החלטה רקע עובדתי 1. ביום 14.5.02 פנתה המבקשת, עורך דין במקצועה מזה למעלה מ- 30 שנה ב: "בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת ע"י המשיבים" וזאת, כפי שצויין בבקשה, בהתאם לחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב - 2001 (להלן: "החוק"). בבקשתה עתרה המבקשת כי בית המשפט יוציא מלפניו צו אשר יכלול את המפורט בסעיף 5(א) ס"ק (5) - (1) לחוק וכשביחס לס"ק (5) עתרה ליתן צו אשר יאסור על המשיבים להמצא במרחק של עד חצי קילומטר מדירת המגורים, הרכב ומקום העבודה "של הנפגעת ו/או בני משפחתה". בנוסף עתרה למתן צו אשר יאסור על המשיבים "לפרסם ולהפיץ בכל דרך לשון הרע על הנפגעת, ובכלל זה להפיץ מודעות ושלטים משמיצים המדברים בגנות הנפגעת...", אף זאת באיזור המגורים והעבודה, לרבות בכל מקום אחר "בין אם בעיר פתח תקוה ובין מחוץ לה". 2. בית המשפט נעתר במעמד צד אחד לחלק מהמבוקש. ניתנו הצווים כמפורט בס"ק (4) - (1) שבסעיף 5 (א) לחוק ושביחס לס"ק (5) הוצא צו האוסר על המשיבים להמצא במרחק של 500 מטר ממקום משרדה של המבקשת במגדל פלינר ברח' ההסתדרות 26 פתח תקוה (להלן: "המשרד") וכן 500 מ' ממקום מגוריה ברח' אלתר מיהוד 5 פתח תקוה (להלן: "בית המגורים") וכשבית המשפט לא הוציא צו בכל הקשור לעתירה הנוספת בנושא לשון הרע והפרסום. 3. בדיון מיום 20.5.02 ניתנו הוראות בכל הקשור להמשך הדיון, זאת אם הצעה ליישוב הסכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש לא תתקבל, וכשניתנה ההוראה כי הצו שהוצא במעמד צד אחד ימשיך לעמוד בתוקפו "תוך שהמשיבים מתבקשים גם שלא לשים שלטים אשר בהם..." צוין אשר נטען בבקשה. 4. הצדדים כולם נחקרו על התצהירים שהגישו וכשמדובר בחקירות ממושכות יחסית, וכשהוגשו אף סיכומים בכתב וכשלאור בקשה להארכת מועדים וכן בקשה להגשת סיכומי תשובה ובהתחשב בפגרה, ניתנת עתה ההחלטה. 5. בכל הקשור למעשים המיוחסים למשיבים או מי מהם, הרי עיקרם אינו שנוי במחלוקת וכדלקמן: א. המשיבים הופיעו במשרד המבקשת ביום 20.1.02 וכשהמבקשת טוענת כי הקימו מהומה קולנית בחדר הקבלה, תוך השמעת גידופים והשמצות וכאילו המבקשת רימתה אותם, כל זאת בנוכחות עובדי המשרד ולקוחות ואף עורכי דין. המבקשת טוענת כי רק בהתערבות המשטרה "סולקו הפוגעים" מהמשרד. ב. ביום 24.1.02 לטענת המבקשת, חזרו המשיבים וביצעו המפורט לעיל וכשארבו מחוץ לדלת הכניסה. כשפגשו את עורך דין עדי שגיב, בנה של המבקשת, נטען כי המשיב 1 (להלן: "יוסף") שאלו אם יש לו ילדים תוך סימן תנועה מאיים. יצויין כי המשיב 2 (להלן: "יחזקאל") מכחיש כאילו נוכח באירוע השני, והמשיבים שניהם מכחישים את המיוחס בדבר התנהגותם. ג. ביום 20.3.02 יוסף התפרץ למשרדה של המבקשת, לפי טענתה, ומשגורש משם, כלשונה, התייצב בחדר המדרגות כשהוא מקדם את המבקרים בקומה המאוכלסת במשרדי עורך דין ובמשרדים אחרים, בשלט שאחז בידיו ובו הטקסט "אורנה שגיב רימתה אותי". ד. כך גם במועדים 26.3.02 ו- 22.4.02, שב יוסף עם השלט לקומת המשרד. ה. ביום 23.4.02 התקבל פקס במשרד המבקשת וכשתוכנו "עורך דין שגיב רימתה והונתה אותנו" וכשעל החתום "חב' יוסף ויחזקאל עזרא בע"מ" (להלן: "החברה"). ו. לטענת המבקשת, בהמשך הפיצו המשיבים פליירים עם טקסט דומה בתיבות דואר בבנין המשרדים, ובמכוניות בחניון המשרדים, בבנין מגוריה ומגורי בנה וכן ברחבי פתח תקוה. ז. יוסף לא הסתפק באמור אלא תלה שלט בולט בגג מכוניתו עם טקסט דומה, תוך שהוא מחנה את המכונית גם באיזור מגוריה ומגורי בנה, של המבקשת. 6. מהחומר שבפנינו נראה שאכן ביצע יוסף את המיוחס לו וכמפורט לעיל, ומאידך ביחס ליחזקאל הרי לא עסק, ככל הנראה, בהפצת הפליירים או שימוש בשלט זה או אחר. 7. לצורכי הבקשה דנן אין אנו נצרכים להכריע לפני ולפנים בכל הקשור לסכסוך שבין הצדדים ולטענת המשיבים כי המבקשת הוליכה אותם שולל. יחד עם זאת, ולצורכי הבקשה דנן נראה כי לאור היכרות שבין יוסף למבקשת אשר טיפלה בענינים משפטיים שנזקק להם, סמך יוסף על שיקול דעתה של המבקשת בתחום המקרקעין. 8. א. ביום 4.3.97 נחתם הסכם בין מוכר מקרקעין בשם חייק הידועים כפרדס "בחרייה" לבין החברה, שהינה בבעלות האחים המשיבים. החברה רכשה 3 דונם מתוך זכויות המוכר במקרקעין וכשבמקביל רכשה אף המבקשת באמצעות חברה מטעמה זכויות במקרקעין מאותו מוכר. ב. לטענת המשיבים ובמיוחד יחזקאל, אשר מלכתחילה לא חפץ בעיסקה, התגלה להם בתחילת שנת 2000 כי מדובר בקרקע שיעודה גן לאומי. על הרקע האמור בא יחזקאל בטרוניה הן כלפי המבקשת והן כלפי אחיו יוסף, תוך שהוא מציין כי המבקשת רימתה אותו בכך שלא גילתה לו אודות האמור, חרף טענתה של המבקשת כי אין הדברים כך. מכל מקום המבקשת עמדה על כך, כי לאחר הליכי ההפשרה העיסקה כדאית, ולא בכדי רכשה אף היא זכויות במקרקעין. ג. בסופו של יום הסכימה המבקשת לרכוש מחצית מהזכויות שרכשה החברה וכשנראה שלמעשה מדובר באותה מחצית המגלמת את חלקו של יחזקאל במקרקעין שרכשה החברה. יחד עם זאת, עמדה המבקשת על כך שהן החברה והן המשיבים יחתמו על מסמך כי אין להם כל טענות כנגד המבקשת בכל הקשור לעסקה הראשונית תוך שהם חוזרים מהטענות שהתריסו כלפי המבקשת, לרבות כאילו לא הוסבר כי מדובר במקרקעין ביעוד לגן לאומי, וכן כי המבקשת לא פעלה בעת הרכישה המקורית "כעורך דין אלא כשותף עיסקי" וכי גם המכירה דנן נערכה לאחר בדיקה ומבלי שיהיו לחברה ולמשיבים טענות כלפי המבקשת (מש/1). ד. ואכן נחתם המסמך מש/1 וכשבאותו יום או יותר נכון באותו לילה - 31.12.01 - חתמה החברה באמצעות המשיבים על חוזה המכירה. לטענת המבקשת סרבה לחתום באותו לילה על החוזה, טרם בדיקת נושא שיעבודים או הערות על זכויות החברה, וכן על מנת לאפשר למשיבים להתיעץ בכל הקשור לעסקה, לרבות נושא המיסוי. למחרת חזרו המשיבים ו/או מי מהם, המבקשת חתמה על הנדרש וכשהחוזה נכרת והמבקשת משלמת אשר נקבע על פי ההסכם. 9. הצדדים חלוקים אמנם הן על נסיבות כריתת הסכם הרכישה, והן על נסיבות מכירת מחצית מהזכויות אך כאמור אין אני סובר כי במסגרת הבקשה דנן יש להיזקק ולהכריע בכל הקשור לאמור, למעט אשר אזקק לו, אם בכלל, בהמשך. עם זאת נציין כי בחקירתו הנגדית של יוסף, התגלה כי גם לאחר הגילוי הנטען בתחילת שנת 2000, בחר להפקיד בידיה הנאמנות של המבקשת, בחודש 7/00 (מש/9) מעל מיליון ₪, חרף הנטען ע"י המשיבים. 10. בכל הקשור לבקשה דנן, יש להפריד בין שתי קבוצות של הטרדות נטענות. האחת הקשורה למשרדה של המבקשת ובית מגוריה והשניה חלוקת פליירים שלא במקומות האמורים וכן שימוש בשלט במכונית יוסף. כן יש להבחין בין נושא ההטרדה לכשעצמו, ובין נושא מניעת פרסום לשון הרע. ניתוח החוק 11. החוק דנן הינו חלק ממערכת עניפה של חקיקה הבאה להגן על כבוד האדם וחירותו תוך יישום אשר נקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במיוחד אמורים הדברים בהתייחס לסעיף 7 לחוק היסוד, דהיינו הגנה על פרטיות וצנעת הפרט. במסגרת חקיקה זו יש להבחין בין החוק דנן לבין חקיקה אחרת וכוונתנו בראש ובראשונה לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") וכן חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). שני החוקים האחרונים עניינם, יותר התייחסות לפעולות שנעשו בעבר ופחות מניעת פעולות עתידיות ובמיוחד בכל הקשור לחוק איסור לשון הרע. ראה ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מ"ג (3) 840 וכפי שמציין כבוד הנשיא השופט ברק ברע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח' תק-על 2001 (3) 489, אשר מציין מחד: "לכן, האיזון החוקתי שלנו משקף את התפיסה כי הן הזכות לשם הטוב ולפרטיות והן הזכות לחופש ביטוי אינן מוחלטות. כל אחת מהזכויות היא יחסית באופיה, כאשר כל אחת "מוותרת" לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין הערכים המתנגשים...". מאידך מציין כבוד הנשיא: "...מכאן התפיסה, כי התרופה הטבעית לפגיעה אסורה בשם הטוב היא תרופת הפיצויים...בדרך כלל תרופה זו עדיפה על פני המניעה המוקדמת... שכן היא מונעת פגיעה בחופש הביטוי בטרם הוכרעה השאלה אם קיימת אחריות בגין לשון הרע...". כן ראה בג"צ 6143,6126/94 סנש ואח' נ' רשות השידור ואח' פ"ד נ"ג (3) 817. ניתוח האיזון בין הזכויות המתנגשות, לרבות האבחנה בין מישור המשפט הציבורי למישור המשפט הפרטי בבחינת מניעה מוקדמת לפרסום בדברי כבוד הנשיא השופט ברק, וכן דעת המיעוט, שם, של כבוד השופט חשין. מאידך, החוק דנן כל כולו עניינו בעתיד, אשר אמנם נבחן באספקלריה של פעולה או פעולות בעבר והחשש מהישנותן. 12. הנה כי כן שמו של החוק "מניעת" ההטרדה המאיימת וכשאין בחוק התייחסות לפעולות שבעבר. כל כולו של החוק למתן סעד כעין צו מניעה, מפני הטרדה מאיימת ויותר נכון צו לתקופה מוגדרת משהמחוקק בסעיף 6 מגבילו לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים, הגם שבית המשפט רשאי להאריך את תוקפו בהתמלא התנאים שבסעיף 6 לחוק, אולם אף זאת עד לשנתיים בלבד. 13. אכן צודקים המשיבים בטיעונם כי בראש ובראשונה נחקק החוק בכל הקשור ליחסים שבין בני משפחה. אולם המחוקק לא מצא לנכון להגבילו אך ורק לתחום זה, אלא החוק כולל בחובו הטרדת אדם בידי אחר, יהא האחר אשר יהא. כפי שמצויין בדברי ההסבר להצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"א - 2001 (ה"ח 328 מיום 23.7.01 עמ' 769), אכן מרבית הקורבנות להטרדה מאיימת הן נשים הנרדפות על רקע מערכת יחסים שנסתיימה, וכשהצעת החוק עניינה הגנה טובה יותר על קורבנות להטרדה מאיימת "אך בהרחבה המותאמת ליחודיותה של תופעת ההטרדה המאיימת, וכן בלא הגבלתם של הצווים לתחום היחסים שבתוך המשפחה". עם זאת מהראוי לציין, כי במסמך רקע לדיון בנושא הצעת החוק מיום 15.4.01 אשר הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה, עולה שההרחבה נועדה להטרדה וחיזור מאיים תוך ציון בסקירה משווה של חקיקה בעולם, כי החקיקה שם "נובעת בעיקר מתוך רצון לטפל בתופעת המטרידים והמעריצים הכפייתיים". כך גם בדיון מיום 16.10.01 בכנסת, בנושא הצעת החוק. מכל מקום, מעת שהמחוקק לא הגביל את תחולתו למערך יחסים מוגדר זה או אחר, אין מקום לצמצם את תחולת החוק, הגם שיש להתחשב בהסטורית חקיקתו בפרשנותו. 14. המונח "הטרדה מאיימת" הינו תרגום המושג STALKING המתייחס: "לדפוס התנהגות הכוללים הטרדות ואיומים מסוגים שונים, אשר פוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו או בגופו של אדם, ועל פי נסיון החיים המצטבר, מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד...הטרדה מאיימת גורמת לאדם שכלפיו היא מופנית למתח, לחרדה ולתחושת איום, לעיתים עד כדי אי יכולת לקיים שגרת חיים תקינה...". (ראה דברי ההסבר להצעת החוק). כן ראה ב"ש (חיפה) 5306/01 מדינת ישראל נ' קזלקופי (ט.פ.) מיום 25.12.01 ע"י כב' השופט דר, על המובאות שבו. 15. המחוקק בסעיף 2(א) לחוק קובע כי: "הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח, כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו". אמנם בס"ק (ב) מפורטות דוגמאות לפעולות שיש לראות בהם הטרדה מאיימת, אולם לא מדובר ברשימה סגורה הן לאור האמור בס"ק (א) דלעיל והן לאור הוראות ס"ק (ב) עצמו אשר מציין: "...יכול שתהא, בין השאר, באחד מאלה...". המונח הטרדה לכשעצמו מצוי גם בדברי חקיקה אחרים. ההטרדה לפי חוק הבזק תשמ"ב - 1982, וכן חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 ובמיוחד בחוק הגנת הפרטיות. מונח זה בהקשר לחוק הפרטיות "זכה" למחלוקת הפוסקים בבג"צ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים ואח' פ"ד ל"ז (2) 393 ושינוי הפסיקה בעקבות ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים ואח' נ' ועקנין פ"ד מ"ב (3) 837. כפי שמציין כבוד השופט ברק (כתוארו אז) חוק הגנת הפרטיות נועד: "...למלא חסרון וליתן פתרון חקיקתי לאותם תחומים שהדין הקלאסי טרם נתן להם פתרון, שכן בעת התפתחותו טרם באו לעולם מחשבים, המכשירים האלקטרוניים המשוכללים ושאר אמצעים, המאפשרים חדירה לרשות הפרט..." (עמ' 425 בבג"צ 249/82). אמנם מצויין שם כי יתכן ותהא כפילות וכשחוק הגנת הפרטיות הוסיף הגנה, אולם וכמובא שם מדובר על הגנה על צנעת הפרט אשר "מוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שענייניו האישיים האינטימיים יהפכו - ללא הצדקה - לנחלת הציבור..." וכשהאמור כולל גם איסור הטרדת אדם, כדי להגן עליו מפני התנהגות פוגעת ברשות היחיד וברשות הרבים. כן ראה אשר קובע כבוד הנשיא שמגר בעמ' 851 בדיון הנוסף בהתייחס להטרדה אחרת שבסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות כיכולה לכלול: "מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי, דומה לכך המשמרת הצמודה... הנצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הבטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה..". כן ראה התייחסות הנשיא שמגר לנושא ההטרדה בכלל וכן בנושא הטרדת עד, בע"פ 526/90 בלזר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ה (4) 133. הנה כי כן, ההטרדה, הינה הפגיעה הפוגעת באורח חייו הרגיל של הנפגע תוך התערבות בחייו הפרטיים, בין במעקב, בין בעקוב גלוי, בין באשר יפנה יגלה את המטריד, בין בפניה ישירה אליו וסביבתו. המאיימת - משמעותו החשש מחזרה על הפעולות האמורות ולאו דווקא במובן של איום. דומה האמור ל"הצעות חוזרות" כמשמעותן בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית. 16. לכאורה, מהפן המילולי גרידא רבות הן הפעולות שיכול ואדם ינקוט בהם ואשר הנפגע יראה בהן כפעולות שיש בהן משום הטרדתו תוך חשש לפגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו. אולם עלינו לבחון את הפרשנות בדבר תכליתו של החוק, הן לאור הרקע ההיסטורי של חקיקתו וכמפורט לעיל והן מול עקרונות יסוד בשיטת המשפט הישראלי. דומני, כי אין למצוא בחוק את אשר סוברת המבקשת כי ניתן למצוא בו. לא נראה כי המחוקק התכוון לסטות מהדין הקיים בכל הקשור להגנה על זכויות יסוד אלו או אחרות לרבות חופש הביטוי. הגם שהדוגמאות המפורטות בס"ק (ב) לחוק הינם בגדר דוגמאות בלבד, הרי ניתן להסיק מדוגמאות אלו את תכלית החקיקה בענייננו. בדוגמא הראשונה שבס"ק (1) בחר המחוקק בדוגמא שמצאה ביטויה בסעיף 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות, אך תוך הרחבת המדובר. ניתן לומר כי החלק הראשון של הדוגמא דהיינו: "בבילוש במארב, או בהתחקות אחר תנועותיו או מעשיו", דומה בעיקרו להוראה האמורה בחוק הגנת הפרטיות, אולם תוך הרחבה של האמור ולרבות אשר הובא מהפסיקה דלעיל. בחלקה השני של הדוגמא הראשונה מציין המחוקק: "או בפגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת". כך גם בס"ק (א) מצויינת פגיעה "בפרטיותו" של הנפגע. דומני כי את המונח פרטיות, יש לפרש הן על רקע חוק הגנת הפרטיות ובמיוחד על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עיקרה של הפגיעה יכול ותהא בפגיעה בצנעת הפרט וכפי שנקבע בע"פ 5026/97 גלעם ואח' נ' מדינת ישראל דינים עליון נ"ו, 164: "הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד, הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים...פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו...". לא בכדי סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מתייחס בין השאר לכניסה לרשות היחיד או חיפוש ברשות היחיד או פגיעה בסוד שיחו של אדם בכתביו או ברשומותיו. כך גם בחוק הגנת הפרטיות בסעיף 2 הפגיעה בפרטיות נחלקת למעקב או הטרדה בעצם השהות הפיזית ליד הנפגע, הקלטת דיבורו, צילומו ברשות היחיד, שימוש בכתביו ופרסום הנוגע לחייו האישיים. הדוגמאות הנוספות אף הן קשורות קשר ישיר לשלמותו הפיזית בנושא איומים, יצירת קשר עם הנפגע אשר יכול ויפגע כמובן בשלוות חייו וכשהדוגמא הרביעית: "בפגיעה ברכושו, בשמו הטוב, או בחופש התנועה שלו". אמנם הדוגמא האחרונה רחבה היא, אך נראה כי תוכנה נגזר מהאמור בס"ק (א) בהגדרת ההטרדה המאיימת, דהיינו פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו. 17. מול הזכות של הנפגע יכול ותעמוד זכות זו או אחרת של הפוגע, אשר נדרשת לאיזון כפי שתואר לעיל. ואכן, המחוקק החיל אף חלק מההגנות שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. מתוך אשר הוחל ניתן אף להסיק בדבר הפגיעה שהתכוון לה המחוקק. כך אם על הפוגע היתה חובת חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית (ראה בפרשת גלעם לעיל), או הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע או בעת ביצוע עיסוקו של הפוגע כפוף לתנאים שנקבעו שם. כמו כן ההגנה שבס"ק (3), דהיינו היה עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה ושוב כפוף לאמור באותו סעיף בנושא של פרסום. הגנות אלו כוללות למעשה בחובן אותם מקרים שהמחוקק מצא לנכון כי האינטרס הציבורי וזכותו של הפוגע עדיפים. 18. כמובן שרשימת ההגנות יש בה משום הגנה על פגיעה שנעשתה, אולם דומני כי לעיתים בהתנגשות בין הוראות החוק לעקרונות יסוד אחרים ולהוראות חוק אחרות, לא תחשב הפעולה כפגיעה בהתאם לחוק. יתר על כן, מעצם הקביעה של המחוקק שמדובר בצו זמני למעשה, נראה כי המחוקק לכאורה בא לקבוע סעדים להגנה על זכויות נפגע ולכאורה לא בא ליצור באמצעות חקיקה זו זכויות חדשות, יש מאין. כך גם ניתן לקבוע כי המחוקק לא בא לשנות מהוראות הדין, הן חקיקה והן הפסיקה. כאמור, מטרתו הראשונית של החוק וזאת על רקע חקיקתו להגן על אדם בכל הקשור לשלוות חייו,פרטיותו וחירותו וזאת באופן זמני, אולם לא מעבר לכך. מסקנתינו איפה כי כל פגיעה בשלוות חייו או בפרטיותו של אדם במקום הראוי להגנה, תכלל בהוראות החוק אולם לא מעבר לכך. לכן כניסה לחצריו הפרטיים של האדם הנפגע, יצירת קשר עימו, התחקות אחריו, פגיעה בשלוותו בסמוך למקום מגוריו או עבודתו ראויים להגנה בהתאם לחוק מאידך, פעולות של פרסום זה או אחר שאינו נגזר מפרטיותו של אדם כמפורט בחוק הפרטיות, הגם שיתכן ופוגע בשלוות חייו של האדם הנפגע, אין הוא כלול בתכלית החוק דנן. הנה כי כן, אין החוק דנן, פוגע בזכות לחופש הביטוי - כפוף לאיומים או ליצירת קשר - במובנו הרחב, כפי שאינו משנה את ההלכה בנושא מניעת פרסום לשון הרע, הגם שיכול ויצמצם תיחום הפרסום. מהכלל אל הפרט 19. בכל הקשור לפרסומים שבוצעו על ידי יוסף, הרי ככל שאלו אינם מבוצעים בבית מגורי המבקשת או באיזור עיסוקה אין תחולה להוראות החוק דנן. כמובן שאין באמור לקבוע מסמרות ביחס להליכים לפי חוק אחר. מאידך כניסה למשרדה או לביתה של המבקשת באופן בו בוצעו הפעולות בעבר ונוכח דברי יוסף עצמו, אכן יש חשש כי ללא הצו יכול ויוסף ישוב ויפגע בשלוות חייה ובפרטיותה וחרותה של המבקשת, וזאת אף על ידי אותו פרסום בסמוך למבקשת. 20. בהתייחס להגנות הנטענות על ידי המשיבים במקרה דנן, בכל הקשור לאשר ציינתי לעיל כפגיעה לפי החוק, ניתן לקבוע כדלקמן: א. ההגנה שבסעיף 18(2)(ב) אינה חלה במקרה דנן. ב. הפגיעה לא נעשתה לשם הגנה על עניין כשר של הפוגע, דהיינו מי מהמשיבים הואיל ולשם הגנה על עניינם אין הם נצרכים לאשר בוצע על ידי מי מהם ועל כן גם לא מתקיימת ההגנה שבס"ק (ג). ג. בכל הקשור להגנה בהתאם לסעיף 18(3) המונח עניין ציבורי אינו זהה עם המונח אינטרס ציבורי. (ראה ע"א 439/88 מדינת ישראל - רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח' פ"ד מ"ח (3) 808). אכן יתכן ולגטימית הטענה, כי לקוח של עורך דין הסובר כי נפגע ע"י עורך דין יבקש להגן בפני אחרים. יחד עם זאת פגיעה כאמור אמורה להיבחן "בהקשר המצדיק אותה בנסיבות העניין". דומני כי להבדיל מפרסום שהחוק אינו חל ביחס אליו וכפי שצויין לעיל, הרי בהתאם לעקרון המידתיות פרסום בתיבות דואר בביתה של המבקשת או במקום עיסקה ובסמוך לכך הינו פגיעה למעלה מהנדרש. גם אם מבקש לקוח, וכשהמשיבים רואים עצמם כלקוח, לפרסם כאמור, אין מקום לפרסום שיהיה בו לפגוע בפרטיות ובשלוות החיים של המבקשת. לא בכדי לא נדרשתי לסיפא של ההגנה האמורה, דהיינו כי "הפרסום לא היה כוזב". יחד עם זאת, ונוכח אשר פורט לעיל והתרשמותי מהצדדים, יתכן ואם הייתי נזקק להכרעה בשאלת אמיתות הפרסום, יכול והמסקנה תהא לחובת המשיבים. 21. בהתייחס לצווים עצמם, הרי לאור הוראות סעיף 4(א) סיפא לחוק, אם נוכח בית המשפט: "כי ההטרדה המאיימת נעשתה בנסיבות שבהן יש חשש לפגיעה ממשית בשלוות חייו של אדם אחר או להמשך פגיעה כאמור...", רשאי בית המשפט להיזקק גם למתן הוראות לפי האמור בס"ק (5) לסעיף 5 לחוק. במקרה דנן לאור אשר הוכח, אכן נראה כי יש חשש לפגיעה במבקשת אם יתאפשר, בתקופה הקצובה, למשיבים או מי מהם, להימצא בסמוך למקום מגוריה ולמקום עבודתה של המבקשת. כך יש חשש לאור העבר ולאור דברי המשיבים עצמם, כי ישובו וינסו לבצע אשר ביצע מי מהם. 22. בכל הקשור לבנה של המבקשת, צודקים המשיבים כי אין המבקשת רשאית לעתור למתן צו המתייחס אליו, בה בעת שיכול היה לפנות בבקשה מטעמו. 23. בכל הקשור ליחזקאל, נוכח דבריו הוא, הרי בכל הקשור לכניסה למשרדה של המבקשת ונוכח העבר, יש מקום ליתן הצו אולם כשהוא מוגבל ולא מעבר לכך. סיכומם של דברים 24. כפי שציינתי עוד במהלך הדיון, מהראוי היה כי הצדדים ימצאו את הדרך ההולמת לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט ואף לאחר מתן החלטה זו. 25. ניתן על כן צו האוסר על המשיב 1: א. להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום וזאת בכפוף לאשר צויין לעיל. דהיינו, שהאמור אינו כולל פרסום זה או אחר לרבות שילוט זה או אחר או חלוקת פליירים, שלא בסמוך למשרדה ומקום מגוריה של המבקשת. ב. לאיים על המבקשת. ג. לבלוש אחר המבקשת, לארוב לה, להתחקות אחר תנועותיה או מעשיה, או לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת, אף זאת כפוף לאשר פורט לעיל. ד. ליצור עם המבקשת כל קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר. האמור לא יחול על קשר בנוכחות עורכי הדין או בהסכמת המבקשת. ה. להימצא במרחק של 500 מטר ממקום משרדה של המבקשת במגדל פלינר, ברחוב ההסתדרות 26 פ"ת וכן 100 מטר ממקום מגוריה ברח' אלתר מיהוד 5 פ"ת. 26. בכל הקשור ליחזקאל ניתן צו האוסר על המשיב 2: א. לאיים על המבקשת. ב. ליצור עם המבקשת כל קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר, תוך הסייג שפורט לעיל ביחס למשיב 1. ג. להיכנס למשרדה של המבקשת. 27. הצווים האמורים יעמדו בתוקפם עד ליום 13.11.02. 28. בנסיבות העניין ונוכח התוצאה, אני מחייב את המשיב 1 לשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עורך דין, בסכום כולל של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. אין צו להוצאות בכל הקשור למשיב 2. הטרדה מאיימתצוויםצו מניעהעורך דיןהטרדה