תביעה על שריפת עסק

פסק דין רקע עובדתי 1. התובעת, מבטחת תכולת עסק של יובל אקוקה (להלן: "אקוקה"), הגישה ביום 5.6.00 תביעה כספית ע"ס 197,359 ₪ כנגד הנתבעים, וכנגד נתבעים נוספים שהתביעה כנגדם נמחקה. עילת התביעה עניינה, שריפה שפרצה ביום 6.6.93 ואשר כילתה את תכולת עיסקו של אקוקה. עיסקו של אקוקה היה נמצא במבנה אשר שכר אקוקה מהנתבעים 2 ו-3 (להלן: "גריידי"), ואשר נמצא במשקם של גריידי, הידוע כמשק 15. (להלן: "המבנה"). התביעה הינה תביעת שיבוב. 2. הליך זה הינו "סיבוב נוסף" שביהמ"ש נזקק לו בנושא השריפה. ההליך שקדם להליך דנן עניינו, תביעה שהגישו גריידי כנגד אקוקה, וכן כנגד אחרים וזאת לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו למבנה, וכן נזקים נוספים בעקבות השריפה. במסגרת אותו הליך, נשלחה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע 1 דנן (להלן: "מבורך") וכנגד אשתו. ביום 29.3.00 ניתן פסק דין באותו הליך קודם (להלן: "ההליך הקודם") אשר דחה את תביעת משפחת גריידי, תוך שביהמ"ש נדרש לנסיבות השריפה והאחריות של מי מהצדדים. 3. עוד יצויין, כי התובעת הגישה בעבר תביעת שיבוב כתביעה דנן וזאת עוד בשנת 1995 לבימ"ש השלום בת"א, אולם כנגד מבורך ומבטחת נטענת שלו בלבד, וכשתביעה זו נמחקה, וכשמבורך טוען, כי התובעת סרבה לאחד את הדיון בתביעתה עם הדיון של ההליך הקודם. 4. הנה כי כן, נזקק ביהמ"ש בשנית להזקק לנושא, שאכן ניתן היה לבררו במסגרת דיון אחד. 5. עוד יוסף, כי בצדק נטען ע"י מי מהנתבעים ובמיוחד הנתבעים 4 ו-5, כי קיים שיהוי רב במועד הגשת התביעה, והקושי בברור הנדרש לה, וכשלכאורה, עולה מחומר הראיות, כי עד להגשת התביעה דנן, לא נמסרה דרישה ו/או הודעה למי מהנתבעות 4 ו-5 אודות השריפה. 6. ב"כ הצדדים כולם ביקשו כי פסק הדין בהליך הקודם יכלל כחלק מחומר הראיות, הגם שגריידי התנגד לכך. נסיבות השריפה 7. במסגרת ההליך הקודם, נדרש ביהמ"ש לאחריות של צדדים שאינם צדדים להליך דנן, וכן לאחריות של אקוקה, גריידי ומבורך. ציינו את האמור, הואיל ולשם הכרעה בשאלת האחריות של אלו, נדרש ביהמ"ש להתייחס רק לחלק משטחי התפשטות האש, ואילו עתה עלינו להיזקק גם לחלקים אחרים ומוקדמים יותר של התפשטות האש, ובמיוחד למוקד היווצרות השריפה. 8. בפני ביהמ"ש הובאו עדויות שונות בכל הקשור למקום פריצת האש ואופן התפשטותה של השריפה. כמו כן, הוגשה חוות דעתו של יעקב ריטוב (להלן: "ריטוב") (ת/4), לרבות תמונות שצולמו על ידו למחרת השריפה (ת/5), ובנוסף העיד רשף/מ משה כהן (להלן: "כהן") משרותי הכבאות. 9. ריטוב מתאר את השטח בכללותו וכדלקמן: א. השטח השרוף מתחיל בקצה המערבי ובצד הדרומי של המושב, כלשונו, כשבצד הדרומי של איזור השריפה ישנה שדרת ברושים (להלן: "שדרת הברושים") הנמצאת במרחק הנע בין כ-200 מטר וכ-250 מטר למבני תעשייה הנמצאים צפונה משדרת הברושים. ב. מהקצה המערבי של שדרת הברושים ישנה שורה ברוחב של כ-7 מטר של עשבי בר הנמשכת בקו ישר לכיוון צפון עד למרחק של כ-300 מטר ועוברת בצד המערבי של שני מבני תעשייה. ג. במרחק של כ-140 מטר משדרת הברושים ומזרחה משורת עשבי הבר ישנה "חצר" כלשונו, ברוחב של כ-30 מטר שנמצאו בה עשבי בר חד שנתיים וגרוטאות של מכונות חקלאיות (להלן: "החצר"). ד. במרחק של כ-13 מטר צפונה נמצא מבנה תעשייתי נוסף וכשממזרח למבנה התעשייה, מולו, ובמרחק של 8 מטר מהחצר, מצוי המבנה בו נמצא עסקו של אקוקה. 10. ממכלול חומר הראיות ניתן לקבוע כדלקמן: א. מוקד פריצת האש בסמוך לשדירת הברושים, וכשאדי דלק נמצאו בשטח חרוש. ב. האש התפשטה בקו אש לכיוון צפון ברוחב של כ-7 מטר משדרת הברושים צפונה (להלן: "שביל האש") לכיוון משק מס' 16, הוא משקו של מבורך. ג. האש עברה לשטח הנמצא בגבול שבין משק 16 לבין משק 15, וכשבדרכה נשרפים גרוטאות, לפחות בחלקם, וכן קוצים ו/או עשביה - כל זאת בשטחו של מבורך. ד. משם התפשטה האש מדרום למבנה של עסקו של אקוקה, דהיינו, במשק 15, ומשם מזרחה למשק 14. ה. השריפה במבנה פרצה מגיצים שעפו לגג המבנה וחדרו פנימה, וכשבעקבות כך נשרפה התכולה. 11. כהן בגליון חקירת דליקה שערך (ת/2) מתאר את שריפת הגרוטאות שנמצאו כאמור במשק מס' 16, תוך שהוא מתאר את התפשטות האש ממערב למזרח, וכשבמסקנות הוא מציין "שהשריפה החלה בשדה הקוצים ממערב למבנה המחסנים, שבו נשרפו שתי המכוניות. האש התפשטה לאורך שטח הקוצים, ממערב למזרח. הרוח החזקה שנשבה בעת השריפה העיפה גיצים לשטח החקלאי מדרום למבנה, וגרמה לשרפה נוספת שריפה זו התפשטה מזרחה לכיוון שני המחסנים הנטושים במשק מס 16..." בהמשך הוא מתאר את הגיצים שעפו דרך פתח רשת המתכת שבגג המבנה וזאת כהשערה בהעדר נתונים אחרים. חרף דבריו של כהן בחקירתו הנגדית, כי לא טעה בכל הקשור למספרי המשקים, הרי ברור שלא נשרפו מחסנים או מבנים בשטח של משק 16, ועל כן אשר ציין כהן כמשק מס' 16, הכוונה למשק מס' 14. בנוסף, כהן מתייחס למכוניות - הגרוטאות כמוקד אש, וכעולה גם מהתרשים שערך (ת/3), אולם נראה שכיום אין חולק, לרבות לאור התמונות שהוצגו ע"י ריטוב כי האש לא פרצה כמוקד במשק 16. יתר על כן, בכל הקשור לעדותו, לא בכדי ציין העד כי הוא מתבסס על הדו"ח, ואינו זוכר אלא באופן כללי את האירוע. מכל מקום, נוכח כל העדויות האחרות, אין מקום להסתמך על עדותו בכל הקשור לנושא מוקד השריפה הראשון, וכן לסברתו כי לא מדובר על הצתה. 12. מול עדותו זו, ניצבת כאמור חוו"ד של ריטוב אשר ביקר במקום מיד לאחר השריפה, וכשהוא מבסס את ממצאיו בסס היטב, למעשה לא נסתרה חוות דעתו ולא עדותו. יתר על כן, גם בדברי אקוקה אשר ציין וסימן את המקום בו ראה את האש (ראה עמ' 22 לפרוטוקול וכן הסימון באדום בת/9), עולה שאכן האש התפשטה כמתואר על ידי ריטוב בחוות דעתו. גם יואל שלום, שוכר מחסן של מבורך, ואשר שמע "צפצופי אש", מאשר בסופו של יום כי אכן "האש באה מאחור, דהיינו מכיוון דרום" (14) תוך שאף הוא מסמן בכחול על ת/9 חצים בכל הקשור להתפשטות האש, ולמעשה מאשר כי השריפה הגיעה לכיוון המבנה בו עסק מדרום לו, וכשבעמ' 15 הוא מאשר כי המכוניות נשרפו או לפחות איזור המכוניות, וכי "המכוניות היו בשטח של מבורך... איפה שהיה קוצים נשרף". בעמ' 16-15 הוא אף מעיד כי נסע עם הכבאית לכבות הנדרש בשדרת הברושים. כן עולים הדברים גם מדבריו של גריידי. 13. למעשה, גם מבורך עצמו בעדותו לא סתר את המפורט לעיל. בכל הקשור לנסיונותיו של מבורך להרחיק משקו בכל הקשור לשריפה, הרי נוכח התמונות שהוצגו על ידי ריטוב, נראה שנסיונו לא צלח, וכפי שיפורט להלן בהקשר למכלול עדותו. 14. למעשה מהעדויות שבתיק זה לא עלו ממצאים שונים מפסק הדין בהליך הקודם, וזאת בכל הקשור למהלך האש משטח משק 16 ושריפת התכולה. גם עתה, ניתן לקבוע כי אלמלא הגרוטאות והצמחיה בצמוד לגרוטאות אלו, האש יכול ולא היתה מתפשטת להמשך התפשטותה, וכמובן שניתן גם עתה לקבוע שאלמלא הקוצים והשטח המוזנח במשק מס' 15 של גריידי, לא רק שהאש לא היתה מתפשטת לכיוון משק 14, אלא שהגיצים לא היו עפים לגג המבנה, וכשבעקבות כך נשרפה התכולה. 15. כפי שציינו לעיל, לאור הגשת התביעה כנגד הנתבעת 4 (להלן: "הועד המקומי") וכנגד הנתבעת 5 (להלן: "המועצה האזורית"), אשר לא היו צד בהליך הקודם, נזקקים אנו להתייחס למוקד פריצת האש. ביחס לשאלה אחרונה זו מציין ריטוב בעדותו כי הברושים נשרפו בקצה וכי מוקד השריפה בסמוך לברושים, אולם הוא מציין כי השריפה החלה "צפונה מהשדרה". עד נוסף שמתייחס למוקד השריפה הינו מבורך. 16. על מנת לבחון את מכלול עדותו של מבורך נזקק גם לחלקים מעדותו שאינם מתייחסים ישירות לשאלה דלעיל. מבורך טוען בעמ' 23, כי למעשה המכוניות - הגרוטאות נשרפו רק בכיוון אחד מכיוון הקוצים של משק 15, וכשלמעשה, מנסה הוא לטעון כאילו האש יודעת גבולות היא ועל כן מצד אחד התפשטה רק בשטח של משק 15, וכשבעמ' 31 הוא מעיד, וזאת לראשונה, כי גם שביל האש משדרת הברושים לכיוון החצר אינו מצוי כלל בחלקתו, אלא עתה במשק מס' 17 בשטח של חולני מערבית לשטחו. בהתאם, יש להתייחס גם לדבריו בכל הקשור לנושא מוקד השריפה, וכדלקמן: לטענתו אין מפגש בין החלקה שלו לשדרת הברושים הואיל ומשדרת הברושים "יש דרך 6 מטר צבורית ואחר כך באים המשקים", וכשבעמ' 27 הוא מסביר, כי המזבלה הינה לאורך השדרה עד משק 13 "אבל תחת לעצים הכל נשרף לכל האורך". בעמ' 30 הוא מתייחס לחלקה ב' שלו, וכשהדרך, אותה דרך ציבורית שייכת לפרדס וכי אין דרך מהצד השני של הברושים. משנדרש לשאלה הכיצד לא נראית הדרך בת/9, הוא מסביר כי מדובר על דרך עפר ולא כורכר ולכן לא רואים את הדרך (30). והנה, בעמ' 31 משנדרש להסבר הכיצד השריפה קפצה על דרך של 6 מטר, אזי, הוא מסביר כי בזמנו שהפרדס היה פעיל, עברו באותה דרך "אך כשלא היה פעיל עלו קוצים לכל האורך והדרך של הכניסה של הטרקטורים שלי אף אחד לא נכנס". מול עדותו של מבורך מציין גריידי בעדותו בעמ' 34, כי הופתע לשמוע אודות שריפה במשק 17, וביחס לשדירה והדרך מעיד גריידי בעמ' 36 "החלקות מגיעות עד הברושים. ביחס לעניין 6 מ' גרסתי שמה שהוא אמר לא נכון. כל אדם רוצה כמה שיותר לכן כל מי שיש חלקה א' מנצל עד הברושים. לגבי המעבר והדרכים, כל מה שקורה בפרדס בפנים יש שבילים..." וכשבהמשך הוא מציין, כי הדרך הינה שביל דמיוני וכשבזמנו כשעיבד את חלקתו "עיבדתי עד הסוף עד הברושים". הנה כי כן, לא רק שעדותו של גריידי סותרת את דבריו של מבורך, אלא שניתן אף לומר שלמעשה לא ניתן כלל ליתן אמון בגרסותיו של מבורך בכל הקשור למפורט לעיל. כפי שצויין לעיל, מבורך כיד הדמיון הטובה עליו, מנסה להרחיק עצמו מכל קשר לשריפה, אולם אין לסמוך על דבריו. מנגד, בכל הקשור לעדותו של גריידי, לפחות ביחס למפורט לעיל, ניתן ליתן אמון. לא למותר להוסיף, כי מבורך בעמ' 31 אף רואה עצמו כמומחה לשרפות בציינו "לפי הרוח והעצים שנפלו הסקתי שהאש מהמזבלה. המזבלה זה אחרי הברושים". 17. בכל הקשור לאופן התפשטות האש מצד דרום לאורך שביל האש עד לחצר, דהיינו, עד לשטחו של מבורך, למעשה הצדדים כולם אינם חולקים על המתואר בחוות דעת ריטוב, למעט אשר כאמור ניסה מבורך בעדותו לטעון, ואשר כאמור אינו מקובל על ביהמ"ש. בכל הקשור למוקד פריצת האש, אכן נושא זה נותר לוט בערפל, גם לאחר שמיעת כל הראיות. כאמור, כהן כלל לא התייחס לנושא מוקד האש בסמוך לשדרת הברושים, ועל כן אין מקום להיזקק לדבריו ולאחר שקבענו שאנו מעדיפים את עדותו של ריטוב. ריטוב עצמו ציין את המפורט לעיל, וכשלדבריו, מדובר בהצתה, וכשבהתייחס למוקד הוא מציין בחוות דעתו, כי נמצאו הממצאים הבאים: "במקום שמתחילה השורה של עשבי הבר הנמשכת לכיוון צפון, נמצאו הממצאים הבאים: א. חלק קטן של שורת עשבי הבר בקצה הדרומי, נמצא בשטח חרוש. ב. בחלק החרוש נמצאו שאריות של סמרטוטים, עצים, חלקי פלסטיק (כדוגמאת מזבלה קטנה). ג. הקצה הדרומי של שורת עשבי הבר נמצא שרוף בצורה חזקה וברוחב החורג מגבול עשבי הבר וחלקו נמצא גם בשטח החרוש. ד. בקצה הדרומי של שורת עשבי הבר נמצאו אדים דליקים על הקרקע ובסדקים הנמצאים מתחת לפני הקרקע...". בהמשך בסעיף 4.2 לחוות דעתו הוא מציין: "השריפה התחילה בשורת עשבי הבר, בצד הדרומי, ליד שדרת הברושים...", תוך שהוא מפרט כתימוכין לכך כי "כל שורת עשבי הבר נשרפה עד למרחק של כ-300 מטר לכיוון צפון". כך גם בסעיף 4.6 הוא מציין את המוקד בשורת עשבי הבר "ליד שדרת עצי הברוש...". גם בפרק הסיכום הוא מציין "בצד הדרומי של שורת עשבי הבר נשפך דלק והמקום הוצת". גם אם נעיין בתמונה שבעמ' 3 ולסימון 4 בתצלומי ריטוב (ת/5), אכן הסימון של מוקד האש מצוי בסמוך לשדרת הברושים, אולם מבלי שניתן להיווכח מהתמונה על מיקום מדוייק, וכשמהתמונה שבדף השני קשה לקבוע את המרחק משדרת הברושים, כפי שקשה להיווכח בדבר דרך קיימת או לא קיימת, לרבות כעולה מהתמונות שבדף מס' 1 שבת/5. עוד יש לציין את אותו שטח חרוש שריטוב מתייחס בעדותו בעמ' 7, וכן התייחסותו שם לתמונות, ושבנוסף לכך הוא מציין "כל האיזור לא נטוש", וכשבהמשך דבריו הוא מציין "אם לא ניתן להגיד שהשריפה התחילה בשדרת הברושים, לפי דעתי התחילה צפונה מהשדרה"., בהתייחס לברושים שרופים בקצה, אין בכך להעיד על מיקום מדוייק של המוקד, בין אם נתייחס לדבריו של ריטוב בעמ' 8 דכאן, ובין לאשר נטען שהעיד בדיון הקודם. 18. לכל האמור, יש להוסיף את האמור בכתב התביעה עצמו וכדלקמן: א. בסעיף 2 (ב) לכתב התביעה ציינה התובעת כי נתבעים שנמחקו מהתביעה וכשככל הנראה מדובר במשק 14 "אחראים לפרוץ האש ולנזק". ב. בהתייחס לגריידי, צויין בסעיף 2 (ג) לכתב התביעה כי לאור פסק הדין בהליך הקודם, "נקבעו כאחראים לפרוץ האש...". ג. בהתייחס לועד המקומי ולמועצה האזורית, כל שצויין בסעיף 2 לכתב התביעה, כי הועד המקומי "אחראי ע"פ דין למניעת שריפות בתחומו" ואילו ביחס למועצה האזורית, כי "... הינה חייבת עפ"י דין למנוע שריפות בתחומה". ד. אומנם בסעיף 3 (ב) צויין כי "האש פרצה ככל הנראה בשדרת הברושים בשטח הנתבעים 7 ו-8..." (הכוונה לועד המקומי ולמועצה האזורית) אולם בס"ק ג' מצויין, כי ריטוב אשר חקר את נסיבות הארוע, "הגיע למסקנה שהאש פרצה כתוצאה מהצתת עשבי הבר מחלקתו של הנתבע מס' 1", דהיינו, מבורך, תוך שביהמ"ש אף מופנה לדו"ח השמאי (ת/6), וכששם מצויין כי "מבדיקותיו של החוקר הפרטי עלה, כי השדה ממנו פרצה האש שייך למבורך שלום... יש לשקול אפשרות של הגשת תביעת שיבוב כנגד אדם זה". יתכן והדבר אכן נובע מהסתמכות על הדו"ח של כהן, אולם כאמור בהתייחס למוקד האש ומקום ההצתה, מצויין מפורשות בכתב התביעה כי עשבי הבר המוצתים, הינם בחלקתו של מבורך. יודגש, כי ב"כ המועצה האזורית התנגד מפורשות לכל שינוי חזית. כאמור, אין מקום להיזקק לתאורים שמצא מבורך לתאר בכל הקשור למוקד האש. 19. התובעת נמנעה מלהביא עדויות מטעמה, אשר יהיה בהם להבהיר את המקום המדוייק של מקום פריצת האש, וכי מקום זה נמצא אכן שלא בשטח פרטי, אלא בשטח ציבורי או בדרך. במיוחד יפים הדברים לאור מועד הגשת התביעה, והקושי הטבעי של הנתבעים, ובעיקר הועד המקומי והמועצה המקומית לבחינת הנסיבות, בתביעה שהוגשה יום אחד לפני תקופת ההתיישנות. 20. לבסוף נציין, כי לא התעלמנו מכך שאכן כובתה השריפה בחלק מהמקומות, ולאחר מכן התפתחה מחדש, אולם לא נראה כי בכך מדובר על כמה מוקדים, אלא על מוקד אחד כמפורט לעיל, וממנו והלאה הכל כמתואר. ההיבטים המשפטיים בנזקי אש 21. התובעת טוענת, בין השאר, כי על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו, וזאת לאור הוראת סעיף 39 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אשר מורה: ”בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש, או שהיה תופס המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". תנאי ראשוני לחלות סעיף 39, הוכחת התובע שאכן התקיימו התנאים הנדרשים על מנת להפוך את נטל הראיה. במקרה דנן, אין חולק עתה, כי אף אחד מהנתבעים לא הבעיר את האש, או היה אחראי להבעיר האש. החלופה השלישית "או שהיה תופס המקרקעין... שמהם יצאה האש", נדרשת להוכחה שאכן האש פרצה ממקרקעין שהנתבע היה תופסם. ודוק, הסעיף מתייחס למוקד האש ולא לתופסי מקרקעין בהמשך התפשטות האש. למעשה, "סעיף 39 לפקודה מעביר למחזיק הנכס ממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהייה סיבת האש אשר תהייה..." כמצויין בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ ואח' נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ (1) 866 (להלן: "יער זאב"), וכשהאמור הינו אף במקרה של הצתה, וכשלעניין של הצתה "על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה..." (שם). 22. כן ראה ת"א (חיפה) 415/92, 1215/92 כח הידרו שרותים צפון בע"מ ואח' נ' א. צפלר צמיגי הצפון בע"מ ואח' תק-מח 96 (3) 2931 "היות ולא ניתן לקבוע היכן פרצה הדליקה לא חלות הוראות סעיף 39..." (להלן: "כוח הידרו"). 23. כאמור, והגם שלמעלה מהנצרך נציין, כי אם אכן חלה ההוראה של סעיף 39, אין בכך שמדובר בהצתה לחייב את המסקנה כי דין התביעה להדחות בגין ניתוק קשר סיבתי. כפי שצויין לעיל, ביער זאב, עדיין על תופס המקרקעין להוכיח שלא התרשל ביחס לעצם פרוץ השריפה, וכן ביחס להתפשטותה. דהיינו, בחינת השאלה אם היה צריך לצפות אותה הצתה. 24. עם זאת, גם אם אין תחולה להוראת סעיף 39 עלינו לבחון אם הוכחה רשלנות של מי מהנתבעים, אף אם לא היו בגדר תופסי מקרקעין כהוראת סעיף 39. כפי שצויין בע"א 9212/99, ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (1) 346, (להלן: "ציון") הצתה אינה שוללת את בחינת הרשלנות, אלא יש לבחון "האם המשיבה היתה צריכה לצפות נורמטיבית וקונקרטית את התפשטות האש, אף שהשריפה היתה יזומה". ביהמ"ש שם בוחן מחד את מידת הסיכון להתרחשותו של הנזק כתוצאה מהשלכת קרטונים, ושיעור הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון, ומאידך, אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה. שם מדובר היה על קרטונים, ועל כן "כל עוד הצתת ערימת הקרטונים והתפשטותה של האש דרכה היו צפויות, בדרך זו או אחרת". שם צויין כי עצם השלכת הקרטונים הדליקים בסמוך למבנים מאוכלסים "יצרה סיכון להתלקחותם של אותם קרטונים", אף אם ההתלקחות הראשונית לא ארעה שם, תוך קבלת מסקנתו של בימ"ש השלום כי היה שם על המשיבה לצפות שיכול ותפרוץ אש ואפילו הצתה מכוונת. יחד עם זאת הודגש שם, כי ניתן היה לנקוט באמצעי זהירות באמצעים קלים ופשוטים מול הסכנה האורבת. האמור חל גם בתרומה להתפשטות האש. כמובן שיש לבחון כל נושא לנסיבותיו, לרבות ההתנהגות הראויה בהתאם לנסיבות, והאם מדובר על כללי התנהגות ראויים נדרשים כגון בנושא נגריות, וכפי שנקבע בע"א 632/88, 595 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מז (5) 333. כך גם בשריפה בשטח חקלאי, ובמיוחד לאור האמור בסעיף 3 לחוק מניעת שריפות בשדות, תש"י - 1949, (להלן: "חוק מניעת שריפות בשדות") וראה ע"א (חיפה) 4681/99 הירשנזון נ' דיין ואח' תק-מח 2000 (2) 805. כמובן "לא את הנזק הספציפי שקרה בפועל היה עליה לצפות, אלא אך זאת, שבשל תחזוקה רשלנית של המקרקעין אפשר שתתלקח ותתפשט ותגרום לנזק לדירות או לאנשים הנמצאים בסמוך למקרקעין...הלכה היא, כי די לצפות את סוג הנזק ואין צורך בצפיית ההתרחשות המדוייקת שתסב את הנזק", כפי שנקבע בע"א 615/89 נשיא ואח' נ' עירית גבעתיים ואח' תק-על 95 (2) 1105, ובהמשך כי ניתן היה לצפות ואף היו חייבים לצפות, "... את עצם העובדה כי דליקה יכול שתתלקח במגרש עקב מצבו המוזנח, ותתפשט משם אל מחוץ לתחומי המגרש, תוך איבוד שליטה...". 25. בכל הקשור לאחריות של הרשות המקומית, וכשבשלב זה לא נזקק לאבחנה בין הועד המקומי לבין המועצה האזורית, הרי ככל שמוכח שהרשות המקומית היתה צריכה לצפות פריצת אש וכי לא נקטה "באמצעי זהירות כלשהם למניעת התלקחות והתפשטות של שריפה, שהיתה מוסמכת וחייבת על פי חוק לנקוט בהם, הרי שדי בכך כדי להוות רשלנות, תהא השריפה לפרוץ הדליקה אשר תהא..." בע"א (חיפה) 4160/97 המועצה האזורית מטה אשר נ' אחיהוד - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' תק-מח 97 (3) 1481, וזאת בהתבסס על צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח - 1958, הסמכות שבסעיף 63 (א) (8) "לקבוע סדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים שהם יאחזו באמצעים… למנוע דלקות ולכבותן…" יחד עם זאת נציין כי באותו פסק דין מדובר היה בשריפה שפרצה ליד מרכז לחלוקת מזון לבהמות וכשתנאי מזג האוויר היו חריגים ואשר תרמו להתפשטות הדליקה, וכתוצאה מהשריפה ניזוקו משקים רחוקים ממוקד השריפה. באותו מקרה, האחריות נבעה מהעדר פיקוח באיזור המרכז לחלוקת מזון ואי נקיטה "בצעדים ליצירת שטח הפרדה שאינו עביר לאש, בינו לבין אזור משקי המשיבים". כן עולה שם, כי המועצה האיזורית שם קיבלה חוזרים והוראות בכל הקשור למניעת דליקות. מאידך, וכפי שנקבע בעניין כח הידרו לעיל ע"י השופט אריאל "חובתה של העיריה בכל הקשור לנקיון שטחים שאינם מצויים בבעלותה או בשליטתה, שונה מחובתה זו ביחס לשטחים שהיא בעליהם או שהיא זו השולטת בנעשה בהם", תוך שביהמ"ש מבחין כי למעשה מדובר כלשונו ב"פעולת ביקור" וכי לא הוכח שם כי העיריה התרשלה בביצועה, וכששם הוכח כי נרשמו דוחו"ת ע"י פקחי העיריה. האבחנה מתבססת על אשר נקבע בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח' פ"ד מח (3) 45, בעמ' 69 (להלן: "לוי"). מעמד הנתבעים השונים בחינת תופסי המקרקעין 26. טרם שנתייחס ליישום ההיבטים המשפטיים למקרה דנן, מהראוי להביא מהפן העובדתי את דברי מבורך בעמ' 28 "במשק שלי בעבר היתה שריפה אחת. עד כמה שאני זוכר", וכן את דבריו בעמ' 29 כי "יש לכל אורך השדירה זבל, זה נשרף מדי פעם" וכן את דבריו של גריידי כי אינו זוכר אם לפני 1992 היו שריפות בחלקתו ובחלקה של מבורך וזאת בעמ' 32, וכשהוא מציין כי "המושב לא נתן התראות בדבר אפשרויות שריפה" וכי בכל הקשור לביתו "מעולם לא היתה שריפה", וכי לא פנה לרשויות בהתראה על אש "לא היה לי על מה אף פעם לא קרה לי שום דבר" (שם). 27. בהתייחסות לנתבעים השונים, מהראוי לערוך הפרדה בין הנתבעים 3-1 לבין הנתבעים 4 ו-5. לאור הקביעה כי לא הוכח המיקום המדוייק של מוקד פרוץ השריפה, ובהתחשב בכך שהתובעת עצמה בכתב תביעתה ציינה "… שהאש פרצה כתוצאה מהצתת עשבי הבר בחלקתו של הנתבע 1" עולה שביחס למועצה האיזורית ולמושב, אין לראות בהם כתופסי המקרקעין מהם יצאה האש, ואין מקום להחיל את סעיף 39 לפקודה. כמובן שביחס לגריידי אין להחיל את האמור, משלא הוכח ואף לא נטען כאילו האש פרצה מאותו חלק דרומי שבמשקו. בהתייחס למבורך, מעת שהתובעת בסיכומיה טענה "כאמור האש פרצה בקצה שדרת הברושים - אשר אחראים עליה הנתבעים מס' 4 ו - 5. משם התפשטה האש לשטח של הנתבע מס' 1..." שוב לא ניתן לראות גם במבורך כתופס המקרקעין מהם יצאה האש. ודוק, התובעת יכולה היתה, לכאורה, ללא קושי רב להביא עדויות ראויות על מנת שאכן ניתן יהיה לקבוע בודאות מי היה תופס המקרקעין של מוקד פריצת האש, ומשלא נעשה כן, ולאור מסקנתנו האמורה, מוטלת חובת השכנוע על התובעת לכל דבר וענין וכן יפה האמור ביחס להחלת הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, ובמיוחד בנסיבות דנן שידיעת מי מהנתבעים אינה ידיעה מעבר לידיעת אקוקה, וראה לענין זה את חוות דעתו של כב' השופט טירקל בפרשת יער זאב, וכן ראה את האמור בע"א 595/88 בענין חסקל. יתר על כן, לאור מועד הגשת התביעה, מקבלים דברים אלו משנה תוקף. רשלנות 28. באשר למבורך וגריידי: א. בסיכומיה יוצאת התובעת מהנחה כי נתבעים אלו הינם בגדר תופסי המקרקעין, ועל כן עליהם להוכיח כי לא התרשלו. כאמור, לאור האמור לעיל אין הם שכאלו. ב. בכל הקשור לטענת ההצתה, טוענת התובעת כאילו "עלתה טענה כי הדלקה פרצה עקב הצתה" קשה לקבל טיעון זה, ואף ניסוחו משהתובעת עצמה ביססה בעיקרו של דבר את תביעתה, על חוות דעתו של ריטוב, וכשלא הובאה כל עדות סותרת לאחר שהתייחסנו לעדותו של כהן. מכל מקום, משהתובעת עצמה התבססה על חוות דעתו של ריטוב, לכאורה מנועה היא מלהתכחש לאותו חלק נטען, שאינו נח לה מחוות הדעת. ג. התובעת טוענת כאילו נטל ההוכחה כי לא היתה צפויה הצתה באיזור, רובץ לפתחם של הנתבעים, אולם אין הדבר כך. בענין ציון לא נקבעה הלכה שכזאת, אלא כל שנקבע כי אכן באותו מקרה היה מקום לצפיה של דליקה שתפרוץ. מאידך, וכאמור בפרשת יער זאב, נקבע כי יש להוכיח שהמערערת שם אכן היתה חייבת לצפות את ההצתה. כפי שצויין שם, "בנסיבות על פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל שלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה." גם בענין ציון צויין באבחנה מענין יער זאב כי "בנסיבות המקרה ההוא נקבע שהנתבעת לא היתה צריכה לצפות אפשרות של הצתה יזומה במבנה שבחזקתה ושנקיטת האמצעים לנקיטת סכנה כזו לא היו באחריות; מה שאין כן במשיבה שגרמה לזריקה בלתי מבוקרת של פסולת בשטח פתוח, כאשר סכנת שריפתה או אפילו הצתתה היתה בתחום צפיותיה הסבירות." ד. ודוק, בעניין ציון מדובר על הקרטונים שבאזור פריצת האש. 29. במסגרת ההליך הקודם, לא נדרש ביהמ"ש בפסק הדין לשאלת ההצתה, ונטלי הוכחת הרשלנות, וזאת לאור הקביעה כי בכל הקשור למערכת היחסים שבין התובעים שם, גריידי, לנתבע שם אקוקה, האחריות רובצת לפתחם של התובעים שם, גריידי, באופן מכריע, וזאת במסגרת היחסים בינם לבין עצמם. שונים הדברים במקרה דנן. משהועלו הטענות המפורטות לעיל, על ביהמ"ש לבחון שניים: ראשית, האם אכן היו צריכים מבורך וגריידי לצפות כי אכן מאן דהוא יצית את אשר הוצת. שנית, אם היה עליהם לצפות זאת, האם היו מחדלים אלו או אחרים שלהם. 30. גם בהקשר לשאלה הראשונה, ובמיוחד אלמלא חלוף הזמן לאור הגשת התביעה, ניתן היה להביא ראיות בכל הקשור לפרוץ שריפות באיזור בין שריפות יזומות ובין אחרות. להבדיל מאשר צויין בת.א. (קרית גת) 220/97 צרי משה נ' רשות הניקוז נחל לכיש ואח' (ט.פ.) אשר צורף לטיעוני התובעת, לא הובאו ראיות כפי שהובאו שם כי "שריפת גזם על ידי החקלאים היתה תופעה ידועה לרשויות, שדובר עליה לא אחת ואשר בעטיה ארעו גם שריפות נוספות...." אין להסתפק בדברי מבורך אשר צויינו לעיל, כי בעבר היתה שריפה, אולם ללא פירוט וללא ציון מהותה. 31. אכן, אין להתעלם מהיות האזור, אזור חקלאי ואף ניתן להפנות להוראות חוק מניעת שריפות בשדות, אשר לא בכדי מטיל חובות בהקשר למניעת שריפות ועל כן, לכאורה, מההיבט של אחריות מושגית, ניתן למצוא שכזו, אך עלינו לבחון גם המקרה הקונקרטי. יש להוסיף, כי לכאורה, אין הוראה כללית המחייבת ניכוש עשבי בר וקוצים. 32. אם התובעת היתה מביאה ראיות שבגין מחדלים אלו או אחרים של מי מהתובעים, היה עליהם לצפות כי מאן דהוא יצית את אשר הוצת, בין לאור נסיון העבר, בין לאור התראות, בין בהוכחת המיקום המדוייק ואשר היה סביבו, ניחא. כזאת לא הוכח. אך האם לא ניתן לקבוע כי גם מהפן הקונקרטי חייב כל מחזיק משק לצפות פריצת אש. 33. כך בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח' פ"ד נה (5) 826, אשר דן, בין השאר, ב"...שאלת האחריות הקמה בנזיקין בשל מחדלו של הנתבע לנקוט אמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי כנגד התובע..." (833), וכשאף בנוגע לפגיעה ברכוש כתוצאה מהתנהגות עבריינית של צד שלישי, מציין בית המשפט בעמ' 836, "ובלבד שהתנהגות זו צפויה היא, וניתן לנקוט אמצעים למנעה". כך באותו עמוד מפסיקת בתי המשפט מארה"ב "הגישה העקרונית המשתקפת בפסיקה שם היא שביצועו של מעשה פלילי על-ידי צד שלישי אינו, ככלל, בגדר הצפיות הסבירה..." הגם שקיימים חריגים, וכשהמבחנים שניים. הראשון, הידיעה בפועל על מעשה פשע מתקרב, והשני, "מבחן הידיעה על מקרים דומים שארעו בעבר". בהחלת האמור באותו מקרה, אכן מציין בית המשפט כי קיימת חובת זהירות מושגית, אולם עדיין יש לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית. בית המשפט מציין כי לא די בדרישת הציפיות ה"טכנית", אלא גם ה"נורמטיבית", תוך התייחסות גם לפעולת צד שלישי שלא במעשה עבריינות, בעמ' 842. מכל מקום, נראה שאכן יש לבחון, בין השאר, ארועים בעבר ונסיבות שבגינן יש לקבוע שאכן קיימת אותה חובת זהירות קונקרטית. כן ראה בעניין לוי. עם זאת, ראה גם ת.א. (חיפה) 1107/94 אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל ואח', דינים-מחוזי לב (10) 837, שם לא ראה בית המשפט חשיבות שבעבר לא היה מקרה של קצר עקב מגע בין צמרת העץ והכבל החשמלי, אולם זאת הואיל כי עובדה זו היתה אפשרות סבירה ועל כן ניתן לצפותה. מעוולים במשותף - האם כן?! 34. טרם שנכריע בשאלות האמורות, עלינו להיזקק לשאלה נוספת. כפי שציינו לעיל, הנזק נגרם בראש ובראשונה בעקבות הצתה, ורק לאחר מכן בכל הנוגע להתפשטותה של האש נעוצה היא באותם עשבי בר, גרוטאות, קוצים וכד' במשקים השונים. אם אכן ניתן היה לקבוע את זהותו של המבעיר, ואף ניתן היה לתובעו, יתכן ולא הינו נדרשים לשאלה דנן. אולם, במקרה דנן אין אנו יודעים זהותו של המצית, ואין הוא עומד בפנינו. גם ביחס לשאלה זו, אין להתעלם כי לאור מועד הגשת התביעה ברור שהיום לא ניתן לנסות ולאתרו, הגם שמאידך אין אנו יכולים להיות בטוחים כי אם התביעה היתה מוגשת בסמוך לפרוץ השריפה, אכן ניתן היה לאתרו. הנה כי כן, הגורם המרכזי לנזק אינו לפנינו, ועל כן נשאלת השאלה האם בגין כך יש מקום לחייב את הנתבעים במלוא הנזק, וזאת בשלב זה, בהנחה כי לא ניתן לחלק את הגורמים השונים ואחריותם היחסית לנזק. בענין זה ניתן להפנות לפסקי הדין הבאים: א. ע"א 304/68 גנוסר, קבוצת הנוער העובד והתיישבות שיתופית בע"מ נ' דאוד עבדאללה שריף דחאברה ואח', פ"ד כג (1) 366 (להלן: "גנוסר"). ב. ע"א 22/75 כליפא נ' עזיזיאן ואח' פ"ד ל (1) 701 (להלן: "כליפא"). ג. ע"א 285/86 נגר נ' וילינסקי ואח', פ"ד מג (3) 284 (להלן: "נגר"). ד. ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר ואח', פ"ד מד (2) 89 (להלן: "מלך"). 35. א. בענין גנוסר, נגרמו נזקים לשדה זרוע באמצעות עדרי בקר, אולם ניתן היה לדעת את הגורם המזיק ביום השלישי, וכשלא ניתן היה לדעת את הגורמים לנזק בשני הימים שקדמו לכך, לפחות לפי עמדתו של בית המשפט המחוזי. אולם, בית המשפט קובע כי גם במקרה זה, אין מקום לפיצוי סימלי, וכי אם לא ניתן להגיע להערכה צודקת של הנזק אשר נגרם על ידי כל אחד מהגורמים בנפרד "יש לחלק את הנזק ביניהם שווה בשווה". לאור האמור, קבע בית המשפט כי הנתבעים ישאו בשליש מהנזק. ב. בענין כליפא נפגע הולך רגל על ידי שלושה כלי רכב "ובאין אפשרות לקבוע אשמתו של מי מהם גדולה יותר החלוקה השווה היא הצודקת". באותו מקרה מסווג השופט ברנזון את המקרה כמזיקים שונים ונפרדים שכל אחד נושא באחריות לנזק וכשהנזק הוא אחד אבל העוולות הן שתיים, וכשהנזק אינו ניתן להפרדה ובהסתמך על סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קבע בית המשפט כי כל אחד מהמעוולים אחראי לנזק כולו. השופט שמגר (כתוארו אז) מבחין בין מזיקים המבצעים עוולה באופן משותף לבין מזיקים נפרדים. בין המזיקים הנפרדים יש ומדובר במעשה עוולה נפרד תוך שנגרם נזק אחד, ובין מעשי עוולה נפרדים הגורמים גם לנזקים נפרדים ועצמאיים. גם אם לא מדובר בביצוע עוולה במקביל, הרי "יתכן ומעשי העוולה יחשבו מקבילים גם אם יקרו אחד אחרי השני ובלבד שביצועם של כל מעשי העוולה הנפרדים...קודם לנזק האחד והכולל...", בכל אותם מקרים החבות היא יחד ולחוד. השופט שמגר מעדיף להתבסס על סעיפים 64 ו-84 (א) לפקודה, לאחריות הסולידרית. בית המשפט שם בוחן מתי ניתן לראות את הנזק כניתן לחלוקה, וכשהוא מביא את גישתו של השופט ברנזון כדלעיל, אולם גם את גישתו של פרופ' ברק כי אם הניזוק אינו יכול להוכיח חלקו של כל מזיק בנפרד, הרי לא יזכה במאומה, וכשמסקנתו של השופט שמגר כי יש לאמץ את ההשקפה של אחריות סולידרית בכל מקרה בו לא ניתן לאבחן ולהפריד את הנזק לחלקיו, בדרך יעילה וסבירה. ג. בפרשת נגר נגרמה נכות נפשית לחולה שנזקק לניתוח, וזאת בעקבות שני ניתוחים, האחד הניתוח שבגינו הובא לבית החולים והשני בעקבות רשלנות בהחדרת מתקן לוריד, וכשבית המשפט מוצא בכל אחד מהגורמים כי יכול שישפיע על הנזק. גם שם התעוררה השאלה של חלוקת הנזק, וכשבית המשפט בעמ' 293 "בהתנגשות שבין אינטרס הניזוק, החף מכל אשם, להיות מפוצה במקרה כזה על כל הנזק שנגרם לו מידיהם של מספר מעוולים, לבין אינטרס המזיק לפצות רק על חלק של הנזק שהוא גרם - הועדף אינטרס הניזוק". שם נזקק בית המשפט על מנת להתגבר על כך שלכאורה המזיק משלם מעבר למה שהזיק, להסתמך על אותו "נזק ראייתי" דהיינו, "שבשל רשלנותו של המזיק נמנע מהניזוק להוכיח, איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו...במקרה כזה צודק יהיה להעביר את הנטל על המזיק להוכיח את חלקו בנזק הסופי..." (294). בית המשפט מדגיש גם את סוג הנזק ואי יכולתו של הניזוק להוכיח האמור. ד. בפרשת מלך, נידונו בהרחבה הסוגיות דלעיל וכששם מדובר על שלושה כלבים שתקפו את העותר, וכשבפני בית המשפט מצויים הבעלים של שניים מהכלבים בלבד. השופט דב לוין בהציבו את הדילמה, מציין "יתכנו במקרה זה שתי אפשרויות בלבד: או שהעותר - הניזוק - הוא שישא בחלק זה של הנזק שנגרם לו, הגם שאין כל ספק שהוא עצמו היה חף מכל אשם ברשלנות, או שהמשיבים - המזיקים - ישאו גם בחלק זה של הנזק...הגם שאין כל ספק כי אין לייחס להם רשלנות כלשהי בכל הנוגע לכלב זה, שלא היו בעליו". עם זאת, מדגיש בית המשפט את העדר האפשרות לחזור בתביעת שיפוי בגין הכלב השלישי. בית המשפט קובע שאכן אין למעשה הבדל בין מעוולים במשותף למעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד, אולם גם במסגרת זו יש לבחון כל מקרה לגופו וכשבעמוד 105 מפנה בית המשפט כמקרים ברי חלוקה, חמישה כלבים החודרים לחווה וטורפים עשר כבשים, או "כשמים או נפט יוצאים משני מקורות ומציפים את חוות התובע או הנהר הסמוך" (עמ' 105), וכשבית המשפט שם מדגיש "אך נראה לי, בלי לקבוע מסמרות בענין, כי מקרים של גרימת נזק לאדם שבהם אין ראיות לפיהם אפשר לייחס חלקים מסויימים של הנזק למעוול זה או אחר, קשה שיפלו בגדר הקטגוריות דלעיל...". בעמ' 107 אף נעשית אבחנה בין פגיעה מכמה מכוניות אשר ניתן לנסות ולקבוע עוצמת פגיעתם לבין מקרי הכלבים. בפרק שיקולי המדיניות המשפטית מדגיש בית המשפט בעמ' 112 את היותו של הניזוק חף כפי שהוא מזכיר את נושא השיקול הביטוחי. כך גם בעמ' 118 בדעת המיעוט של השופט בך בהתייחסו להנמקתם של שופטי הרוב ומציין "עובר כחוט השני השיקול האנושי, שאם על בית המשפט לבחור בין קיפוח האינטרס של הניזוק, אשר הוא לכל הדעות אדם אשר נפגע מבלי שדבק בו אשם כלשהו, לבין הכבדה על הנתבע אשר אשמתו ברשלנות הוכחה...". בנוסף, מציין השופט בך כי שיקול זה נחלש אם ניתן להגיע לאמדן משוער. 36. לא בכדי הבאנו את השיקולים שעמדו והודגשו בשלושת המקרים האחרונים ולהבדיל מהמקרה הראשון. ניתן לראות באותו פן אנושי את השיקול העומד אכן אחר פסקי הדין האמורים. שיקול זה כולל הן את הפגיעה באדם, להבדיל מנזק רכושי, והן את היותו של הניזוק חף מכל אשם או רשלנות. כמובן שניתן למצוא הדגשים ואבחנות נוספות וכמפורט בהרחבה במאמרו של פרופ' אריאל פורת "דיני הנזיקין" בספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"א בעמ' 222, ובמיוחד בעמודים 251-240. 37. אם ניישם את האמור למקרה דנן, נווכח שלכאורה האבחנות דלעיל מהפן של מדיניות משפטית, אכן ראויות הן. במקרה דנן, ניתן לקבוע כי הגורם המרכזי האחראי לשריפה הינו אותו מצית, ואילו הגורמים המשניים הינם בעלי המשקים ו/או המחזיקים. יתר על כן, הניזוק ובמקרה דנן אקוקה שהתובעת באה מכוחו, אינו אותו ניזוק חף מכל רשלנות. יתר על כן, ניתן אף להטיל דופי בתובעת עצמה. למעשה שכר אקוקה מבנה מט ליפול ואשר שימש כלול תרנגולות תוך שיפוצו, וכשהמבנה מצוי בתוך "שדה קוצים", וכשאקוקה הוא זה היודע כי הוא אמור לאחסן בו, מוצרים יקרי ערך יחסית ואם לא די בכך, חומרים דליקים אשר די בגץ על מנת לכלותם כליל. למעשה, משבא אקוקה לתבוע את האחרים ניתן להתריס כלפיו "קשוט עצמך תחילה". לא שמענו כי אקוקה פנה למאן דהוא בדרישה אופרטיבית לנקש את הקוצים שבסמוך ואף אם עשה כן, לא שמענו כי בעקבות אי ביצוע האמור נקט הוא יוזמה או שנמנע מלשים את התכולה ולהמשיך בשכירות. לכאורה אין כל שוני בחינת הציפיות הכללית לפרוץ אש והצעדים למניעתה, לרבות התפשטותה, בין אקוקה לבין מבורך וגריידי. ודוק, בשלב זה אין אני נדרש לשאלת "האשם התורם", אלא לכל הנצרך בשאלת אותו גורם מצית שאיננו וההשלכות הנובעות מכך. כך גם המבטחת - התובעת, לא נדרשה לכאורה בעת עריכת הביטוח לתנאי השטח והחומרים המסוכנים. דהיינו, אקוקה רחוק מרחק רב מאותם נפגעים שבפסקי הדין האמורים, ואף רחוק הוא מבעל השדות בפרשת גנוסר. בנסיבות אלו, דומני כי גם אם חייבים היו כל הגורמים, כולל אקוקה, לצפות את פרוץ השריפה, עדיין היקף האחריות הוא בר חלוקה. שלא כבמקרים שהוזכרו, אין אנו סוברים כי היקף האחריות הינו יחסי למספר האחראים, אלא שניתן לקבוע שהאחריות של המצית אשר אינו בפנינו הינה לפחות בשיעור של 60%. בלשון אחרת, ענייננו באותם 40% מהנזק, אם בכלל. שריפה בשדה 38. הנה כי כן, הגיעה העת להכרעה בשאלה המרכזית שהינה כאמור, האם בעלי המשקים ו/או המחזיקים היו צריכים לצפות פריצתה של אש שיכול ותתפשט ממקום פריצתה לחצריהם. אכן, כפי שציינו במקרה דנן נותרו אדי דלק, וכשבעקבות כך קבענו כי מאן דהוא הצית האש. יתר על כן, אכן לא הובאו ראיות כי בעבר פרצו שריפות במקום. חרף כל האמור, נראה כי יש להבחין בין פרוץ אש במבנה כביער זאב, לבין פרוץ השריפה בשדות. לא בכדי חוקק החוק למניעת שריפות בשדות, ולא בכדי הוטלה חובה על רשות מקומית להדרש לאמצעי מניעה אלו או אחרים. לכך יש להוסיף כי גם אמצעי המניעה במקרה דנן, לכאורה אינם אמצעים הדורשים הוצאות גבוהות יחסית. מדובר על נקיטת אמצעי זהירות כניכוש עשבי בר או קוצים או התקנת קוי הפרדה בין שטח אחד למשנהו, ואף בתוך שטח זה או אחר. יתר על כן, צפוי הוא שאם אכן תפרוץ שריפה ואף במקום מרוחק יחסית, הרי ללא נקיטת אותם אמצעי זהירות יכול והאש תתפשט תוך שיווצר קושי לכבותה, טרם שתגרום לנזקים. נראה על כן כי הנסיבות דנן דומות יותר לפרשת ציון מאשר לפרשת יער זאב. ודוק, אין הכרח כי הצפיה תהא דווקא להצתה, אלא די בצפיה לפרוץ השריפה, בין בדרך זו ובין בדרך אחרת. כך גם במקרה דנן, יכול ובדל סיגריה יצית אשר הוצת. משכך וכמובא לעיל, אין דרישה כי על המזיק היה לצפות באופן ספציפי את אופן פרוץ השריפה, ואף אופן התפשטותה. וגרימת הנזק וכדוגמא הקיצונית בענין נשיא מרדכי שהובא לעיל, וכשהשמיכה שם שהונחה לאיוורור על אדן החלון, דומה לאותו חלל בגג שאיפשר כניסת הגץ והשריפה במבנה. הרשות המקומית האזורית 39. ומכאן וטרם שניזקק לשאלת הנזק, בחינת אחריות הרשויות המקומיות. לא כל מקרה של פרוץ שריפה יש בו לחוב את הרשות המקומית. יחד עם זאת, על הרשות המקומית להראות שעשתה ולו פעולה כלשהי במסגרת סמכויותיה ותפקידיה. במקרה דנן, נמנעו המועצה האזורית והועד המקומי מהבאת ראיות כלשהן ובכלל זאת אם ננקטה על ידם פעולה כלשהי, לרבות התראה זו או אחרת בדבר נקיטת אמצעים למניעת שריפות. מאידך, לא הוכח כי הוסבה תשומת לב הרשויות לסכנה הנשקפת. נראה כי יש להבחין בין רשלנות של הרשות בכל הקשור למחדלים הקשורים לביצוע פעולות שבשטח הציבורי אשר הרשות ממונה עליו כגון ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' פ"ד לז (3) 757 או כבע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פ"ד מג (3) 343, וכשבאותם מקרים מדובר על מחדל בביצוע פעולות אשר גרמו לנזקים, וכשהמחדל עצמו הוא הגורם לנזק. יתר על כן, במקרה האחרון נקבע כי לא נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות הרשות, לנזק. כך גם בע"א (חיפה) 4160/97 הנ"ל בענין המועצה האזורית מטה אשר, מדובר בשטח שיפוט שעל הרשות היה לדאוג לשטחי הפרדה, ובהיות אותם שטחים שטחים ציבוריים, ועל כן אי נקיטת פעולות אלו הינה בגדר רשלנות ישירה של הרשויות. שונים הדברים במקרה דנן. למעשה, לאחר שלא הוכח כדבעי שאכן מקום פריצת האש הינו שטח ציבורי, הרי לכאורה מדובר על שטח פרטי. בשטח שכזה על הפרט לנקוט באמצעים הנדרשים וכפי שהובא לעיל בענין כח הידרו דלעיל. אם לא נאמר כן, הרי תמצא רשות מקומית אחראית וכעין מבטחת של כמעט כל שריפה שתפרוץ בשטח פרטי, הכל בגין אי הפעלת סמכות הפיקוח וההתראה. דומני כי גם מלוי ניתן להסיק האמור. במיוחד יפים הדברים במקרה דנן, לאור מועד הגשת התביעה בדבר הקושי הנעוץ בבחינת אותן הוראות שננקטו או לא ננקטו על ידי הרשויות, לאור חלוף השנים. מכל מקום, במקרה דנן לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת רשלנות הגופים האמורים, ואף הם היתה מוכיחה זאת, חלקם באחריות, בטל בששים, ובמיוחד שלא הוכח מה הפעולות שהיה צורך לנוקטם וכי אם אכן היו ננקטות, הנזק לא היה נגרם. הוכחת הנזק 40. בכל הקשור לשאלת הנזק, נטען כי התובעת לא הוכיחה את הנזקים וכן נטען כי אין היא רשאית לפיצוי בגין הוצאות נלוות שאינן בגדר תשלום למבוטח. כאמור בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח', פ"ד נ (4) 567, העילה אינה הנזק שנגרם למבוטח, אלא עילת התחלוף שהינה עילה בפני עצמה, תוך שיש לבחון אם אכן זכאית המבטחת לאשר שילמה למבוטח. בנושא זה יש לבחון שמא היתה קנוניה בין המבטחת למבוטחת, וכשצויין כי "מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" ושם אף כאן "ועל כל פנים לא נטען ולא הוכח שכך היה". אכן סעיף 62א(א) לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 לא פרש את התנאים להעמדת זכות התחלוף, אולם כל עוד ולא הוכח כי ההסדר בין המבטחת למבוטח אינו ראוי, לא יעמוד נושא זה לחובת המבטחת. אכן "המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח ולא יותר מכך". במקרה דנן אכן אין להסתמך על עדותו של נדב כהן מטעם המבטחת אולם מנגד הובאה חוות הדעת ת/6 וכשממנה עולה שאכן נבדקו פרטי הנזק השונים, לרבות באמצעות בחינת הנצרך עם רואי חשבון. נכון הוא שנתונים אלו או רואי החשבון לא הובאו בפנינו אולם השמאי לאחר שבחן את הממצאים השונים ותוך שהוא מפרט את הערכים הכספיים השונים, מצא לנכון להכיר באותו חלק שהכיר מהתביעה ובנסיבות אלו נראה, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בשאלת הוכחת הנזק. בכל הקשור לנושא ההוצאות הנלוות, אין לנו אלא להפנות ולהסכים לאשר נקבע על ידי השופטת אבניאלי בת.א. (ת"א) 64174/94 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' מסעדת טנדורי ואח' (ט.פ.) כי בהתאם לסעיף 62 האמור הוא מאפשר לתובעת להפרע גם על הוצאות שכ"ט שמאי "שכן חוות דעתו של השמאי הינה תנאי לקבלת פיצוי מהמבטח עצמו...". חלוקת "האחריות" - "הנזק" 41. ומכאן לאחריות של כל אחד מהמעורבים. כפי שציינו לעיל, שיעור הנזק שנותר לפיצוי לאחר חלקו על המצית, הינו בשיעור של 40% ממכלול הנזק. אולם גם בהקשר לכך יש לבחון את האשם התורם הן של התובעת עצמה והן של אקוקה וזאת לאור אשר פורט בהרחבה ביחס למחדליהם לעיל. כאמור, המבטחת עצמה רשלנית היתה בהתעלמה מהתנאים הסובבים וכן מהמבנה עצמו, בדרישת אמצעי מיגון שאינם יעילים. כך גם ביחס לאקוקה, התעלם הוא לחלוטין או למצער התעלם בפועל מהסכנות האורבות. כך אין להתעלם גם מעצם האפשרות של גץ לגרום לשריפת מלוא התכולה. דומני, כי יש להעמיד את האשם התורם של שניהם, גם יחד, בשיעור של מחצית מהנותר. בחלוקת האחריות שבין מבורך לגריידי, לכאורה המחדל של גריידי ותרומתו לשריפה במבנה גדולה יותר מתרומתו של מבורך. לענין זה אין להתעלם מכך שהשריפה כובתה כביכול ובאמצעות הגץ פרצה במבנה כפי שאין להתעלם מכך שהחלק המסיבי של אותם אמצעי התפשטות האש, נמצאו במשקם של גריידי. לכך יש להוסיף גם את האחריות המוגברת של גריידי כלפי השוכר וכלפי השכן - אקוקה. אולם מנגד, קשה להעריך ולחלק נושא זה, הואיל ולכאורה ביחס לכל אחד מהם ניתן לקבוע כי רשלנותו בחינת גורם בלעדיו לא היה נגרם נזק. 42. בכל הקשור לנושא ההוצאות, בצדק נטען על ידי מבורך את אשר פורט לעיל בכל הקשור לצורך של דיון נפרד נוסף. הדברים יפים אף ביחס לגריידי. לא היתה כל מניעה שאקוקה באמצעות התובעת יצטרפו כתובעים במסגרת ההליך הקודם, לרבות תוך עתירה להוספת הרשויות שצורפו בתיק דנן. כמו כן אין להתעלם מכך שחלקה הארי של התביעה נדחה. סכומם של דברים: 43. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: א. אני מחייב את מבורך (הנתבע 1) ואת גריידי (הנתבעים 2 ו-3) יחד ולחוד לשלם לתובעת 39,472 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.6.00 ועד התשלום בפועל. ב. כל צד מהצדדים האמורים, דהיינו התובעת, גריידי ומבורך, ישא בהוצאותיו והוצאות שכ"ט עורך דינו. ג. התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5, נדחית והתובעת תשלם לכל אחד מנתבעים אלו הוצאות ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. שריפה