לשון הרע נגד דמות ציבורית מול חופש הביטוי

פסק דין שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו [שלמה המלך, משלי כ"א, כ"ג] כללי: 1. ספרים שלמים ועבי כרס תיארו ותיעדו את תופעת לשון הרע, הן מן הממד המהותי הכללי, הדן בסוגייה מן הבחינה המוסרית המהווה רכיב אינהרנטי במרקם היחסים האנושי, והן מזה הרלוונטי לענייננו - המשפטי. משתם הדיון המשפטי ביסודות עוולת לשון הרע, אין אלא להמשיך ולפסוע לעבר בחינת אופייה הייחודי והספציפי של הפרשה בה עסקינן, ככזו הרוקמת בדרכה היא את התשתית העובדתית, שגזרה את המסקנה כי הנתבע, מר יולי נודלמן, פרסם בספרו האמור, "שרנסקי בלי מסכה" (בהוצאת "נגבפרס", 1999), דברים הנופלים לדל"ת אמות של הגדרת לשון הרע ביחס לתובעים. 2. אין להכביר מלים אודות משמעותן של מלים כתובות בעידן ההשכלה והתקשורת האלקטרונית. כוחן לא יסולא בפז. יכולתו של אדם כיום להפיץ את רעיונותיו ברבים בדרך הכתיבה, ללא עריכת מפגשים פיזיים של ממש, לא רק שמייעלת ומאיצה את התהוותם והתפתחותם של מעגלי ההשפעה הפוטנציאליים של הכתובים על אוכלוסיות יעד מוגדרות ואנונימיות כאחד, אלא שגם בסופו של יום, אינה מדידה או אפילו בת הערכה ריאלית. התווך האנושי המסועף הנו אפוא בגדר כלי קיבול מופשט לקליטת רעיונות, מושגים ותפיסות, שמלאכת ההתחקות אחריהם גובלת בבלתי אפשרי. וכבר נאמר במקורותינו: "הלשון, לא זו בלבד שיש בכוחה להמית,אלא שפגיעתה קשה מפגיעת החרב. בעוד שהחרב אינה הורגת אלא את העומד בקרבתה, הרי הלשון מסוגלת לקטול גם את מי שמצוי הרחק ממנה". (ערכין ט"ו) ולא בכדי נאמר: "מוות וחיים ביד הלשון". (משלי י"ח, כ"א) גם במקורות חוץ מצאנו דברים דומים. השופט הקנדי Cory, בפסק-דינו בפרשת [1995] 2 S.C.R. 1130, 1196, Hill v. Church of Scientology קבע כלהלן: "A defamatory statement can seep into the crevasses of the subconscious and lurk there ever ready to spring forth and spread its cancerous evil. The unfortunate impression left by a libel may last a lifetime". 3. כבודו של אדם, כמו גם תדמיתו בעיני הציבור הרחב בכלל ובעיני המקורבים אליו בפרט, אינם מוחשיים למתבונן; ומשכך, פגיעה בשלמותם כלל אינה נצפית. בעוד שאינדיבידואל מסוים יאוץ לבית המשפט, אוחז בכתב תביעה חריף כנגד מכפישי שמו, הרי שאחר, אם עקב מבנה אישיות שונה או מכל סיבה אפשרית אחרת, יימנע מכלל פעולה תוך שיוותר חסר הגנה. כך גם אופן ניהולו של משפט עשוי ללבוש צורה מיליטנטית וחסרת פשרה מול מוציא הדיבה, או לחילופין - עשוי הוא להיות מרוסן יותר. מעמדו הרם והנישא של אדם בחברה מביאו עוד מלכתחילה לכלל חשיפה תקשורתית מורחבת ומוגברת ביחס לאדם מן הישוב, עובדה הצופנת בחובה פוטנציאל נזיקי עודף לגביו בהקשר דנן, שהרי אורחות חייו, יהיו אלו לעתים אף האינטימיים ביותר, "שקופים" לציבור ביתר שאת. אומנם, אין מעמדו של איש הציבור חסין בפני ביקורת מהותית, שהרי - הוא אף נתון למלוא עוזה, אך יחד-עם-זאת, אין הדבר פוטר את איש התקשורת, במובנה הרחב, ממידה סבירה של אחריות טרם יאוץ למכבשי הדפוס כשהוא חמוש ב"עובדות" וב"אמת" חד-משמעיים. זאת ועוד, שעה שמושא לשון הרע הנו גוף פוליטי ציבורי, אפילו ייראה זה בגדר ישות מופשטת חסרת חיות לכשעצמה, אין להוציא מכלל אפשרות את העמקת הנזק והרחבתו, זאת על-ידי מתגים סוציו-תרבותיים, גלויים וחבויים כאחד, המזינים רגשות עזים, המונעים לבסוף לכלל דעה מוצקה. אין איש מיטיב לנבא את אותם מוקדי השפעה פוטנציאליים על אוכלוסיית יעד כלשהי מאשר בן אותה תרבות, המכיר ויודע גם את נקודות התורפה של הקבוצה. למען הדוגמא בלבד יצוין, כי יצירת הזיקה בין מפלגת "ישראל בעליה" לבין המאפיה הרוסית, כפי המקרה דנן, לכשעצמה, עשויה לגזור תוצאה כפולה: האחת - זיהוי בוחריה הקיימים של המפלגה האמורה עם המאפיה; השנייה - הסטת בוחריה הפוטנציאליים של אותה מפלגה לכלל העדפה של מפלגות אחרות ששמן טרם הוכפש. 4. מעמדו הציבורי של התובע גזר עליו חשיפה תקשורתית עודפת בהשוואה לכל אזרח מן השורה. כמובן שאין בכך כדי לפטור את איש הציבור מחשיפה ישירה ואף נוקבת לביקורת, אך יחד-עם-זאת ברי, כי במידה ויוכח כי אותם דברי ביקורת מהווים למעשה לשון הרע, הרי שהנזק שיתקבל יהא מוגדל בשיעור ניכר. כמספר האנשים המכירים את התובע, אם באופן אישי ישיר או בעקיפין, כך פוטנציאל הנזק שייגרם לו שעה שמסריו של הספר יהדהדו בראשיהם. האפשרות, שלפיה אנשים אחרים, שדמות התובע אינה מוכרת להם ושמעולם לא שמעו אודותיה, יבקשו כעת להתוודע אליה באמצעות הקריאה בספרו של הנתבע, אינה נשללת על הסף, תוך שסביר כי כבר ראתה אור יום. משכך, המבקשים ללמוד אודות אישיותו של התובע לפי ספרו של הנתבע יבססו, אפוא, את "לימודיהם" על מסמך מגמתי, שאינו מאפשר בחירה אמיתית בטווח התכונות הריאלי שניתן לייחס לו. אותו רפרטואר עשיר ואינסופי של תכונות אנושיות, בו מזהה אדם את תכונות חברו, צומצם בספרו של הנתבע באופן מכוון. רצף האותיות הקובע שמו של אדם מהווה סימן היכר ראשוני ומיידי שלו, ומשדבקו בו אותיות לשון הרע כה חריפות יקשה הדבר מאוד להסירם ממנו, אם בכלל. מאותה השעה בה בוטאו אמרות לשון הרע יהא שמו של התובע מקושר אליהן בקשר גורדי, שרק מעטים יצליחו להתירו. 5. הספר דן בתכנים רגישים במיוחד, כל שכן עבור התובע שאין קריאתו אותו זהה לזו של כל קורא אחר, שהרי באותן שורות ועמודים מתוארים לכאורה קורות חייו. על המבקש להציג את סיפור חייו של אדם אחר באופן הוגן רובצת אחריות כבדה, זאת אף מבלי להתחשב במעמדו בעיני הבריות. אחריות זו גדלה שעה שמבקש המידע עוסק בתכנים מורכבים ביותר כדוגמת תנאי מאסר של אדם במרתפי השלטון הסובייטי דאז, הנתונים לאופני פרשנות וספקולציה קוטביים, בגדרם אין לזהות את האמת האובייקטיבית על נקלה. לו תתובל פיסת מידע נקודתי כלשהו אודות אדם במטען רגשי שלילי כה עז של אחר כלפיו, או-אז, עלולה להיווצר מראית העין המטעה, שלפיה ניתן לסבור כאילו התקבלה "הארה" מובחנת וברורה. תכני הספר ופרטיו הנם מרובים, מורכבים וסבוכים מעצם טבעם. הנתבע ביקש לערוך בהם "סדר מדעי" לכאורה, תוך שביקש להעניק להם פרשנות העונה לטעמו על דרישות של קוהרנטיות וקונסיסטנטיות. דא עקא, שבחיי אדם עסקינן. זהותו של התובע גובשה ועוצבה במסגרת אותם אירועים קשים אותם תיאר הנתבע בספרו. עוצמת הפגיעה בתובע אומנם קשה לאומדן, אך יחד-עם-זאת, הריסוק השיטתי חסר הביסוס העובדתי של תדמיתו על-ידי הנתבע חייבת למצוא את ביטויה בשיעור הנזק שייקבע על-פי הפרמטרים שיפורטו בהמשך, כל שכן עת יוזכר כי התובע סבל במישור הקיומי היום-יומי בבית הכלא הסובייטי במשך תקופת חיים ממושכת ביותר, במהלך התהוותם של אותם אירועים עליהם שח הנתבע באופן מופשט בלבד. 6. בפסיקה נקבע, כי ההצדקה לעמדה המצדדת במתן עדיפות לחופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, יכולה להימצא בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין. יש הרואים בביקורת הציבורית עמוד התווך של חופש הביטוי בישראל, בהיותה נובעת מזכות הציבור לדעת ולפקח (בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 549). הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך, שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. בהקשר זה, יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 863). כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת. יש אף הסבורים, כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו. מנגד, ניתן להציג שיקולים השוללים העדפת חופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות. כך למשל, ניתן לטעון כי לשון הרע עשויה לגרום לאיש ציבור נזק רב מאד, שכן עיקר כוחו הוא בשמו הטוב בעיני הציבור. כן ניתן לטעון, כי הרחבת הפגיעה בשמם הטוב של אנשי ציבור תרתיע אחרים, בעלי שם, מלבקש לעצמם מעמד זה. בשנים שעברו, העמדה השלטת בבית המשפט הייתה כי אין להעדיף א-פריורי את חופש הביטוי על-פני הזכות לשם טוב, אף כשעסקינן בנפגע שהוא איש ציבור והפרסום נוגע לעניין ציבורי (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד ל"ב (3), 337, בעמ' 347-343; אך עיינו גם בעמדת המיעוט של הנשיא (דאז) שמגר, שלפיה לחופש הביטוי מעמד בכורה במשפטנו, שם, בעמ' 362-358). עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה, כי אמנם אין לחופש הביטוי מעמד של זכות-על בשיטתנו המשפטית, אולם ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב עת מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור. וכך נאמר על-ידי השופט (כתוארו אז) ברק, בע"א 214/89 אבנרי הנ"ל: "בחוק איסור לשון הרע הביע המחוקק את עמדתו באשר לנקודות האיזון הנראות לו כראויות. הוא קבע כי פרסום שיש בו לשון הרע אסור הוא, והוא מהווה עוולה אזרחית (סעיף 7) ועבירה פלילית (סעיף 6). עם זאת, האיסור אינו מוחלט. קיימים פרסומים, שיש בהם לשון הרע, ושהם מותרים (סעיף 13). קיימים פרסומים שבגינם יש למפרסם הגנה (סעיפים 14 ,15 ,16 )... המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים...". (שם, עמ' 861) ובהמשך: "הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור". (שם, עמ' 864) 7. העקרונות והמטרות אשר עמדו לעיני המחוקק ושעוצבו בפסיקה מצויים בבסיסם של דיני לשון הרע ומהם נגזרים האיזונים הראויים בין האינטרסים הנוגדים של חופש הביטוי מחד-גיסא, וזכותו של אדם לשמו הטוב מאידך-גיסא. אך מובן הוא, שניתן להסיק כי שיקול זה נגזר מהמטרה של הרתעת הציבור וחינוכו. לעיל כבר ציינו, כי אין צורך להכביר מילים באשר לכוחה ההרסני הפוטנציאלי של המילה הכתובה; לעיל גם ציטטנו מן הפסיקה הקובעת, כי חופש הביטוי מהווה את אחד מעמודי התווך וסממניה המובהקים של חברה דמוקרטית; עם-זאת עלינו לזכור, כי בכל עת בה לא נשכיל לעשות את השימוש הראוי וההולם באמצעי זה, הרי שאין זה מן הנמנע כי מסממן הנישא בגאווה לנגד עינינו, כאחד משומרי ראשו העיקרים של המשטר הדמוקרטי, עלול הוא להיהפך לכלי הרסני ומשחית, שיש בכוחו אף לגרום נזק בל ישוער לאותם אנשים, אשר ייפלו קורבן בשם חופש הביטוי. שימוש מוטעה במכשיר זה באופן קיצוני וחריג עלול להפכו משומרה של הדמוקרטיה לאויבה הגדול. עקב כך, בחיפוש אותו אנו עורכים אחר נקודת האיזון הראויה בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לשמו הטוב, מתוך ידיעה כי שני עקרונות אלה שזורים האחד בזרועו של השני וכי אין מקום לקיומו של האחד ללא קיומו של השני, שומה לחנך את הציבור הרחב לעשות שימוש ראוי והולם במכשיר הנ"ל (עיינו: א' שנהר, "דיני לשון הרע" (תשנ"ז, 1977 (להלן: "שנהר") עמ' 370). 8. גם מקום שיש חשש ללשון הרע, עדיין אין בית המשפט שש ליתן צו אסור פרסום מראש, היינו: צו ל"הקדמת תרופה למכה" ,זאת בשל חשיבות חופש הביטוי. יחד-עם-זאת, מעת שתינתן למפרסם ההזדמנות לשטוח את טענותיו בבית המשפט ויוכח כי המדובר בלשון הרע, הרי הנתבע יצטרך לפרוע את השטר. היטיב לבטא נקודה זו המשנה לנשיא ש' לוין (כתוארו אז) ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' ( תק-על 2001(3), (תיקרא להלן: הלכת "אמר"): "לדעתי שוברה של הילכת ע"א 214/89 פ"ד מג(3) 840 [שם ביטלו צו לשעה,בבחינת הקדמת תרופה למכה, צו שאסר על פרסום ספר -צ' ס'] , בצידה: ההגבלה על כוחו של בית המשפט ליתן סעד לשם מניעה מוקדמת של פרסום דבר, שטוענים עליו שהוא כולל לשון הרע, מחייבת שבדיעבד כשהוכח שאמנם בלשון הרע עסקינן, ישא המפרסם בכל התוצאות הנובעות מהפרסום, קרי: בפיצויים בשיעור מלא על הפגיעה בפרטיותו של הנפגע, בהשפלה שסבל, בכאבו ובשמו הטוב. סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר. לדעתי הדברים הם כך ביתר שאת כשהפרסום נעשה בכלי תקשורת: אכן, ככלל, אין למנוע מראש פרסום ידיעה בכלי תקשורת שרק יכולה להוות לשון הרע, והוא - על יסוד עקרונות כלליים של חופש הביטוי; אך מאידך גיסא יש בהעלאת הסטנדרטים הראויים לשומת הפיצויים, כאשר בדיעבד נתברר שאמנם בלשון הרע עסקינן, כדי להעמיד את המפרסמים על הצורך לערוך בדיקה יסודית לפני הפרסום על מנת להימנע, ככל האפשר מלפגוע בשמו הטוב של נשוא הפרסום ובפרטיותו". (שם, עמ' 489) 9. יוטעם ויודגש; אין לראות כל ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט על-ידי פסיקת פיצויים הוגנים בשל פרסום לשון הרע, לבין הבטחת חופש הביטוי. החוק תחם תחומים סבירים והוגנים למותר בשטח זה של פרסום לשון הרע. החורג מתחומים אלה חייב לשאת בתוצאות. מטרות הפיצויים בתביעת לשון הרע: 10. חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת. יש, אפוא, ליתן את הדעת למטרות הפיצויים בתביעת לשון הרע, זאת בכדי לגזור כראוי את אמות המידה לפסיקת פיצויים בהקשרה. בית המשפט העליון עמד על כך עת קבע בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי (פ"ד מה(2) 489) את העקרונות הבאים: "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית - ליתן סיפוק לנפגע - הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצויים שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יוכל לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב''... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד...". (שם, עמ' 493-494) בהלכת "אמר", מאזכר בית המשפט העליון את הפן העונשי-הרתעתי ומפנה לשם כך לפסק הדין בעניין "אבנרי". בנוסף לכך, בסוגיית הפיצוי התרופתי, הוא קובע את הדברים הבאים: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע". (שם,עמ' 496 ) בהסתמך על מטרות אלו ייגזרו הסעדים ההולמים גם בתביעה דנן. הסעדים המבוקשים: 11. רשימת הסעדים אותם ביקש בא-כוח התובעים מבית המשפט הנם כלהלן: א) לחייב הנתבע לשלם לתובעים, ביחד או לפי חלוקה שתקבע ביניהם, סך של שני מיליון ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; ב) לחייב הנתבע לשלם פיצויים עונשיים או מוגברים; ג) לחייב הנתבע לפרסם התנצלות באופן שיקבע על-ידי בית המשפט; ד) לחייב הנתבע לפרסם על חשבונו את פסק-הדין, כולו או מקצתו, באמצעי התקשורת במקום בולט ובדרך שיקבע בית המשפט; ה) לאסור על הפצה של הספר כאמור בסעיף 9 לחוק איסור לשון הרע; ו) לחייב הנתבע לשלם לתובעים את הוצאותיהם הממשיות; ז) ליתן כל סעד אחר ככל שייראה נכון בנסיבות העניין. יוטעם, כי במהלך ישיבת הסיכומים, בתשובה להערת בית המשפט, הודיע בא-כוח התובעים, כי הוא חוזר בו מעתירתו לקבלת הסעד של החרמת הספרים (עמ' 87 לפרוט' מיום 2.9.03, ש' 6). סוגי הנזקים והערכתם: 12. הנזק שנגרם בעקבות פרסום דיבה נושא שני ראשים: האחד - נזק ממוני המבטא פגיעה כלכלית בניזוק, כגון: אבדן השתכרות, ירידה בשוויי המוניטין, הוצאות שונות וכיו"ב. נזק זה מכונה לעתים בהקשר של לשון הרע אף נזק מיוחד אוspecial damage (במשפט האנגלו-אמריקאי); השני - נזק בלתי ממוני המבטא את הפגיעה בכבוד האדם, וכן את הכאב והסבל שנגרמו לו עקב הפגיעה בשמו הטוב, במעמדו ובכבודו בעיני החברה ובעיני עצמו. הנזק הממוני (רכושי): 13. עקרונית, הערכת הנזק הממוני אינה שונה מהערכתו של נזק זה בעוולה הגורמת לנזקי גוף, אם כי למעשה היא מעוררת בעיות לא מעטות, בעיקר לגבי פגיעה בשווי המוניטין. הבאת ראיות לירידת ערכו של אדם בעיני הבריות לאורך זמן היא קשה ביותר אם לא בלתי אפשרית. הילכך, הדרך הפרקטית היחידה העומדת בפני הניזוק הנה להוכיח נזקים עקיפים שנגרמו מהפגיעה. דא-עקא, שבדרך זו ניצב הניזוק מול מבחני ריחוק הנזק, והוכחת הקשר הסיבתי בין הפרסום לנזקים העקיפים איננה אתגר כה פשוט. בענייננו לא נתבע כל נזק ממוני מיוחד (ראו: עמ' 2 לפרוט' הדיון מיום 8.6.03 ש' 5), ואין לומר כי הפרסומים המגוונים שברו את מטה לחמו של התובע, שהרי הוא ממשיך בעיסוקיו המגוונים מימים ימימה, ונכון למועד כתיבת שורות אלו הוא מכהן כשר לענייני ירושלים והתפוצות בממשלת ישראל. הנתבעת 2 הנה מפלגה, שדווקא בבחירות לכנסת בסמוך לאחר פרסום הספר הגדילה את מספר חברי הכנסת מטעמה, ובסמוך לאחר הבחירות האחרונות לכנסת היא מוזגה עם מפלגת הליכוד. נזקם של התובעים הנו, אפוא, נזק שאינו ממוני. נזק לא-ממוני: 14. בהיבט הלא ממוני של הנזק מזדקרת הבעיה כבר ברמה העקרונית. הקושי לכמת בכסף נזקי כאב וסבל כלשהם אינו טעון הבהרה. בנוסף, ההבדלים בין כאב וסבל שנגרמים עקב פגיעה בגוף לאלו הנגרמים עקב פגיעה בשם הטוב מקשים על עריכת אנלוגיה בהיבט זה של הנזק מתחום עוולות נזקי הגוף. הילכך, שומת הנזק נקבעת בדרך של אומדן גלובלי או אומדן דדיינא. כדי לרכך אפקט שרירותי זה של האומדן הגלובלי, אף בהיעדר ראיות ישירות לנזק שנגרם, נקבעו בפסיקה ובחקיקה אינדיקציות שמטרתן לסייע בהערכת ההשלכות הנזיקיות של הפרסום. מתוך כוונה להקל עם הניזוק לאור קושי זה, נקבעה בפסיקה ההכרה בנזקים המכונים כלליים. נזקים אלה מתבססים על חזקה משפטית, שלפיה פרסום דיבה פוגע אינהרנטית בשמו הטוב של אדם גם אם לא הציג כל ראיה לכך. [ראו הלכת "אמר" בעמ' 496; ע"א (י-ם) 3271/02 - אבי בלשניקוב נ' פרופ' גבריאל מוקד, תק-מח 2003(2), 7783, 7786; וכן השוו: ד"ר י' קרניאל וע' ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב' (תשס"ב) 210,205] גובה הנזק: 15. קביעת הנזק עצמו, הנו הפרק החותם למעשה את המשפט כולו ומהווה את התוצאה הסופית. בפרק זה יפורטו להלן השיקולים הבאים בגדרה של שאלת הפיצויים בסוגיית לשון הרע, הרלוונטיים לנסיבות המקרה דנן. בהלכת "אמר" נקבע בהקשר הנדון כלהלן: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק". (שם, עמ' 496) שילוב הדיון המקדמי הנ"ל במאוחד עם השיקולים הנוספים שיפורטו להלן, לשם קביעת שיעור היקף הנזק, יהוו את המסד לקביעת גובה הפיצוי. בהקשר זה יצוין עוד, כי בקדם המשפט לעניין גובה הנזק מיום 8.6.03, הוסכם בין באי-כוח הצדדים על אופן הגשת הראיות לעניין גובה הנזק כלהלן: מסמכים הנמצאים בידי צד כלשהו לדיון יוגשו לצד שכנגד, זאת ללא צורך בהשמעת עדים ומבלי שתיטענה על-ידי הצד האחר הטענה, שלפיה לא ניתן לפסוק פיצוי מעל לסכום מוגבל בלי להשמיע עדים. עוד הוסכם, כי לצדדים יתאפשר לטעון בדבר המשקל הראוי שיש ליתן לכל ראיה וראיה. ביום 1.9.03 סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם. הכל לפי "המבייש והמתבייש" - נפגע בעל מעמד ציבורי מיוחד: 16. כמבואר לעיל בפרק הכללי, קריטריון זה, כשלעצמו, מגלם בחובו שני שיקולים נוגדים באשר לנקודת האיזון הראויה, הצריכה להתקיים בין חופש הביטוי מחד-גיסא, לבין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב, מאידך-גיסא. נכונותו של אדם להיות איש ציבור, וככזה למלא תפקידים היכולים להשפיע בצורה ישירה על ציבור רחב של אנשים, יש בה באופן טבעי מעין הסכמה מכללא של אותו אדם לחשיפת פרטים מחייו הפרטיים ומעברו בפני הציבור. אך מובן הוא הצורך הציבורי בידיעת פרטים רבים ככל האפשר אודות אדם, אשר יש בהחלטותיו כאיש ציבור כוח השפעה רב. גישה זו באה לידי ביטוי הן בפסיקה והן בחקיקה. העובדה כי המדובר באיש ציבור מצביעה על כך, שהוא מוכר וידוע לקשת רחבה עד מאוד של אנשים, ומכאן שהפגיעה בו היא בהיקף רחב יותר. בנוסף יש לזכור, כי איש ציבור יונק את כוחו בתפקידו כשליח הציבור מאותו ציבור, אשר כלפיו מופצת לשון הרע, ולכן הפגיעה והנזק שייגרמו לאדם זה כתוצאה מהפצת דברי לשון הרע כלפיו היא רבה. מעמדו של איש ציבור גוזר עליו חשיפה תקשורתית עודפת ביחס לכל אזרח מן השורה. הנה-כי-כן, אין בכך אמנם כדי לפטור את איש הציבור מחשיפה ישירה ואף נוקבת לביקורת, אך מנגד לכך ברי, כי במידה ויוכח כי אותם דברי ביקורת מהווים למעשה לשון הרע, אף הפיצוי שיתקבל יהא מוגדל בשיעור ניכר, שהרי כמספר האנשים המכירים את התובע, אם באופן אישי וישיר או בעקיפין, כך גם יתעצם פוטנציאל הנזק שייגרם לו. בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי הנ"ל, נאמרו בהקשר האמור הדברים הבאים: "... ואיש ציבור... שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו ומכתימה את שמו הטוב רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו ומתפרסמת". (שם, עמ' 4494-4495) (עיינו גם: ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד פ"ד כז(2) 246,222; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון פ"ד נו,607, 609) 17. מן הכלל אל הפרט: המעמד הציבורי המיוחד לו זכה מר שרנסקי נובע כתוצאה משילובם של שתי נסיבות מרכזיות: האחת - חברותו הנכבדה כחבר ממשלה וחבר בית המחוקקים הישראלי; השניה - היותו מוכר הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם, כמי שהיה אסיר מצפון ומסורב עלייה במשך שנים רבות, אשר לחם על זכותו ועל זכותם של כלל היהודים לעזוב את שערי ברית המועצות (דאז) ולעלות לישראל, הואשם עקב כך על-ידי השלטונות הסובייטים בבגידה ובפעילות אנטי סובייטית ונידון לתקופת מאסר ממושכת של 13 שנים, מתוכן הוא ריצה 9 שנים בכלא הסובייטי, ואשר שועי עולם רבים פעלו רבות למען שחרורו מן הכלא. אדם הנושא על כתפיו עבר של מעשים דוגמת אלה ראוי לזכות למלוא ההערכה ויראת הכבוד מקרב הציבור הרחב בכלל, והיהודי בפרט, כל שכן מקרב עולי ברית המועצות, אשר גם הנתבע עצמו נמנה עליהם. הפגיעה האישית ורגשות העלבון הנוצרים בקרבו של אדם, שהקדיש שנים כה רבות מחייו למאבק למען מטרות נעלות, אשר המדינה הציבה אותם לנגד עיניה כמשימה הנושאת בחובה שליחות לאומית מן המדרגה הראשונה, הנה קשה ביותר, וצורם עד מאוד לגלות בספרו של הנתבע את אותם קטעים המכילים בחובם את הדיבות הקשות, כפי שהובאו בתמצית בהחלטתי בנושא החבות: "אם נסכם את המקובץ בקטעים אלה, הרי שמובאים בהם דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקאיים, הרוסיים, הישראליים, או כולם ביחד. בנוסף עולה הטענה, כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתינאי; כי 'כוחו' של התובע נובע מקשריו עם פושעים פלילים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר. כמו -כן, נכללים דברים המייחסים לתובע - לפי הנטען - שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות ועם שירותי הריגול הסובייטים (הק.ג.ב.). עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה; כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו עלול להיות קורבן למעשה רצח; כי התובע טופח, גודל ותוחזק היטב על-ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת". (שם, עמ' 46) הכל לפי "המבייש והמתבייש" - מעמדו המיוחד של הנתבע: 18. בפסיקת פיצויים על לשון הרע יש להתחשב באמינות המיוחסת לפרסום. אין חולק, כי לזכותו של הנתבע עומד המוניטין שרכש לעצמו. די אם נציין, כי הנתבע שימש בעבר כרופא-מנתח וכמנהל מחלקה כירורגית ובנוסף לכך שימש אף הוא כפעיל עליה, כדי שהמוניטין שצבר לעצמו בשדה הרפואי והתואר הנכבד של דוקטור אותו הוא נושא, ישוו לספר אותו כתב מעמד של רצינות ואמינות, תואר המושווה למעמד של חוקר הנמנה על האקדמיה ולאו דווקא מתחום הרפואה. נופך של אמינות מתווסף לספר גם בשל העובדה שהנתבע מצא לנכון לציין בו, כי: "במהלך שלוש שנים קראתי בעיון עשרות ספרים שיצאו לאור בשפות שונות: ברוסית, באנגלית, ובעברית. למדתי אלפי מאמרים שפורסמו בעיתונים השונים בישראל, בארצות הברית וברוסיה. שוחחתי ואספתי את עדויותיהם של תובעים ושל פרקליטים שהיו עדי-ראייה..." (עמ' 11 לספר) הקורא המצוי, אשר מטבע הדברים אינו מבצע בעצמו מחקר עומק, עשוי, ברמה גבוהה של וודאות, לסבור כי אכן יש אמת בדברים, וזאת נוכח מעמדו ותוארו של הנתבע - עובדה שהופרכה לחלוטין במהלך הדיון הנרחב בשאלת החבות . הילכך, מעמדו של הנתבע מעצים את כוחו להסב נזק לנתבע והדיבה שהוציא הנה חמורה לאין שיעור. חומרת ההאשמות שבפרסום: 19. אין חולק, כי ככל שדברי לשון הרע המוטחים בנפגע חמורים יותר, כך גם ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. כמבואר בהרחבה בהחלטה בשאלת החבות, הספר דן בתכנים רגישים במיוחד, שכן באותם עמודים מתוארים לכאורה קורות חייו של התובע. על המבקש להציג את סיפור חייו של אדם אחר באופן הוגן רובצת אחריות כבדה, זאת אף מבלי להתחשב במעמדו בעיני הבריות. הספר הנ"ל עוסק במישרין באותם אירועים אשר עיצבו את אישיותו של מר שרנסקי, כשם שזו קיימת במחשבותיהם של המוני בני האדם המכירים אותו. פועל יוצא מדברים אלה הנו, כי הטיעונים שבבסיס לשון הרע כלפיו, חומרתם מתעצמת ביותר נוכח שילובן של שתי נסיבות הכרוכות האחת ברעותה. הראשונה - נובעת מעצם תוכן ומהות ההאשמות המופנות כלפיו. יצוין, כי על אף שהנתבע ניסה לשוות לספרו לשון המורה על אובייקטיביות, הרי שהמגמתיות שבכתיבתו,כמו גם הכותרת של ספרו, יוצרים מצג בלתי הוגן כה חמור, עד אשר הוא מעלה את "הממצאים" שבספרו מרמה של טענות בלבד, המועלות לכאורה באופן אובייקטיבי, לכדי האשמה ממשית וחד- משמעית. ההאשמות המופנות כנגד התובע, כפי שהן מוצגות בספר, יוצרות בסיס לחשד לביצוע מעשים, שבעיני רבים מגיעים לכדי החמורים והשפלים ביותר. יש בהאשמות אלו משום יצירת תדמית של בוגד, עובדה המערערת את תדמית נאמנותו למדינת ישראל ומציגתו כאדם העלול להוות סכנה אף לביטחונה הקיומי; השנייה - זו שצובעת את הדברים שנכתבו באור כה שלילי, בשל העובדה שדברים אלה נוגעים באופן ישיר לאותם מרכיבים המעצבים את דמותו של התובע כאדם הלוחם למען עקרונות הנתפסים בעיני החברה כנעלים, ואשר יצרו את הבסיס לבניית הקריירה הציבורית שלו ולרכישת הכבוד שרוחשים לו בציבור הרחב על עברו הנעלה. האשמות אלו יש בהן כדי להביא לריסוק תדמיתו של התובע ולהשמיט מידיו את הבסיס שהיווה עד היום את סמל הזהות שלו, ששימש אף מושא להערכה גם בקרב הציבור ברחבי הארץ והעולם. עובדה זו מוסיפה היבט נוסף על חומרתם של הדברים שנכתבו אודותיו, שאף אם לא נאמרה במפורש בספר, הרי שהיא משתמעת באופן ברור ומובן מדברים אלה. 20. הנתבע יצר לו שיטה: להציג את ההשמצות בנוסח של תהיות ("יש אומרים"). הנתבע טען, כי כל שעשה היה להעלות תרחישים מסוימים, היפותטיים ולמעשה לא קבע אף קביעה נחרצת. לשם המחשה נאזכר להלן מספר דוגמאות : "יש האומרים שהוא סוכן שירותי -הביון של ארצות הברית הסי.אי.אי, ואחרים טוענים שהוא סוכן של הקג"ב ושירותי הביון של רוסיה, ויש גם המשערים שהוא סוכן של המוסד, או אפילו של שירותי-הביון בשלוש המדינות האלה כאחת. ואם אינו סוכן - אזי לפחות הוא קשור עם כל השירותים החשאיים הללו". (עמ' 12 לספרו) או דרך הצגה אחרת: "האם צמח מכלום? ללא תמיכה ממישהו? האם הוא גאון בתככנות פוליטית? רמאי? הרפתקן?". (עמ' 14 לספרו) יוטעם, כי לעיתים מחצית אמת עלולה לפגוע בשמו הטוב של אדם אף יותר משקר, מאחר ובשקר גס קל יותר להבחין ודווקא חצי אמת נראית לזה שאינו בוחנה באמצעות זכוכית מגדלת כבעלת הגיון. בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון (שם, עמ' 617), נקבע כי על-מנת לקבוע את משמעות הפרסום בעיני האדם הסביר, יש לתת את הדעת גם למשמעות הנרמזת מ"בין השורות": "ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע הקובע: 3. דרכי הבעת לשון הרע 'אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה'. הדיעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ... הילכך, הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום ... זאת ועוד; יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם". (שם, עמ' 896) אכן, לצערנו, המשמעויות הנרמזות מהשערות הנתבע מתפתלות ונכרכות להן אט אט, עד שאינן מותירות מרווח לספק כלשהו בעניין מידותיו של התובע, ולו אף הצר שבצרים. היקף הפרסום-כללי: 21. מטבע הדברים, ככל שפרסום לשון רע הוא בעל היקף תפוצה רחב יותר, הרי שהנזק הנגרם עקב הפרסום הוא גדול יותר. במקרה דנן אין המדובר בפליטת פה או בכתבה חד-פעמית אלא במסע השמצות רב היקף, אשר כלל מלבד כתיבת הספר עצמו והניסיונות לשווקו גם משלוח מכתבים רבים לנמענים רבים וקיום מסיבות עיתונאים בנדון, אשר בכל אלה היה כדי להעצים את הדיבה. 22. במקרה דנן, בדוננו בהיקף הפרסום והאפקט שלו על שיעור הנזק, יש להתייחס גם לעובדות נוספות רלוונטיות כפי שיפורטו להלן. פרסום בספר: 23. פרסום שכזה יש לאבחנו מפרסום חד-פעמי באמצעי התקשורת השונים, לרבות פרסום בעיתון. הנזק העלול להיגרם לשמו הטוב ולמעמדו של אדם מפרסום לשון הרע בספר הנו רב יותר במידה משמעותית מאשר פרסום בעיתון, שכן בעוד שלעיתון טווח פרסום קצר יחסית (אם כי נפיצותו רבה יותר), הרי ככל שמדובר בספר, קיומו והשימוש בו הנם לתקופה ארוכה ומשמעותית. ברע"א 531/88 אבנרי הנ"ל נקבע בהקשר האמור כלהלן: "...הנזק העלול להיגרם לשמו הטוב ולמעמדו של אדם מפרסום לשון הרע בספר הוא גדול במידה משמעותית מאשר פרסום בעיתון, שימי חייו של זה האחרון ספורים הם, מה שאין כך בספר, שקיומו והשימוש בו הם לתקופה ארוכה ומשמעותית". (שם, עמ' 28) בהקשר האמור יאמר, כי הנתבע טען לפנינו, שצנזור ספרים שייך למשטרים אפלים (ראה עמ' 75 לפרוט' מיום 2.9.03 ש' 15). אין בידי לקבל טענה זו בהקשר דנן. כאמור, חופש הביטוי אין פירושו הפקרות ושומה עלינו לאזנו ככל ערך אל מול ערכים אחרים. יתרה מכך, דווקא רגש הסלידה המתעורר לנוכח ביזויי ספר כתוב, הוא זה העשוי להמחיש את החשיבות, הרצינות ויראת הכבוד שמייחסים לספר ולנכתב בו . התרגום לשפה הרוסית: 24. מעבר לעובדה שתרגום כשלעצמו מגביר את תפוצת הפרסום, וזאת עקב היותו מופנה ליעד אוכלוסייה רחב ביותר, הרי "פילוח" ממוקד זה לקהל יעד, הרואה עצמו מקורב יותר לדמותו של התובע ואף נמנה על ציבור בוחריו בפועל ובכוח מעצים לאין שעור את הנזק. חלק ניכר מאוכלוסייה זו אינו שולט היטב ברזי השפה העברית ותרגום הספר לשפה הרוסית מאפשר להם גישה ישירה לנבכי תוכנו של הספר הנדון. כותרת הספר (בזיקה לתוכן): 25. הספר נושא על-גבי כריכתו כותרת ססגונית העונה כאמור לשם: "שרנסקי בלי מסכה". אין הדבר מקרי כלל ועיקר. אפקט הראשוניות קובע ביותר, שכן רכיב המידע הראשון אליו נחשף אדם מתוך סדרה שלמה של נתונים מכיל בחובו כוח השפעה עודף בהשוואה לאחרים, המתבטא ביכולתו להותיר חותם עז ומתמשך בזיכרונו. זאת ועוד, לניסוח כותרתו של ספר חשיבות מכרעת, או למצער - רבה, במשיכת תשומת-לב המתבונן הסקרן הסביר שעיניו תרות אחר מוקדי עניין פיקנטיים ומגרים. הילכך, שמו של הספר דנן לא רק שמושך אליו סקרנים רבים, אלא שגם מותיר במוחם חותם דינמי שילווה את קריאתם אותו. נמצא, כי כותרתו של הספר אינה נייטרלית או אובייקטיבית; אין היא מזמינה את הקורא הסקרן למהלך אינטלקטואלי עצמאי של ניתוח ומחקר אישיים, אלא קובעת לכאורה עבורו "ממצא עובדתי" ביחס לאדם פלוני העונה לשם "שרנסקי". אותו "ממצא אובייקטיבי" מרמז אודות ידיעה של ממש מצד הנתבע לגבי מושא ספרו. שמו של הספר אינו מבטא אפוא הזמנה תמימה לקריאה, אלא שהוא מטה לב ומחשבה לכיוון המסקנה הרצויה לנתבע. ומה יודע אותו נתבע? ידיעתו נוגעת למעמדו הקיומי של התובע, כאילו הייתה נוכחותו במציאות בגדר הצגה או משחק בלבד, וקריאת הספר תסייע למבקש האמת הצרופה להתחקות אחר קו המחשבה הידוע מראש של הנתבע, על-מנת שתיחשף דמותו של התובע באספקלריה של הכותרת המכוונת משל עצמה, כפי שעוצבה על-ידי המחבר. אין להתעלם מן ה"קונטקסט" הלשוני-תרבותי בתוכו נולד הספר, כמו גם מן ההטיות הטבעיות של עולם המחשבה , לרבות הקונוטאציה המשליכה מן המילה הכתובה אל עבר מחוזות הדמיון. ברי, כי במסכות נעשה שימוש בחג הפורים, במהלכו מנסה כל אדם להיות מה שאיננו במציאות הרגילה, בעודו מרמה לכאורה את הסובבים אותו ביחס לזהותו האמיתית. זאת ועוד, חג זה נושא בחובו מטענים בעלי קונוטאציה של בדיחות הדעת, היתול, צחוק, משחק ושאר מושגים לרוב. התובע עלול להיתפס בעיני הבריות, זאת עוד טרם יקרא ציבור הקוראים את הספר, כמניפולטור, שקרן, צבוע, איש המבקש להתל בבריות, בעל כושר מופלא לשנות את זהותו על-פי צרכיו המקומיים, נטול זהות מגובשת אחת, רב-פרצופים ורב-מעללים. האם ניתן כלל להעלות על הדעת כי הספר נועד מראשיתו לבסס מהלך לוגי של הוכחה אמפירית ממנו נגזרת מסקנה מתבקשת אחת, כאשר זו כבר מוצגת כאילו הייתה אכסיומה מוכחת על-גבי כריכת הספר עצמו? נמצא, כי עוד טרם ייפתח העמוד הראשון של הספר כבר הוצבה במוחנו הנוסחה, לפיה התובע במציאות הנו שונה, ובכל קריאה נוספת בספר נבקש, לעתים באופן בלתי מודע, ואף חרף כל חוש ביקורת מפותח, להציב את המשתנים שיוצגו בלהט רב על-ידי הנתבע במסגרת הנוסחה הנתונה. רצונו של הנתבע לשחרר את קוראי הספר מתבניות חשיבה מוקדמות בהן הם מחזיקים שלא מדעת באמצעות החלפתן בתבניות עדיפות לכאורה, שלו עצמו כמובן, אינו מאפשר לקורא הסביר לצאת למרחבי הספר באופן חופשי ובלתי משוחד. הילכך, המניפולציה הפסיכולוגית שביצע הנתבע במוחותיהם של קוראיו הפוטנציאליים של ספרו מטה את כף המאזניים לחובת התובע עוד מלכתחילה. (השוו: ע"א 5653/98 אמליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח' תק-על 2001(3) ,399) מעבר לעובדה שכותרת הספר "שרנסקי בלי מסכה" זועקת לשון הרע,התמונה המופיעה על-גבי הכריכה שקולה לאלף מילים של לשון הרע (מטעם זה לא תתואר התמונה המדוברת מאחר ונצטרך לשם כך למילים למכביר). יודגש, שאף מי שייחשף בחטף לספר כשהוא מונח על מדף ספרים, ואף מבלי לפותחו כלל, הרושם השלילי עשוי להיחרט היטב במעמקי זכרונו. התנהגות המפרסם - כוונת פגיעה, רשעות, זדון וחוסר תום לב: 26. לצורך פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע, יש להתחשב גם במידת הרשעות בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט ובמיוחד בדרך שבה ניהל את הגנתו, לרבות מסע השמצות אותו ניהל כנגד התובע בדרכים שונות ומגוונות ( משלוח מכתבים לנמענים רבים, מסיבות עיתונאים וכד') מיום פרסום הספר לראשונה, במטרה לקדם את תפוצתו ברבים, אשר כל אחת מהן יכולה הייתה, היא עצמה, להוות עילה עצמאית ונפרדת לתביעת לשון הרע. בע"א 30/72 פרידמן נ' סגל ( שם,עמ' 244) נקבע בהקשר זה כלהלן: "הלכה פסוקה היא כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהייתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במהלך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם לכך את סכום הפיצויים". (ההדגשה הוספה - צ' ס') ובהמשך: "כבר ציינו בתחילת דברינו, כי השופט מצא את התנהגותו של המערער מרושעת ואינפנטילית.כשלעצמי לא נראית לי התנהגותו של המערער אינפנטילית דווקא.המערער ידע היטב לאן הוא חותר ולא יכול להיות ספק-ספיקא שהוא הטיח במשיב במצח נחושה האשמה שהיא מן החמורות שהובאו אי-פעם בפני בית-משפט זה, בלי ראיות של ממש להוכחתה. התנהגותו, החל מן הרגע בו נדרש להתנצל וסירב, ועד לדין בערעור זה שבו המשיך לטעון כי הוכיח את האשמותיו, היא התנהגות מרושעת המצדיקה פסיקת פיצויים מירביים...". (שם, עמ' 246) מידת הרשעות של הנתבע בולטת בפרסומים מעליבים ופוגעניים המתייחסים אף למראהו החיצוני של התובע. בעמוד 10 לספרו בחר הנתבע בזו הלשון: "הוא - נתן (לשעבר אנטולי) שצ'רנסקי - בן חמישים בסך הכל, גובהו לא יותר ממאה ושישים סנטימטרים, קירח, עילג בכל השפות שאותן הוא דובר: רוסית וגם אנגלית.מדבר עברית כעולה חדש שהגיע לא מזמן.הוא מעולם לא למד היטב את השפה. אבל סולחים לו על הכל, בינתיים, על כל פגמיו החיצוניים, שגיאות הדיבור וגם סגנון ההתנהגות הפרובינציאלי שלו על מסך הטלוויזיה". ובעמ' 14 לספרו המשיך הנתבע ובחר לתאר את התובע בלשון הבאה: "חסר כריזמה, נטול קסם אישי,גבר לא נאה. ההיפך הגמור מקלינטון, רייגן, קוהל, מייג'ר, בלייר, נתניהו שרון ואפילו ילצין. מה סוד כוחו? מי הוא באמת? מי עשה אותו? האם צמח מכלום? ללא תמיכה ממישהו? האם הוא גאון בתככנות פוליטית? רמאי ? הרפתקן? יש הטוענים כי דווקא החיצוניות שלו: הקומה הנמוכה מדי עילגות-הלשון, הקרחת,הרגשת הנחיתות הפיסית -מילאו תפקיד חשוב בעיצוב אישיותו, בגיבוש איסטראטגיית החיים שלו". אף אם נשפשף עינינו עדיין נתקשה להאמין איזו קונוטציה צפה ועולה אל מול עינינו; אכן, לא אחר מאשר זו של היהודי נטול החן ושטוף הזימות והתככנות. 27. לשם הבנת החומרה העומדת בבסיס התיאור הנ"ל נפנה תחילה את מבטנו לאמור בהקדמה לספרה של כב' השופטת (בדימ') ה' בן-עתו: "השקר מסרב למות מאה שנות 'הפרוטוקולים של זקני ציון אחד ושניים'", בגדרה כתב כב' השופט חיים כהן את הדברים הבאים: "בעיני שונאיהם של ישראל הצטייר היהודי כברייה משונה: מצד אחד עלוב וחלוש, בזוי ונלעג, בן בלי אמונה ובלי חסד, נעדר כל כוח פיסי או פוליטי; ומן הצד השני קושר קשרים חובקי עולם, עשיר כקורח, בעל השפעה עצומה,משמעת של ברזל ואמביציות שלטוניות שאינן יודעות שובע...". בענייננו, בחר הנתבע לצרף לספרו את ההקדמה מספרו של מקיאבלי, "הנסיך", ציטוט בלתי מחמיא כשלעצמו, המשליך ישירות על האסטרטגיה בה לטענתו נקט גם התובע, כלהלן: "הנסיך חייב לגלות כלפי חוץ תכונות נעלות.אף אהין ואטען כי הוא עלול לגרום נזק לעצמו אם יתמיד להתנהג על פי יושר: עליו להשתדל רק לקנות שם של בעל חסד,טוב-לב ,ירא שמיים,רודף צדק ללא משוא פנים; אלא שבמקרה הצורך הוא חייב להיות מסוגל לפעול באופן הפוך לתכונות אלה.הנסיך,ובפרט מי שהגיע לפסגת השלטון זה עתה-לא תמיד יוכל לנהוג לפי מה שנחשב כאמות מידה של יושר אצל אנשים ישרי-דרך: לעיתים קרובות הוא מוכרח לבגוד בהבטחותיו,בדתו ובאהבת הבריות, כדי לשמור על מקומו כשליט. הנסיך חייב להקפיד כי מן השפה ולחוץ לא ייצא ממנו דבר המנוגד לתכונות הנעלות הנזכרות. הוא חייב להקרין חמלה, משפט-צדק, אהבת הבריות, יושר ויראת שמיים, במיוחד מן ההכרח להיראות כירא-שמיים,כיוון שהבריות נוטות לשפוט על פי חיצוניות ולא לפי המהות הפנימית". (מתוך ההקדמה לספר) ובמקום אחר: "אומרים שהוא נושא איתו לכל מקום את ספרו האהוב "הנסיך", מאת ניקולו מקיאבלי. הספר אף מונח על שולחנו במשרד המסחר והתעשייה. מתוכו הוא שואב,כביכול,את כוחו,את רעיונותיו ואת תחושותיו, בעזרת הספר הוא בונה תוכניות ופועל למימושן". (עמ' 14 לספר) דא-עקא, ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" מבוססים על פלגיאט (גניבה ספרותית) של ספר בצורת דו-שיח בין מונטסקייה למקיאוולי, שנכתבו ע"י מוריס ז'ולי בז'נבה בשנת 1846. בספרה הנ"ל של כב' השופטת ה' בן עתו נכתבו הדברים הבאים: "ב-25 דיאלוגים מציגים השניים את דעותיהם,אך את רשות הדיבור העיקרית נותן זו'לי למיקיאוולי. הרצאת טענותיו ממלאה את מרבית 324 דפי הספר...באופן טראגי שימש ספרו של ז'ולי לא רק כבסיס לזיוף מסמך המהווה את ספר הספרים של האנטישמים.תוך היפוך שטני הוא שימש מעין מדריך לרודנים...בסופו של דבר,לא מונטסקייה אלא מקיאוולי הפך לגיבור הספר. קולו היה זה שנשמע ברמה,המסר שלו הוא ששיכנע והלהיב מיליוני אנשים. ציבור הקוראים אשר לו נועד הספר התעלם מן המסר, אך הוא נקלט היטב אצל שליחי הרשע. הזייפנים השתמשו בו לחיבור הפרוטוקולים". (שם, עמ' 184; ההדגשה במקור-צ' ס') מסתבר אפוא, כי על דברים אלה של מקיאוולי מבוססים גם הפרוטוקולים של זקני ציון. אכן, העובדה שספרו של הנתבע ראה לנכון לשייך את התובע ואת פועלו לדוקטרינה של מקיאוולי - באומרו כי התובע מנווט בה את סירת חייו - מותירה ללא ספק על קוראי הספר רושם קשה. לא-זו-אף-זו,כמצוטט לעיל בפסקה 20 (ובהקשר שונה), מתואר התובע בספרו של הנתבע, כחפרפרת של מספר סוכנויות ריגול: "יש האומרים שהוא סוכן שירותי -הביון של ארצות הברית הסי.אי.אי, ואחרים טוענים שהוא סוכן של הקג"ב ושירותי הביון של רוסיה ,ויש גם המשערים שהוא סוכן של המוסד, או אפילו של שירותי-הביון בשלוש המדינות האלה כאחת.ואם אינו סוכן-אזי לפחות הוא קשור עם כל השירותים החשאיים הללו. יש האומרים כי הוא מייצג את חוגי הימין הקיצוני בישראל, ויש הטוענים כי להיפך, הוא מייצג בחשאי את האינטרס הערבי,את האינטרס של הפלשתינאים". (עמ' 12 לספרו) שוב מצטיירת התמונה של היהודי השפל הבוגדני, קושר קשרי עולם, מחליף מסכות ורודף בצע (ציור שטר של דולר אמריקאי על כריכת הספר -צ' ס'). אכן תמונה קשה. אמת דיברתי: 28. התנהגותו של הנתבע במהלך ניהול המשפט התאפיינה בניסיונות אין ספור מצדו להערים קשיים ומכשולים בניהולו התקין והיעיל של המשפט. בהקשר זה יצוין גם, כי ניסוח כתב ההגנה כלל בחובו טענת הגנה של "אמת דיברתי", ולאחר מכן הוכח כי לא ניתן היה כלל לבסס טענה זו בהסתמך על אמת המידה הדרושה לצורך ביסוסה. אי מחיקת טענת "אמת דיברתי" בנסיבות שבהן התחייבה המחיקה עשויה אף היא לגרור את הגדלת הפיצוי שייפסק (שנהר, עמ' 400 -401). בהקשר זה אסתפק באזכור הבא מהחלטתי בנושא החבות: "בסיכומיו, כך כאמור ניתן היה להתרשם, זנח הנתבע כמעט לחלוטין את הגנת "האמת בפרסום" - אם משום שלא צלחה דרכו להניח ידו על בדל הוכחה, אם משום שאולי גם ללהט יש תוחלת חיים מוגבלת, ואם משניהם גם יחד - ובחר חלף זאת, להתמקד יסודות הגנה אחרת, היא הגנת 'הבעת הדעה'". (שם, עמ' 24) אופן זה של ניהול המשפט על ידי הנתבע, וטענת "אמת דיברתי" בה דבק עד לשלב הסיכומים, הם אלה שכמובן משכו את תשומת-ליבה של התקשורת והביאו, בסיועו הפעיל של הנתבע, לפרסום חוזר ונשנה אגב סיקור המשפט ע"י התקשורת, כמו גם קיום ראיונות חוזרים ונשנים מצד הנתבע בכלי התקשורת של אותן דיבות. ניסיון זה של הנתבע "להוכיח" את טענת השווא של "אמת דיברתי" גרם להחמרה ניכרת של הכאב, הסבל ועוגמת הנפש של התובע, כמו גם להגדלה ניכרת של הוצאות המשפט. סירובו של הנתבע להתנצל: 29. סעיף 19 לחוק מאפשר לבית המשפט, בבואו לקבוע את גובה הפיצויים שעל מפרסם לשון הרע לשלם, להקל עליו אם: "... (4) הוא התנצל בשל הפרסום,תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע...ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". בהלכת "אמר" קבע כב' הנשיא ברק בהקשר זה כלהלן: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע,יתחשב בית המשפט,בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו,בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד... כך למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים...". (שם, עמ' 496) במקרה דנן, למרבית הצער, לא הובע כל רצון מטעם הנתבע להביע התנצלות כלשהי בגין הפרסומים שפרסם כנגד התובעים. מהלכים בכיוון זה, שנעשו החל משלביו המוקדמים של הדיון בתיק זה בסיוע כל אחד מבאי-כוחו של הנתבע, שהתחלפו מספר פעמים עד שהחל שלב ההוכחות, לרבות בשלביו הסופיים של הדיון, העלו חרס. נזקים מוגברים או מופחתים: 30. פיצוי בגין נזק מוגבר (המכונה בדין המקובל aggravated damage), או מופחת (mitigation of damage), נפסק בנסיבות המעידות על מידת הזהירות ותום הלב או חוסר תום הלב של המפרסם. בהקשר זה אין בית המשפט מוגבל לנסיבות המנויות בחוק ושומה עליו לאמוד את גובה הפיצוי על-פי התנהגות הצדדים טרם הפרסום, לאחריו ואף במהלך המשפט עצמו. זו חריגה נוספת מעקרונות דיני הנזיקין. הרציונל העומד מאחורי עקרון זה הנו אופייה הייחודי של הזכות לשם טוב. לשון אחרת - המטרה היא להרתיע את הנתבע מהפיתוי להמשיך ולפגוע בשמו הטוב של התובע באצטלת ההגנה המוחלטת המוענקת בגדרו של הליך משפטי. ההבדל בין פיצוי זה לבין פיצוי עונשי הוא, שפיצוי זה אינו מבוסס על עצם הפסול שבהתנהגות אלא על ההנחה שההתנהגות גרמה להגברת הנזק (או להפחתתו). בהקשר האמור נקבע בהלכת "אמר" כלהלן: "חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (aggravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי". (שם, עמ' 496) דוגמאות לנסיבות העשויות, אפוא, להוליך להגדלת הפיצוי הן סירוב לפרסם התנצלות, כפי המקרה דנן, ואי-בדיקה מספקת של אמיתות הפרסום טרם פרסומו. אלה הם, כאמור, השיקולים שינחונו בקביעת דמי - הפיצויים לתובע. שיעור הנזק של התובעת מס' 2: 31. פיצויים שייפסקו לתובעת 2 יכסו את נזקיה שלה ונזקים אלה בלבד. העיקרון המנחה הוא, שכל נפגע מלשון הרע זכאי לבוא על תיקונו. נזק ישיר: 32. יצירת זיקה ישירה בין התובעת מס' 2 לבין המאפיה הרוסית עלולה כמובן לגרום להסטת בוחריה, המהווים למעשה את מקור כוחה וחיותה, לכלל העדפת מפלגות אחרות על-פניה, ששמן טרם הוכפש. לא-זו-אף-זו, מדובר בפרסום חודשים ספורים טרם קיום הבחירות שנערכו לכנסת, עובדה המלמדת אודות הכוונה לפגוע בה בתקופת הבחירות על כל המשתמע מכך. אכן, לעיל כבר ציינו, כי בבחירות שהתקיימו בסמוך לאחר פרסום הספר הגדילה התובעת 2 את מספר המושבים שלה בבית המחוקקים. עם-זאת, אין גם להוציא מכלל אפשרות שמא השמצות אלו שימשו גורם ממתן להיקף התגברות כוחה בקרב ציבור בוחריה. בנסיבות אלו, לא ניתן לכמת את השפעת הדיבה על תוצאות הבחירות הגם שברור שהמדובר בהשפעה שלילית. נזק עקיף לתובעת 2: 33. הנזק העקיף לתובעת 2 נובע בשל העובדה, כי היא מונהגת על-ידי אותו אדם לו מיוחסים דברי לשון הרע מהחמורים ביותר. הזיקה שבין המפלגה למנהיגה הבלתי מעורער יוצרת מצב שבו נתפסת המפלגה כגוף המזוהה, במידה רבה, עם פועלו ומעשיו של מנהיגה. סעדים לא ממוניים; רקע חקיקתי ועקרונות מנחים: 34. הסמכות למתן צווים במשפטי לשון הרע נובעת מכמה מקורות משפטיים, ואלו הם: (א) סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984 קובע: "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת...צו עשה, צו לא תעשה...וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". (ב) סעיף 7 לחוק - לשון הרע עוולה אזרחית. במסגרת סעיף חוק זה הוחלו על עוולת פרסום לשון הרע הוראות הסעיפים 58-61 לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, הם סעיפים 71-77 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן הפקודה). בסעיף 71 לפקודה נקבע, כי: "כל בית משפט אזרחי... רשאי.. לתת ציווי בשל עוולה..."; ובסעיף 72 לפקודה נקבע, כי: "ציווי יכול שיהיה צו עשה או צו לא תעשה, לשעה או לתמיד". 35. סעיף 9 לחוק לשון הרע מקנה סמכות למתן צווים מיוחדים כלהלן: בית המשפט רשאי לצוות על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע ואף את החרמתם. כמו-כן, רשאי בית המשפט לצוות על פרסום, על חשבון הנתבע, של תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין. נציין כבר בשלב זה של דיוננו בסוגיית הסעדים הלא ממוניים, כי בשל העובדה שהמחוקק מצא לנכון לייחד סעיף חוק מיוחד ועצמאי בחוק איסור לשון הרע הדן בסעדים של תרופות הציווי, וזאת על אף העובדה כי מוּחלים כבר על חוק זה סעיפי חוק אחרים המסמיכים את בית המשפט להעניק את תרופת הציווי בעוולה של פרסום לשון הרע, יש בה ללמדנו על מגמת המחוקק להעניק לתרופות הציווי מעמד מיוחד דווקא במשפטים אלה. מגמה זו נובעת, על-פי מיטב הבנתי, בשל העובדה שתרופות מהסוג הנ"ל הן בעלות אפקט רב בכל הנוגע להחזרת מצבו של התובע לקדמותו, דהיינו, בכל הקשור לפגיעה בשמו הטוב הנובעת כתוצאה מפרסום לשון הרע. עקרון זה נקבע בין היתר בע"א 214/89 "אבנרי" הנ"ל: "סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. מתן ציווי (לשעה או לתמיד) נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. זכות הנפגע לסעד זה אינה מוחלטת, אלא כאמור, נתונה לשיקול דעת שיפוטי. שיקול דעת זה איננו שרירותי. הוא מופעל על פי המסגרות הנורמטיביות שהדין קובע". (שם, עמ' 840) המצוטט לעיל מלמדנו, כי הזכות לסעד בעין איננה שווה בעוצמתה לסעד של פיצויים, והיא מוגדרת כסעד משני שיוענק רק אם הפיצויים אינם מעניקים לנפגע את מלוא הסעד הראוי. הנה-כי-כן, עלינו לשקול את מכלול הנסיבות ולהחליט אם סעד זה הנו הכרחי והאם הוא נדרש על פי אמות הצדק. הפיצוי הכספי: 36. אומדן הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע איננו עניין פשוט. לנגד עיני עומדת מחד-גיסא העובדה, כי אדם פרטי, בשונה מעיתון או מתאגיד מבוססים, אינו יכול, לעתים, לשאת בעול הפיצויים בשיעורים ניכרים; מאידך-גיסא, עובדה זו איננה אמורה לגרום לתובע חסרון כיס ועל-כן אין לייחס לה חשיבות מעבר לעצם הצורך להציב גבול לפיצוי, בהתחשב בסעדים האחרים הנפסקים לזכות התובע. יודגש, כי אילולא סעדים אלה, היה גובה הפיצויים שנפסק רב לאין שיעור. כפי שיובהר להלן, סעדים אלה כוללים את חיוב הנתבע לפרסום פסק הדין ומשלוח מכתבי הכחשה. 37. לעינינו נתגלה היקף וחומרה של לשון הרע שאין להם אח ורע הן מבחינת ההיקף, הן מבחינת המעמד הנכבד של המביש, הן מבחינת מעמד המבויש, והן בשל המתקפה הבלתי פוסקת של הנתבע נגד התובע. לאור המקובץ לעיל ובהתחשב בסעדים המיוחדים אותם החלטתי לפסוק בנסיבות העניין לטובת התובע, כפי שיפורטו להלן, אני מחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי כספי כולל בסך של 900,000 ש"ח להיום, ולתובעת מס' 2 פיצוי כספי כולל בסך של 75,000 ש"ח להיום. צווים מיוחדים - איסור המשך הפצת הספר, פרסום פסק הדין ומכתב הכחשה: 38. בנוסף לפיצוי הכספי שנפסק, הנני מורה בזאת על איסור המשך הפצת הספר. בנוסף, הנני מורה כי האמור בנספח בשפה הרוסית שיצורף לפסק הדין יפורסם ע"י הנתבע בחתימתו ועל חשבונו בשפה הרוסית - בעיתונים ברוסית "וסטי" ו"נובוסטי"; וכי האמור להלן בשפה העברית יפורסם ע"י הנתבע, בחתימתו ועל חשבונו, בעיתון "הארץ". הפרסומים ברוסית ייעשו ביום חמישי, שבועיים מיום מתן פסק הדין, והפרסום בעיתון "הארץ" ייעשה ביום שישי, שבועיים מיום מתן פסק-הדין. כל הפרסומים ייעשו בעמוד השלישי של העיתונים, תחת כותרת "פסק-דין", והפרסום כולו יהיה במסגרת מודגשת ובאותיות מודגשות. גודל האותיות בכל הפרסומים יהיה הגודל הרגיל של אותיות העיתון והכותרת תהיה בגודל גופן 16. להלן לשון ההודעה שתפורסם: "בת.א. 1133/99 של בית המשפט המחוזי בירושלים נפסק כי הנתבע, מר יולי נודלמן, הוציא לשון הרע בהיקף נרחב נגד התובע, השר נתן (אנטולי) שרנסקי, ועל מפלגת ישראל בעליה, וזאת בספר בשם "שרנסקי בלי מסכה", שהוצא ופורסם בעברית וברוסית על ידי מר נודלמן. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בגובה 900,000 ש"ח והוצאות המשפט בגובה 300,000 ש"ח ולתובעת פיצויים בגובה 75,000 ש"ח והוצאות משפט בגובה 15,000 ש"ח וכן הורה על משלוח מכתבים לנמענים ואסר על פרסום ספר זה. פסק הדין ניתן ביום 21.12.03 על ידי כבוד השופט צ' סגל". לאור מהלכיו המרובים של הנתבע להפיץ באופן אישי את דברי הדיבה למספר רב של נמענים, לרבות נשיא המדינה, ראש הממשלה, חברי ממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ועוד רבים אחרים, הנני מחייב את הנתבע לשלוח מכתבים בנוסח הנ"ל לכל נמען אליו פנה הנתבע באופן אישי באמצעות משלוח מכתב ו/או באמצעות משלוח ספרו או הפנייה אליו, כפי המופיע ברשימת המוצגים שהוגשה מטעם התובעים ביום 8.7.03. לעניין שכר הטרחה: 39. קביעת שכר הטרחה מהווה, בדרך כלל, אחוז מסוים מגובה הפיצוי שנפסק לטובת התובע. סך הנזק שנגרם, בעיקר לתובע, הנו יותר מסך הפיצוי הכספי שנפסק. הסעדים הנוספים מהווים אף הם תחליף לפיצוי כספי ישיר, שכאמור היה גבוה יותר אילולא ניתנו סעדים אלה. הילכך, שכר הטרחה יהא אף הוא יחסי לסך הסעדים שנקבעו לתובע מזה ולתובעת מס' 2 מזה. יוטעם, כי נוכח מסע הדיבה של הנתבע, לא היה זה בלתי סביר להשתמש במיטב השירותים המשפטיים הנדרשים ולשלם עבורם לשם תיקון המעוות. פסיקת שכר טרחה בלתי מספיק, מקום שהוכח כי הייתה דיבה חמורה, פוגעת בעיקרון של השבת המצב לקדמותו. הנתבע ישלם אפוא לתובע הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 300,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. הנתבע ישלם לתובעת מס' 2 הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 15,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות יישאו הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע כל תשלום ותשלום, ואילו שכר הטרחה והמע"מ הם להיום. לשון הרע / הוצאת דיבהחופש הביטויאנשי ציבור / דמות ציבורית