פסק דין 1. כללי תביעה זו היא בגין הוצאת לשון הרע. עניינה כתבה שפרסמו הנתבעים, אשר תוכנה מתייחס לתנאי המחייה של אוכלוסיית העובדים הזרים בירושלים, תוך התייחסות, בין השאר, לאכסניה שבניהול התובעת, המשכנת עובדים זרים. התובעת היא חברה הרשומה כחוק בישראל העוסקת, בין היתר, בניהול אכסניה המשכנת עובדים זרים, שכתובתה רח' צרת 7 בירושלים (להלן: האכסניה). מר זכריה קהלני משמש כמנהל התובעת (להלן: מר קהלני או מנהל התובעת). עיתון "ירושלים" (הנתבע 1), הוא מקומון המופץ בעיר ירושלים (להלן: העיתון), השייך לקבוצת "ידיעות תקשורת בע"מ" (הנתבעת 4). גב' סיגל רגב (הנתבעת 3) משמשת כעורכת העיתון. הנתבע 2, מר עמרי נחמיאס הוא הכתב שכתב את הכתבה. 2. העובדות שלעניין הפרסום, נשוא התביעה, הוא פיסקה בכתבתו של הכתב, מר עמרי נחמיאס, אשר פורסמה בעיתון ביום 12.10.01 (להלן: הכתבה). הכתבה פרושה על פני שני עמודים (ע' 8-9). כותרת הכתבה היא: "הפצצה החברתית הבאה 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר - עובדים זרים" כאשר בעמוד הראשון, לכל אורכו, פורסמו שתי תמונות שצולמו בפנים האכסניה. בתחתית העמוד נכתב: "מגורי עובדים זרים בתלפיות. תנאים של בית מעצר" בעמוד השני מובאים פרטים כלליים על אוכלוסיית העובדים הזרים. לאחר מכן, מתואר ביקור הכתב במשרדי עמותת "קו לעובד", עמותה העוסקת בין השאר בהגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים בישראל, ובשתי אכסניות המשכנות עובדים זרים בירושלים, אחת מהן היא האכסניה שבניהול התובעת. בהמשך הובאו תגובות דובר משרד העבודה והרווחה ויו"ר ועדת הכנסת לענייני עובדים זרים לממצאי הכתבה. בגוף הכתבה, תחת כותרת המשנה "רחוב צרת, תלפיות" נכתבה פיסקה המתייחסת לאכסניה. זו הפסקה נשוא התביעה, בה נכתב כדלקמן: "מבית הסוהר בארמון הנציב אנחנו ממשיכים לשיכונים שברחוב צרת. השיכונים האלה, שנחשבים ל'הילטון' של הפועלים, אינם במצב טוב בהרבה מן האכסניה שבארמון הנציב. 'חדר הכושר' בכניסה לקומת המגורים, הוא לא יותר מאשר מוט ברזל המחובר למוט מלא גבס. במטבח ניתן למצוא עשרה מתקני כיריים, אשר ללא ספק מעולם לא נוקו והריח העולה מהם נורא. גם התנאים בחדרים רעים מאד. הפועלים המעטים שהצלחתי לשוחח עימם בעברית מעידים כי בחורף כמעט בלתי אפשרי לגור במבנה, מפני שבתקרה יש חורים גדולים שדרכם חודרים מים באופן חופשי. שלא לדבר על הרוח הקרה, שגוררת אצל רובם מחלות קשות. חופשת מחלה? הצחקתם אותם. בחדר של שני מטרים על שלושה מתגוררים בדרך כלל שני פועלים, על כל מיטלטליהם ומעט האוכל שהם שומרים בחדרם. בחדר גדול יותר, של חמישה על חמישה מטרים, יכולים להתגורר לפעמים גם שישה או שמונה איש, עם כל חפציהם ועם הריהוט שהצליחו לדחוס פנימה. אלו שהתמזל מזלם וזכו שבחדרם תהיה מקלחת, ואין הרבה כאלה, נאלצים להתמודד עם דוד חימום שתופס יחד עם המקלחון הקטן עד רבע משטח החדר, מה שמביא את הדיירים לתהות אם המחיר שמשלם מי שזוכה להתקלח באופן סדיר, משתלם." בתביעה זו יש להכריע בשאלה האם מדובר בלשון הרע והאם עומדת לנתבעים הגנה מן ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק). 3. טענות הצדדים א. טענות התובעת התובעת טוענת כי תיאור האכסניה המופיע בכתבה מהווה עיוות המציאות ואין בו אמת, ובהקשר הכולל של הכתבה, יש בתיאור האכסניה כדי לבזות את התובעת, להכפישה ולפגוע בה מעבר לכל אמת מידה ראויה, בנסיבות העניין. לטענתה, מר נחמיאס לא בדק את העובדות לאשורן, הציג תמונה מעוותת של האכסניה, תוך שימוש בתמונות שאינן משקפות את המציאות וכך פגע קשות, שלא לצורך ובזדון בתובעת, בשמה הטוב ובעיסוקה. עוד טוענת התובעת כי נתבעות 1, 3 ו- 4 לא נקטו באמצעי זהירות לבירור העובדות קודם פרסומן, לא פנו אל התובעת על מנת לברר את העובדות, לעיין בכתבה או להגיב על הכתבה, קודם פרסומה. התובעת מוסיפה כי לא היה כל עניין ציבורי, בהסתמך על העובדות בפועל, בפרסום הכתבה, ובמידה והנתבעים היו בודקים את העובדות, אזי היו נמנעים מהפרסום אודות האכסניה. לאור האמור לעיל, הפרסום, נשוא התביעה, מהווה לשון הרע. ב. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים להגנת "אמת דיברתי", לפיה, הפרסום, נשוא התביעה, הוא אמת ויש בפרסומו עניין ציבורי רב, שכן תיאור האכסניה מדויק, התמונות שפורסמו בכתבה משקפות את המציאות, ומצב האכסניה בפועל אף קשה מזה שהוצג בכתבה ובתמונות שפורסמו. לפיכך, טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנת סעיף 14 לחוק. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי נקטו לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם הוא אמת או לא, האמינו באמיתות הפרסום, לא התכוונו על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק, על-כן עומדת לנתבעים ההגנה שמקנה הסעיף. הנתבעים טוענים עוד כי לתובעת לא נגרם נזק ספציפי או חסרון כיס, ואין כל יסוד או בסיס עובדתי או משפטי לסכום הפיצויים שהיא דורשת ולטענותיה ביחס לנזק. כן, התובעת הביאה על עצמה את העניין בהתנהגותה ובמעשיה ועל-כן היא אחראית לפי כל אחד מהסעיפים 65 ו- 68 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) והנתבעים מוגנים לפי סעיף 5 לפקודת הנזיקין. 4. האם הפרסום מהווה לשון הרע חוק לשון הרע בא להגן בראש ובראשונה על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב. ההגנות המנויות בחוק מטרתן מציאת האיזון בין זכות זו לבין הזכות לחופש הביטוי שהיא מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי. ודוק, האיזון נדרש שכן חופש הביטוי כולל גם אמירות לשון הרע, אולם, במקרים אלו לעיתים על הזכות לחופש הביטוי לסגת מפני הזכות לשם טוב (ראו לעניין זה א' ברק, "חופש הביטוי ומגבלותיו", הפרקליט מ' (תשנ"א-1991), 5, 12). יפים לעניינו דבריה של כבוד השופטת נתניהו בע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), תשמ"ח, עמ' 797, 800: "זכותו של הפרט לשמו הטוב, בכל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים הערכים, גם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי. יש אף דעה הרואה בחופש הביטוי ערך עליון, בעל מעמד על משפטי מעל לזכויות היסוד האחרות, מעמד המשליך על פרשנותו המשפטית של כל חוק חרות….לכל הדעות חופש הביטוי הוא זכות מזכויות היסוד. יש להתחשב בזכות יסוד זו ולשקול אותה ביחד עם זכות הציבור לדעת, כנגד זכות היסוד של הפרט לשמו הטוב. יש למצוא את האיזון בין אינטרסים חברתיים מנוגדים אלה על ידי בחירה ערכית הנותנת את המשקל הראוי לכל אחד מאלה בהקשר הרלבנטי.." לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק היא דבר שפרסומו עלול - "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, או דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". כב' הנשיא א' ברק קבע בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', תק-על 2004(1) 2091 ,עמ' 2095 את אופן בחינת השאלה האם בוצעה עוולה על פי החוק: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק... בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות"(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים". החוק קובע את התנאים והנסיבות בהן פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה. ככזה, יוצר החוק איזון בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה. כפי שמציין השופט ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 861: "המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק, איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מותרות הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים". ומוסיף ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, תק-על 2001(3) 489 ,עמ' 491: "הנה כי כן, השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות "אם" עצמה - מכבוד האדם. שני תאומים אלה - השם הטוב וחופש הביטוי - מתרוצצים בקרבה של הדמוקרטיה. לעתים הם משלימים זה את זה. לעתים הם מתנגשים זה עם זה... חופש הביטוי של האחד פוגע בשם הטוב של האחר.... בצדק צויין כי כל שנוסף לדיני איסור לשון הרע נגרע מחופש הביטוי...כל שיטת משפט מבקשת לאזן בין שתי החירויות המתנגשות....נדרש איזון (אופקי) שבו כל אחת מהחירויות תיסוג כדי לקיים את עיקריה של החירות האחרת ....איזון זה מצא את ביטויו בישראל בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. חוק זה קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו פרסום לשון הרע (כמוגדר בסעיפים 1ו-2 לחוק) מהווה עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק) ועוולה אזרחית (סעיף 7 לחוק), ובלבד שהפרסום אינו אמת ולא היה בו עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק), ולא עומדת למפרסם הגנת תום לב הקבועה בחוק (סעיף 15). בכך נקבע הגבול בין ביטוי מוגן לביטוי שאינו מוגן; בין הגנה על השם הטוב ובין שלילתה של הגנה זו.... גבול זה יונק מהזכויות החוקתיות בדבר חופש הביטוי, השם הטוב והפרטיות ...חוקתיותו של גבול זה נקבעת על פי האיזון החוקתי בין ערכים אלה... אכן, האיזון החוקתי שלנו משקף את התפישה כי הן הזכות לשם הטוב ולפרטיות והן הזכות לחופש ביטוי אינן מוחלטות. כל אחת מהזכויות היא יחסית באופיה, כאשר כל אחת "מוותרת" לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין הערכים המתנגשים." (הדגשות שלי - מ' א' ג') עוד ראו לעניין איזון זה בג"ץ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור, תק-על 99 (2), 806 , דברי הנשיא א' ברק בעמ' 808 ודברי השופט מ' חשין בעמ' 828). בימים אלו ניתן פסק דין נוסף של בית המשפט העליון בו נדון בהרחבה היחס בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' אטינגר, פס"ד מיום 28.11.04, טרם פורסם, להלן: פס"ד אטינגר) כב' השופטת ד' ביניש עמדה על ההלכה שנקבעה בפרשת אבנרי לעיל, לפיה יש ליתן משקל מיוחד לערך של חופש הביטוי, אך הוסיפה וקבעה כי המבחנים ונקודות האיזון משתנים כאשר אין מדובר בדמות ציבורית, כמו בפרשת אבנרי, אלא באדם פרטי. כב' השופטת ביניש הוסיפה: "אין ספק כי ההגנה שאנו רואים ליתן לחופש הביטוי גובה מחיר. המחיר הוא הפגיעה שעלוה להיגרם - לעתים גם באופן בלתי מוצדק - לשם הטוב של האדם. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת מסדרי העדיפויות הערכיים שנהוגים בשיטתנו...." בהמשך אנתח את המבחנים שנקבעו בפס"ד אטינגר, למקרה בו מדובר באדם פרטי, כמו במקרה שלפנינו. בפסק הדין אבחן, האם מדובר בפגיעה בלתי מוצדקת בשמה הטוב של התובעת, או שמא בפגיעה מוצדקת. כאמור, סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא כל פרסום העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מהדרכים המצוינות בסעיף 1. כשמדובר במרכיבי הגדרת לשון הרע, יש לשים לב לכך שפגיעה או גרימת נזק בפועל איננה חלק מהגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק, ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע (ראו: א' שנהר , דיני לשון הרע, (תשנ"ז-1997), 121). הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ראו ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו (5) 555, 562; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 נאמר (בעמ' 293): "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות". יפים לעניין זה דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". 5. מן הכלל אל הפרט: האם הכתבה נשוא התביעה מהווה לשון הרע מכאן לפרסום, נשוא התביעה, המציג את האכסניה כמספקת תנאי מחייה גרועים ביותר לבאים בשעריה, ובהקשר הכללי של הכתבה, מציג את התובעת, בעקיפין וללא אזכורה שמה במפורש, כמשתתפת בניצול מעמדם הנחות של הפועלים הזרים. אקדים ואומר כי לטעמי אכן צודקים התובעים בטענתם כי פרסום הכתבה מהווה לשון הרע. ראשית, יש לציין כי קיימת הסכמה דיונית לפיה ניתן לזהות כי מדובר באכסניה התובעת. ב"כ הנתבעות ציין בסיכומיו כי אין בכוונתו "לטעון שאי אפשר היה להבין שמדובר באכסניה הספציפית הזו" (פרוטוקול מיום 8.3.04, עמ' 65, ש' 27). הכתבה מתארת מכלול בעיות איתם מתמודדים העובדים הזרים בישראל בכלל ובירושלים בפרט. כותרת הכתבה הנה, כאמור: "הפצצה החברתית הבאה: 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר - עובדים זרים". כמחצית מהאמור בכתבה מתייחס לתנאי המגורים של העובדים הזרים. כרבע מהכתבה עוסק ישירות בתנאי המגורים באכסניה, וזאת כאמור ללא ציון שמה המפורש. התגובות שהובאו בסוף הכתבה הן מגורמים ממלכתיים, ואינן נוגעות כלל לתנאי המגורים באכסניות כפי שהוצגו בכתבה. תגובת דובר משרד העבודה והרווחה עוסקת בבלימת תופעת הלנת השכר ע"י המעסיקים, ותגובת יו"ר ועדת הכנסת לענייני עובדים זרים מתייחסת לאמור בכתבה בצורה כללית ביותר. אין מחלוקת כי הכתבה אינה כוללת תגובה של התובעת או מי מטעמה. מר נחמיאס פירט בעדותו מה הייתה מטרת הכתבה (דיון מיום 12.2.04, ע' 49, ש' 15). לדבריו, המטרה הייתה הצגה של בעיה חברתית של עובדים זרים בירושלים. אולם, גם אם זו הייתה מטרת הכתבה אין בכך כדי לשנות במאום את היות הפרסום פוגע, שכן מכלול הבעיות המוצגות בכתבה מאיר את התובעת באור קשה משום ההקשר שהוא יוצר בין מצב העובדים הזרים בארץ, לבין היחס לו הם זוכים באכסניה, וזאת בנוסף לפירוט התנאים הקשים להם זוכים העובדים המשתכנים באכסניה. אדם סביר הקורא את הכתבה יסיק כי האכסניה אינה ראויה למגורי בני אדם והמשתכנים בה עלולים אף לסכן את בריאותם. לפיכך, ייתכן וחברות הנזקקות לשכן את עובדיהן באכסניות מסוג זה, לא יפנו את עובדיהן לאכסניה,לאחר פרסום הכתבה, ויעדיפו לשכנם במקומות אחרים. אומנם, תיתכן טענה כי חברה המשכנת את עובדיה באכסניה כלשהי, בודקת מבעוד מועד, לפני חתימה על חוזה שכירות, את המקום. לפיכך, סביר כי חברות אשר שיכנו במקום את עובדיהן, היו מודעות לתנאים הקיימים במקום ומצאו אותם סבירים והולמים, ואין בפרסום הכתבה בכדי לשנות את דעתן בנוגע לאכסניה. עם זאת, קיימת פגיעה אפשרית בלקוחות עתידיים, אשר יירתעו מיצירת קשר עסקי עם התובעת לאור הפרסום. מאחר ודרישת החוק היא פגיעה אפשרית ולא פגיעה בפועל, יש בכך די בכדי לענות לדרישת החוק להגדרת לשון הרע. לפיכך, לאור הפגיעה האפשרית בעיסוקה של התובעת, שיכון עובדים זרים באכסניה, אני קובעת כי יש בפרסום נשוא התביעה משום לשון הרע על-פי סעיף 1(3) לחוק. מהכתבה עולה כי התובעת אינה מנהלת את האכסניה באופן ראוי, וזאת בלשון המעטה. גם ההקשר הכללי של הכתבה, כאמור לעיל, בו מתוארת האכסניה מציג אותה באור שלילי. משכך יש בפרסום בכדי להשפיל את התובעת, כמנהלת האכסניה, ולעשותה מטרה לבוז ולשנאה, ולפיכך הפרסום יהווה לשון הרע גם על-פי סעיף 1(1) לחוק. כן, יש בפרסום הכתבה בכדי לבזות את התובעת, כמנהלת האכסניה, ובכך יש משום לשון הרע על-פי סעיף 1(2) לחוק. 6. הגנת אמת הפרסום -טענת "אמת דיברתי" הנתבעים טענו להגנת אמת הפרסום. סעיף 14 לחוק, שכותרתו "הגנת אמת הפרסום" קובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." א' שנהר מרחיב בספרו (שם, ע' 215) כדלקמן: "ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת "העניין הציבורי" שבאותו פרסום. קיים הבדל מהותי בין שני היסודות. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. זו שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. חשוב לזכור, כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע." (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2) 289, 297" בכדי שהנתבעות ייהנו מהגנת סעיף 14 לחוק יש לעמוד בשני תנאים במצטבר. הראשון, כי הפרסום הוא אמת מבחינה עובדתית. השני, כי יש בפרסום עניין ציבורי, כדבריו של כב' השופט מ' חשין בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, תק-על 2001(3), 399 ,עמ' 405: "על שתי רגליים אלו עומדת ההגנה של אמת הפירסום: האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפירסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד." אבחן האם תנאים אלה התמלאו במקרה שבפניי. א. הדבר שפורסם היה אמת הבחינה האם הדברים שפורסמו היו "אמת", גם היא נעשית במשקפיים אובייקטיביות, אלו של הקורא הסביר, היינו, מה הקורא הסביר הבין מהפרסום, והאם ניתן להוכיח כי הדברים שפורסמו, ללא נתונים חיצוניים נוספים, אכן קרו. לעניין זה ציין כב' השופט מ' חשין בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, תק-על 2001(3), 399, במקרה בו פורסם לגבי המערער כי הוא חשוד בגניבת מליוני שקלים, בעוד בגוף הראיות שהיו ונגעו לאמור בגוף הכתבה, לפיו נחקרים חשדות לעבירות על חוק המכר (דירות), שם בעמ' 409: "עד שנשווה את כותרת המאמר למציאות ה"אובייקטיבית", שומה עלינו לשאול את עצמנו מה מודיעה אותנו הכותרת. לעניין זה נזכור כי משמעותו של פירסום תיקבע "על-פי המובן אותו מייחס להן [למילים] הקורא או השומע הסביר"; כי המדובר הוא "[ב]מובן הטבעי והרגיל של המילים"; וכי מובן זה יימצא, דרך כלל, "במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות מבין השורות... מכאן, למשל, כי כאשר בית המשפט בוחן דברים שפורסמו בעיתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העיתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב. לכלל האמור, המפנה אותנו אל משמעותן הרגילה של המילים, יש ביטוי נוסף: יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם. ובכן, מה מודיעה אותנו הכותרת? דומני כי האדם הסביר היה מפרש את הכותרת כאומרת כי צפו ועלו במשרד הבינוי והשיכון חשדות לכך שהמערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, ועתה בודק המשרד את הראיות לדבר. השאלה היא איפוא אם לפירוש זה שלכותרת יש אחיזה בחומר הראיות." הפרסום שהוצג לעיל מייחס מספר בעיות לתנאי המגורים באכסניה: חדרים צפופים וקטנים הכוללים לפעמים גם דוד חימום ומקלחת, המבנה כולל חורים בתקרה שדרכם חודרים מים ונושבת בו רוח קרה, והמטבח, או השטחים הציבוריים שנועדו לבישול מלוכלכים ועולה מהם ריח נורא. כפי שאראה, לגבי מרבית הפריטים, אישר למעשה מר קהלני עצמו את הדברים. עם זאת, כיוון שמהכתבה ניתן להסיק, כפי שציין ב"כ התובעים בסיכומיו, כי ככלל, תנאי המגורים באכסניה אינם הולמים, אתייחס הן לפרטים שנזכרו בכתבה, הן למצב הדברים באכסניה באופן כללי. לצורך בחינת המצב העובדתי, העידו בפניי מספר עדים אשר ביקרו באכסניה ויכלו למסור את התרשמותם מתנאי המחיה שהאכסניה מספקת לשוכניה. בנוסף, הוגשו תמונות שצולמו על-ידי צלם העיתון, מר אוראל כהן, אשר נלווה למר נחמיאס בעת עריכת הכתבה. בטרם אסקור את העדויות, אקדים ואציין כי עדויותיהם של מר כהן, צלם העיתון, ומר נחמיאס, התאפיינו באמינות ובמקצועיות ונתמכו בנראה בתמונות. מנגד עדותו של מר קהלני הייתה רצופה סתירות ופרכות, שהובאו בחשבון כאשר נשקל משקל עדותו. הנתבעים הגישו תמונות שצולמו במקום בעת הביקור שלאחריו נכתבה הכתבה (ביום 10.10.01), וכן תמונות שצולמו בסמוך לאחר מכן, לאחר שמנהל התובעת פנה לנתבעים בעניין (ביום 4.11.01). הכתב והצלם העידו על צילום התמונות, ולמעשה אין מחלוקת כי מה שצולם אכן היה בשטח במועד הביקור. טענות מנהל התובעת נוגעות בעיקרן לכך שלא צולמה כל האכסניה אלא רק קטעים ממנה, וכן הסברים שונים באשר לנראה בתמונות. התמונות כוללות הן את פנים החדרים, הן את המסדרון ההיקפי הסובב את קומת המגורים, ומכונה לעיתים "המרפסת". להלן אפרט באשר לכל אחד מהנושאים הנזכרים בכתבה, ולבסוף באשר לרושם הכללי בנוגע לתנאי המגורים באכסניה. ב. המטבח/חדר האוכל, מתקני הגז ושאלת הניקיון בכתבה נאמר: "במטבח ניתן למצוא עשרה מתקני כיריים, אשר ללא ספק מעולם לא נוקו והריח העולה מהם נורא" ראשית, יש לציין שכלל לא ברור האם קיים מטבח, או שמא כמטבח משמש אותו מסדרון חיצוני. הצלם נשאל לעניין זה והשיב (פרוטוקול דיון מיום 8.4.03, ע' 39, ש' 24): "ש. היית במקום שנראה מטבח? ת. צילמתי כל מה שראיתי, לכל אחד היה מין מטבחון פרטי או כיריים כאלה, היו חדרים שראיתי בהם והיה במסדרון, אם היה מטבח הייתי מצלם מטבח. ש. מה זה אצלך מטבח. ת. מטבח זה כיריים נורמאליים, כיור, כל מה שיש במטבח וזה לא ראיתי. מצביע על ה/19 - זה נראה כמו מטבח מאולתר, לכן כתבתי "מטבח". ש. ה-ה/19 זה לא כיורים של מטבח אלא של כביסה, אז מה זה? ת. ממה שראיתי שם שום דבר לא נראה נורמאלי לבית רגיל. זה גם לא נראה כמו אכסניה, אתה לא היית הולך להתאכסן במקום כזה אז זה לא אכסניה נורמאלית. לי זה נראה כמו מטבח מאולתר. השולחן בצד, אנשים אוכלים עליו." גם עדותו של מר קהלני עצמו בעניין זה הייתה מבולבלת ומלאת סתירות, כפי שיפורט להלן. בכתבה נאמר כי במטבח מתקני גז שמעולם לא נוקו. אתייחס הן לתמונות ולעדויות הנוגעות למסדרון החיצוני שם נראים מתקני גז, וכן לעדויות המתייחסות ל"מטבח". ככל שמדובר באותו מסדרון חיצוני, אכן מהתמונות עולה כי המקום מלוכלך באופן קיצוני ביותר. חדר אוכל או מטבח אחר, ככל הנראה באותה תקופה לא היה קיים (ככל הנראה קומה נוספת שהייתה בבניה או בשיפוצים נועדה לכלול גם חדר אוכל). לעניין המטבח/חדר האוכל/נקודות הגז העיד מנהל התובעת עדות מלאה סתירות, כפי שיפורט. מר קהלני העיד (דיון מיום 8.4.03, ע' 11, ש' 21) כי בעבר אירע פיצוץ בלון גז באחד החדרים (תצלום החדר מופיע בתמונה ה/24): "... ורואים בבירור מהחוזה שאני מתחייב לתת שולחן וכסאות כמספר האנשים ופלטה חשמלית תקנית. עם שקע תלת פאזי. מה שעשיתי להם בנוסף, כאקסטרא, בניתי באלפי שקלים עוד קונסטרוקציה, מערכת של נקודות גז ומה שקרה זה אחד העובדים לא חיבר טוב את הבלון שהיה חדש, החליפו בלון, לא הבריגו אותו טוב ובא להדליק את הגז ואירע פיצוץ..." בשלב מאוחר יותר העיד מר קהלני בתשובה לשאלות בית המשפט (דיון מיום 8.4.03, ע' 14 ש' 19) כדלקמן: "ש. הפיצוץ היה במרפסת. ת. נכון. ש. איך הגיעה נקודת גז לחדר או למרפסת אם אמרת שכל נקודות הגז הם באולמות. ת. החברה המסוימת הזו, עוד לפני שעשיתי האינסטלציה המרכזית, בקשה בגלל שהם רומנים, שיהיה להם נקודת גז ליד החדר. אז בניתי קונסטרוקציה שתתאים לשניים-שלושה חדרים במרוכז, הם היו מפוזרים לאורך המרפסת. היום זה לא קיים. הקונסטרוקציה קיימת בשני אולמות. ש. כשנכתבה הכתבה בזמן הרלוונטי היה גז במרפסת. ת. לא. החדר השרוף זה שארית של קונסטרוקציה ישנה יותר שבעטיה בטלתי את הנקודות שהיו היקפיות במרפסת ושמתי את זה מאובטח בשני אולמות סגורים." מדבריו אלו של מר קהלני עולה כי הוא הקים תשתית גז לשניים-שלושה חדרים במרוכז, בנוסף לכיריים החשמליים הקיימים בחדרים, וזוהי תשתית הגז אשר בשל טיפול לקוי של אחד העובדים הביאה לפיצוץ. כפי שנראה התמונה משתנה בחלק אחר בעדותו. מר קהלני העיד כי (דיון מיום 8.4.03, ע' 13, ש' 9): "ת. ... אמרתי קודם (מר קהלני מתייחס לעדותו לעיל, ע' 11, ש' 21 - מ' א' ג') שבנוסף לאותה פלטה מסויימת שמשמשת אותם בתוך החדר נבנתה בהשקעה של למעלה מ 10,000 ש"ח אינסטלציה של גז בשתי הקומות, בקומה הראשונה, בתוך אולם סגור, זה לא חדר אוכל וזה לא ענייני. בניתי שם תשתית והם באמת משתמשים בה, יש שם 18 נקודות גז, אוכל להביא אישור, בקומה השנייה בתוך חדר סגור, לא במרפסת ההיקפית ובקומה השלישית זה בתוך אולם סגור לשאלות בית המשפט ש. לפני דקה אמרת שאת כל הטיגונים והבישולים הכבדים יותר הם עושים במרפסת ההיקפית, יש להם פלטה חשמלית בחדר ובחוץ הם עושים כל הטיגונים במרפסת, עכשיו מה? ת. בחדר יש להם פלטת בישול חשמלית עם שקע תלת פאזי. בנוסף, מה שאני עשיתי יש שני חללים אם אתה רוצה לקרוא לזה חדר אוכל או אולמות, יש בקומה אחת 8 אינסטלציות של גז, ובקומה שלוש יש עוד שמונה נקודות של גז, אינסטלציה שעלתה לי כ 10,000 ש"ח שלא כתוב בחוזה. ש. אתה נותן להם גם פלטת גז או רק נקודת גז. ת. רק נקודת גז." מר קהלני סתר עצמו, מבלי משים, כאשר בדבריו אמר תחילה כי בנה תשתית גז שהורכבה במספר חדרים במרוכז, תשתית שהביאה לפיצוץ, וזאת בנוסף לכיריים החשמליים. אולם, בהמשך עדותו אמר "אמרתי קודם שבנוסף לאותה פלטה מסויימת שמשמשת אותם בתוך החדר נבנתה בהשקעה של למעלה מ 10,000 ש"ח אינסטלציה של גז בשתי הקומות...". כלומר, מר קהלני אמר (בע' 11) שבנה תשתית גז למספר חדרים במרוכז, ואילו בע' 13 העיד כי קודם לכן אמר, בהתכוונו לאמירתו מע' 11, כי הקים תשתית גז הפרושה בשתי הקומות. הסתירה בעדותו התגלעה כאשר, בשלב מאוחר יותר, בתשובה לשאלותיי, הסתבר כי תשתית הגז הראשונה, שנבנתה בעבור מספר חדרים במרוכז והביאה לפיצוץ, אינה קיימת עוד, וכיום יש תשתית גז הפרושה על שתי הקומות. נראה כי מר קהלני "שכח" כי בדבריו הראשונים התייחס לתשתית הגז המצומצמת שיועדה למספר חדרים בלבד. ייתכן ובדבריו המאוחרים יותר, ניסה מר קהלני להציג עצמו באור חיובי באומרו כי בנה "כאקסטרא" תשתית גז לכלל העובדים, תשתית גז הפרושה על שתי הקומות. אולם, ניכר כי בפועל בנה בשלב ראשון תשתית גז המיועדת למספר מצומצם של עובדים, ורק בשלב מאוחר יותר הותקנה תשתית גז לכלל העובדים, וזאת בהסתמך על דברי מר קהלני בעדותו (דיון מיום 8.4.03, ע' 8, ש' 27). אשר ללכלוך במטבח, פרט המצויין בכתבה, הדבר נראה בבירור בתמונות. בתמונות רואים מספר כיורים אשר התיאור "ללא ספק מעולם לא נוקו" הולם אותם שכן פנים הכיורים מלוכלך בצורה יוצאת דופן ואכן נראה כי לא נוקו מזה זמן רב אם כלל נוקו מעולם, כן השיש שבור וסדוק בצורה קשה (תמונות ה/13 ו- ה/17). מר נחמיאס ציין בעדותו כי במקום קיימת "צחנה איומה"(פרוטוקול הדיון, עמ' 46, ש' 1). עד ההגנה, מר אריה חורש, המשמש כמנהל חברת "צחור" אשר בעבר שיכנה עובדים זרים באכסניה העיד כדלקמן (פרוטוקול הדיון, עמ' 61, ש' 2-10): "ש. מי היה אחראי על ניקיון החדרים, התובעת, אתם או העובדים עצמם. ... ת. זה העובדים, בתוך החדרים. ש. האם יש לך פניה על דרישה שלך, שחובת התובעת הייתה לנקות להם גם את הכיורים. ת. זה דבר שמבחינתי הוא ברור. ש. ואף פעם לא פנית בעניין הזה. ת. באותה פגישה (עם מר קהלני - מ' א' ג') בינואר גם הנושא הזה עלה, של הניקיון בשטחים הציבוריים." מעדותו של מר חורש עולה כי אכן הכיורים לא היו נקיים, עם זאת לאור סכסוך משפטי המתנהל בין חברת "צחור" לתובעת (ת.א. 1632/30) אייחס לעדותו זאת משקל מועט. למעשה, מנהל התובעת בעדותו מאשר למעשה את מצב הכיורים בתמונות (פרוטוקול הדיון, עמ' 10, ש' 15-21). מנהל מנהל התובעת טען לעניין זה כי תפקידם של הפועלים הוא לנקות את המקום, ואם אינם מנקים, עליהם לחיות בתנאים אלו. מר קהלני הוסיף ביחס למחויבותו לתחזוקת האכסניה באומרו כי (דיון מיום 8.4.03, ע' 12, ש' 16): "...אני מתחייב לתת תשתית לפי התקנות. זה אומר שכל פעם שחברה עוזבת וחברה נכנסת, לחברה הנכנסת אני צובע, מתקן, משפץ... אני אמור לתת תשתית חדשה... במעבר מחברה לחברה אני נותן תשתית ומאז אני יכול לא לראות את המקום שנה שלמה אם החברה שוכרת המקום לשנה שלמה." מר אמיתי, שחברתו משכנת עובדים באכסניה והובא לעדות מטעם התובעת ומבקר במקום לדבריו, פעם בשבועים, סתר את דבריו של קהלני לעניין האחריות על הניקיון. יש לציין כבר בשלב זה כי מר אמיתי השיב בשלילה כשנשאל שאלות מסוימות על מצב האכסניה ו"נזכר" בהם רק כשהוצגו בפניו התמונות. על כן יש לייחס לעדותו משקל מועט. בכל אופן, שני עדי התביעה עצמם סותרים זה את זה בנושא האחריות לניקיון. ה"שטחים הציבוריים" באכסניה, דהיינו שטחי האכסניה החיצוניים לחדרי הלינה של העובדים הזרים. שטחים אלה כוללים את המרפסת ההיקפית לחדרי הלינה, כיורים ועוד. מר אמיתי העיד כדלקמן (דיון מיום 8.4.03, ע' 18, ש' 5): "ש. איך נעשית ההשכרה הזאת מבחינת האחריות הקשורה לסדר, ניקיון? ת. האנשים אחראים על ההיגיינה האישית שלהם ועל הסביבה הקרובה שלהם ויש אדם מטעם האכסניה שדואג לחדרי המדרגות, השטחים הציבוריים." מר קהלני העיד ביחס למצב הכיורים הנמצאים ב"שטח הציבורי" כדלקמן (דיון מיום 8.4.03, ע' 10, ש' 17): "ש. הכיורים האלה כמו שנראים בתמונות כך נראים אצלך בבית. ת. אסביר...יש שם כיורים שנראים טוב ויש כיורים שנראים לא טוב... אוכל להראות לך שם כיורים נקיים גם אם אני לא אחראי על ניקיונם." מעדותו של מר קהלני עולה כי התובעת אינה רואה עצמה מחויבת לניקיון ה"שטחים הציבוריים", לכל הפחות, כל שכן אינה מבצעת תחזוקה שוטפת באכסניה אלא בעת "מעבר מחברה לחברה". דברי מר קהלני, מנהל התובעת, סותרים את דברי מר אמיתי לפיהם "יש אדם מטעם האכסניה שדואג לחדרי המדרגות, השטחים הציבוריים". מעבר לסתירות בדברי עדי התביעה, למעשה מנהל התובעת עצמו לא חלק על כך כי המטבח או מתקניו מלוכלכים. בכתבה לא נאמר מי אחראי לניקיון, כיון שכך האמור בכתבה לעניין זה הוא אמת. ג. הרטיבות, הקור והרוחות בכתבה נאמרו הדברים הבאים: "גם התנאים בחדרים רעים מאד הפועלים המעטים שהצלחתי לשוחח עמם בעברית מעידים כי בחורף כמעט בלתי אפשרי לגור במבנה, מפני שבתקרה יש חורים גדולים שדרכם חודרים מים באופן חופשי. שלא לדבר על הרוח הקרה, שגוררת אצל רובם מחלות קשות...". מרבית התמונות צולמו במסדרון ההיקפי. התמונות אכן מציגות מצב קשה ביותר. החלונות שבורים. בתמונות ה/3, ה/4, ה/7 וה/22 ניתן לראות חלקים שונים של המסדרון, כאשר המסדרון מצולם לכל אורכו. קיר המסדרון, המרפסת ההיקפית, הוא הקיר החיצוני של האכסניה. הקיר הנגדי של אותה מרפסת היקפית הוא הקיר שמצדו האחר מצויים חדרי העובדים. חלונות החדרים נפתחים אל אותה מרפסת היקפית. הקיר החיצוני של אותו מסדרון או מרפסת היקפית מורכב מקיר המגיע למחצית הגובה וחלונות ממחצית הגובה ועד לתקרה. כלומר, לו החלונות היו שלמים ותקינים מדובר היה במרפסת סגורה. כאשר נדרש איוורור או כאשר מזג האויר חם ניתן לפתוח את החלונות החיצוניים, וכאשר קר ניתן לסוגרם. אולם, מהתמונות עולה כי לא כך הם פני הדברים. עוד יש לזכור כי לאור העובדה שמדובר בחדרים קטנים מאד, מהווה המסדרון החיצוני חלק חשוב ממרחב המחיה של העובדים השוהים באכסניה. במסדרון זה הם אמורים לבשל ולכבס, ועל פי התמונות עושים בו שימוש גם כדי להתלבש ולהתרחץ. כך בתמונה ה/1 רואים פועל שוטף כלים או נוטל את ידיו באותו מסדרון. בתמונה ה/2 נראה אותו פועל, כאשר בתמונה זו ניתן להבחין בבירור כי אחד הכיורים (מתוך 3 המופיעים בתמונה), שבור. תמונה ה/3 מציגה את אורכו של המסדרון (באחת מצלעותיו), ובה ניתן לראות קודם כל כי מרבית החלונות שבורים, ובנוסף את הלכלוך השורר במקום. בתמונה ה/4 מצולם אחד החלונות השבורים, וכן נראה בו בבירור כי התקרה במסדרון החיצוני רטובה. עוד ניתן לראות כי הקירות, שהם קירות המסדרון הפנימיים, היינו הקירות החיצוניים של החדרים, רטובים ומתקלפים. בתמונה ה/5 נראה כיור שבור נוסף. במקרה זה השיש עצמו שבור. בתמונה זו ניתן להבחין גם בחוטי חשמל חשופים על תקרת המסדרון. בתמונה ה/6 שוב ניתן להבחין ברטיבות קשה בתקרת המסדרון ועובש בקירות. כן ניתן לראות כי אטמו את אחד מחלונות החדרים (הפונים לאותו מסדרון חיצוני) בניילון, ככל הנראה למנוע כניסת רוח לחדר. בתמונות חוזרים הדברים על עצמם, ונראה כי יפה לעניננו האמרה: "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים". נראה כי התמונות מעידות יותר מכל על האמור בכתבה לעניין זה. מר קהלני טען (דיון מיום 8.4.03, ע' 8, ש' 21 ואילך) כי התמונות המציגות מרפסות עם חלונות שבורים וכיורים מלוכלכים הן למעשה צילום של חלק אחד במרפסת אשר נפגע מפיצוץ גז שאירע מספר חודשים לפני מועד הכנת הכתבה. לעומתו טוען העד, מר כהן, צלם העיתון אשר צילם את התמונות כי התמונות צולמו בכל האכסניה, לרבות שתי הקומות. מר כהן דחה מכל וכל את טענת ב"כ התובעים כי צילם רק חלק קטן במרפסת אשר נפגע בפיצוץ (ראו דיון מיום 8.4.03, ע' 38, ש' 8 ואילך): "אני לא אעמוד במסדרון אחד ואצלם אותו מכל הכיוונים, זה לא הגיוני". מר כהן מסביר כי תמונות ה/9 ו- ה/10 צולמו בקומה האחרונה ואילו תמונה ה/12 בקומה התחתונה. כל התמונות הנ"ל מראות מסדרונות באכסניה. מבט זריז בתמונות מלמד כי המדובר בתמונות של איזורים שונים באכסניה וזאת על-פי תוואי הטיח שבתקרה. בנוסף, מר כהן הוסיף והעיד על מצב החלונות כפי שראה אותו במקום (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 14-24): "ש. בה/14 רואים חלונות. ת. כן. עד כמה שאני מבין כן. ש. רואים אם החלונות שבורים? ת. אני לא יודע מי צילם או איפה זה צולם, אפשר לצלם חלונות שלמים בחלקים בבנין אבל באופן עקרוני החלונות שבורים בכל הבנין, אפשר לראות את זה יותר בתמונה כללית ולא בתמונה ממוקדת. ש. בתמונה ה/19 זו תמונה יותר כללית? ת. כן. ש. רואים פה חלונות שבורים? ת. (מעיין) כן, מצביע, יש חלונות שבורים, יש ריכוזים בבנין שהחלונות היו פחות שבורים ויש ריכוזים בבנין שהחלונות היו יותר שבורים." והוסיף מר כהן והעיד לעניין הרטיבות: "ש. הכתב כתב בכתבה שבתקרה יש חורים גדולים שדרכם חודרים מים באופן חופשי, תראה לי באוסף התמונות תמונה אחת של התקרה, שרואים בה חור גדול או חור כלשהו ואם רואים סימנים של מים שחודרים מחור בתקרה. ב"כ הנתבעים: הביקור הראשון של הצלם היה ב 10/10 והביקור השני היה ב 4/11. ת. מעיין, מסמן עיגול ליד תמונה בתיק בית המשפט. רואים סימני חדירת מים על התיקרה וכן סדקים. התקרה של המסדרון הוא אותו תקרה של החדר, זה ברור לכולם. ש. תראה לי חדר עם חור בתקרה. ת. מה שמפריד בין החדר למסדרון זה איזה קירות גבס או משהו אבל ברור שהתקרה אותה תקרה. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה." גם הכתב, מר נחמיאס תאר את מצב הרטיבות והקור: "ש. כתבת בכתבה שלך שהיו במקום נזילות מים דרך סדקים בקירות. ת. כן. ש. בחדרים או במקומות אחרים. ת. מבקש לעיין בתמונות. אני לא רואה כרגע את התמונות, אבל ניתן להבחין בטיח שהתקלף כתוצאה מרטיבות, מפנה לתמונות ה/21 ו-ה/7. מדובר באותה תקרה שיש גם בחדרים, שזה ששמו עליה ציפוי של כמה חתיכות, זה לא אומר שהמים לא נוזלים. ש. תאמר לי, אם אתה מסוגל, אם ראית סדקים במו עינייך והיכן, האם בחדרים או במסדרון או במרפסת. ת. ראיתי במסדרון שאתה נוהג לקרוא לו מרפסת היקפית, סדקים בתקרה. בחדרים התקרה הייתה מצופה בלוחות (תקרה אקוסטית), היו לוחות חסרים וגם לוחות שבבירור ובאופן שכל אחד יכול להבחין ראו שהייתה שם דליפה של מים, זה נהיה כמו גושים צהובים. ... ש. שכתבת שבתקרה יש חורים גדולים, התכוונת לחלקי לוחות של התקרה האקוסטית שלא היו במקומם או שהיו חסרים. ת. כן, או שראו על סמך כתמים שנזלו דרכם מים וגם על סמך שיחות עם העובדים שהיו במקום שהעידו שקשה לישון בלילה כי מטפטף להם מים על הראש. ש. תראה לי תמונה שבה רואים את אותו חור, או את אותם כתמים שעליהם אתה מדבר. ת. אני הכתב ולא הצלם, אבל אני זוכר שבפירוש היו תמונות כאלה. ש. בחדרים מעליהם ישנה קומה נוספת שהיא סגורה. לכן אני אומר שאין הגיון בטענתך שבתקרה של החדרים נוזלים מים כי יש קומה מעל. ת. אתה קבלן? אני הייתי במקום וראיתי שנזלו מים. ש. אתה ראית מים מטפטפים? ת. לא. ראיתי סימני דליפה ושוחחתי עם העובדים שהעידו שדולף עליהם מים." מר חורש מוסיף בעניין זה (פרטוקול הדיון, עמ' 55, ש' 16-26) "ש. למה הייתם צריכים להעביר אנשים מהקומה התחתונה לקומה העליונה? ת. משום שב-3 חדרים שגרו עובדים שלנו הייתה רטיבות נוראית בחדרים בתקרה והיא נבעה מ-3 חדרים שגרו בהם סינים שגרו בקומה העליונה, במקלחות ובשירותים כנראה שהאינסלטציה לא הייתה טובה. ... ש. מה הייתה הטמפרטורה? ת. היה קר מאד. אמצעי החימום היה אמצעי שאנחנו סיפקנו להם. היו תנורים קטנים של ספירלה אחת ויה שם קר מאד. ש. איפה התנורים היו? ת. בתוך החדרים. לא בשטח הציבורי. בשטחים הציבוריים לא היו תנורים." מר חורש התייחס בעדותו למספר חדרים אשר עובדיו שוכנו בהם וסבלו מבעית רטיבות (פרוטוקול הדיון, עמ' 62, ש' 7 ואילך): "ש. אז בעצם בפעם השניה, שראית עובדים שלך גרים בחלק העליון, היו להם חדרים בלי תקרה. ת. נכון, הייתה תקרה גבוהה והיו קירות גבס שתחמו חדרים, שלא היו מחוברים לתקרה, מעין תאים. ... ש. כשהיית במקום ראית חלונות שבורים בחדרים. ת. לא, אני ראיתי במסדרון חלונות שבורים, לא בחדרים... ... ש. ראית תקרות בחדרים עם סדקים או עם חורים בקומה התחתונה. ת. החדרים שהיו עם חורים בתקרה, זה בדיוק החדרים שאותם פינינו לפי דרישתנו ועלינו לקומה העליונה כי בקומה התחתונה החדרים היו מלאי רטיבות. ש. אתה מדבר על 3 חדרים. ת. כן, שלושה חדרים שפינינו ועלינו למעלה. ... ש. בחדרים עצמם, כשהיית שם ראית בעיות מיוחדות של קור, רוחות פרצים בחדרים. ת. לא רוחות פרצים אבל היה קר מאד. היו לזה שתי סיבות, בגלל שלמטה היו חלונות שבורים, במסדרונות, ולמעלה בגלל שלא הייתה תקרה." מהתמונות והעדויות הללו עולה כי המסדרון ההיקפי פרוץ לחלוטין וקיימת בו בעית רטיבות קשה. כיון שהקיר הפנימי של המסדרון ההיקפי גובל בקירות החדרים, וחלונות החדרים פונים אליו, הרי ברור, שכפי שהעידו הכתב והצלם בעיות הקור והרטיבות מגיעות גם לחדרים עצמם. למעשה, מר קהלני אינו מכחיש כי זהו מצב המסדרון. טענתו היא כי הדבר נגרם כתוצאה מפיצוץ בלון הגז, כפי שפורט לעיל. לדבריו, לאחר השיפוץ החליט להפוך את המרפסת למרפסת פתוחה. מר קהלני מאשר בעדותו כי המסדרון ההיקפי (המרפסת) פרוץ לחלוטין (פרוטוקול דיון, עמ' 9, ש' 32 ואילך): "ת.... הזכוכיות עצמם, המסגרות עצמן, חתכתי, זו מרפסת היקפית ואין חשיבות לזכוכיות האלה אז חתכתי את המסגרות ועכשו זאת מרפסת פתוחה. ש. אני מראה לך את ה/6, זו המרפסת שעכשו היא מרפסת פתוחה? ת. כן. חלק מהמרפסת ההיקפית והורדתי את הקונסטרוקצית ברזל. ש.בצד שמאל של ה/6 זה החדרים? ת. נכון מאד. ש. בה/6 הנילון מקיף חלון של החדר. ת. הנילון מקיף חלון של חדר שהוא אחד היפים במבנה שם. זה עשו העובדים, זה לא עבודה שלי הנילון הזה אבל החדר עצמו הוא יפהפה. ש. אני מבין שבחורף כשיורד שלג והטמפ, תונחת מתחת 0 מעלות, אז המרפסת היום היא פתוחה לגמרי. ת. כן." מר קהלני מוסיף במקום אחר (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, ש' 6 ואילך): "ש. והמרפסת היום פתוחה בכלל. ת. אמרתי שבקטע הרלונטי הזה הורדתי את הקונסטרוקציה, בכל שאר המקום המסגרת נשארה." מר קהלני אף העיד בפניי כי ישנם חדרים רבים בהם העובדים מצאו לנכון לשים כיסוי נילון על החלונות (פרוטוקול הדיון, עמ' 16, ש' 9-16): "ש. הראו לך כאן תמונה עם נילון על חלונות אחד החדרים, ה/6. ת. זה לא של אחד החדרים. מסתכל על ה/6 - כן, כן, זה נילון שהעובדים זמו, כשהם פותחים את החלון שלא ייכנסו יתושים, הרבה חדרים אגב עשו את זה, זה עבודה שלהם, אבל מן הסתם נגד יתושים. ש. הטענה של הנתבעים היא שהנילונים הם כדי להגן על כניסת רוח קרה בגלל בעיות עם החלונות שבחדרים. ת. מתחת לנילון אפשר לראות את החלון, סגור עם המסגרת שלו, קונסטרוקציה של ברזל להגנה שלא יפרצו וזה בא מעל כדי למנוע יתושים. זה כל השנה כך. לעניין הגנת אמת בפרסום די בכך. אולם, מעבר לכך, אין זה ראוי כי במקום לשפץ את נזקי הפיצוץ, יבחר מר קהלני ליצור "מרפסת פתוחה" וזאת בתנאי האקלים הירושלמי, הכול ל"רווחת" העובדים הזרים. אין הדבר ראוי מאחר והעובדים נחשפים לאקלים השורר בחוץ וכן לרטיבות. כן, יש לזכור כי מדובר בחדרים צפופים ולפיכך, כפי שציינתי, שוהים העובדים חלק לא מבוטל מזמנם באותו מסדרון. משיוצא העובד מחדרו הוא מייד נחשף לקור, כן עולה מהתמונות כי העובדים מבשלים מחוץ לחדריהם במתקנים מאולתרים ואף תולים את בגדיהם מחוץ לחדריהם, כך שהמרפסת ההיקפית נמצאת בשימוש מתמיד. אין זה ראוי, אך מכל מקום, למעשה אין הכחשה כי זהו המצב. לסיכום, מר קהלני אינו מכחיש את האמור בכתבה כי התקרה רטובה וחודרת רוח קרה למבנה, דרך החלונות השבורים. מצב המרפסת בעת הכנת הכתבה חשף את העובדים לקור ורטיבות עד כדי סיכון בריאותם, בעיקר כאשר האכסניה ממוקמת בירושלים אשר מזג האוויר בה הוא מן הצוננים, ועל כן הוכיחו הנתבעים "אמת דיברתי" גם לעניין זה. ד. גודל החדרים לעניין החדרים נאמר בכתבה: " בחדר של שני מטרים על שלושה מתגוררים בדרך כלל שני פועלים, על כל מיטלטליהם ומעט האוכל שהם שומרים בחדרם. בחדר גדול יותר, של חמישה על חמישה מטרים, יכולים להתגורר לפעמים גם שישה או שמונה איש, עם כל חפציהם ועם הריהוט שהצליחו לדחוס פנימה. אלו שהתמזל מזלם וזכו שבחדרם תהיה מקלחת, ואין הרבה כאלה, נאלצים להתמודד עם דוד חימום שתופס יחד עם המקלחון הקטן עד רבע משטח החדר". בתמונות רואים מספר חדרים, אם כי מירב התמונות מתמקדות במסדרון החיצוני. מובן כי מתוך התמונות לא ניתן לאמוד את גודל החדרים, אך בתמונות נראה בברור כי דוד החימום והמקלחת מצויים בתוך החדר עצמו. לבד מהסכנה הבטיחותית, רואים בבירור כי הדבר מקטין בצורה ניכרת את שטחו של החדר (ראו למשל תמונות ה/26 ו-ה/27). עוד נראה בתמונות כי כפי שצוין בכתבה מחזיקים העובדים את דברי האוכל בחדר, ומתמונות שהציג מנהל התובעת עצמו עולה כי הם גם אוכלים בחדר, על שולחן שנמצא בו. למעשה מר קהלני מאשר את הדברים, כך גם הכתב. מר נחמיאס בעדותו חזר והעיד על מידות החדרים, כאמור בכתבה (דיון מיום 8.4.03, ע' 45, ש' 21 ואילך). מר קהלני ציין בעדותו (פרוטוקול דיון מיום 8.4.03, ע' 11, ש' 15) כי גודל כל חדר הוא 18-22 מ"ר, כאשר בכל חדר מתגוררים 4-6 עובדים. כן העיד מר קהלני כי בכל חדר ישנה מקלחת, כיור רחצה, בוילר של 150 ליטר ופלטה חשמלית תקנית (עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-10). למותר לציין כי מר נחמיאס אמד את גודל החדרים, בעוד מר קהלני, מתוקף תפקידו, יודע את גודלם המדויק. לפיכך, לאור הקרבה במידות שנתנו השניים אסיק כי המידות האמורות בכתבה נכונות בקירוב. בגוף הכתבה נאמר עוד לעניין החדרים: "אלו שהתמזל מזלם וזכו שבחדרם תהיה מקלחת, ואין הרבה כאלה, נאלצים להתמודד עם דוד חימום, שתופס יחד עם המקלחון הקטן עד רבע משטח החדר...". מר קהלני עצמו העיד כי החדרים כוללים מקלחת, דוד חשמלי, כיור ופלטה תקנית. החדר המופיע בתמונה ה/27 מלמד כי אמת הדבר. כן עולה הדבר בבירור מהתמונות, היינו שהדוד מקטין באופן ניכר את חלל החדר. כאמור, העיד מר קהלני כי בכל חדר ישנם שולחן, כיסאות ופלטה חשמלית (דיון מיום 8.4.03, ע' 11, ש' 18-20). עוד העיד מר קהלני כי (דיון מיום 8.4.03, ע' 12, ש' 5): "ש. השולחן והכיסאות והכיריים בתקופה הרלוונטית היה לאפשר להם לאכול שם. ת. הם אמורים לאכול שם. כן. ש. אין חדר אוכל, נכון? ת. אין. ש. גם אין מטבח, הכיריים האלה הם מטבח בעצם? ת. אדגיש, חלק מהבישולים שלהם הם נעשים בכיריים חשמל שאני נותן להם ורובם גם מאלתרים כיריים נוספים במרפסת ההיקפית ושם הם עושים טיגונים, צלי, וכו'". מר קהלני העיד כי חדר השינה משמש כחדר אוכל ואף כמטבח שכן מר קהלני הוא אשר מצייד את החדרים בפלטה חשמלית, ומאחר ואין במקום חדר אוכל או מטבח, אזי נאלצים העובדים לאכול בחדרם. למעשה מר קהלני מעיד כי המצב בחדרים אף גרוע מהאמור בכתבה. בכתבה נאמר כי העובדים שומרים את מצרכי המזון בחדרים. מעדותו של מר קהלני לומדים כי דבר זה הינו נכון, לא זו אף זו, העובדים גם מבשלים ואוכלים באותם חדרים. ה. פרטים נוספים ומצבה הכללי של האכסניה עד כאן דנתי בפרטים הספציפיים שצוינו בכתבה, לגבי כל אחד מהם הוכיחו הנתבעים את הגנת האמת בפרסום. אולם, מעבר לכך, טען ב"כ התובעים, כי פגיעה בשמם של התובעים נובעת מהעובדה כי גם אם באופן טכני נכונים חלק מהפרטים, הרי התאור הכולל הוא תיאור של תנאים ירודים. ובכן, ראשית, אוסף הפרטים המצוינים בכתבה אכן מעידים על מצב כללי גרוע, ומשהוכיחו הנתבעים את הגנת האמת בפרסום, הרי גם המסקנה המתבקשת, כי התנאים ירודים, הינה אמת. בנוסף, גם לענין המצב הכללי מעידות התמונות והעדים התייחסו גם לכך. כך, למשל, העיד מר נחמיאס (דיון מיום 8.4.03, ע' 46, ש' 1) כשנשאל מדוע לא תאר כל מה שראה: "... ת. מאותה סיבה שלא ציינתי המון פרטים אחרים, כמו גללי כלבים על הרצפה, צחנה איומה, ובתוספת ליקויים אחרים שהיו במקום וחדרים אחרים שלא היו רלוונטיים לכתבה שבאה להציג תנאים מחפירים של עובדים זרים שהם בסך הכול בני אדם שלהם מגיעים גם מגורים בסיסיים ..." גם מהתמונות ניכר כי האכסניה סובלת מהזנחה רבה, לרבות בשטחים הציבוריים. בתמונה ה/5 נראה כיור עם שיש שבור וחסר. כן, בתמונה ה/8 , אשר צולמה באזור אחר באכסניה נראה שיש שבור. תמונות ה/9 ו- ה/10 המציגות זוהמה באיזור המרפסת ההיקפית. קיימות תמונות נוספות, אך אינני מוצאת טעם לדון במכלול התמונות, שכן רובן ככולן מלמד על מצבה הירוד של האכסניה, הן מההיבט התחזוקתי, הן מההיבט התברואתי. תצהיריהם של מר נחמיאס ומר כהן שבים על האמור לעיל ומתארים את תנאי הקור באכסניה הנובעים בין היתר מהחלונות השבורים במרפסת ההיקפית, וכן הלכלוך, הצחנה והזוהמה הפושים במקום. לבסוף, לאור האמור באשר למצב הכללי, איני מוצאת צורך לדון באופן פרטני בכל מילה שנזכרה בכתבה, לרבות תיאור חדר הכושר או תיאורים אחרים, משום היות הדברים בגדר פרטי לוואי, העונים על הוראת סעיף 14 לחוק הקובע כי: "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בהמשך לכך, לא העמקתי לחקור טענות נוספות העולות מהעדויות והתמונות בנוגע לתנאי המגורים הירודים באכסניה, למרות קיומן של אינדיקציות לאמיתותן, שכן מצאתי די בעדויות ובראיות שבחנתי לעיל. כפי שציין הנשיא מ' שמגר בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג פ"ד מו (5) 555 ,עמ' 571-572: "מקובל עלי האיזון בין חופש הביטוי לבין הגנת שמו הטוב של אדם. הגישה הרצויה היא שלא כל דבר בקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי-פה אי-שם אי-דיוקים שאינם מרכזיים או דומיננטיים - ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע." המהות היא המכרעת. האופן בו מצטיירת האכסניה בכתבה זהה לאופן בו היא הצטיירה בעיניי לאור העדויות והראיות שהובאו בפניי. ניתן לסכם ולאמר שלא רק שהאמור בכתבה הנו אמת, אלא שחסד עשה הכתב עם האכסניה, שכן מעדותו של מר קהלני עצמו עולה כי התנאים ששררו אז במקום היו גרועים מהאמור בכתבה. על כן אני קובעת כי הפרסום הוא אמת. לסיכום, האמור בכתבה לעניין זה הנו אמת. ו. "היה בפרסום עניין ציבורי" הגנת סעיף 14 לחוק תקום באם, בנוסף להוכחת אמיתות הפרסום, קיים עניין ציבורי בפרסום. כב' השופט ג' בך עמד על השאלה מהו עניין ציבורי בהקשר זה בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פ"ד מח(3) 808, 826, בקובעו כי על בית המשפט לבצע איזון אינטרסים בכדי לבחון האם המטרה הציבורית מצדיקה את הפרסום, הכול לפי נסיבות העניין: "הפסיקה הדנה במונח "ענין ציבורי" עסקה בעיקרה בנושאים שבהם העניין הציבורי נגע לדמויות ציבוריות או לאירועים "חדשותיים"... אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה "הענין הציבורי". בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק או את הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוואנטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא." (ההדגשה שלי - מ' א' ג') עוד ראו לעניין זה גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרם לכבודו של ח' ה' כהן (האגודה לזכויות האזרח בישראל, תשמ"ב) 177, 215 כאמור לעיל, כב' השופטת ד' ביניש קבעה בעניין אטינגר, מהו עניין ציבורי כאשר מדובר באדם פרטי (באותו עניין היה מדובר בפרופ' לגיניקולוגיה שבמסגרת תכנית כלבוטק נערכה כתבה בה נאמר כי הוא נותן טיפולים מיותרים לפציינטיות שלו): "המשיב בענייננו אינו "דמות ציבורית" כפי שדמות זו אופיינה בפסיקתנו אלא דווקא "איש פרטי" ולכאורה, יש בכך כדי להשפיע על האיזון בעניינו. אך זאת לכאורה בלבד משום שאין בכך כדי לשקף את התמונה במלואה. למרות שאין המשיב "דמות ציבורית" במובן המקובל לא יכול להיות חולק בדבר קיומו של "עניין לציבור" במקרה דנן. המשיב הינו רופא בכיר ובמסגרת עבודתו הוא מעניק שירות של טיפול רפואי לציבור הבא בפניו. לפיכך, חרף העובדה כי המשיב אינו דמות ציבורית הרי שמתוקף תפקידו נתון בידיו הכוח להשפיע על חייהם ובריאותם של פרטים מתוך הציבור." כפי שאפרט, גם במקרה שלפניי התובעת היא חברה פרטית. אולם, התנאים באכסניה אותה מנהלת התובעת גם הם משפיעים על "חייהם ובריאותם של פרטים מתוך הציבור" ועל כן, היותה של התובעת חברה פרטית אינו מוציא את עניינה ממבחן זה של "עניין לציבור". ז' סגל במאמרו "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175, 196, רואה את "העניין הציבורי", בהתייחסו לפגיעה בפרטיותו של אדם, באופן הבא: "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". (ההדגשה שלי - מ' א' ג') א' שנהר מוסיף בספרו לשון הרע (שם, ע' 227): "... וההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של "עניין ציבורי" בפרסום צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. לפיכך לא ניתן לקבוע מראש באילו נושאים יהיה תמיד "עניין ציבורי", ובית המשפט יהיה חייב לבחון את מידת התועלת הציבורית שבפרסום הקונקרטי שהובא בפניו." לאור האמור לעיל, עליי לבחון האם לציבור ישנו אינטרס או תועלת בפרסום נשוא התביעה, בנסיבות העניין. יש לציין כי אבחן את חשיבות הפרסום בהתייחס לאכסניה התובעת. ובכן, בעניננו שלנו, מתארת הכתבה את תנאי המגורים הספציפיים של עובדים זרים באכסניה התובעת. בחנתי לעיל את מצב האכסניה ומצאתי כי תנאי המחיה בה אינם ראויים. העניין לציבור במקרה זה נובע בראש ובראשונה מהעובדה שהעובדים החיים בתנאים אלו אינם נהנים מהזכויות המוענקות להם מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, קיימות תקנות שהוציא משרד העבודה והרווחה: תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים (מגורים הולמים), התש"ס - 2000 (להלן - תקנות עובדים זרים) הקובעות במפורט ובמפורש תנאי מחיה מינימלים לעובדים זרים. מהאמור בכתבה עולה כי תנאי המגורים באכסניה במועד פרסום הכתבה לא ענו על דרישות התקנות. אפרט בשני ענינים אלו. (1) כבוד האדם, כבוד העובד הזר יש חשיבות כי הציבור יידע על פגיעה בזכויות היסוד של העובדים הזרים המתגוררים באכסניה התובעת. ודוק: איני מביעה עמדה בשאלה, האם יש מקום לאיזון לאיזון שונה בין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב, כך שתצומצם הלכת אבנרי וידה של הזכות לשם טוב תהיה על העליונה. שאלה זו הושארה בצריך עיון בפסק דינה של כב' השופטת ביניש בעניין אטינגר, לאחר שסקרה התבטאויות שונות בפסיקה בעניין זה. לאור העובדה שבמקרה זה ההגנה של אמת הפרסום הייתה עומדת לנתבעים, גם אם היה משתנה האיזון. גם אני איני נדרשת לשאלה זו. מטרתי כאן היא להדגיש כי במסגרת השאלה האם יש בפרסום עניין לציבור, יש מקום לפרסום שתוכנו הוא פגיעה בזכויות יסוד, כמובן אם הדבר הוא אמת. מטרת הכתבה הייתה, אכן, להעלות לסדר היום התקשורתי את שאלת התנאים בהם מתגוררים עובדים זרים בירושלים. שאלה זו היא חשובה ומעלה עניין ציבורי חשוב. אכן, וכך נאמר גם בכתבה, האשם במצבם של העובדים הזרים בעניין תנאי המגורים, אינו רובץ רק לפתחה של המאשימה. אולם, עניין זה יבחן בהקשר למידה הסבירה של הפרסום בנוגע לאכסניה. באשר לעניין לציבור, נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת בשאלה כי בפרסום כתבה הנוגע לפגיעה בזכויות היסוד, יש עניין לציבור. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד) קובע את זכותו של אדם לשמירה על החיים, הגוף והכבוד. פרופ' א' ברק, בספרו פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, ירושלים, תשנ"ד - 1994, ע' 285) אמר בעניין זה: "חוקה וחוקי יסוד מעגנים נורמות מרכזיות; הם מכוונים את חיי האומה, הם קובעים זכויות אדם, והם מרסנים את השלטון" בבג"צ 161/94, אטרי נ' מדינת ישראל, תק-על, 94 (1) 1283, 1284, ציין כב' הנשיא א' ברק: "כבודו של העותר כאדם מחייב דאגה לקיום מינימלי כאנוש" (ההדגשה שלי - מ' א' ג') ועוד קבע כב' הנשיא א' ברק ברע"א 4905/98, גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 375: "הזכות של כל אדם לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ... כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי ... אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו כאדם נפגע." (ההדגשה שלי - מ' א' ג') פרופ' ברק הוסיף כי כבוד האדם מחייב מינימום של קיום אנושי. בספרו א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית (ישראל 2004), עמ' 138 מדגיש פרופ' ברק: "כבוד האדם נפגע כאשר אדם חי בתנאי חיים משפילים השוללים את צלם האדם שבו. כבוד האדם מניח הבטחת מינימום של קיום אנושי (חומרי ונפשי)." אין ספק כי העובדים הזרים השוכנים באכסניה חיים "בתנאים חומריים משפילים", כפי שפורסם בכתבה, ותואר בהרחבה לעיל. על-כן כבוד האדם שבהם נפגע. לאור חוק היסוד, אשר יצר נורמה המעלה את כבוד האדם לדרגה של זכות חוקתית על חוקית, יש חשיבות ממדרגה ראשונה לחשיפת מצב העובדים השוכנים באכסניה לעיניי הציבור. בנוסף, חובתו של בית המשפט היא להגן על כבודו של האדם. יפים לעניין זה דברי אדם ברוך בספרו בתום לב (הוצאת כתר - 2001, ע' 328) תחת הכותרת "משפטים. עבד עברי (פועל זר)", המתייחסים בכללם להעסקת עובדים זרים אך רלוואנטיים גם למשכנים אותם באכסניה כאכסניית התובעת: "עבד כנעני משתלם כלכלית מעבד עברי, אבל התורה (ההלכה) מתערבת בכלכלה, ומכתיבה לנאמניה אתיקה: לא רק בשל סולידאריות יהודית תקנה עבד עברי - אלא גם בשביל שלא תשלוט לעד ובזול על זר (כנעני). שלא תרגיל עצמך להיות בעלים של זרים. באותה שעה שבה הזרים יאבדו אצלך צלם אנוש - יאבד צלם האנוש שלך עצמך." במקרה שבפניי, כתב העיתון במסגרת כתבה שערך, מצא עובדים זרים, אשר כבודם נרמס ודיווח על כך, לרבות תיאור מצב האכסניה, כחלק ממכלול הדברים שהובאו בכתבה. מרכזיות ערך כבוד האדם, כפי שקבעו חוק היסוד, מחייבת לומר כי בכתבה כזו יש עניין לציבור. ככלל, אין זרוע המערכת השלטונית, לרבות מערכת אכיפת החוק ושירותי הרווחה, ארוכה דיה, בכדי לענות על כל תחלואי החברה. כאשר גורם זר מבצע זאת, הוא מקדם ערכים אשר האינטרס הציבורי רוצה ביקרם. עם זאת, שמו הטוב של פלוני, גם הוא כבודו של אדם, ופגיעה בו היא פגיעה בכבוד באדם. על-כן, מה יהא כאשר כבוד האדם ניצב משני צידי המתרס? כב' הנשיא מ' שמגר ציין לעניין זה בבג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט (2), 529 ,עמ' 542-543: "ללא אפשרות גישה אל אמצעי התקשורת עלולה הגשמתו של חופש הביטוי להיות חלקית בלבד; וזאת למה? "התפתחות התקשורת המודרנית יצרה מציאות, שבה התבטאות מחוץ לכלי התקשורת ההמוניים הינה בלתי אפקטיבית" (ד"ר דפנה ברק, "חופש הגישה לאמצעי התקשורת - איזון אינטרסים בתחומי הזכות לחופש ביטוי", עיוני משפט י"ב (תשמ"ז) 185-184 ,183). אין לי אלא להסכים עם דבריה של המחברת המלומדת כי "מוכיח בשער או בכיכר העיר לא יזכה, בדרך כלל, לתשומת לב ולשקילה עניינית של נאומו, אלא עלול לעורר רגשות חמלה בקרב קהל העוברים ושבים. אם ירצה להציג את רעיונותיו בצורה יעילה, יוכל לעשות כן רק על ידי דיווח בעיתונות הכתובה ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים. על רקע מציאות זו, חופש הגישה לאמצעי התקשורת הינו, לאמיתו של דבר, תנאי למימוש חופש הביטוי, אשר בהיעדרו, עלול להיות ריק מתוכן ונעדר חשיבות של ממש" (ד' ברק, לעיל, 184). אכן, נכון ויציב: הבירור והליבון הציבוריים הינו לב ליבו של חופש הביטוי. (הדגשות שלי - מ' א' ג') והוסיף בבג"צ 372/84 קלופפר-נוה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לח (3) 233 ,עמ' 237-238: "התהליך הדמוקרטי מותנה, כאמור, באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף דעות עליהן בצורה חופשית ....בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת ההמוניים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע על כל תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחלת הכלל, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהם" (ההדגשה שלי - מ' א' ג') הנשיא א' ברק קבע בבג"צ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא (3), 255 ,עמ' 277-278, את אחד הנימוקים המרכזיים לחשיבות חופש הביטוי הנוגע לעניין שלפניי: "היבט אחר של הטיעון הדמוקרטי, ענינו התרומה החשובה של חופש הביטוי ליציבות החברתית, ומכאן גם למשטר הדמוקרטי....בזכותו של חופש הביטוי מוצא הלחץ החברתי את ביטוי במשא, ולא במעש. הקיטור החברתי מוצא ביטויו במסלול השקט של הביטוי, ולא במסלול האלים של המעשים. החברה, שלעתים שוקטת היא על השמרים, ואינה צופה את פניה הרעה המתפרצת מהמסתור, מכינה עצמה לקראת הבאות, בהיותה מודעת לסכנות שחופש הביטוי חושפן בגלוי." (הדגשה שלי -מ' א' ג'). על אחת כמה וכמה יפים הדברים כאשר מדובר בפרסום העוסק בפגיעה בזכויות יסוד של קבוצת מיעוט כמו העובדים הזרים, שפה משלהם אין להם, בשפה ומדינה שאינם מכירים, להביא את עניינם בפני הציבור. כבוד האדם שימש בידי בסיס לקביעת משקל העניין הציבורי שבפרסום נשוא התביעה. כעומק הפגיעה בכבוד האדם, כך רב העניין הציבורי שבפרסום. לאור תנאי המגורים הקשים שמצאתי באכסניה, הפגיעה בכבוד האדם של העובדים הזרים - קשה היא, על כן העניין הציבורי רב עד מאד. (2) הסטיה מהתקנות בנוסף לפגיעה בכבוד האדם, התנאים עליהם עמדתי לעיל מהווים גם סטייה מהוראות החוק. מתקין התקנות עמד על הצורך לקבוע תנאים מינימליים בעניין זה, בתקנות העוסקות בתנאי מגורים הולמים לעובדים זרים. התקנות קובעות סטנדרטים לתנאי מגורים ומחיה של עובדים זרים. כך למשל תקנה 4(א) לתקנות קובעת כי שטח הלינה של כל עובד לא יפחת מ- 4 מ"ר. יודגש כי התקנה קובעת כי: "בחישוב השטח האמור לא יבואו: חדרי שירותים, חדר מקלחת, מטבח, חדר אוכל, חדר ארונות או ארונות קיר." מר קהלני העיד כי יש חדרים בהם גרים 6 עובדים וגודלם 18-22 מ"ר (פרוטוקול הדיון, עמ' 12, ש' 1-4). אומנם בכתבה מצוין כי גודל החדרים הוא 25 מ"ר אך המדובר באומדן ומר קהלני, מתוקף תפקידו, יודע את מידות החדרים באופן ודאי. חישוב פשוט מלמד כי גם אם ניקח את השטח המקסימלי (22 מ"ר) ובהנחה כי מדובר בחדר בו גרים 6 עובדים אזי שטח המחיה של עובד קטן מ-4 מ"ר. מעבר לכך, לדברי מר קהלני עצמו (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, ש' 15-20), בכל חדר יש מקלחת, מקרר, פלטה חשמלית, שולחן וכסאות, כן החדרים משמשים כחדר אוכל ומטבח וזאת מאחר ובאכסניה אין חדר אוכל ואין מטבח והעובדים אמורים לאכול בחדר (פרוטוקול הדיון, עמ' 12, ש' 5-11). לאור האמור בתקנה יש לנכות משטח החדר את המקלחת, המטבח וחדר האוכל, כך שניכר כי שטח המחיה של כל עובד הוא 2-3 מ"ר לכל היותר, שטח הנמוך משמעותית מהאמור בתקנות. עוד אדגיש כי תקנה 6(ה) לתקנות קובעת כי "לא ישמש חדר אוכל לשינה ולא ישמש חדר שינה כחדר אוכל" כך שייעוד חדרי הלינה לשמש כחדר אוכל נוגד את האמור בתקנות. כן מר קהלני העיד כי הקומה תשתית עם נקודות גז בחדרים סגורים בשתי הקומות (פרוטוקול הדיון, עמ' 13, ש' 9-13). אין בכך כדי לענות על הגדרת "מטבח" כפי שהוגדר בתקנה 5 לתקנות, שכן התקנה קובעת כי המטבח יכלול כיורים, ארונות, משטחי עבודה, כלי אוכל, מקרר וכיריים. כאמור בניית נקודות גז אינה מספקת בכדי לענות על הגדרת מטבח לפי האמור בתקנות. תקנה 4(ג) לתקנות דורשת כי החדרים יהיה מאווררים ומוסקים. מהעדויות שפורטו לעיל עולה כי החדרים קרים ואין בהם חימום ואוורור ראויים. תקנה 9 לתקנות קובעת כי יש לאפשר לעובדים סידורים נאותים לכיבוס בגדיהם וייבושם. מהתמונות עולה כי העובדים מייבשים ומאווררים את בגדיהם במסדרון ההיקפי בצורה מאולתרת (תמונות ה/18, ה/6, ה/25), זאת כאשר, כמפורט לעיל, המסדרון פרוץ לרוחות וגשמים בחורף. כאמור לעיל, ניכר כי מבנה האכסניה לרבות המסדרון ההיקפי והחדרים סובלים מבעיית רטיבות קשה. הדבר מנוגד לאמור בתקנה 12(ב) לתקנות לפיה קיימת חובה לדאוג לתקינות הצנרת והאינסטלציה במקום ולמנוע נזילות. כן תקנה 12(ג) לתקנות קובעת כי יש "לנקוט באמצעים מתאימים להבטחת תחזוקת המבנה וסביבתו...". לאור מצב האכסניה, לרבות הרטיבות, הטיח המתקלף, החלונות השבורים, חוטי החשמל החשופים והמרצפות השבורות נהיר כי לא ננקטים האמצעים הראויים לתחזוקת המקום וזאת בלשון המעטה. הפרת התקנות כשלעצמה יש בה משום עניין לציבור. לא כל שכן כאשר עניין זה מצטרף לעניין שיש לציבור בפרסום על פגיעה בכבוד האדם. ז. תכלית ראויה ומידה ראויה: הפגיעה אינה עולה על הנדרש לכאורה, כאן היה צריך להסתיים הדיון, שכן שני המבחנים הקבועים בחוק לעניין הגנת "אמת בפרסום" מתקיימים. אולם, סבורה אני כי כיום, לאור חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, עלינו להוסיף מבחן שלישי, הוא מבחן המידתיות ביחס למטרה. כפי שציינתי לעיל, וכפי שנקבע בהרחבה במובאות מפסקי הדין של בית המשפט העליון, הן הזכות לחופש ביטוי, הן הזכות לשם טוב, הן זכויות יסוד שמקורן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק קובע כי לא תפגע זכות יסוד, אלא "לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". דברים אלו נאמרו לגבי חוק הפוגע בזכות יסוד, אולם, למעשה, כך הם פני הדברים במקרה שלפניי. חוק איסור לשון הרע פוגע למעשה הן בזכות לשם טוב, הן בחופש הביטוי על ידי יצירת איזון ביניהן. על כן, יש לפרש את החוק ולהוסיף דרישה זו לכלל הוראותיו. לעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור, תק-על 99 (2), 806 , 808): " תכלית ראויה ומידה ראויה. פגיעה בחופש הביטוי והיצירה היא מוצדקת רק אם פגיעה זו הינה לתכלית ראויה ואינה מעבר למידה הדרושה. תכלית היא ראויה, בין השאר, אם היא מהווה מטרה חברתית הרגישה לזכויות האדם. שמירה על רגשות הציבור, ועל שמה הטוב של חנה סנש, עשויה לקיים את דרישותיה של התכלית הראויה. פגיעה היא לא מעבר למידה הדרושה אם היא מקיימת אמות מידה של מידתיות ...תמיד יש לבחון, בין השאר, אם ניתן לנקוט באמצעי שפגיעתו בזכות האדם קטנה יותר, ואשר בכוחו להשיג את התכלית הראויה." (הדגשה שלי - מ' א' ג') לאור האמור יש לבחון האם הפרסום הוא מידתי. היינו, האם ההגנה על חופש הביטוי בכלל, והעניין הציבורי בפרט, מצדיקים את זיהויה של האכסניה, שכן ייתכן וניתן היה לתאר את תנאי מחייתם של העובדים הזרים, ולהשיג את המטרה של פרסום העניין, בלא להוסיף פרטים מזהים אודות האכסניה? א' שנהר בספרו, סבור כי כך הם פני הדברים. לדעתו הדבר נובע הן מתיקון לחוק, הן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריו (שם, ע' 229): "במסגרת השאלה, האם לא ניתן להגשים את מטרות הפרסום בדרך פוגעת פחות, תבחן במיוחד השאלה, האם ניתן היה לוותר על פרסום שמו של הנפגע ופרטים מזהים אודותיו." יש לזכור כי במקרה זה המפרסם הוא עיתון. לאמצעי התקשורת ההמוניים כוח ועוצמה רבים. מעוצמה וכוח אלו נובעת, בין השאר החשיבות של אמצעים אלו כאמצעים חופשיים, למשטר הדמוקרטי. אולם, מכוח ועוצמה אלו נובעים גם חובות. פורפ' א' ברק במאמרו: "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה", משפטים כ"ז (תשנ"ו-1996), 223, 244, מציע כאפשרות לראות בעיתונות הפרטית גוף דו מהותי ולהחיל עליו את החובות המוטלים על גוף כאמור במשפט המנהלי: "על פי הרעיון המוצע, כבעל פונקציה ציבורית, חלים על העיתון גם עקרונות-יסוד של המשפט הציבורי....על כן עליו לפעול בכל הנוגע לבמה זו באובייקטיביות, אסור לו להפלות, עליו לדאוג לדיווח אמיתי ואמין...עליו לפעול על פי דוקטרינת ההגינות, והכול באופן סביר ובמידה הראויה, כפי שמתחייב לפי המהות של כל עניין ועניין". (הדגשה שלי -מ.א.ג.). מבלי להכריע בשאלה נכבדה זו, כפי שציינתי, לאור העובדה שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן הן על הזכות לשם טוב, הן על חופש הביטוי, מחייב הדבר בחינת הפרסום גם במבחן שלישי, זה של תכלית ראויה ומידתיות. במקרה זה מדובר בתכלית ראויה, הגנה על חופש הביטוי בתקשורת, במקרה זה העיתונות, שמטרתה, בין השאר, להביא לפניי הציבור נושאים כמו הנושא של עובדים זרים שעולה בכתבה זו. למעשה התכלית הראויה נכללת במבחן העניין לציבור. יש לזכור בהקשר זה את תפקידה המרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית ומטעם זה, אין להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי בעניין זה, כדי שלא לפגוע בתפקיד מרכזי זה של התקשורת. יש לזכור את תפקיד העיתונות ככלי ביקורת וככלי לעיצוב דעת קהל בחברה דמוקרטית. זאת יש לזכור שעה שבוחנים את ההגנות הנתונות בחוק לשון הרע. אין מקום להרתעת יתר של התקשורת. יש מקום לשוב ולהזכיר דברים שאמר כב' הנשיא ש' אגרנט, עוד בשנתות החמישים בע"פ 24/50 ד"ר אברהם גורלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה (2) 1145, עמ' 1160: "אנו יוצאים מתוך הנחת הכלל של המשפט המקובל - החל גם בארצנו - כי לכל אדם חופש הדיבור וחופש הביטוי. מטרתו של המשפט הפלילי המקומי, בשעה שהוא קובע את העבירות של הפצת דברי לשון-הרע בעל פה ופרסום דיבה בכתב, היא להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה...ברם, החוק מכיר, כי במסיבות ידועות ובתנאים מסוימים דורשת טובת הכלל - כדי שזכות-היסוד האמורה לא תתרוקן מתכנה - כי לא ייענש אדם על הפצת דברים המכילים לעז, הואיל והתקלה שתיגרם לציבור מצמצום-יתר של חופש הדיבור וחופש הכתיבה עדיפה בעיני החוק על גרימת נזק פרטי כל שהוא." (הדגשה שלי - מ' א' ג'). עוד יפים לעניין זה דברים שאמר כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843 ,עמ' 878-879: "אולם, הודגש לא אחת כי מגמה המבקשת להוסיף ולסייג את חופש הביטוי מעבר לאמור לעיל מולידה סיכונים לרוב: הכללים בדבר חופש הביטוי נבחנים על פי תועלתם ומשמעותם הכוללת לטווח ארוך ואין להעריכם תחת השפעתם של אירועי הרגע.... קיומן של זכויות היסוד אינו במחלוקת כאשר הדברים מתנהלים על מי מנוחות וכאשר הרשויות לסוגיהן זוכות למחמאות בלבד; המבחן האמיתי לחופש הביטוי הוא בעימות עם תגובות של ביקורת החלטית ובלתי נעימה לאוזן. זאת ועוד, מעמדם ותפקידם של מוסדות ואמצעי תקשורת המונית לסוגיהם בחברה חופשית אינו נמדד על פי המידה בה ממלא כל מרכיב שלהם וכל חוליה שבהם, במועד נתון, אחרי הציפיות של האזרח השקול והמתון, אלא בעיקרו, על פי ייעודם וחשיבותם הכללית במערכת המורכבת של גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת." (הדגשה שלי - מ' א' ג'). כב' השופט מ' חשין בבג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת, פ"ד נ' (5), 661 ,עמ' 688-689, ציין לעניין זה את החשיבות שיש לחופש העיתונות, בתוך המכלול של חופש הביטוי: "בה-בעת נזכור, כי עוצמתו של חופש-הביטוי אין היא שווה בכל דרכי-ביטוי והתבטאויות למיניהן: כי חופש-הביטוי אינו נושא עימו בכל גווניו וגילוייו אותו מישקל סגולי, משל היה מעשה-מיקשה....ודעתי היתה כי עוצמתו של חופש-הביטוי לעניינה של פירסומת מסחרית קטנה (בהרבה) מעוצמתו של חופש-הביטוי בעניינים העומדים ברומו-של-עולם, כגון בנושא ביקורת השלטון ודיווח על אירועים שהיו.... בבית חופש-הביטוי יש דרכי-ביטוי והתבטאות שמקומן בכותל-המזרח, ויש דרכי ביטוי והתבטאות שאינן בכותל-המזרח. ולעת התנגשות עם אינטרסים הנוגדים את חופש-הביטוי, ייצאו דרכי-ביטוי והתבטאות למיניהן למאבק, כל אחת מהן בעוצמתה-שלה, לא-חסר אך גם לא-יתר. המושג "חופש-הביטוי" אינו מושג-קסם שאם ייקרה על דרכנו ניקוד ונשתחווה לו. לאחר שנדע כי ענייננו הוא באחת מנגזרות חופש-הביטוי - לאמור: בביטוי או בהתבטאות החוסים תחת כנפיו של עקרון חופש-הביטוי - נקרב מבטנו אל אותו ביטוי או התבטאות ונמוד את כוחם ועוצמתם הפנימית טרם צאתם אל-קרב עם אינטרסים אחרים הנוגדים אותם.... יש מאמר בעיתון ויש סיפרות יפה, יש תיאור אירועים ויש נאום, יש פירסומת מסחרית ויש ביקורת השלטון, יש ביקורת חברתית ויש תהלוכה. כל אחד מאלה - הם ואחרים זולתם - אמור לשקף אינטרס מסויים, ועוצמת הזכות תהיה כעוצמת האינטרס... חשוב שנאמר דברים אלה - נאמר אותם ונדייק בהם - ולו משום שמוצאים אנו לא אחת כי מבקשים להסביר טיבו של חופש-ביטוי מסוג אחד באינטרסים התומכים בחופש-ביטוי המשייך עצמו לסוג אחר, וכך נמצאים אנו מערבים מין-בשאינו-מינו. כך, למשל, שעה שמעסיק הוא עצמו בחופש העיתונות או בדיווח דוקומנטרי על אירועים מסויימים, פשוט הוא שבית-משפט יקבע את גדירותיו ואת עוצמתו של חופש-הביטוי באורח ההולם את הסוגיה הנדונה לפניו - סוגיה שהיא מנדבכי המישטר הדימוקרטי - והדבר יתגלה בדרך התבטאותו של בית-המשפט ובקביעתה של ההלכה." (הדגשות שלי - מ' א' ג') אשר למידתיות, כאן יש לבחון האם ניתן היה להשיג את המטרה מבלי להזכיר פרטים מזהים של האכסניה התובעת. כוונת הנתבעים הייתה הצגת תנאי מחיית העובדים הזרים. אומנם זיהוי האכסניה אפשרי הוא, אך הנתבעים לא תקפו במישרין את התובעת, אלא פעלו לקבלת מושג כללי על תנאי עובדים זרים בישראל וכן כלל לא כיוונו לכך שהאכסניה תזוהה. כן, יש חשיבות בציון פרטים כללים אודות האכסניה, פרטים שאומנם מאפשרים את זיהויה, אך חשיבותם בכך שהם מספקים נופך אמינות לכתבה. הצגת הכתבה ללא כל פרט מזהה, ואף ללא התמונות, אשר גם הן מאפשרות במידה מסוימת את זיהוי האכסניה, הייתה פוגעת בעוצמת האמור בכתבה, כל שכן באמינותה. בנוסף, כפי שציינתי, העניין לציבור נובע, בין השאר מהפרת התקנות באופן בוטה. לעניין זה יש חשיבות גם בפרסום פרטים אודות האכסניה, כך שהממונים על אכיפת התקנות יוכלו לבחון האם השתפר המצב, והאם כיום (לאחר שככל הנראה שופצה), עומדת האכסניה בתנאים הנדרשים. כאמור, הנתבעים לא כיוונו לאפשר את זיהוי האכסניה, שכן לו היו מעוניינים בכך היו מפרסמים את כתובתה המדוייקת. עם זאת, לאור התנאים באכסניה אני מוצאת כי מן הראוי כי האכסניה תזוהה וכך תיחשף לעיני הציבור ואף לעיני רשויות החוק והרווחה. אני רואה בכך מרכיב מרכזי נוסף לעניין מידתיות הפגיעה באכסניה. נראה כי העובדה שהאכסניה שופצה לאחר הכתבה וכעת ככל הנראה המצב בה טוב יותר, מעידה כאלף עדים על כך שהיה בפרסום, לרבות זיהוי האכסניה, משום עניין לציבור והפרסום היה מידתי. אם שיפרה הכתבה ולו רק את תנאיהם של העובדים שישהו להבא באכסניה, בטוחה אני כי יש בכך תרומה אמיתית. בנוסף, כפי שציינתי, לאור תנאי המחייה באכסניה שהצטיירו מהעדויות והראיות שבפניי, ולאחר עיון באמור הכתבה, נראה כי הכתבה היטיבה עם התובעת, שכן ניתן היה לתאר את האכסניה במלים קשות עוד יותר, ועדיין ליהנות מהגנת "אמת דיברתי". זהו מרכיב מרכזי אשר יש להתחשב בו בקביעת מידת הפגיעה בתובעת והאם היא עולה על הנדרש. מטרתו הבסיסית של כל מחקר עיתונאי ראוי, הוא העלאת נושאים הדורשים את תשומת לב הציבור, לדיון ציבורי. יש במסירת פרטים מזהים אודות האכסניה כדי לעורר את הדיון הציבורי הנדרש, שכן מסירת פרטים כלליים אודות עובדים זרים שונה בהשפעתה ממסירת מידע קונקרטי אודות עובדים זרים השוכנים בשכנות לקורא הכתבה. העירוב בין הכללי והמוחשי, כגון תיאור האכסניה לרבות מיקומה, בכתבה, הכרחי לשם יצירת ההד הציבורי הנדרש. לפיכך, אני רואה בזיהוי האכסניה ערך מוסף דווקא, מאחר והוא מביא להגברת מודעות הציבור לעובדים זרים השוכנים בתנאים אלה בקרבתו הממשית ולא במקום ערטילאי. לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת כי הפגיעה בתובעת היא מידתית ואינה עולה על הנדרש לשם השגת התכלית שבפרסום והיא הצגת מצב העובדים הזרים והעלאת העניין הציבורי בנושא. סוף דבר מצאתי כי הפרסום נשוא התביעה הוא לשון הרע ושמה הטוב של התובעת נפגע. עם זאת, מצאתי כי הגנת סעיף 14 עומדת לנתבעים, לאור האמת בפרסום והעניין הציבורי הקיים בו. התביעה נדחית. כיון שלמראה התמונות המלצתי לתובעת בפתח הדברים, וגם לאחר שמיעת העדויות כי תביעתה תדחה, תוך שהנתבעים יותרו על הוצאותיהם, ולאור העובדה שמר קהלני עצמו אישר רבים מהפרטים שנזכרו בכתבה, נראה כי מדובר בתביעה שמוטב היה לה לולא הוגשה. לאור האמור תשא התובעת בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה