פסק דין 1. המערערת ילידת 1977, ביום 16/2/98 הגישה תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים"), בגין הפרעות אכילה, שנגרמו לה, לטענתה, החל מתקופת הטירונות ובמהלך השירות הצבאי. המשיב בהחלטתו מיום 16/2/99 דחה את התביעה בקובעו כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מ- 19/1/99 לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין הפרעות האכילה לבין תנאי שירותך כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. 2. המערערת גוייסה לשירות צבאי בתאריך 19.11.95 וע"פ תצהירה מיום 18.11.01 נשלחה מבסיס קליטה ומיון לצריפין ובתום הטירונות הועברה למחנה מטכ"ל בת"א, הידוע בשם מחנה רבין. במחנה זה שהתה עד לתום שירותה בתאריך 14.8.97. טענות המערערת 3. לטענתה, אובחנה המחלה בחודש אוקטובר 96 וזאת למרות שהיא התלוננה על חולשה כבר בזמן הטירונות. עוד טענה המערערת כי התגייסה לצבא כשמצב בריאותה תקין לחלוטין. בתצהירה מיום 20.4.98 טענה המערערת כי חלתה במחלה כבר בזמן הטירונות אולם מחלתה לא אובחנה אלא חודשים רבים לאחר מכן. לטענתה, בזמן הקד”צ מצבה היה טוב מאוד. למרות מחלתה, המשיכה לשרת בתפקידה שלטענתה היה אחראי מאוד, עד לתום השירות והשתחררה בדרגת סמלת. 4. המערערת טוענת כי עצם איבחון המחלה - אנורקסיה נברוזה (להלן: "התסמונת") בזמן השירות בצירוף תנאי השירות, הכוללים טירונות ועבודה אחראית ומאומצת במסגרת המודיעין, יש לקבוע כי דרישת ה"עקב" השירות התמלאה. לטענתה, החלטת המשיב המתבססת על חוות דעתו הקצרה של ד"ר בן אפרים מיום 19.1.99, שגויה. ניכר לדעתה מחוות דעתו של מומחה זה כי עורכה בחר לצמצם מקום בו היה צורך להרחיב. בחוו"ד זו נמנו מספר גורמי ייחוס אפשריים לתסמונת במהלך השירות כולם, אינם קשורים בשירות אלא, דווקא באירועים אצל משפחתה של המערערת. המערערת טוענת כי כל גורמי הייחוס האקסטרניים לאישיותה שנמנו ע"י המשיב אינם עומדים במבחן העובדה, כפי שנאמר ע"י ד"ר לריה בחוו"ד הנגדית: " סקירת המסמכים בפרק ג' לחוו"ד זו מגלה נטיתם של בודקים שונים להישען על סברות של קודמיהם בנוגע לקיומם של גורמי דחק ואף להוסיף עליהם גורמים חדשים מטעם עצמם. בסופו של תהליך אימץ הבוחן מטעם משהב"ט את השערות קודמיו כאילו היו ממצאים בדוקים וקובע כי אין כל קשר בין פריצת החולי לבין השירות." המערערת טוענת כי יש לדחות את המסקנות בחוות הדעת מטעם המשיב שכן זו מושתתת אחת לאחת על עובדות שגויות ולהעדיף את חוות דעתו של ד"ר לריה מטעמה. לטענתה המשברים לכאורה שנמנו ע"י הבודקים השונים ושעליהם התבססה, בין היתר חוות הדעת הינם משברים מינורים ושכיחים - המרוחקים מזמן מהתפרצות התסמונת או שאין בהם בכדי להביא לפרוץ התסמונת, אלא רק בצירוף גורמי דחק שהיו מנת חלקה של המערערת בשירות החובה. עוד לטענתה, שגה המשיב בכך שהתעלם לחלוטין מכך שהמערערת לקתה בתסמונת במהלך שירותה הצבאי, לעומת זאת עלה בידיה להראות קשר סיבתי בין התסמונת לשירות וכי עובדה זו נתמכת היטב בחוות הדעת הנגדית המצביעה על אפשרות יותר מתיאורטית לקשר סיבתי כאמור על פי מדע הרפואה (עמ' 7 - 9 לחוו"ד הנגדית). בסיכומיה מסתמכת המערערת על פרשת אביאן (דנ"א 4073/99 ק. התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) עמ' 732), לפיה, כך לטענתה, ביהמ"ש העליון קבע כי עצם העובדה שהמחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי הייתה יכולה להתפרץ שלא עקב השירות אינה שוללת את האפשרות שיש קשר בינה לשירות. נטל ההוכחה הוא על המערערת להוכיח שתנאי שירותה היו כאלה שהביאו להתפרצות המחלה. ואכן לטענתה היא עמדה במקרה נשוא דיוננו בנטל זה, ואף מפנה לתצהיר המערערת מיום 18/11/01 בו מתוארים תנאי שירותה. המערערת טוענת כי ביחידה המדוברת זו הפעם הראשונה שנכנסה לשם אשה. וכפי שמסר אבי המערערת, המערערת עסקה בפיענוח תצלומי אוויר של האוייב מהסודיים ביותר הקיימים בענף זה. לטענתה, בין המסמכים בתיקה הרפואי ישנה חוו"ד של ד"ר לריה ומסמך נוסף ארוך מאוד של מאבחנת פסיכיאטרית שערכה איבחון במס' פגישות רבות עם המערערת בין מרץ 96 ועד אוקטובר 96, אשר במהלכן המאבחנת פנתה למפקדה הישיר של המערערת, ושוחחה עימו לגבי תפקוד המערערת במהלך שירותה. מדבריו, טוען ב"כ המערערת, ניתן ללמוד שהמערערת פדנטית ופרפקציוניסטית (עמ' 12 לפרטיכל, שורות 18 - 23). המערערת טוענת כי בתהליך האיבחון הממושך אין ולו רמיזה קטנה או קביעה עובדתית לגבי הקשר בין גורמי הדחק שהמשיב ציין או מצויים בחוו"ד מטעם המשיב לבין התסמונת. 5. עוד טוענת המערערת כי שגה המשיב כאשר ניסה למצוא מהם "גורמי הדחק" אשר השפיעו על המערערת, כך למשל כאשר הוא מנמק כי משבר משפחתי שכרוך במות הסב, הם שגרמו למערערת להגיע למצב זה. אך תאריך הפטירה כפי שמציין המשיב בסמוך להתגייסות המערערת הוא שגוי כי הסב נפטר בשנת 81 או 82 ואילו המערערת התגייסה בשנת 95. על כן טוענת המערערת כי תהליך מציאת העובדות מאוד לקוי. המערערת אף מתנגדת לדיעה כי הפרידה מהחבר היא אשר הביאה למשבר כפי שטוען המשיב שכן, ע"פ הטיעון מצד המשיב, נאמר כי הפרידה היתה בהסכמה. והמערערת עוד במהלך הקד"צ יצרה קשר רומנטי. המערערת טוענת כי בסוף ישיבת ביהמ"ש מיום 16/12/01 אכן נדרש ביהמ"ש לעניין התיצבות המערערת, אולם סוכם כי לישיבת הטיעונים בע"פ יתייצב אבי המערערת, מר יעקב חלפון. המערערת טוענת כי שגה המשיב בטענתו לפיה "אין שמץ ראייה לכך שבעייתה הרפואית של המערערת ניעורה במהלך הטירונות..." והיא מפנה לאמור בתצהירה מיום 20/4/98 בס' 1 שבו היא טוענת כי: "בטירונות חליתי במחלת האנורקסיה". ובס' 8 לתצהירה מיום 18/11/01 היא טוענת כי: "לקראת סוף הטירונות כאשר חשתי ברע נלקחתי לבדיקות.." ובטופס הבקשה מיום 5/2/98 להכרת זכות החתום ע"י המערערת היא טוענת בס' ג' כי המחלה פרצה במהלך הטירונות ובהמשך היא טוענת כי: "במהלך הטירונות הופעלו עלי לחצים שלא הורגלתי אליהם בעבר." המערערת מוסיפה וטוענת כי בחוו"ד של ד"ר בן אפריים, מטעם המשיב מיום 19/1/99 בפרק "תולדות המחלה" מציין המומחה: "מתארת שבסוף הטירונות החלה לעשות דיאטה, הרגישה שמנה, הפסיקה לאכול קצת" ובפרק הדיון קובע כי: "אומנם הפרעת האכילה הופיעה עם גיוסה..." וכן בחוו"ד השניה של ד"ר בן אפריים מיום 26/2/01 בפרק ט' "סיכום ומסקנות" קובע המומחה כי: "הנבדקת סבלה מאנורקסיה שהחלה בשירותה הצבאי". לפיכך, לטענתה, לעניין המועד יש לקבל את עמדתה כי המחלה פרצה בזמן השירות. 6. בתשובתה לסיכומי המשיב טוענת המערערת כי שגה המשיב בהסתמכו על סיכום האבחון שנערך ע"י המרפאה לטיפול ולמחקר בהפרעות אכילה- משרד הבריאות, מרכז רפואי רמב"ם, שעה שקבע כי הסיבה לפרוץ התסמונת הינה "בגורם הדחק של היות אביה מובטל", שהרי לטענת ב"כ המערערת סיכום האבחון הנ"ל נעשה לאחר פגישה אחת ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות שעלו בשיחות האיבחון, טיפול שנערך כאמור במשך תקופת זמן של כ- 8 חודשים. ואף מהתרשימים המתעדים את פגישות המאבחנת עם המערערת, עולה כי המאבחנת לא יחסה כל חשיבות לפיטורי האב כגורם דחק רלוונטי ובנוסף הסתמכה על קביעות "עובדתיות", אשר לכאורה, הן שגויות, כך למשל אליבא דגירסתה אמו של אבי המערערת נפטרה בשנת 1995 בעוד מועד פטירתה האמיתי הינו 1972. בנוסף טוענת המערערת כי האבחנה נעשתה על סמך ראיון אנמנסטי להערכת הפרעות אכילה שנערך ביום 1/9/96 ובראיון זה כלל לא נעשה נסיון לבדוק האם שירותה של המערערת היווה גורם דחק רלוונטי. לסיכום, טוענת המערערת כי: קיים קשר סיבתי בין פרוץ התסמונת במהלך השירות ובין הצפייה, החרדה והלחץ בהם הייתה נתונה המערערת כתוצאה מתפישתה את התפקיד הצפוי בצבא וכן כי בהתאם להילכת אביאן החלה על המקרה, יש מקום לקבל את הערעור מכיוון שהמערערת בניגוד לטענת המשיב, הוכיחה כי מילאה תפקיד רב אחריות בצבא ולמעשה הייתה החיילת הראשונה ביחידה הנ"ל. לטענתה, אין לקבל את עמדת המשיב המנסה לייחס את פרוץ המחלה למשברים משפחתיים הוכח כי המשברים הינם כגון סכסוך ירושה ואבטלה רובם אירעו בעבר הרחוק ואילו אבטלתו הזמנית של האב היה דבר זמני שכלל לא העיב על המערערת עובר לגיוסה. טענות המשיב 7. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, בתצהירה הראשון מיום 20/4/98 (להלן: "התצהיר הראשון"), טוענת המערערת כי בטירונות חלתה במחלת האנורקסיה, אך המחלה אובחנה רק "חודשים רבים לאחר מכן" (ס' 1). בתצהירה השני 18/11/01 (להלן: "התצהיר השני") טוענת המערערת, כי למרות שהתלוננה על חולשה בזמן הטירונות, אובחנה מחלתה רק בחודש אוקטובר 96 (ס' 10). המשיב טוען כי וויתר על חקירת המערערת לא כיוון שבדעתו להודות בעובדות הנטענות בתצהיר, אלא מאחר שנמצא שאין כל תועלת בהפרכתן. בדיון המוקדם שנוהל בתיק זה, בתאריך 16/12/01, ב"כ המערערת הביע חשש מפני חשיפתה של המערערת לחקירות. לאחר שנשמעו דבריו הורתה כב' הוועדה לב"כ המערערת לגרום להתיצבות המערערת במהלך הסיכומים בע"פ אלא אם כן תמציא אישור רפואי בדבר אי מסוגלות. אך במעמד הסיכומים לא הופיעה המערערת לדיון. וב"כ המערערת הסביר כי כל הופעה בביהמ"ש תגרום למערערת: "התפתחות בלתי רצוייה", אך לא הגיש כל אישור רפואי. ועל כן טוען המשיב כי אי התיצבותה של המערערת לדיון ולנוכח היעדר כל נימוק רפואי בדבר אי מסוגלות, משליכה על משקלם הראייתי של תצהיריה (בפרטיכל עמ' 11 שורות 5 - 8). המשיב טוען כי המערערת לא נראתה מעולם, וכב' הוועדה מתבקשת לפסוק לטובת המערערת מבלי שניתנה לוועדה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המערערת או אף לשאולה שאלות לגופו של עניין. ועוד מדגיש המשיב כי ויתור על החקירה הנגדית של המערערת, כאמור, אינו נוגע בכב' הוועדה, ואינו משליך על כב' הוועדה, שלה זכות ואף חובה לברר היטב את הערעור וללבן ביסודיות את הסוגיות השנויות במחלוקת, בין היתר, ולעיתים בעיקר, על דרך בירור עובדתי ישיר עם המערער/ת בערעור, כפי שאכן רואה כב' הוועדה לנהוג במקרים רבים. ועל כן טוען המשיב כי משנמנע מכב' הוועדה, שלא כדין ובלא נימוק, מלראיין את המערערת באופן ישיר, משנוצר מצב לפיו הכרעה בערעור זה הינה וירטואלית לחלוטין, ברי ממילא כי אין לייחס לתצהיריה של המערערת את מלוא המשקל הראייתי שניתן לייחס לתצהירים בנסיבות רגילות ותקינות וזאת בלא כל קשר לויתור המשיב על החקירה הנגדית. בסיכום, טוען המשיב כי התשתית העובדתית של הערעור הינה פגומה. שכן בהעדר ידיעה בדבר מועד הופעת המחלה, ממילא לא ניתן לבחון מה היו תנאי השירות הקונקרטיים סמוך לפני מועד ההופעה, וממילא גם לא ניתן לבסס, כפועל יוצא מכך, קשר סיבתי לתנאי השירות הרלוונטיים להם מיוחס, כביכול, גרם המחלה. 8. המשיב טוען כי חוו"ד של ד"ר לריה, מטעם המערערת, גדושה בטענות עובדתיות שהוא שמע מפי המערערת, ולא ניתן לטענת המשיב, לשמוע עובדות אלה משאינן נתמכות בתצהירים שהגישה המערערת. עוד לטענת המשיב, המערערת בתצהירה כלל אינה תולה את הסיבה לפרוץ מחלתה במזון שנמנעה לאכול בטירונות אלא משליכה יהבה על "מתח ולחץ מתמיד" שהתקיימו לאורך כל השירות הצבאי (ראה למשל ס' 5, 6 לתצהיר השני) אלמנט החסר לחלוטין בחוו"ד של המומחה מטעמה. על כן טוען המשיב כי עפ"י ההלכה הפסוקה, בנסיבות בהן אין התאמה עובדתית בין גירסת התצהיר ובין גירסת האנמנזה, עובדתית, כתשתית ראייתית לערעור, וזאת בלי שתיבחנה תשקלנה ותוכרענה אי ההתאמות העובדתיות. המשיב טוען כי נוצרת סתירה עובדתית גם בין טופס התביעה שהגישה המערערת ובו טענה כי המחלה נגרמה בטירונות, כתוצאה מלחצים גדולים שלא הורגלה אליהם בעבר, שגרמו לה פחדים וחוסר תיאבון ובין הטענה העובדתית שחוזרת בחוו"ד של ד"ר לריה לפיה הגורם שהפעיל את המחלה היה "אוכל מגעיל" שהוגש בטירונות וההימנעות הרצונית מאכילתו. מן הראוי לציין כי בת"ר אין כל עדות לתלונות על חולשה בטירונות או לתלונות בדבר אוכל מגעיל וההימנעות מאכילתו. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 9. מטעם המערערת הוגשה חוו"ד של ד"ר לריה שנערכה ביום 11/8/00. ד"ר לריה טוען בחוו"ד כי הגורם שהפעיל את התסמונת הנרבוזית היה האוכל בטירונות, וליתר דיוק, ההמנעות הרצונית מאכילתו. לשיטתו, הקשר הסיבתי לשירות הוא על דרך האלימינציה, וזאת לאחר שהוא שולל, עובדתית את כל גורמי הדחק שציינו מטפליה של המערערת במהלך השירות. בסיכום חוות דעתו סבור המומחה כי קיים קשר חד משמעי מבחינת סדר הזמנים ומבחינה תמטית כאחד בין התנאים היחודיים לשירותה הצבאי לבין פריצת מחלתה. 10. מטעם המשיב הוגשו חוו"ד של ד"ר בן אפריים האחת מיום 19/1/99 והשניה מיום 26/2/01 בחוו"ד מיום 19/1/99 בפרק ה"דיון" קובע ד"ר בן אפרים כי: "מבדיקת התובעת ומתיקה הרפואי במרפאה להפרעות אכילה עולה שהפרעת האכילה נובעת ממספר גורמים. אישיותה של הנבדקת סובלת מהיעדר כוחות להתמודדות עם גורמי דחק. גורמי הדחק המצוינים הם נטישת חבר, איבוד מקום עבודת האב, בעיות סביב אחותה המבוגרת של הנבדקת. אמנם הפרעת האכילה הופיעה עם גיוסה אך הגורמים להפרעה אינם קשורים לשירות..." בחוו"ד השניה מיום 26.12.02, בעמ' 4 ס' 3, ד"ר בן אפריים מעיר כי מטפליה השונים של הנבדקת ציינו גורמי דחק שתרמו לדעתם למחלתה, וכי בניגוד לשיטתו של ד"ר לריה, אין זה סביר שכולם ימציאו עובדות שגויות. ד"ר בן אפריים מייחס חשיבות וגם תוקף לממצאים שהעלו מטפליה הקודמים השונים של המערערת, כפי שנאספו בתיקה הרפואי. כמוהם, אף הוא קובע כי הפרעת האכילה ממנה סובלת המערערת אירעה על רקע גורמי דחק שאינם קשורים לשירות אלא הגורמים למחלתה תלויים באישיותה ובגורמי דחק. לדעתו ועל אף שד"ר לריה שולל קיום הפרעת אישיות אצל מיכל, סבור ד"ר בן אפרים כי ע"פ הטסט הפסיכולוגי ניתן להצביע על בעיות אישיותיות מורכבות והן מהוות את הקשר להתפרצות המחלה. בעמ' 5 לחווה"ד מציין ד"ר בן אפרים, כי: "מחלת האנורקסיה אינה ביטוי לדחק חריף אלא זהו שיאו של תהליך הנמשך שנים שבו אישיות עם נטייה טבעית נתקלת בנסיבות חיים הגורמות לדחק וגורמות להפרעה בהתפתחות האישיות עד לפריצת המחלה". לדעתו, תהליך זה עולה בקנה אחד עם האנמנזה ועם הטסט הפסיכולוגי שנערך למערערת. המומחה מסכם את חווה"ד בכך שהוא קובע כי: "1. הנבדקת סבלה מאנורקסיה שהחלה בשירותה הצבאי 2. הגורמים למחלתה תלויים באישיותה ובגורמי דחק שאינם תלויים בשירותה. 3. אינני מוצא קשר בין מחלתה לשירות" ההיבט המשפטי 11. הגדרה מרכזית בדיון בהכרה לפי חוק זה היא הגדרת המונח נכות שבסעיף 1 לחוק אשר קובע: "'נכות'- איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתות של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: 1. מחלה 2. החמרת מחלה 3. חבלה". הגדרה זו כוללת מס' אלמנטים כשהעיקרי מבניהם הינו הדרישה כי איבוד הכושר או פחיתותו יהיו כתוצאה מאירוע שאירע תוך כדי ועקב השירות הצבאי, משמע דרישת קיומו של כושר סיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי. דרישה זו מציבה שני תנאים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה להיווצר תוך כדי השירות היינו במסגרת השירות ב. הפגימה צריכה להיות עקב השירות הצבאי- קשר תוצאתי. יש להוכיח כי האירוע אירע עקב השירות הצבאי לפגימה. נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ של התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולם, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן לצמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשיים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". בע"א 776/76 צדיק נ' ק. תגמולים, פ"ד לא(2) 381, נאמר מפי כב' הש' אשר: "...שאת החובה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התפרצות המחלה לבין השירות התכוון (המחוקק) להטיל על התובע תגמולים ולא אחרת. העובדה שהמחלה פרצה בתקופת השירות אינה יוצרת חזקה ועל התובע תגמולים להוסיף ולהוכיח את הקשר הסיבתי..." ברע"א 8077/96 קריספיל נ' ק. תגמולים, פ"ד נא(2) 817, מפי כב' הש' בייניש: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..." 12. על מאפייניו של הקשר הסיבתי הדרוש ניתן ללמוד מרע"א 8077/96 קריספיל נ' ק. תגמולים הנ"ל: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של נסיבות מסויימות ורק אז יעבור הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלה נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה." לא מדובר באופיו ה"טיפוסי" של שרות צבאי כלשהו ככזה, אלא באופיו ה"מיוחד" של השירות הצבאי הספציפי, שאפיין את התובע, ככל שניתן לקשור בינו ובין פרוץ המחלה הנטענת מבחינת סמיכות הזמנים. אמנם, לעניין הקשר הסיבתי נקבע בפרשת רוט כי מקום שמחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירותו, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו. מה שיוצר את הקשר בין שירות למחלה, היא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות והוא אף אם היתה לתובע נטייה רדומה ללקות במחלה. אולם, בפרשת רוט הנ"ל נקבעו תנאים לחזקה זו ונאמר כי: "בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסיטוטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו... גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות. שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות. שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי להבדיל מקשר סיבתי עובדתי רפואי גרידא". בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד לז(2), 785 נקבע כי על התובע להוכיח את התנאי כי: "... המחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז היתה במצב רדום, ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות..." באשר לתנאי של הוכחת הקשר הסיבתי, במקרה של נטיה קונסטיטוציונלית מאבחנת הפסיקה בין שירות קצר לשירות ארוך. נקבע כי מקום בו השירות ארוך ורב שנים יש לקשור את פרוץ המחלה לאירוע ספציפי או לשרשרת אירועים יוצאי דופן במהלך שירותו, ולא קמה החזקה בדבר הקשר הסיבתי של גרימת נכות: "... טעמה והגיונה של ההנחה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי המלא לשירות, היו נעוצות בהוכחתם של אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן היה לקשור למחלה. כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך "התנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב... אולם מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה" (סעיף 9 לע"א 472/98 פס"ד רוט). לעניין נטל ההוכחה בפרשת רוט מסכים הנשיא שמגר כתוארו דאז עם דעתו של השופט בך בר"ע 187/83: "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, וגם אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" (סעיף 12 לפס"ד רוט). העולה מן המקובץ הוא כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. דיון ומסקנות 13. ומן הכלל אל הפרט. מהחומר הרפואי עולה כי מטפליה הקודמים של המערערת, בזמן השירות, מצאו כי מחלתה קשורה סיבתית בגורם הדחק של היות אביה מובטל. לעניין זה, ד"ר לריה טוען בחוו"ד בעמ' 3 פיסקה 6, כי מדובר ב"מידע אנמנסטי שגוי" וכי תקופת האבטלה של האב החלה לפני הגיוס ולא גרמה למשבר במשפחה (עמ' 5 לחווה"ד, שורה 10) אלא שבסופו של דבר הוא מודה (מפי המערערת עצמה), כי אומנם אביה היה מובטל באותה תקופה אך קיבל דמי אבטלה (עמ' 6 לחווה"ד שורות 6 - 7). הלכה פסוקה, כפי שנקבעה בע"א 472/81 אברגי'ל נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(2) 785, 790, בהקשר זה מורה כי: "גירסה שניתנה סמוך לאירועים עדיפה עובדתית על גירסה "מעובדת" ו"מבושלת" שניתנה מאוחר הרבה יותר" בענייננו, הגירסה הנכונה, המוקדמת נמסרה למטפליה של המערערת במהלך החודשים 9/96, 10/96 ואף קודם לכך. לעומתם ד"ר לריה כתב את חוו"ד 4 שנים ויותר אחריהם, וזאת לאחר שעילעל בדוחות רפואיים ופסיכולוגיים מפורטים שנכתבו אודות המערערת בזמן אמת, בשנת 1996 או בסמוך לכך, כך למשל (ההפניות הן לסימנים-דיגלונים הנמצאים בתיק הרפואי ואשר נעשו לצורך נוחיות בלבד): (1) בדגלון מס' 2 בתיק הרפואי: ישנה הערכה משפחתית מפורטת של המטפלת מירי גבעון, שנערכה ככל הנראה בין 9/96 לבין 12/96. שבה מוזכר גורם דחק של עזיבת חבר קודם, וכן גורם הדחק של היות האב מובטל. (2) בדגלון מס' 3 בתיק הרפואי: ישנו סיכום רפואי של הטיפול במרפאת האכילה ברמב"ם, בחתימת שתי מטפלות, מירי גבעון וד"ר יעל לצר, המסכם את התקופה 9/96 עד 3/97 לפיו: "לאחר אבחון רב מקצועי מקיף שעברה במרפאתנו אובחנה כסובלת מ- ANOREXIA NERVOSA RESTRICTING TYPE סביב פרידה מחבר והפרה של האיזון המשפחתי הקשור בפיטורי האב." (3) דגלון מס' 4 בת"ר, ישנו מכתב של העובדת סוציאלית מיכל וייגרט, מתאריך 22/10/96, לפסיכיאטר המטפל בקופ"ח לאומית, ובו מדווחת המטפלת, כי הפרעת האכילה שאותרה קשורה לפי איבחון מקיף שנעשה, במשבר משפחתי קשה אשר בעקבותיו החלה הידרדרות אצל המערערת. (4) בדגלון מס' 5 בת"ר: ישנו ראיון אנמנסטי להערכת הפרעות אכילה, עמ' ראשון ס' 1.א., בו נרשם מפי המערערת כי עם תחילת השירות הצבאי החלה בדיאטה וכי בתקופה זו נעזבה ע"י חברה ואביה מובטל. (5) בדגלון מס' 6 בת"ר ישנו דו"ח מראיין במדור הקליני, 12/5/96, המתאר את הדחק הנפשי שאירע בגלל עזיבת החבר. (6) בדגלון מס' 7 בת"ר ישנו דו"ח מראיין במדור הקליני, 23/6/96, המתאר כי כבר מכיתה ו' הייתה המערערת רזה, לדבריה, אך תמיד הרגישה שמנה. 14. מבחינה רפואית "טהורה" סובר ד"ר לריה, כי גורם ההתנסות בדיאטה הינו הגורם היוזם השכיח ביותר למחלת האנורקסיה נרבוזה (אף שהוא מודה כי הפתוגנזה של המחלה איננה ידועה), כפי שנזכר בעמ' 8 פיסקה אמצעית לחוות דעתו. ואילו ד"ר בן אפריים מבהיר, בחוות דעתו השנייה מיום 26/2/01 כי ההתנסות בדיאטה איננה מוכרת בספרות הרפואית כגורם סיכון מרכזי להופעת המחלה, ובוודאי שאין להסתמך על מודל תיאורטי זה לקביעה עובדתית של גורם המחלה. אנו סבורים כי יש לקבל בעניין זה את עמדת המשיב ולפיה עצם עובדת ההתנסות בדיאטה, לרבות מיני נסיבות עובדתיות לכאוריות להתנסות הנטענת, לא נזכרות כלל בגירסה העובדתית שהוגשה ע"י המערערת, אלא רק בדברי המומחה מטעמה, ומטעם זה נראה כי אינן קבילות ואינן עשויות להוות בסיס ראייתי לנטען בערעור. זאת ועוד, כידוע ההלכה הפסוקה היא כי אין בעצם הגיוס כדי ליצור את הקשר הסיבתי הדרוש בין תנאי השירות ובין גרם המחלה (ראה לעניין זה: בר"ע 5475/95 דקל נ' ק. תגמולים, לא פורסם, ע"נ 32/93 חורי נ' ק. תגמולים, לא פורסם, ע"נ 331/90 שייכוורגר נ' ק. תגמולים, לא פורסם, ע"נ 207/91 חיימוביץ נ' ק. תגמולים, לא פורסם). לפיכך אנו דוחים את טענת המערערת כפי שבאה לידי ביטוי ע"י בא כוחה, לעניין עצם הגיוס כדבר מלחיץ (עמ' 8 ש' 13) וכן, אין לקבל טיעון זה בסיכומיה המפנים לפרטיכל עמ' 14 ש' 3 ואילך. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים, לא שוכנענו כי מבחינה עובדתית הוכיחה המערערת קשר סיבתי בין מחלתה לבין השירות. לנוכח החומר הרפואי לא שוכנענו כי המחלה החלה בטירונות, ולא הוכח כי המחלה החלה בגלל דיאטה. עלינו לציין כי ספק בעינינו אם אמנם היה מוכח קשר בין דיאטה לבין המחלה, ספק אם היה ניתן לקשור את זה לשירות, שהרי מדובר בדיאטה רצונית, הנובעת מבחירה חפשית של חיילת, הסולדת ממזון נורמטיבי וסטנדרטי המוגש לה בצבא. חיילת המכניסה עצמה למשטר של דיאטה באופן רצוני, אינה יכולה לבקש אח"כ הכרה ע"פ החוק בגין מחלה אשר לטענתה פרצה עקב דיאטה זו. ב"כ המערערת תמה על כך שה"איבחון" הפסיכולוגי הממושך שעברה המערערת קודם לבדיקתה במרפאת האכילה ברמב"ם, לא הניב "קביעה עובדתית" בדבר גורמי דחק כלשהם לפרוץ המחלה (בפרטיכל עמ' 13 שורה 9). איננו מקבלים טענה זו. 15. ראשית, לא "איבחון" לפנינו אלא טיפול רפואי. שנית, לא זו מטרת הטיפול, טיפול פסיכולוגי נועד לברר עפ"י טבעו, מהי בעייתו הפסיכולוגית של המטופל, במועד הטיפול, ולא מהן הנסיבות הרפואיות, או האחרות לבעייה זו, שיסודן עשוי להיות במועד הקודם לטיפול. שלישית, במהלך הראיונות שתועדו אגב תהליך הטיפול דווקא נזכרים גורמי הדחק הרלוונטים. מחד, ב"כ המערערת טוען כי המשברים המתוארים ע"י המשיב כגורמי דחק לתסמונת אירעו עוד בטרם התגייסה לצה"ל, המשברים הנ"ל לא חיבלו בלמודי המערערת, ולא נתנו אותותם עובר לגיוס. בשיחת אבחון מיום 22/2/96, כותבת המאבחנת: "הדחף לרזות החל בקורס, עוד לפני השירות הצבאי. פחדה שלא תעמוד בדרישות הקורס, תמיד הייתה חסרת ביטחון באשר ליכולתה..." משיחה שנערכה בין המאבחנת לבין מפקדה של המערערת רשמה המאבחנת כי (שיחת איבחון מיום 13/5/96): "מאוד חוששת מאחריות שנפלה עליה משום שאיננה מסוגלת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה... מהווה דוגמא למישהו שלא רוצה להתחמק מהעבודה, אלא מעמיסה על עצמה יותר מדי.. מאוד אחראית בעבודה, לא סומכת על עצמה כפי שסומך עליה." בתצהירה מיום 18/11/01 המערערת הצהירה כי: "במהלך שירותי הייתי ביחידה בשם 9248 שהינה יחידת פיענוח מסווגת וממודרת ביותר. ברצוני להדגיש כי נפל בחלקי הכבוד להיות האישה הראשונה המשרתת בתור מפענחת במדור. מדיניות הצבא באותה עת הייתה שלא לאפשר לנשים לשרת במדור הספציפי הזה מפאת משך השירות הקצר יחסית.... השירות הצבאי לווה במתח ולחץ מתמיד הואיל והייתי תחת הרגשה מתמדת כי עלי להוכיח את עצמי ואת בחירתי לתפקיד" מאידך, מן המסמכים הרפואיים בת"ר לא עולה כל אינדיקציה לכך שהמערערת סבלה מחולשה בזמן הטירונות. בס' 8 לתצהירה השני המערערת טוענת כי לקראת סוף הטירונות היא נלקחה ל"בדיקות", ובת"ר אין כל מסמך רפואי המאשר בדיקה רפואית כזו. שהרי ידוע כי חזקה שאם היתה נערכת בדיקה רפואית כנטען, ניתן היה לאתר את המסמך המשקף את הבדיקה ולהציגו. משלא הוצג מסמך, לא הורם הנטל הראייתי הנדרש. ואף בתצהירה השני אין כל אינדיקציות לתלונות בדבר חולשה בזמן הטירונות. על כן נראה כי אין שמץ ראייה לכך שבעייתה הרפואית של המערערת ניעורה במהלך הטירונות דווקא, להפך בהזדמנות אחת שתועדה נרשם מפיה של המערערת, במהלך ראיון פסיכולוגי, בתאריך 22/2/96, כי הדחף לרזות החל לפני השירות הצבאי (מסמך מיום 22.7.96 דגלון מס' 8 בת"ר). 16. לעניין מועד האבחון: כבר בחודש 2/96 התקבלה המערערת לסידרה של ראיונות פסיכולוגיים ב"ענף מדעי התנהגות, המדור הקליני". הטיפול הפסיכולוגי נמשך עד חודש 9/96, שאז הופנתה המערערת למרפאת האכילה בביה"ח רמב"ם להמשך טיפול. בראיון הקבלה למדור הקליני, 26/2/96, תחת הכותרת "סיבת ההפניה" (דגלון מס' 1 בת"ר) נרשם כי: "ההורים טענו שרזה חלשה ולא אוכלת מספיק. דרך קשרים הופנתה לבדיקות כלליות בתל השומר- יצחק אבני, סגן קצין רפואה ראשי לא חשב שהפגישה עם פסיכולוגית הכרחית, אך אח"כ שינה דעתו..." על כן ניתן להבחין כי בעיית המערערת אותרה והחלה מטופלת כבר בחודש 2/96 (והרי התגייסה בסוף 11/95), כשלושה חודשים לאחר הגיוס, אם כי לא בתקופת הטירונות אלא זמן ניכר אחריה. באותו ראיון קבלה, שהוזכר לעיל נרשם גם: "לפני הצבא- לעיתים מצב רוח קוטבי" כמו כן נרשם כי: "מעל לחצי שנה מקבלת זריקות 12B בשל תחושת הרדמות בידיים וברגליים- כחודש לפני הטר"צ..." העולה מן המקובץ הוא כי ניתן לומר כי סימנים למצוקה נפשית ופיזיולוגיים נתגלו עוד לפני הגיוס, ודווחו למראיין בחודש 2/96. ואין כל תמיכה לטענה העובדתית לפיה המחלה התפרצה בטירונות דווקא, ואף אין כל תמיכה לטענה העובדתית לפיה אובחנה המחלה באיחור של שנה. באשר לחוות דעת המומחים ובשים לב לעובדה כי מדובר במחלה אשר האתיולוגיה שלה אינה ידועה, ומבחינת התשתית העובדתית לא שוכנענו כי הוכח קשר בין המחלה לבין השירות, ונמצא כי קיימים היו גורמי דחק חיצוניים בחיי המערערת, טרם גיוסה, כמו אבטלת האב וגם החבר והפרטים הנוספים שהוזכרו כבר לעיל, אנו מעדיפים את חוו"ד של ד"ר בן אפרים על פני חווה"ד של ד"ר לריה. 17. אשר על כן הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. חייליםצבאלשכת גיוס / טירונותשירות צבאיהפרעות אכילה