה (מגיל 65 עד גיל 76), משמע, 9.2526 = 380,837 ש"ח. סכום זה יש להכפיל במקדם היוון כפול: 0.3349, והתוצאה תהא: 127,542 ש"ח (בהתחשב בכך שתשלומי הפנסיה אמורים להתחיל רק בגיל 65). מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעות שמן התוצאה הנ"ל יש להפחית את שיעור השתתפותו של העובד בהפרשות לטובת פנסיה, לפי 5% מן המשכורת. החישוב יהא כדלקמן: 7,000 ש"ח לחודשx 70% (מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות) x 5% (שיעור השתתפות העובד) x 12 חודשים = 2,940 ש"ח בשנה. סכום זה יש להכפיל במקדם היוון בגין 37 השנים שמהיום עד גיל 65 של התובע, משמע, 22.1672 = 65,171 ש"ח. לכן, מן הסכום של הפסדי הפנסיה בסך 127,542 ש"ח יש להפחית את שיעור השתתפותו של התובע בהפרשות לטובת הפנסיה בסך 65,171 ש"ח, והיתרה בגינה זכאי התובע לפיצוי על הפסדי הפנסיה היא: 62,371 ש"ח. 6) התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג'. לתקופה של 4 שנים הראשונות הייתי מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 2,500 ש"ח לחודשx 48 חודשים = 120,000 ש"ח. מתום 4 השנים הראשונות הנ"ל עד היום אני מעריך את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לפי 2,000 ש"ח לחודש: 67 חודשים x 2,000 ש"ח = 134,000 ש"ח. עזרת צד ג' לעתיד עד הגיע התובע לגיל 76: לפי 1,800 ש"ח לחודש x 12 חודשים x מקדם היוון 25.2667 (לתקופה של 48 שנה לעתיד) = 545,761 ש"ח. 7) הוצאות רפואיות ונסיעות: בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, שיכול ולא כולן כוסו באמצעות קופת החולים והביטוח הלאומי, וכולל גם הוצאות בני המשפחה (בתקופת האשפוזים והטיפולים), אקח בחשבון פיצוי בסך 25,000 ש"ח. אשר לעתיד, אין מחלוקת בין הצדדים שיש לפסוק פיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד. י"ד) סכום הנזקים: ש"ח. 250,000 נזק שאיננו ממוני: 1) ש"ח. 336,000 הפסד השתכרות ל4- השנים הראשונות: 2) ש"ח. 375,200 הפסד השתכרות מפברואר 97 עד היום: 3) ש"ח. 1,303,431 הפסד השתכרות לעתיד: 4) ש"ח. 62,371 הפסדי פנסיה: 5) ש"ח. 120,000 עזרת צד ג' ב4- השנים הראשונות: 6) ש"ח. 134,000 עזרת צד ג' מפברואר 97 עד היום: 7) ש"ח. 545,761 עזרת צד ג' לעתיד: 8) ש"ח. 25,000 הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר: 9) ש"ח. 40,000 הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד: 10) סה"כ:-3,191,763-ש"ח. ט"ו) ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי: לפי חישובי ב"כ הנתבעות בסיכומיו מסתכמים תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בגין נכות מעבודה, וקיצבה מיוחדת, בסכום כולל של 2,525,110 ש"ח, נכון למועד הגשת סיכומי ב"כ הנתבעות ביום 30.5.02. השווי המשוערך (מאפריל 2002 עד היום) הוא: 2,586,055 ש"ח, כך שהיתרה לפיצוי התובע היא בסכום של 605,708 ש"ח. ט"ז) התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 605,708 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכה"ט, והחזר אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסכום של 750 ש"ח, שישא הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) מיום 8.12.97 עד היום. הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה את הסכום הפסוק במשרד ב"כ התובע לא יאוחר מיום 30.10.02, שאם לא כן, ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעות תישאנה בתשלום יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה ישירות לקופת בית-המשפט, לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט ישירות למשרדו של ב"כ הנתבעות. שופלמחפרון (שופל)ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)תאונת עבודה