פסק דין 1. המערער יליד 1975 הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט 1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק") וזאת בקשר עם מחלת הסוכרת אשר נגרמה לטענתו בעת ועקב שירותי הצבאי. 2. המשיב בהחלטתו מיום 21.10.99 קבע כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מ7.10.99- המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלת הסוכרת ממנה הנך סובל ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 3. המערער יליד 1975 התגייס לשרות חובה בצה"ל בתאריך 12.5.94 בפרופיל רפואי 64. לאחר הטירונות וקורס טכנאי אלקטרו-אופטיקה, הוצב בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתחילת חודש מרץ 1996 נקבע כי לקה במחלת הסוכרת וטופל בכדורים מצבו החמיר ובתאריך 8.5.97 שוחרר מצה"ל. טענות המערער 4. המערער טוען כי התגייס לצה"ל כשהוא בריא מבחינת סוכרת, כאשר הוא חדור במוטיבציה עזה לתפקד ברמה הגבוהה ביותר, שכן הוא ראה את עתידו בצבא הקבע. אלא שבמהלך שירותו הצבאי המערער נחשף לשני אירועים טראומטיים שלמעשה קטעו את כוונתו זו. ראשית, הוגשה נגדו תלונה על אי מילוי הוראה של העברת ארון ובתאריך 5.1.95 הוא נידון לשלושה ימי ריתוק מחנה. המערער טוען כי העונש שהושת עליו הוא עונש כבד במיוחד בשל העובדה כי מבחינתו סבר כי הוא חף מכל אחריות לאי העברת הארון ולאור מאמציו להוכיח עצמו בתיפקוד מירבי, התלונה וגזר הדין פגעו בו קשות. המערער מוסיף ומציין כי בעקבות הפרשה הנ"ל הוא פנה ישירות למפקד הבסיס, ובקשו להעביר אותו ואת ציוותו לגף צילומי אוויר. לטענתו, אין זו תופעה רגילה שטוראי פונה לאל"מ למפקד הבסיס, כאשר הוא עוקף את דרגי הביניים, דבר המעיד כי חש פגיעה כה עזה עקב הפרשה. זאת ועוד המערער טען כי בעקבות פנייתו הישירה הנ"ל נזף בו מפקד גף מודיעין אוויר בנוכחות כל אנשי צוות גף מודיעין אוויר ומנע את ההעברה המבוקשת. המערער טען עוד כי "חיפשו" אותו בעקבות פרשה הנ"ל ואכן, לא עבר זמן רב והוגשה נגדו תלונה על אי ענידת דרגות על המעיל שלו. לטענתו לקראת המשפט הצפוי המערער לא ישן בלילות כי חשש מאוד מתוצאות המשפט, ואמנם בתאריך 21.12.95 הוא נידון ל5- ימי מחבוש על תנאי למשך חודשיים. המערער ממשיך וטוען כי בעקבות גזה"ד הנוסף הוא חש כאילו עולמו חרב עליו שכן, הוא היה צפוי לעונש מאסר בגין כל עבירה צבאית שעשוי הי לעבור כאשר לטענתו אין זה דבר נדיר לעבור עבירה צבאית. למערער טענות גם כלפי השוטר הצבאי אשר יכול היה להמנע מהגשת התלונה וכן ממפקדו אשר שפט אותו ויכול היה לבחור בעונש מתון יותר. המערער טוען כי הפרשה השניה הלחיצה אותו וגרמה לו למתח נפשי עצום, ובחודש ינואר 96, זמן קצר לאחר חודש מהמחבוש התחיל לחוש בצימאון בחולשה בהטלת שתן תכופה הבדיקות שבוצעו לו גילו שלקה בסוכרת מסוג 1. בהמשך הפרופיל הורד ל21-. והוא פוטר משירות בטחון. המערער טוען כי מבחינה רפואית הוכח הקשר הסיבתי ולכן יש להעדיף את חוו"ד של פרופ' ברוק על פני חוו"ד של פרופ' עינת. לטענתו, שני הרופאים גם פרופ' עינת וגם פרופ' ברוק מסכימים שכדי שמחלת הסוכרת תפרוץ - דרושים להתקיים 2 תנאים: 1. הרקע הגנטי. 2. הגורם הסביבתי. אולם אין לקבל את דעתו של פרופ' עינת כי תהליך התפרצות הסוכרת אורך זמן רב מאוד ולכן יש להניח שהגורם להופעת הסוכרת אצל המערער, ארע עוד לפני גיוסו לצה"ל כלומר כשנתיים לפני כן. ראשית, פרופ' עינת לא יכול להצביע כלל מה הוא הגורם שלטענתו אירע לפני הגיוס ובחוו"ד הוא איננו מזכיר אף גורם. גורם כזה גם לא עלה בדיון בערעור זה.לפיכך דעתו זו של פרופ' עינת נעוצה בהשערה בלבד שאין לה יסוד. המערער טוען כי המקרה שלו נכנס בגדר אירוע נפשי קשה אשר הופיעה המחלה תוך 3 חודשים מיום האירוע וזאת עפ"י המלצות הוועדה לבחינת הסוכרת בת 9 חברים מיום 28.7.96, שמינה המשיב בשעתו. 5. המערער מוסיף וטוען כי גם מבחינה משפטית הוכח הקשר הסיבתי המשפטי. וזאת במספר אפשרויות. ראשית, מאחר והוא התגייס בריא לצה"ל מבחינת סוכרת והוכח לכאורה קיום קשר סיבתי בין תנאי שירותו הקשים להופעת מחלתו הרי פועלת לזכותו חזקת הגרימה שנקבעה בהילכת "רוט" ע"א 472/89 והמשיב לא הצליח להפריכה. שנית, המערער לא הסתפק בהוכחת החזקה הנ"ל אלא הוכיח קיום קשר סיבתי קונקרטי בין האירועים הטראומטיים שעברו עליו בשירות להופעת מחלתו. כנקבע בסעיף 12 של פס"ד רוט. שלישית, לאור דו"ח הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי הנ"ל, וכן האסמכתאות הרפואיות שצוטטו בחוות דעת פרופ' ברוק כולל הציטוטים מהאנציקלופדיה על מתח המוכיחים על קיומה של אסכולה רפואית מוכרת ומקובלת המחייבת את הקשר הסיבתי בחשיפה לתנאי מתח קשים לבין הופעת הסוכרת. רביעית, גם ע"פ מבחן האלימינציה כלומר, סקירת או סריקת כל הגורמים האפשריים להופעת המחלה שוללים כל הגורמים הלא רלוונטים כך שנשארים בסוף עם הגורם או הגורמים שגרמו למחלה זה מבחן הנקרא BUT-FOR TEST, וע"פ מבחן זהו מאחר ופרופ' עינת לא מגדיר איזה גורם היה לפני השירות שיכל להשפיע על הסוכרת ולא הוכח כלל קיומו של גורם כזה, כאשר המערער התגייס לצה"ל בריא מבחינת הסוכרת ובמשפחתו של המערער אין אף חולה סוכרת וקיימת סמיכות זמנים הדוקה בין התפרצות הסכרת לבין האירוע הטראומטי העונה על אמת המידה הרפואית כפי שציינה הוועדה ולכן כך לטענת המערער, מבחינת הסבירות ונטל הראיה - הוכח שגם לפי מבחן זה השירות הוא שגרם לסוכרת. לבסוף מציין המערער כי המבחן לבחינת השפעת הארועים הסביבתיים הוא המבחן הסובייקטיבי ולא האובייקטיבי לא שואלים כיצד השפיעו האירועים הטראומטיים על החייל הממוצע אלא שואלים כיצד השפיע על החייל הקונקרטי שבו מדובר בהתחשב ברגישותו בחולשתו בנטיותיו בכל הקשור למבנה הקונסטיטוציה שלו. במקרה זה טוען המערער כי תיאר בפני הוועדה את ההשפעה ההרסנית שהיו לשני האירועים הטראומטיים עליו במיוחד השני שבו נגזר עליו עונש מחבוש על תנאי. ולא רק שהמשיב לא הביא כל ראיה או עדות שתסתור גירסה זו אלא שבחומר הראיות לדעתו, יש תמיכה מלאה בגירסתו. טענות המשיב 6. המשיב טוען כי נטל ההוכחה להראות קשר סיבתי בין המחלה לשירות על המערער. ענייננו בסוכרת שהיא מחלה קונסטיטוציונלית והגורמת לסוכרת 1 אינם ידועים. מדובר בתהליך שעשוי להימשך שנים רבות כאמור בחוות דעתו של פרופ' עינת. המשיב טוען כי על פי הראיות שהוצגו בהליך זה השירות הצבאי של המערער היה שירות שיגרתי שלא היה מלווה בכל דחק נפשי חריג, לא נכנס לגדר "אירועים קשים רפואית או נפשית" ולפיכך יש לדחות את הערעור. המשיב טוען כי אין מדובר במקרה זה באירוע נפשי או רפואי קשה כנדרש בפסיקה והאירועים אותם תיאר המערער לבטח לא נכנסים להגדרה זו. המערער שירת בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתצהיר שצירף לערער המתוקן הוא ניסה לתאר תקופת שירותו כמאופיינת בתנאי לחץ ומתח. אולם למעשה הוא מתיחס בעצם לשני האירועים של אי הזזת הארון, ואי ענידת הדרגות ואין טענה לת"ש חריגים נוספים. המערער אישר כי בבסיסו קיימים גם קולנוע, בריכת שחיה וכיוצ"ב. מתקנים שאינם מצויים בכל הבסיסים. כמו כן לא הוכחה טענת המערער על מחסור בכח אדם בתקופת שירותו הצבאי. מחקירתו עלה כי במשך היום הוא לא היה מכשירן יחיד תמיד היה עימו איש מילואים. מתום שעות הפעילות ובשעה שהיה תורן היה לעיתים קרובות מבלה בצפיה בטלויזיה לא מדובר בפעילות חייל קרבי פעילות מלחיצה אלא פעילות שיגרתית של חייל מפקדה. (ע' 8 ש' 10). בהתיחס לאירוע מיום 5.1.95, של אי הזזת ארון. טוען המשיב כי מדובר באירוע שולי פעוט, העונש שקיבל המערער 3 ימי ריתוק לבסיס הינו חסר משמעות למי כמו המערער המשרת בבסיס סגור ממילא לא יוצא כל יום הביתה אלא פעם בשבועיים עם לעיתים אפטר באמצע השבוע. לטענת המשיב גם המערער עצמו לא ראה באירוע זה אירוע משמעותי, עובדה שלא התייחס אליו במילה אחת בתביעתו המקורית. לגבי האירוע השני, מדובר ב"מבצע מלביש" שאינו קשור כלל לא לאירוע הקודם ולא לאיזה תחושות של המערער שרודפים אחריו כי מבצע מלביש הוא מבצע שיגרתי הנערך בבסיסי צה"ל חדשות לבקרים שלא קשורים אליו בכלל מפקדיו האישיים של המערער זו החלטת מפקד הבסיס לאתר ביום מסויים חיילים שלמשל לא לבושים תיקנית. ביום המבצע המערער הלך בלי דרגות ונתפס כמו כולם על ידי הרס"ר בשער הבסיס. נשפט כמו רבים כמוהו באותו רגע שנתפסו בסך הכל קיבל עונש קל ביותר ללא שום משמעות הלכה למעשה. לטענת המשיב, המערער ידע שהוא נשפט על אי ענידת דרגות ולא על דבר חמור מזה. המבצע נערך שנה וחצי לאחר שהחל שירותו הצבאי היה מנוסה ולו היה כל כך מוטרד היה דואג ללכת בהופעה מסודרת ואין לקבל כי דרישה ללכת מסודר ולבוש באופן תקני במשך חודשיים, הוא דבר מלחיץ. באשר להיבט הרפואי, המשיב מבקש להעדיף את חוו"ד פרופ' עינת על פני חוו"ד של פרופ' ברוק. בהתיחס לקביעות הוועדה מטעם האגודה הישראלית לסוכרת עליה מסתמך בין השאר פרופ' ברוק מטעם המערער המשיב מפנה לחוות דעתו של פרופ' עינת ומדגיש כי לא קיימת אסכולה רפואית הטוענת לקשר זה ומקביעה זו של קשר ותנאים שהוצגו בחוות הדעת ואין לכך כל אסמכתא בספרות הרפואית המקובלת. המשיב מפנה לחוות דעתו של פרופ' גילון, פרופ' זוהר ופרופ' פרס ומבקש להעדיפה על פני חוות הדעת הקודמת. באשר לחוות דעתו של פרופ' ברוק מטעם המערער טוען המשיב כי חוות הדעת של פרופ' ברוק נסמכות על התיאור המוגזם של תנאי השירות על ידי המערער משלא הוכחו לטענתנו כל תנאי דחק ומתח חריגים בשירותו של המערער נשמטת הקרקע תחת חוות דעת אלו. המשיב מפנה לסיכום חוות דעתו של פרופ' ברוק מיום 15.5.01 שם מתבסס המומחה על העובדות כי: "מר ישי עבר אירועים חריגים רבים ובמיוחד 5 ימי מחבוש" ואלה עובדות שגויות שכן לטענת המשיב, קיים פער בין מחבוש בפועל לבין מחבוש על תנאי. בנוסף, טוען המשיב כי המערער לא הוכיח דבר קיומה של אסכולה התומכת בגישתו. אין להסתמך על האנציקלופדיה בדבר דחק. כמו כן טוען המשיב כי יש לקבל את חוו"ד של פרופ' עינת לפיה אפילו מחברי הספר סבורים כי קשה לקבוע עדות ברורה לאפקט בין דחק נפשי והופעת סוכרת מסוג 1. לבטח עצם איזכור הסוגיה בעמ' 1 בספר אינו מוכיח אסכולה מבוססת ומוכרת. היבט רפואי 7. מטעם המערער הוגשו 2 חוות דעת מאת פרופ' י. ג. ברוק האחת מיום 30.11.00 והשנייה מיום 15.5.01. מטעם המשיב - הוגשו שתי חוות דעת מאת פרופ' רפאל עינת האחת מיום 10.1.01 והשנייה מיום 31.7.01. המומחה מטעם המערער בחוות דעתו מיום 30.11.00 סבור כי המערער סובל מסוכרת התלויה באינסולין (סוג 1) על רקע הפרעה אוטו-אימונית. כדי שסוכרת מסוג זה תתפתח נחוצה נטיה גנטית וגם גורמים סביבתיים. יחסי גומלין בין השניים מביאים להתפתחות ואח"כ להתפרצות המחלה. בין הגורמים הסביבתיים המשפיעים על התפרצות המחלה ניתן למנות דלקת נגיפית הפוגעת בתאי הלבלב, הרעלות מסויימות, ודחק נפשי חריג. (Stress) התייחסות מדע הרפואה העדכני באשר להשפעתן, הדחק הנפשי החריג על הופעת סוכרת מסוג 1, מוצאת את ביטויה הנאמן בדו"ח הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות הצבאי שהוקמה על פי יוזמת אגף השיקום במשרד הביטחון. ועדה זו קובעת בין היתר כי חייל המשרת בצבא והתגלתה אצלו סוכרת לאחר 3 שנים מתחילת שירותו בצבא, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירוע או אירועים שקרו תוך כדי שירותו. באם החייל עבר אירוע קשה, רפואי או נפשי, בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת, ניתן ליחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת, וכן להאצת תהליך הרס הלבלב. מסקנות הועדה עולות בקנה אחד עם דעתם של הרופאים הפנימיים הפעילים בתחום מחלה זו, והמחייבים קיום קשר סיבתי בין אירוע נפשי חריג לבין התפרצות הסוכרת, דהיינו הפיכת נטייה קונסטיטוציונלית סמויה למחלה פעילה של ממש. מתקבל מאוד על הדעת שהאירועים החריגים להם נחשף המערער בתקופת שירותו ובמיוחד שפיטתו ל5- ימי מחבוש על תנאי על כל הכרוך בכך מבחינתו, שימשו כTRIGGER- שהביא להתפרצות מחלת הסוכרת אצלו. כך שמבחינה רפואית ניתן לקבוע כי גרמו הם להופעת מחלתו - סוכרת מסוג 1 במועד הופעתם. חוות דעתו המשלימה של פרופ' י. ברוק מיום 15.5.01 הינה תגובה לחוות דעתו של פרופ' עינת מיום 10.1.01. בתגובה לכך שפרופ' עינת שולל את מסקנות הוועדה מציין פרופ' ברוק כי בספר חדש שהופיע לאחרונה הנקרא Encyclopedia of Stress יש התייחסות נכבדת לנושא הקשר הסיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות הסוכרת. לדעת פרופ' ברוק המשמעות של הספר היא עצם הופעתו המוכיחה קיום של האסכולה המאמינה והחוקרת את הקשר בין דחק נפשי ומחלת הסוכרת. מחברי הספר כולם אנשי אקדמיה בעלי שם. הספר מהווה חלק מסדרה מתמשכת של ספרי עזר בתחום מדעי החיים. לאחרונה הופיעו שתי עבודות בספרות המדגימות כיצד מצב דחק משפיע על התנהגות תאים לבנים ומשנה את תפקודם בצורה שיכולה להאיץ מחלה אוטו-אימונית כמו סוכרת. בסיכום חוות הדעת קובע המומחה כי בניגוד לפרופ' עינת קיימים סימוכין בספרות הרפואית העדכנית שבהחלטת מצדדים בקיום הקשר בין דחק ניכר לבין התפרצות המחלה. טוען שיש קשר של גרימה בין תנאי השירות של המערער לבין הופעת המחלה. 8. בחוות דעתו של פרופ' עינת מיום 10.1.01 סבור המומחה כי למערער סוכרת שאובחנה לראשונה ב3/96-. השפעת דחק נפשי על התפרצות מחלת סוכרת הוא נושא שבעבר היה שנוי במחלוקת. אך כיום בספרות הרפואית המקובלת אינה מקבלת את הדחק הנפשי כגורם להופעת הסוכרת. יש להסיק מכך שלא קיימת אסכולה רפואית הרואה במצבי דחק גורם לפריצת מחלת הסוכרת, לכן איןלראות את הסוכרת של מר חיים כנגרמת עי מצב דחק נפשי. המומחה מאמץ את מסקנות חוות דעת עקרונית משנת 97 מאת המומחים ד"ר גילון, פרופ' זהר ופרופ' פרס, מסקנות חוות הדעת העקרונית הן כי אין כל נקודת אחיזה להנחה שדחק יכול לקצר את תהליך האוטו אימוני או תהליכים תורשתיים, המביאים להופעת סכרת. בעניין זה יש קונצנזוס בין כל ספרי הלימוד החשובים, אין בעניין זה שתי אסכולות, אלא רק אסכולה אחת. על סמך הכתיב בספרי הלימוד וברפואה הפנימית לטענת המומחה הסוכרת שהתגלתה אצל המערער לא נגרמה ולא הוחמרה ע"י השירות הצבאי. בחוות דעתו הנוספת של פרופ' עינת מיום 31.7.01 מתייחס המומחה לספרות שאזכר פרופ' ברוק בחוות דעתו מיום 15.5.01. בנוגע למאמרים שמאזכר פרופ' ברוק הינם מאמרים כלליים ביותר ואינם מתייחסים דווקא לסוכרת. בנוגע לספר Encyclopedia of Stress מחברי הפרק בספר מסכמים את הקטע הנוגע לשאלת הקשר בין דחק לבין הופעת סוכרת מסוג 1 באמרם "קשה לקבע עדות ברורה לאפקט של דחק על התחלת מחלת הסוכרת". המומחה סבור שלא קיימת בספרות הרפואית בתחום הרפואה הפנימית, אנדוקרינולוגיה וסוכרת, אסכולה מוכרת הרואה בדחק מנגנון הדק להתפרצות סוכרת. היבט משפטי 9. כידוע נטל ההוכחה להראות קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הוא על המערער. הפסיקה הבחינה בין שירות ארוך לבין שירות קצר. יחד עם זאת נקבעו כללים באשר ל"נטל" המוטל על התובע גם כאשר מדובר בשירות קצר. וכך נאמר בפסה"ד המנחה בעניין רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט פ"ד מה' (5) עמ' 203, בעמ' 213 מפי כב' הנשיא מ. שמגר: "הקו המנחה" שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו הענפה של בית המשפט בסוגיה שלפנינו, הוא, כי אם לוקה החולה במחלה בעלת אופי קונסטיצויונלי - בין אם היה לוקה החולה במחלה בעלת אופי קונסטיצויונלי - בין אם היא היתה ידועה ובין אם חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנסות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה דרומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנסותו, אפילו אם קיימת מהבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה היתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה הקונסטיציונלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו דאז) בע"פ 28/49 בעמ' 523 רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו..., הרי שנטל הבאת הראיות הוא "החובה מס' 2" יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות, אותן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות, אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכללים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (עמ' 214 לפסק הדין) מקום בו פרצה המחלה לראשונה בעת השירות הצבאי והוכח קשר סיבתי לשירות, יראו את המחלה כולה כאילו נגרמה עקב השירות. 10. כידוע מחלת הסוכרת היא מחלה קונסטיטוציונלית באשר לסוכרת מסוג 1 הגורמים למחלה אינם ידועים ומדובר בתהליך שעשוי להמשך שנים והכל כאמור בפרק הרפואי לעיל. בפסיקה עלתה שאלת הקשר בין השירות הצבאי לבין מחלה זו, כאשר הושם דגש על לחץ ומתח נפשי כגורם למחלה. סקירת ההלכות המשפטיות בעניין סוכרת מסוג 1 מלמדת כי במקרים בהם הוכח קשר הרפואי ביןתנאי המתח והלחץ הנפשי לבין פרוץ המחלה יתכן ויוכר הקשר הסיבתי, כאשר בכל מקרה מושם הדגש של מיוחדותם שלתנאי השירות או על קיומו של אירוע חריג עליו ניתן להצביע כסיבה לפרוץ המחלה (ראה סקירה של הפסיקה בספרו של עו"ד ע. יעבץ "חוק הנכים ותגמולים ושיקום עמ' 346-351). כך נקבע בע"א 681/82 אריה מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ (1) עמ' 470. אשר בו צוטט מפסק הדין המנחה ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח' (2) 510 מפי כב' השופט זילברג בעמ' 515 לאמור: "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו.האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא היתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. זהו המבחן ואין בלתו". (עמ' 473 שם). בהמשך לפסק הדין בעניין מישורי ממשיך ומביא כב' השופט בך מדבריו של כב' השופט זילברג בעניין וינשטיין הנ"ל: "הנטיה הקונסטיטוציונלית למחלה מסויימת אינה היא גופה, אתחלתא דמחלה, היא מהווה רק תנאי קודם להתעוררות המחלה; אך משנתקיים התנאי, היא מתעוות או נוצרת ע"י האירוע שפגע". (שם עמ' 474 מול האות א') בהמשך מביא כב' השופט בך מדבריו של מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 519/71 מוסקוביץ נ' קצין התגמולים פ"ד כו' (2) 612, בעמ' 615 לאמור: "העובדה שהמחלה יכלה בגלל המגמה אודיספוזיציה של האדם להתלקח גם שלא עקב שירותו של החייל, אינה שוללת את הקשר הסיבתי". מה שמקשר את השירות לנכות הוא, שבפועל ממש פרצה המחלה, אפילו על יסוד הנטיה שהיתה רשומה בגוף החייל עקב השירות". בהלכת ויינשטיין קובע בית המשפט למעשה כי כאשר מדובר במחלה קונסטיטוציונלית, הרי בהתחשב בכך שלא נתנה בחייל את אותותיה לפני השירות ולאור החרדה והלחץ הנפשי, שהיו מנת חלקו של המערער שם, הרי יש לראות בשירות את "משיכת ההדק" שגרמה לפרוץ המחלה. "מסמך הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת ל"שירות צבאי" מיום 28.7.96 מציג אסכולה רפואית במלוא מובן המילה (ראה רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים פ"ד נ' 1) ואין אנו מקבלים את חוות הדעת "העקרונית" שנערכה לבקשת משרד הביטחון לאחר שלא שבע נחת מהמסקנות של הועדה שהוקמה לפי בקשתו". על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ע"י קצין התגמולים ע"א (חיפה) 4310/98. אמנם הערעור נדחה, אך השופט נ. קליינברגר לעניין חוות הדעת בראשותו של פרופ' רז כותב: "ועדת הערעורים הנכבדה ראתה בחוות דעתה של הועדה בראשותו של פרופ' רז חוות דעת של אסכולה רפואית. גם אם אקבל את טענת קצין התגמולים, שאין לראות בחוות הדעת הנ"ל דעה של אסכולה רפואית, ואני נוטה לקבלה, גם אז הוכח קיומו של הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של ליאור לבין המחלה הנ"ל". מכאן שביהמ"ש המחוזי לא נטה לקבל את עמדת הועדה בדרגה ראשונה הנ"ל. 11. פסק הדין המנחה בעניין אסכולה רפואית, כידוע הוא פסק הדין בעניין קליג' (ראה ע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), עמ' 529) ובו נאמרו דברים רלוונטייים לענייננו: "אמור מעתה, כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון - בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני - בנוגע לעוצמת הקשר. בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקחה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידולהוכיח כ י במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה. התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כלמי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט (1) שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רודושינצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (2), בעמ' 366 וכך אמר השופט בך". "...מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". "לדעתי, דברים אלה, אם הם מגיעים כדי להכה ואם לאו, יפים גם לעניין אסכולה רפואית. כלומר, כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסויימות יגרמו למחלה מסויימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה" (ראה עמ' 539 שם). התנאים לקיום של אסכולה רפואית תקפה "צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה... השני - בנוגע לעוצמת הקשר, כלומר לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה". עקרון נוסף שהוזכר בפסה"ד הנ"ל הוא כי כאשר קיימות שתי אסכולות והאחת תומכת בתביעת הנכה והשניה שוללת קשר שכזה, ניתן לפסוק על פי האסכולה המקילה עם המערער. הכלל העולה מהפסיקה הוא כי עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374). במקרה שלפנינו, קיימות חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים. אולם, הכלל הוא כי עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין הישורת, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירהה בקשר. בע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646, נקבע כי במקרה ובסיום הדיון נותר ספק בלב חברי ועדה, יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו שהינה עפ"י מאזן ההסתברות. הדרישה מהמערער הינה כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בפסק הדין בעניין הכט הנ"ל, נאמר על ידי כב' השופט בך כי: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים". ולמטה מזה מוסיף: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו ארעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות" (עמ' 645). יחד עם זאת, נקבע בע.א. 187/83 רדושינצקי דב הנ"ל על ידי כב' השופט ג. בך: "עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי" ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". דיון ומסקנות 12. ומן הכלל אל הפרט; שקלנו את טענות הצדדים עיינו בחומר הרפואי ובחוות הדעת מטעם הצדדים והגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בהח' המשיב ועל כן דין הערעור להדחות. המערער לא שיכנענו בהנחת התשתית העובדתית והרפואית להוכחת דבר קיומו של הקשר שבין תנאי שירותו לבין הופעת המחלה. הארועים אשר תוארו ע"י המערער הנם מוגזמים ולא מהווים לדעתנו ארועים חריגים. מבין חוות דעת המומחים אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' עינת על פני חוות דעתו של פרופ' ברוק ולפיה תהליך הרס הלבלב הינו תהליך הלוקח מס' שנים ועל כן אין קשר בין הופעת הסכרת (מטיפוס 1) לבין תנאי השירות. זאת ועוד; כאמור, אין אנו מקבלים את טענות המערער כי הארועים עליהם הוא מסתמך דהיינו המעצר של כ24- שעות לאחר מכן משפט בדין משמעתי שבו הוטל עליו מאסר על תנאי עקב אי חבישת כומתה הם בגדר ארועים חריגים כמשמעותם בפסיקה. במקרה דומה בע"נ (חיפה) 354/99, דהן שי נ' ק. התגמולים (לא פורסם), פסקה הוועדה כי מעצר בשל סרוב לשרת בתותחנים לתקופה דומה, איננו בגדר ארוע חריג ושם העלנו את השאלה שאם אמנם מדובר היה בארוע חריג האם יש בנסיבות כאשר חייל גורם בעצם התנהגותו למעצרו משום התנהגות רעה חמורה כמשמעותה בס' 9 לחוק. אין אנו סבורים שיש להכריע על שאלה זו בתיק זה שלפנינו שכן מסקנתנו הנה כי עצם המעצר איננו בגדר ארוע חריג. מדובר במעצר במסגרת דין משמעתי בצבא ואין להשוותו למעצר או מאסר במסגרת בתי הסוהר האזרחיים. זאת ועוד; גם אילו סברנו כי מדובר במעצר או במשפט בדין משמעתי המהווה ארוע חריג המלווה תנאי מתח ודאגה, עדיין לא הוכחה דבר קיומה של אסכולה רפואית כמשמעותה בפסה"ד בעניין קליג' הנ"ל. כאמור, בעניין הרפואי אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' עינת ואנו סבורים כי האסמכתאות שצוטטו בחוות דעתו של פרופ' ברוק, לרבות הספר הנקרא " Encyclopedia of Stress" אינן בגדר אסכולה רפואית. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבאשירות צבאיסוכרת