החלטה עניינה של החלטה זו הוא בקביעת הפיצוי המגיע לתובע בתיק זה בגין נזקי השריפה (כהגדרתה בהחלטה קודמת מיום 5.12.01; להלן: "ההחלטה הראשונה"). בהחלטה הראשונה (אשר מונחיה ישמשו גם להחלטה זו) קבעתי שהאחריות לפיצויו של התובע, בכפוף להפחתה בגין אשם תורם בשיעור של 25%, חלה על הצופים; עוד נקבע על ידי באותה החלטה שהעירייה אינה חבה כלפי התובע ולעניינה מהווה על כן ההחלטה הראשונה פסק דין. החלטה זו תשלים איפוא את ההחלטה הראשונה לכדי פסק דין, בכל הנוגע לחבותה של הצופים כלפי התובע. לתובע נגרמו כוויות קשות ביותר עקב השריפה והוא עבר טיפולים רבים ביותר; הכוויות תוארו כ "...כוויה דרגה 2 ב- 25% משטח (הגוף)..." (סיכום המחלה נספח ת/2 לתצהיר התובע); הטיפולים כללו, בין היתר טיפול נמרץ (עם אשפוזו של התובע), השתלות עור וטיפולים תרופתיים שונים (נספחים ת/2 הנ"ל ות/3) והוא שוחרר מבית החולים כחודשיים לאחר אשפוזו במועד השריפה. לאחר מכן תואר מצבו כמי שנכווה בדרגות 2 ו 3 ובשטח גוף שבין 25% ל 30% (נספחים ת/9 ו ת/10) בשנתיים שלאחר השריפה היה התובע נתון בחליפת לחץ, היה במעקב מרפאתי רצוף ועבר טיפולים פיזיוטרפים רבים תוך שהוא סובל ממגבלות תנועה בכתף, ומגרודים קשים (ראה נספחים ת/11 עד ת/15; במוצג האחרון מתוארים הטיפולים שהתובע מקבל כ"...טיפול מייגע מאוד" והומלץ על מתן סיוע פסיכולוגי). מסמכים אלה מהווים תמיכה ממשית לאמור בנדון דברים אלו בתצהירו של התובע (סעיפים 1 עד 7) המתארים את סבלותיו מהצורך להיות לבוש בחליפת לחץ, ללבוש ולפשוט חליפת הלחץ, הכאבים בשעת רחצה, הגרד הבלתי נסבל, הנמשך גם במועד כתיבת התצהיר (סעיף 6 לתצהיר) והקושי להסתגל, במצבו, לחברת הילדים הבלתי תומכת בבית הספר [ ראה גם תצהירה של אם התובע, הגב' עפרה מורנו (להלן: "עפרה") בסעיפים 2 עד 4 ]. בשנים שלאחר מכן (עיקר בשנת 1995) עבר התובע מספר ניתוחים נוספים (נספחים ת/17 עד ת/25). ניתוח נוסף עבר התובע בשנת 2001 (מוצגים ת/26, ת/27); כן היה על התובע לעבור ניתוח נוסף בחודש יולי 2002, אך הוא דחה או ביטל ניתוח זה הואיל ו "...לא היה לי כח לניתוח נוסף..." [ מוצג ת/28; ראה עדות התובע בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון ביום 22.12.2002 (להלן: "הפרוטוקול") שורות 1 עד 6 ]. שני המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית, פרופ' חגי צור מטעם התובע ופרופ' דן מלר מטעם הצופים מסכימים שאין לתובע מגבלה תפקודית/פיזית כתוצאה מהצלקות שנותרו לו עקב הכויות והטיפולים שעבר (נושא הקונטרקטורה הנזכר בחוות דעתו של פרופ' צור, בא על תיקונו בניתוחים שעבר התובע וראה נספח ת/28 הנ"ל וכן האמור בנדון זה בחוות דעת פרופ' מלר). יחד עם זאת מקובל על המומחים הנ"ל שלתובע נכות גבוהה בעלת משמעות אסתטית; באי כח הצדדים הסכימו על כך שנכותו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית מתבטאת בשיעור של 35% (עמ' 1 לפרוטוקול). אכן, לתובע נכות משמעותית בתחום הנ"ל ומראה הצלקות שעל גופו הוא קשה ביותר; ניתן לראות בגופו צלקות בולטות מכוערות על גבי שטח נרחב של הגוף כפי הנחזה בבירור בתמונות ת/52 עד ת/68. לבית המשפט הייתה ההזדמנות לראות את הצלקות באופן ממשי בלשכתו, כפי שהוסכם על ידי הצדדים (עמ' 12 לפרוטוקול) ומראה הצלקות במציאות קשה יותר גם מהנחזה בתמונות הנ"ל. יכול אני לקבל כפשוטם את דברי התובע, כפי סעיף 11 לתצהירו, על הקשיים בהם הוא נתקל במגעיו עם בנות המין השני, לפחות החל משלב שבו מגיעים הדברים לכדי קרבה אינטימית. מקובל על הצדדים שהתובע סובל מנכות גם בתחום הפסיכיאטרי, כתולדה של מצבו הפיזי; שני המומחים בתחום זה, ד"ר קריגל מטעם התובע ופרופ' טיאנו מטעם הנתבעים, מסכימים על קיומה של נכות זו וגם לעניין זה הוסכם שיעור הנכות על דעתם של באי כח הצדדים והוא נקבע לכדי שיעור של 16% נכות צמיתה (עמ' 4 לפרוטוקול). יתכן והדברים שלהלן הם מעל לצורך, לאור האמור לעיל, אולם לעניין אחד קשה לי להסכים עם פרופ' טיאנו והוא שלמרות הבנתו שלכל אירוע מסוג זה שעבר התובע קיימת תגובה רגשית, הרי שלדעתו "...במקרה שלפנינו התגובה הרגשית היא מעבר למצופה..."; נהפוך הוא; נראה לי שבעניין זה הצדק הוא דווקא עם ד"ר קריגל שקבע את שיעור נכותו של התובע לכדי שיעור של 25% תוך הדגשה שהקביעה היא מינימלית מתוך התחשבות בסיכויי טיפול פסיכוטרפי (עמ' 5 לחוות הדעת). על פי הנתונים הנ"ל יש לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע לתובע בראשי הנזק שנתבעו. ראש לכל לגישתי, כפי שלהלן, הוא הפיצוי בגין "כאב וסבל" ואין חולק על זכותו של התובע לעצם הפיצוי, להבדיל מגובהו. הגישה כיום בפסיקת בית המשפט העליון לראש נזק זה היא שיש לפסוק בו סכומים משמעותיים, אשר ייתנו ביטוי ממשי לסבל שעובר הניזוק [ ראה, ולו לדוגמא: ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ. לאה דיין ואח', פד"י נה1 עמ' 765 (להלן: "פס"ד דיין"); ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ. הרב נסים זאב ואח' פדי נה5 עמ' 241 ]. הפיצויים שנפסקו לאחרונה אכן מצביעים בפועל על מגמה כזו. ניתן להביא מספר דוגמאות, אם כי אלו תוכלנה לשמש רק כאינדיקציה, לעתים כללית, שכן אין המדובר במקרים זהים (אם בכלל יש מקרים זהים בהתחשב באלמנט הסובייקטיבי הקיים בראש נזק זה). ב"פס"ד דיין", המובא גם על ידי ב"כ התובע בסיכומי טענותיו, נפסק אכן סכום של 1 מליון ₪ אולם סכום זה, נפסק לשני התובעים ביחד, שסבלו סבל זהה ועל כן, אם לעשות בדוגמתו שימוש, הרי שיש להתייחס למחציתו (הסכום המשוערך לפי סיכומי ב"כ התובע עמד על סך של כ - 1.3 מליון ₪). במקרה אחר, שבו דובר גם כן בילד שנשרף ונגרמו לו נזקי גוף חמורים בשריפה נפסק פיצוי בגין "כאב וסבל" בסך של 1 מליון ₪, למועדו [ ת.א. (ת"א) 1475/93 אלעד אייכנהולד (קטין) ואח' נ. איריס רגב ואח' (לא פורסם) ]. הסכום המשוערך, על פי האמור בסיכומי התובע, מגיע לסך של כ 1.45 מליון ₪. תיאור הסבל שסבל התובע שם, הן הגופני והן הנפשי, אכן תואם את אשר סבל התובע דכאן, לרבות הנובע מנכותו הנפשית והצורך להתמודד בעתיד, יום יום, עם מצבו הגופני וכאביו ועם התולדות החברתיות המעשיות של המצב; מאידך, יש להוסיף כי באותו מקרה נפגע התובע ב 85% משטח גופו, בכויות דרג שני ושלישי, לאמור בערך שיעור נזק (גופני) מוכפל משיעור נזקו של התובע דכאן. בפסה"ד שניתן בת"א (ירושלים) 1289/98 עזבון המנוחה טלי וייס ואח' נ. ארנון המל ואח' "דינים" מחוזי לג 148 נפסק פיצוי בשיעור של 1 מליון ₪ אשר בשערוך, שעל פי סיכומי התובע, מגיע לכדי סכום של כ 2.7 מליון ש"ח; במקרה זה המדובר היה במקרה של טביעה, שהסתיים במוות והפיצוי בגין "כאב וסבל" כלל גם פיצוי בגין "אבדן תוחלת חיים" כאשר בית המשפט סבר, בכל הכבוד בטעות, שאין מדובר בשני ראשי נזק נפרדים. במקרה "שרה בוים" (ע"א 2517/93 שרה בוים נ. אברהם גטהין ואח' "דינים" עליון לד 463) נפסק סכום של -.600,000 ₪ בשערוך כנ"ל מגיע לכדי סכום של כ 1.7 מליון ₪, כאשר באותו פסק דין מדובר במקרה חריג באופן מיוחד חמור עוד יותר, אם ניתן להשוות בין המקרים, מאלו שצוינו לעיל. אינדיקציה מעודכנת יותר גם אם נמוכה הרבה יותר בפסיקתה, ניתן למצוא בפסק דין חדש יחסית, מבית המשפט העליון בעניין ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל ואח' נ. אלי רפופורט ואח' "דינים" עליון נט 372 (להלן: "פס"ד סמיון"). באותו מקרה, נלכד עובד בתוך "חדר תנור", ונכווה למוות; גופתו נמצאה שהיא מכוסה כולה כוויות בדרגה 3; בית המשפט תאר את מצבו כך: "...כל שטח העור של המנוח, ובכלל זה הפנים, הצוואר והידיים, היה עם כוויות בדרגה שלוש ומספר רב של שלפוחיות. רקמותיו הפנימיות של המנוח נראו כבשר מבושל. על סמך תוצאות נתיחת הגופה קבע המומחה כי מותו של המנוח נגרם מכוויות, הכוללות כמעט את כל שטח העור...". לתיאור מזעזע זה, שהסבל ניכר בו על פניו, יש להוסיף את הסבל הנוסף והקשה שסבל ממנו המנוח שם מידיעת המוות המתקרב, כאשר לא היה גורם שיכול היה לחלץ אותו מלכידתו באותו תנור; הרגשה קשה זו, כך ניתן להניח, דומה היתה לזו של התובע, לפחות עד לחילוצו. בעוד שבמובן הפיזי המיידי עולה סבלו של המנוח ב"פס"ד סמיון" על הסבל שנגרם לתובע, הרי להבדיל מאותו מקרה, ימשיך התובע לשאת את סבלו הנוכחי, לאורך חייו. בית המשפט העליון פסק את הפיצוי המגיע לעזבונו של המנוח בגין ראש הנזק של כאב וסבל לכדי הסך של -.120,000 ₪ ביום 6.6.01 ולא הוברר אם הכוונה לסכום כמות שנפסק למועד פסק הדין או למועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית, שניתן ביום 30.9.99. מחד מהווה "פס"ד סמיון" מחד אינדיקציה די ברורה וחדשה, וגם קרובה לעניין שבפני; מאידך, נראה שבאותו מקרה קפץ בית המשפט את ידו באורח שאינו אופייני לדרך הפסיקה החדשה. בשקלול הדברים, ובהתחשב בכל שיאמר להלן גם בעניין הפיצוי בגין "אבדן כושר השתכרות", נראה לי לקבוע את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה לכדי הסכום של -.700,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. המחלוקת העיקרית, או המחלוקת ה"עקרונית" העיקרית, היא לעניין הפיצוי בראש נזק של "אובדן כושר השתכרות" (או "אובדן השתכרות בעתיד", שאין בנסיבות אלה הבדל מעשי ביניהם). לטענת הצופים, לא צפוי התובע להפסד בתחום זה הואיל והנזקים שנגרמו לו, לפחות נזקי הכוויות הפיזיים, אינם תפקודיים (פרק 2 לסיכומי טענות הצופים). יצוין שב"כ הצופים מתעלם לחלוטין, לעניין הפסד ההשתכרות העתידי, מנכותו הנפשית של התובע, שהיא כאמור בשיעור מוסכם של 16%. עיון בתעודות הציונים שנתנו לתובע בבתי הספר, לפני ואחרי השריפה, מצביע על כך שעד לאירוע היה התובע תלמיד טוב מאוד, ורציני בהשקעתו בלימודים; לאחר השריפה, הולכים ציוניו ומדרדרים עד לרמה כללית בלתי מספיקה, לרבות חוסר השתתפות בשיעורים והפרעות התנהגות (מוצגים ת/28 עד ת/40א; להלן: "התעודות"); התובע לא עבר בחינות בגרות. הערת ב"כ הצופים ממנה משתמע שהתובע העדיף להיכשל בלימודיו על מנת לבסס תביעת פיצויים בלתי ראויה (סוף עמ' 2 ותחילת עמ' 3 לסיכומי טענותיו). העיגון לכאורה לטענה זו, שהתובע קיבל ציון 100 במקצוע "לימודי קריירה"(רק במחצית שנה אחת) אינו מספק, בלשון המעטה. התובע משרת בצה"ל בתפקיד פקידותי במשרד הקרוי "חמ"ל רפואי", קרוב לביתו, בתנאים של "08.00 עד 17.00" (סעיף 10 לתצהיר התובע, עדותו בחקירה נגדית בעמ' 11 בסוף העמוד, עמ' 12 בשורות 14 - 15). ב"כ הצופים קרא לבית המשפט להפעיל (למעשה) "ידיעה שיפוטית" לפיה שירות בחמ"ל (ראשי תיבות של "חדר מלחמה") "...משמעו עבודה מטורפת בשעות הכי משוגעות הן של היום והן של הלילה" (עמ' 1 לסיכומי הטענות, בסוף העמוד). מוכן אני להפעיל את ידיעתי השיפוטית בעניין זה ולהבהיר לב"כ הצופים שהביטוי "חמ"ל" לעניין המשרד הרפואי הוא ביטוי מושאל, ואין הכוונה לכך שאכן מתפקד התובע בתפקידים מבצעיים, ועיקרו של התפקיד הוא רישומי - פקידותי, ומתבצע בדרך כלל בשעות היום; לעניין שעות הלילה, מבוצע התפקיד, יש להניח על ידי תורנים. קביעת נזקו של התובע בראש הנזק של אבדן הכנסות עתידיות אינו עניין קל. בעת הפגיעה בשריפה, היה התובע בן 10; בעת הדיון בעניינו היה התובע כבן 21 ושירת כחייל; אין כמובן כל נתונים על השתכרותו. בנסיבות אלו ניתן, לכאורה, לעשות שימוש במכפלת אחוזי הנכות של התובע בשכר הממוצע במשק (ראה, קציר "פיצויים בשל נזק גוף" פרק 24 בעמ' 83 עד 89, פרק 43 עמ' 168עד 177 ופרק 89 עמ' 341 עד 349); אלא שגם לעניין זה מתעוררים קשיים. מקובל על הכל, כפי המבואר שם, כי לצורך החישוב האמור יש להתחשב רק באותה נכות של הנפגע שהיא בגדר של "נכות פונקציונלית", להבדיל מ"נכות קוסמטית". יכול אני לצאת מתוך הנחה שכל הנכות שנקבעה לתובע בתחום הנפשי, היא בגדר של נכות פונקציונלית; ספק אם כך הדבר באשר לנכות הפלסטית. כבר הובא למעלה שאין הפגימה, שהיא קשה ביותר כשלעצמה, מהוות מגבלת תפקוד אצל התובע, לפחות לא כך כאשר מדובר בביצוע מטלות שאינן כרוכות בשהייה מרובה בשדה או בשטחים פתוחים או בעבודת כפיים. לו אביא בחשבון אפשרות כזו, ממילא יהיה צורך, לצורך החישוב, להביא את בסיס השכר של התובע כנמוך מהשכר הממוצע במשק, שכן אם זו תהיה, או אמורה היתה להיות דרך השתכרותו, סביר להניח שתביא להכנסה מועטה מהממוצע (על סטייה מבסיס השכר הממוצע, ראה קציר שם בפרק 24 עמ' 91 עד 93 וכן גם בפרק 89 בעמ' 346 עד 349). התובע מסר בעדותו שבכוונתו להשלים את בחינות הבגרות (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 14, 15) וניתן להניח שאכן יוכל לעמוד במשימה זו, בהתחשב בכך שבפוטנציה, לפי התעודות, הייתה לו יכולת לימוד טובה ומעלה לפני השריפה. בסעיף 14 לתצהירה מציינת עפרה ששני בניה הבוגרים הם בעלי תארים אקדמאים ונושאי משרות יוקרתיות או מכניסות ומכאן, באופן טבעי, הצפייה שהתובע, אמור היה להגשים, ואולי יגשים, גם הוא השגת תארים אקדמיים ועבודה מכניסה בהתאם. גם מידע זה, ספק אם יכול לפזר את הערפל מעל עתידו של התובע; ראשית, לא מעטות משפחות שחלק מבניהן רכשו השכלה וחלקם לא; שנית, לא תמיד ולא בהכרח מתקיימת קורלציה חיובית בין עומק ההשכלה וגודל ההכנסה (אפשר גם בעניין זה לקרוא לידיעה השיפוטית בדבר שכרם הגבוה של פועלי הנמל, שאינם דווקא משכילים ובעלי תארים אקדמאים); שלישית, אם יוכל התובע לרכוש השכלה, מדוע צריך יהיה להניח שהכנסתו, לאחר רכישת אותה השכלה, תפחת בגלל מומו, לאחר שהצליח, במומו, להשיגה? גם שאלת הפונקציונליות של הנכות אינה פשוטה בעיני. נכון הוא שהנכות הפלסטית אינה משפיעה תפקודית/פיזית אך האם ניתן להתעלם ממנה כגורם המשנה את חיי התובע ומהשפעת השינויים הנ"ל על השתכרותו האפשרית? ואם כן, האם לא ניתן לומר שאותם שינוים באים למעשה לידי ביטוי בנכות הנפשית שנקבעה לו, שהיא תולדה של הנכות הפיזית, ושאם יש השפעה תפקודית על כושר השתכרותו של התובע, הנובעת מנכותו בתחום הפלסטי, היא באה לביטוי באותה נכות נפשית? הביטוי המעשי לשאלה זו, הוא בקביעה שהפיצוי בגין הפסד השתכרות כבר כלול, במקרה זה או במקרים דומים, בתוך הפיצוי בגין כאב וסבל כולו או חלקו; אכן, דין הוא שאין לפסוק סכום אחיד ואחד בגין שני ראשי הנזק כאחד (קציר, שם, פרק 92 עמ' 356, 357), מאידך, אין מניעה מלהתחשב בהשפעת הגומלין של ראשי הנזק האלה אחד על השני (ראה, לדוגמא, ע"א 685/79 נאדרה חסן אטרש נ. עבלה מעלוף ואח' פד"י לו1 עמ' 626). בסופו של דבר, הקביעה של סכומי פיצוי עתידים, על פי מכפלת אחוזי נכות "פונקציונליים" או אחרים, בשכר ממוצע, מופחת או משופר, אינה אלא קביעה פיקטיבית, לפי נתונים שרירותיים שאין כל בסיס להנחה שאכן יש להם השפעה של ממש על מרכיב שיעור הפיצוי הנפסק בכל מקרה פרטני. בנתונים הקיימים, נראה לי "נכון" יותר, לפסוק את הפיצוי על כן באופן גלובלי (ראה קציר, שם, בפרק 101 עמ' 387עד 394 ופרק 111 עמ' 415 עד 424). אני קובע על כן את הפסדי השתכרותו של התובע בעתיד (לרבות תקופת פנסיה), לכדי הסך של -.550,000 ₪. קבלתי את חישובו של ב"כ התובע (עמ' 4 ו 5 לסיכומיו) בכל הנוגע להוצאותיו הרפואיות של התובע. לגבי הוצאות שבעבר הנסמכות על הקבלות שבמוצגים ת/42 עד ת/51, אין למעשה טענת נגד של ממש בפי הצופים (פיסקה 3 לסיכומי טענות הצופים); אלו מסתכמות, בשערוך ליום הגשת סיכומי טענות התובע, לכדי סך של -.57,647 ₪. אין לי סיבה לפקפק באמור בתצהירה של עפרה באשר להוצאות נוספות, שנראות סבירות, הן לעצם ההוצאה (בגדים, משחות והשתתפות בעלות תרופות) והן בסכומיהם, כמפורט בסיכומי טענות התובע; גם הפיצוי הגלובלי המבוקש בגין ניתוחים קוסמטיים אפשריים בעתיד אינו מוגזם. אני קובע על כן את סכום הפיצוי המגיע לתובע על פי האמור לעיל (בעיגול סכומים מסוים) לכדי הסך של -.138,000 ₪ (בהתחשב בחלק הגלובלי שבתוך הסכום הנ"ל, ובחלקו האחר המשוערך, אני קובע שהסכום הנ"ל הוא סכום נכון ליום מתן פסק הדין). עוד מגיע לתובע פיצוי בגין "עזרת זולת", לאמור, בגין השעות הרבות שהוקדשו לטיפולו על ידי הוריו, שעות שאין להן שיעור בהתחשב במצבו כמות שהיה וגם הצופים אינה חולקת על כך שפיצוי בראש נזק זה מגיע לתובע (פיסקה 4 לסיכומי הצופים). לא נמסרו נתונים ברורים על עזרה זו, וב"כ הצופים מבקש פסיקה גלובלית בנושא זה; לטעמי, אכן גם בנושא זה מהראוי לפסוק באופן גלובלי, בהתחשב בכך שהתובע ועדיו לא המציאו נתונים בדוקים באשר לאותה עזרה, שבלי ספק ניתנה והחישוב שעורך ב"כ התובע בסיכומי טענותיו (פיסקה ו' עמ' 5 ו 6) אינה אלא העמדה של סכום גלובלי במסווה של חישוב "מוערך". מקובל מאידך, גם על הצופים, כמו לפי בקשת התובע, שהפיצוי המגיע בגין החודשיים הראשונים בתקופת האשפוז הראשונה לאחר השריפה, הוא בסך של -.12,000 ₪. את הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת הוריו, בתקופות שלאחר מכן, עזרה שמעבר לעזרה הרגילה שניתן לצפות מהורים לתת לילדם, אני מעריך לסכום של -.90,000 ₪ נכון ליום כתיבת פסק הדין. לא ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת זולת בעתיד, שלא מצאתי לה בסיס. פריט הנזק האחרון הנזכר בסיכומי טענות התובע (למעט הוצאות משפטיות בגין חוות דעת) הוא להחזר הוצאות שהוצאו על ידי הורי התובע עבור שיעורים פרטיים. גם בנושא זה, אין הצופים חולקת שאכן נזקק התובע לשיעורים פרטיים, אלא שלטעמה, הסכום הנדרש הוא מוגזם ביותר, ואינו מבוסס (פיסקה 8 לסיכומי טענות הצופים). אכן, אין לעפרה, שהיא העדה לעניין זה, כל בסיס בתיעוד חשבוני של ההוצאה. היא מכמתת את התביעה בהערכה של כמות שעות הלימוד והערכה של עלות השעות [ סעיף 17(ג) לתצהירה של עפרה ]. גם לטעמי יש הגזמה בהערכה זו; התעודות לא מעידות על שיפור כלשהו בלימודיו של התובע במהלך השנים שמאז השריפה והירידה בכושר הלימוד שלו, ועד גמר הלימודים בבית הספר; קשה להניח שאכן לאורך כל אותה תקופה נלקחו עבורו שיעורים פרטיים מידי יום ביומו, 10 שעות שבועיות כפי תצהירה של עפרה. הערכתי וקביעתי, באופן גלובלי, נכון ליום מתן פסק הדין היא בסך של -.75,000 ₪. סיכום הדברים יהיה איפוא דלקמן: הצופים תשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של -.700,000 ₪ בגין כאב וסבל, נכון ליום מתן פסק הדין. סכום של 550,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד, נכון ליום מתן פסק הדין. סכום של -.138,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, נכון ליום מתן פסק הדין. סכום של -.90,000 ₪ בגין עזרת זולת, נכון ליום מתן פסק הדין. הסכומים הנ"ל יישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. סכום של -.12,000 ₪ בגין עזרת זולת, נכון (בממוצע) ליום 15.10.93; סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהמועד הנ"ל ועד התשלום בפועל. מסה"כ הסכומים הנ"ל ינוכה שיעור של 25% בגין אשמו התורם של התובע, כפי שנקבע על ידי בהחלטה הראשונה. לא מצאתי לנכון לקבל את טענת/בקשת הצופים לנכות סכום נוסף כ"קרן שמורה" להחזר לצופים אם וכאשר יפנה התובע למוסד לביטוח לאומי לעניין קבלת תגמולים לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבט"ל"). לעניין האמור לעיל, די בכך שלא קבעתי, בפועל וכמשתמע, שהתובע איבד לפחות 50% מיכולת השתכרותו, שהוא תנאי ראשון ל"כניסה" לפרק ט' הנ"ל לפי סעיף 195(2) לחוק הבט"ל. הצופים תשא גם בהוצאות המשפט של התובע, לרבות שכ"ט בגין חוות דעת רפואיות, למעט שכ"ט המומחה קצין, בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% על סך הפיצוי הכללי (לאחר הניכוי האמור) ומע"מ, בצרוף ריבית והצמדה כדין. כוויהשריפה