פסק דין בפני תביעה לפיצויים של 1.1 מיליון שקל לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק"). עניינה של התביעה - מכתב ששלחה הנתבעת 1 עת הועסקה על-ידי הנתבעת 2 לאדם שלישי, ובו דברי לשון הרע כנגד התובע. 1. רקע עובדתי התובע, ד"ר אברהם ניסנקורן (להלן - ד"ר ניסנקורן), הינו גינקולוג המועסק בקופת-חולים כללית ומפעיל אף מרפאה פרטית. הנתבעת 1, אירית וילדר (להלן - גב' וילדר) עבדה בתקופה הרלוונטית בחברת התרופות דקסון בע"מ, הנתבעת 2 (להלן - דקסון), כאחראית על תחום המוצרים הגינקולוגיים. בתאריך 25.7.95 שלחה גב' וילדר לפרופ' שלמה משיח, יו"ר האגודה הישראלית למיילדות וגינקולוגיה, את המכתב הבא, כשהוא מודפס על-גבי נייר מכתבים של דקסון: "הנדון: חלוקת פלאפון ע"י חברת שרינגלמיטב ידיעתי, ישנם מספר גינקולוגים אשר קיבלו במתנה מכשיר פלאפון מחברת התרופות "שרינג". במקרה הנדון, ד"ר ניסנקורן מחולון דרש במפגיע טובת הנאה מתועמלנית שלי, שתהיה לפחות כמו מכשיר הפלאפון אותו קיבל במתנה משרינג, כמו כן טען שהוא לא היחיד שקיבל זאת. לדבריו אלו ישנם לפחות שני עדים. הנני רואה פגם חמור בהתנהגותו של רופא זה לדרישתו בריש גלי למתן טובות הנאה. חושבני שהמילה שוחד (ההדגשה במקור, צ.ב) היא המתאימה ביותר למה שקרה. אודה לך על התערבותך בנדון כיו"ר האגודה והוועדה האתית. ממתינה לתשובתך. בברכה, אירית וילדר, מנהלת מוצרים גינקולוגיים". (ת/1 - ולהלן - "המכתב"). הרקע לכתיבת מכתב זה הינו פגישה שהתנהלה בין ד"ר ניסנקורן לבין גב' אפרת לבני-לוי (להלן - "גב' לוי"), שהועסקה אותה עת כתועמלנית רפואית בדקסון (להלן - "הפגישה"). בפגישה נכח גם מר אביעד גוז (להלן - "מר גוז") שהועסק אף הוא על-ידי דקסון בתקופה הרלוונטית, כיועץ חיצוני. קורות אותה פגישה ניצבים בלב המחלוקת של תביעה זו, אך העובדות המוסכמות הן שגב' לוי ומר גוז הגיעו באחד הימים (ללא תיאום מראש) למרפאתו של ד"ר ניסנקורן לצורך ניהול שיחת רקע על גלולה למניעת הריון המשווקת על-ידי דקסון. לטענת הנתבעות, במהלך השיחה אמר ד"ר ניסנקורן לגב' לוי ומר גוז כי קיבל פלאפון מחברת התרופות המתחרה "שרינג", המייצרת גלולה זהה במהותה לזו של דקסון, וכי יו"ר האגודה הישראלית למיילדות וגינקולוגיה. העדים שזומנו לעדות מטעם הנתבעות סיפקו גרסאות שונות לתוכנה של שיחה זו, עליהן אעמוד בהמשך. ד"ר ניסנקורן מכחיש שהדברים נאמרו, ואף מכחיש מכל וכל כי קיבל פלאפון מחברת שרינג. בשלב זה יש להבהיר כי בין החברות דקסון ושרינג שוררת תחרות עסקית עזה, בין היתר על רקע ייצור הגלולות המתחרות. במסגרת תחרות זו נוקטת כל חברה (כמו גם חברות אחרות) מאמצים רבים לקדם את המוצרים מתוצרתה, בין היתר באמצעות עבודתם של תועמלנים רפואיים שמטרתם לקדם את מוצרי החברה בקרב הרופאים. בסוף היום בו התקיימה הפגישה, יצרה גב' לוי קשר עם האחראית עליה, גב' רחל אליהו, וסיפרה לה - כנהוג בתום כל יום עבודה - על הפגישות שקיימה באותו יום וביניהן הפגישה עם ד"ר ניסנקורן. גב' אליהו דיווחה על כך לממונה עליה - גב' וילדר, וזו שלחה את המכתב נשוא התביעה לפרופ' משיח, מבלי ששוחחה על המקרה עם גב' לוי. המכתב הגיע גם לחברת שרינג, וזו פנתה בתאריך 18.9.95 במכתב לד"ר ניסנקורן בנוסח זה : "על-פי המכתב של חברת דקסון משתמע כאילו אתה הודית בקבלת שוחד באמצעות קבלת פלאפון חברת שרינג. אינו מבינים את השיקולים שלך בהודאה כזו, אולם אין אנו יכולים להיות שותפים לעבירה זו, שכן מעולם לא הצענו ולא נתנו לך פלאפון כפי שנאמר במכתב. הרינו מבקשים ממך לאשר לנו בהקדם האפשרי בדואר חוזר או בפקס כי לא קיבלת מאתנו כל פלאפון וגם לא הצענו לך מעולם פלאפון וכל המעשים המיוחסים לנו במכתב של חברת דקסון לא היו ולא נבראו" (ת/4). ד"ר ניסנקורן, שלא ידע דבר על מכתבה של גב' וילדר בעת שקיבל את פנייתה של חברת שרינג, ענה בין היתר: "אם זה נכון ש'גב.' וילדר הזכירה את שמי לגבי חלוקת פלאפונים שחברתכם חילקה, הרי לך כנציגת החברה המחלקת ברור שאני לא קיבלתי שום פלאפון ממכם, ולכן איני רואה סיבה לחוצפה של ניסוח המכתב שלך אלי, שעל פיו את מקבלת את דבריה של גברת עם חזיונות, ומאשימה אותי בדברים שלך ברור שאינם נכונים" (ת/5). במקביל, עם קבלת מכתבה של גב' וילדר, זימן פרופ' משיח ישיבה של ועד האגודה למיילדות וגינקולוגיה (להלן - "האגודה"), הפיץ את המכתב בקרב חברי האגודה, ואף זימן לישיבת ועד האגודה את ד"ר ניסנקורן, מבלי להבהיר לו מה מטרת הזימון. בישיבה, שנערכה ב-6.10.95, שב ד"ר נינסקורן ודחה את האשמות המופיעות במכתב. לדבריו, אם היה יודע כי זה נושא הישיבה, לא היה טורח להגיע שכן מדובר בהאשמה מופרכת. לאחר בדיקה דיווח פרופ' משיח לד"ר ניסנקורן בתאריך 28.4.96 כי ועד האגודה קיבל את גרסתו וגנז את התלונה, לאחר שמצא ש"אין בה תימוכין". לדברי פרופ' משיח: "הערנו גם לחברה המלינה, שבעתיד לא נסכים לקבל תלונות בלתי נתמכות ע"י ראיות ומבוססות" (ת/8). עוד קודם לכן, בתאריך 22.10.95, פנה ד"ר ניסנקורן במכתב למנכ"ל חברת דקסון ובו דרישה להסברים והתנצלות (ת/2). בתגובה ענה סמנכ"ל החברה בין היתר: "שבתי ובדקתי עם הגב' וילדר את תוכן מכתבה... והובהר לי, למעלה מכל ספק, כי אלו מעוגנות ונתמכות בעדויות.... נוכח האמור לעיל ולמען הזהירות, דוחה דקסון את הטענות המופנות כלפיה או כלפי מי מעובדיה, ואני תקווה כי לא נדרש להוכיח את גרסתנו זו בביהמ"ש, אם כי אין אנו חוששים מלעשות כן" (ת/3). בעקבות ארועים אלה הוגשה התביעה שבפני. התביעה הוגשה בתחילה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אך הנתבעות טענו כי בית-משפט זה לא קנה סמכות מקומית לדון בה. הטענה התקבלה ובהסכמת הצדדים הועבר התיק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. 2. טענות התובע התובע טוען, ולא נראה כי יכולה להיות מחלוקת לעניין זה, כי הדברים שנכתבו במכתב היו לשון הרע, שכן היה בהם כדי להשפילו, לבזותו ולפגוע בו (סעיף 1 לחוק). לטענתו, לא עומדת לנתבעות הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק - שכן הדברים שפורסמו לא היו אמת. ד"ר ניסנקורן מעולם לא קיבל פלאפון מחברת שרינג, ומעולם לא דרש מהתועמלנית טובת הנאה שוות ערך, כאמור במכתב. התובע אף טען כי לא עומדת לנתבעות הגנת תום הלב, שכן העלילו עליו ביודעין עלילה. לדבריו, נפל קורבן למלחמה בין שתי ענקיות תרופות - דקסון ושרינג - שלא בחלו אמצעים לפגוע זו בזו. הנתבעות אף דחו את דרישתו להתנצל על הדברים. לדבריו, הוכח במשפט כי דקסון עצמה מחלקת מתנות יקרות ערך לרופאים שמבצעים סקרים על שימוש בתרופותיה. ד"ר ניסנקורן טען כי נגרמו לו נזקים רבים כתוצאה מהפרסום: המכתב אומנם נשלח רק לפרופ' משיח, אך הופץ בקרב חברי ועד האגודה ואף הגיע לרופאים רבים נוספים בקהיליית הגינקולוגיים. עד מהרה, טען התובע, ידעו הכל בסביבתו כי הוא "נחשד בקבלת שוחד". כתוצאה מכך, ירדו הכנסותיו של התובע באופן משמעותי, כפי שעולה מתצהיר שהגיש יועץ המס שלו, אריה גלשטיין. קודם לפרסום לשון הרע התפרנס התובע בין היתר מכתיבת חוות דעת רפואיות לבתי-המשפט, ולאחר הכפשת שמו פסקו הפניות אליו לדבריו. עוד נטען, כי לאחר הפרסום נדחתה מועמדותו ל-3 משרות שונות בקופת-חולים כללית ומאוחדת. בנוסף, סבל התובע מנזק לא ממוני - כתוצאה מהפגיעה בשמו הטוב, האישי והמקצועי, והאשמתו בעבירה פלילית חמורה. כן נגרמו לו ולמשפחתו בושה ועגמת נפש רבה. מטעמי אגרה, העמיד התובע את תביעתו על 1.1 מיליון שקל. 3. טענות הנתבעות ראשית טענו הנתבעות כי הן אינן אחראיות לפרסום המכתב בקרב קהילת הרופאים, שכן שלח אותו אך ורק לפרופ' משיח, והוא זה שהפיץ את המכתב. שנית נטען, כי עומדת להן הגנת "אמת הפרסום", שכן הוכח בעדויות השונות כי התובע אכן אמר בפגישה את הדברים שיוחסו לו, ובהתאם לכך מדובר בשוחד. בנוסף, היה בפרסום ענין ציבורי, שכן מדובר ברופא המועסק על-ידי המדינה (בקופת-חולים כללית) ויש חשיבות לבירור חשדות לאי סדרים מצידו. עוד נטען כי לתובע "היסטוריה" של קבלת טובות הנאה מחברות תרופות, וזאת על סמך תמלול שיחה שערך חוקר פרטי מטעם הנתבעות עם גרושתו של התובע. באותה שיחת טלפון, שהוקלטה בסתר, העלתה גרושתו של התובע את האפשרות ש"מכיוון שהוא לא מקבל הטבות האיש... אז הוא לא נותן גיבוי לתרופות האלה" (עמ' 4 לתמליל השיחה שצורף לתצהיר החוקר הפרטי). לטענת גב' וילדר בתצהירה, קודם לפגישה דווח לה כי בפגישה קודמת של נציגת דקסון עם ד"ר ניסנקורן ביקש הרופא מחברת דקסון לתרום מכשיר טלפון לקליניקה שלו. עוד נטען כי עומדת לנתבעות הגנת תום הלב לפי כל אחת מהחלופות הבאות: סעיף 15(3) לחוק - הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם. לטענת הנתבעות, עשו את הפרסום על מנת להגן על האינטרס הכלכלי שלהן, בתחרות מול שרינג. סעיף 15(4) לחוק - הבעת דעה על עניין ציבורי. לטענת הנתבעות, הפרסום היה הבעת דעה על התנהלותו של רופא קופת-חולים. סעיף 15(8) לחוק - הפרסום היה הגשת תלונה על הנפגע לגורם המוסמך - יו"ר האגודה - שתפקידו לטפל בתלונות לגבי התנהלותם האתית של חברי האגודה. לבסוף טענו הנתבעות, כי גם אם יימצא כי לא עומדת להן הגנה מפי הפרסום, הרי שלתובע לא נגרם כל נזק בעקבותיו. נטען כי התובע לא הוכיח את הנזק הממוני לו טען שכן אין לדעת האם הירידה בהכנסותיו ודחיית מועמדותו למשרות השונות נובעת מאותו פרסום. התובע אף לא הביא כל עדות לכך שהפניות אליו פחתו בעקבות הפרסום, ואף לא לכך שהמכתב הופץ בקרב ציבור הרופאים הרחב. 4. העדויות בתיק מטעם התובע העידו התובע בעצמו וכן מר זוהר לביד, מנכ"ל חברה שסיפקה מוצרי צריכה לחברת דקסון, מוצרים שעל-פי הטענה הועברו לאחר מכן לרופאים. שמה של החברה הופיע על מכתב שכתבה התועמלנית גב' לוי, בו הבטיחה לרופא כלשהו (שאינו ד"ר ניסנקורן) קבלת מדפסת מדקסון. מטעם הנתבעות העידו הנתבעת 1 גב' וילדר, גב' אפרת לוי-לבני, מר אביעד גוז, החוקר הפרטי מר אייל לבבי שהקליט את השיחה עם גרושתו של התובע גב' ציפה מיכאלי, וכן גב' מיכאלי עצמה. 5. דיון א. כללי אין מחלוקת, כי הדברים שכתבה גב' וילדר מהווים לשון הרע כלפי ד"ר נינסקורן, ונשלחו על-ידה, במסגרת עבודתה בנתבעת 2, לפרופ' משיח. בסעיף 7 לחוק נקבע, כי לצורך הוכחת עוולה אזרחית של הוצאת לשון הרע די אם הפרסום נשלח לאדם אחד שאינו הנפגע (בעוד שלצורך הרשעה בעבירה פלילית של הוצאת לשון הרע יש להוכיח כי הפרסום נשלח לשני אנשים לפחות). מכאן, כי במכתב אכן היה משום פרסום לשון הרע כלפי התובע. נטל ההוכחה, להראות כי לנתבעות עומדות אחת ההגנות המנויות בחוק מפני פרסום לשון הרע, עובר לכתפיהן. ב. סעיף 14 - אמת הפרסום סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". באשר למידת ההוכחה לגבי אמיתות הפרסום נקבע בעבר: "הכלל הוא שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 בצלאל מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"ד מא(2) 169) במקרה שבפני תוכן הדיבה חמור - הנתבעות ייחסו לתובע עבירות פליליות של לקיחת שוחד ודרישת טובות הנאה. בית-המשפט העליון קבע כי: "הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל ביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589). המשמעות היא כי במקרה שבפני לא יכולות הנתבעות להסתפק בהוכחת טענותיהן ברמה של מעל ל-51%, אלא הן נדרשות לרמת הוכחה מוגברת, שבשל חומרת ההאשמות מגיעה כמעט עד לרמה הנדרשת במשפט פלילי. אף בית המשפט, בבואו לבחון את הראיות והעדויות בתיק זה, ירכיב מעין "משקפיים פליליים", לא יסתפק בהטיית מאזן ההסתברות לטובת הנתבעות וידרוש מהן הוכחה כמעט ודאית לגרסתן. איני סבורה כי הנתבעות עמדו בנטל מוגבר זה. במכתב נשוא התביעה הופיעו שתי טענות עובדתיות שונות, שתיהן מהוות לשון הרע: (1) הטענה כי ד"ר ניסנקורן קיבל פלאפון מחברת שרינג; (2) והטענה כי ד"ר ניסנקורן דרש במהלך הפגישה כי תוענק לו הטבה שוות ערך. הכותבת אף מוסיפה כי המדובר בשוחד (וככל הנראה התכוונה הן לקבלת הפלאפון והן לדרישת טובות ההנאה). שתי הטענות הללו מבוססות, לדברי גב' וילדר, על דברים שעל-פי הטענה אמר ועשה ד"ר ניסנקורן בפגישה. אלא שוילדר עצמה לא נכחה באותה פגישה. תצהירה ועדותה בעניין מהווים בעיקרם עדות שמיעה ממקור שלישי: גב' וילדר קיבלה דיווח מגב' רחל אליהו, שקיבלה דיווח מגב' לוי. על בסיס דיווח זה פנתה לפרופ' משיח וטענה כי "ידוע לה" על קרות אותה פגישה, האמור בה, והמשתמע מכך - קבלת שוחד. בית-המשפט לא נאלץ להסתפק באותה עדות שמיעה בלתי קבילה, שכן נשמעו בפניו עדויות כל שלושת הנוכחים בפגישה. בשל הבדלי הגרסאות שהתגלו בעדויותיהם, מצאתי לנכון להביא את עיקר הדברים כלשונם. מר אביעד גוז מסר תצהיר עדות ראשית, בה תיאר את התנהלות הפגישה (סעיף 4 לתצהיר): "התועמלנית ביקשה לשוחח עם התובע בנוכחותי בשיחת תעמולה רגילה ושגרתית, בקשר עם גלולות המינולט... התובע לא ניאות כלל להקשיב לדבריה של התועמלנית, קטע אותה מיד בתחילת השיחה, וטען כלפיה, שאין היא מבינה את כללי השוק הנהוגים כיום. ד"ר ניסנקורן ציין שחוקי המשחק השתנו וכיום כבר לא עובדים כפי שמבקשת התועמלנית לפעול, ובלשונו פחות או יותר באלו המלים - 'כיום כבר לא עובדים ככה'. התובע ביקש מהאחות שככל הנראה עבדה עימו, שתביא משהו מהחדר השני. האחות חזרה עם מכשיר שעל פניו נראה כמכשיר חשמלי קטן ושחור שלא הספקתי לזהות במדויק את סוגו. התובע פנה אל התועמלנית ואמר לה פחות או יותר באלו המלים: 'את רואה, זה מה שנותנים היום. תחשבי מה אתם יכולים לעשות'. התובע ד"ר ניסנקורן חזר על משפט זה מספר פעמים וסירב לשמוע את שיחת התעמולה הרגילה, ובכך נסתיימה הפגישה". בחקירתו הנגדית של מר גוז אף כורסמה גירסה זו במקצת: "עו"ד גבעון: מה הוא ביקש מהאחות? מר גוז: הוא ביקש מהאחות להביא דוגמא לדבריו שנאמרו. עו"ד גבעון: תסלח לי, אתה יכול להגיד לי מה הוא ביקש להביא מהאחות? תענה. מר גוז: "את יכולה להביא את זה"? (ההדגשה שלי, צ.ב). (פרוטוקול 14.4.03, עמ' 8). כאשר נשאל מה האם זיהה את המכשיר החשמלי שהביאה האחות ענה: "מר גוז: לא, היה קשה להתרשם אז, זה נראה משהו בין או טרנזיסטור, או טייפ קטן, או פלאפון על איזה, משהו בגדלים האלה. עו"ד גבעון: ... ואדוני לא מסוגל להבחין בין טרנזיסטור לבין טייפ לבין פלאפון?! מר גוז: ממרחק 2 מטר כשמישהו מחזיק ביד מכשיר, ולא מראה מה הוא בדיוק, קשה לי. .... עו"ד גבעון (אוחז בידיו מכשיר סלולרי, צ.ב): אתה ממרחק 4 מטר, רגע, אתה מזהה את זה? אתה מזהה שזה פלאפון? מר רוז: מכשיר סלולארי. עו"ד גבעון: יפה. המכשיר, החפץ שראית אז היה גדול יותר מזה, נכון? מר גוז: אין ספק. עו"ד גבעון: אין ספק?! ולכן, אם את המכשיר הזה אתה מזהה ממרחק של 4 מטר, אז ב-95' בוודאי זיהית מכשיר גדול יותר ממרחק 2 מטר, נכון? מר גוז: ... אם זה היה מכשיר מובהק אז יכולתי לזהות אותו, ואם לא מובהק, אז לא יכולתי לזהות.... למשל, בין טרנזיסטור לטייפ קשה מאוד לזהות. (פרוטוקול 14.4.03 עמ' 9). התועמלנית גב' לוי העידה בחקירתה הראשית: "גב' לוי: מטרת השיחה היתה שיחת תעמולה שגרתית, למעשה, כמו שאנחנו עושים יום יום, לפחות 13 פעמים ביום. נכנסתי עם אביעד, דיברנו על בתחילת (כך במקור, צ.ב) השיחה על מינולט, שזו הייתה אחת התרופות שאני שיווקתי באותה תקופה. עו"ד מחרז: מה זה המינולט? גב' לוי: גלולה למניעת הריון, וזה התחיל משאלות סטנדרטיות של 'איך הולך', 'האם אתה מרוצה' וכדומה, שזה איזשהו תהליך די מוקדם, השיחה איכשהו הופסקה ופנה אלי ד"ר ניסנקורן ושאל, למעשה, עו"ד מחרז: לא הבנתי, השיחה הופסקה? גב' לוי: מהלך השיחה, כן, אני שאלתי את השאלות ולמעשה לא קיבלתי תשובות על השאלות שאני כנראה רציתי לשמוע, והוא אמר 'את יודעת איך אנחנו, זאת אומרת, תרופות היום נרשמות בהתאם למה שחברות נותנות', משהו כזה זה היה, וסיפר לי על כמה מקרים שחברה נתנה כזו, וחברה נתנה כזו, עו"ד מחרז: אולי תוכלי טיפה להרחיב? סיפר לך על כמה, הוא נכנס לפרטים? מה הוא בדיוק אמר? גב' לוי: שוב, אני כתבתי כאן, גם בתצהיר, שאז הוא הזכיר, היום באמת קצת קשה לי, אני קצת משחזרת את זה, יש איזושהי חברה שהיא משווקת, שוב, טיפול הורמונלי חלופי שונה משלנו, נתנה גם כן איזה שהם מתנות לרופאים, ... גב' לוי: אני זוכרת שדובר משהו על טלפון, אני ממש, משהו עם חברת אגיס, משהו טלפונים, משהו שמוזכר שחברה מסוימת נתנה איזשהם טלפונים, אבל לא לרופא הספציפי הזה. הוא אמר שהם נתנו את זה לרופאים אחרים. הוא הזכיר דברים שהוא שמע, לאו דווקא ספציפית עליו. עו"ד מחרז: ומה הוא אמר לך ביחס? גב' לוי: כלום, תבינו מכאן את הדברים. הוא לא ביקש לעצמו. הוא אמר 'תבינו מכאן את הדברים, תבינו איך הדברים מתנהלים', זה הרעיון. עו"ד מחרז: והמשכת לנהל את שיחת התעמולה הרגילה שלך? גב' לוי: לא, לא, זה היה קצת קשה לנהל. אה, אני חושבת שהמשכנו, קצת נסחבתי עם הנושא הזה, זאת אומרת, שאלתי 'ומה אתה היית רוצה' אז הוא אמר, הוא לא הצהיר על משהו מסוים שהוא רוצה לקבל, הוא אמר 'אתם צריכים להבין מכאן את הדברים, פחות או יותר' ...". ובהמשך: "...למעשה, נסחפנו לאיזה נושא של אם ניתן או לא ניתן. בעצם לא דיברנו על ניתן, אני לא רוצה לסבך דברים, אבל הוא סיפר על דברים שהיו, הוא אמר 'תבינו מכאן את הדברים, איך מתנהל השוק', או 'איך מתנהלים הדברים'. זהו, לא הגענו לכלום" (פרוטוקול 14.4.03 עמ' 21-23). ברצוני לציין כי עדותה של גב' לוי מהימנה בעיני. גב' לוי רשמה לעצמה כשנה לאחר קרות האירוע תרשומת לגבי אותה פגישה, ונעזרה בה בזמן עדותה. היא סירבה לחתום על תצהיר שהוכן בעבורה על-ידי בא-כוחן של הנתבעות, העדיפה להעיד בלא תצהיר עדות ראשית ודבקה בתרשומת שהכינה לעצמה קרוב יותר לקרות הארוע. מר גוז לעומת זאת העיד מזכרונו על ארועים שהתרחשו לפני יותר מ-7 שנים. בחקירתה הנגדית נשאלה גב' לוי לגבי גרסתו של מר גוז: "עו"ד גבעון: את לא זוכרת מעורבות של אחות בשיחה, בצורה כלשהי, בדרך של אמירה או מעשה? גב' לוי: אני זוכרת שאחות נכנסה לחדר, דווקא היא התעסקה בדברים אחרים בחדר, והרופא שאל אותה "האם זה נכון?", והיא אמרה לו "תעזוב אותי, אני עסוקה במשהו אחר", והיא הייתה עסוקה, היא, לדעתי, בכלל לא הקשיבה לשיחה שלנו. עו"ד גבעון: אה, הבנתי. היא לא עשתה שום מעשה או לא הביאה שום חפץ או משהו כזה במהלך השיחה, נכון? גב' לוי: לא משהו שקשור היה לשיחה, לא, לשיחה שלנו לא. (פרוטוקול 14.4.03 עמ' 36-37). גם ד"ר ניסנקורן דחה את גירסתו העובדתית של מר גוז: "שאלה: יש גרסה עובדתית בתצהיר של מר גולד (צ"ל גוז, צ.ב), אני מקווה שאני מבטא את שמו נכון, על שיחה שבמהלכה הצגת מכשיר שחור ואמרת דברים אלה ואחרים לתומלניץ' (צ"ל תועמלנית, צ.ב) דקסון ולמר גולד, מה התגובה שלך? תשובה: אני רק רוצה לדייק, כתוב שלא אני הצגתי אלא קראתי לאחות והיא באופן מפתיע הביאה איזה מכשיר שחור שהם לא יודעים מה זה. הם לא יודעים מה זה ואני לא יודע מה זה, זה המצאה חדשה שלא הכרתי עד עכשיו". ד"ר ניסנקורן אף טען כי דבר הפגישה הינו עלילה שהעלילו עליו בחברת דקסון, במסגרת מאבקה מול המתחרה - חברת שרינג. העולה מהמקובץ הוא, ששני עדי ההגנה סותרים זה את זה בעדויותיהם לגבי נושא הפלאפון, ואילו באשר לקבלת טובות ההנאה גרסתם אינה ברורה דיה. אסביר את דברי. ב.1 הטענה כי הרופא קיבל פלאפון כשוחד לא מצאתי בעדויותיהם של גב' לוי ומר גוז כל עדות לכך שהרופא קיבל מכשיר פלאפון מחברת שרינג, כפי שנטען במכתב. שני העדים לא ציינו כל אמירה מפורשת של ד"ר ניסנקורן בנושא. גם אם אקבל את עדותו של מר גוז, המחמירה יותר עם התובע, הרי שהרופא ביקש מהאחות להביא משהו לחדר, היא הביאה אותו לרגע ויצאה. יתכן ומדובר היה בפלאפון ויתכן שלא. לפי עדותה של גב' לוי, האחות כלל לא התערבה בשיחה, על כן לכאורה לפחות יתכן שהחפץ שהביאה עימה לחדר היה מכשיר רפואי כלשהו שלא היה קשור כלל לשיחה. יותר מכך: גם אם אניח לטובת הנתבעות שהאחות התבקשה להביא לחדר דוגמא למתנה, ונכנסה עם מכשיר פלאפון ביד (על אף שכאמור הדבר נתמך אך ורק בעדותו העמומה של מר גוז, שלא מוכן להתחייב על זהות המכשיר) - לא הובאה כל הוכחה כי דובר במכשיר של ד"ר ניסנקורן, וודאי לא שמדובר בפלאפון שקיבל מחברת שרינג. מר גוז העיד רק שהאחות התבקשה "להביא את זה" - לא ברור מה "זה" היה, ובאיזה הקשר הדבר נאמר. מאחר וגב' לוי ומר גוז נכנסו לחדרו של הרופא באמצע היום ללא הזמנה, יתכן והאחות והרופא המשיכו שיחה שהחלה ביניהם עוד קודם לכן, והאחות נכנסה עם מכשיר רפואי כלשהו (כל זאת בהנחה שהאחות אכן נכנסה לחדר עם מכשיר, שכן גב' לוי אינה זוכרת אירוע כזה כלל). הספקולציות האפשריות בהקשר זה הן רבות - והמסקנה המתבקשת היא שלא הוכח כלל שד"ר ניסנקורן טען שקיבל פלאפון מחברת שרינג וודאי לא שאכן קיבל מכשיר כזה. יצוין כי העובדה שגב' לוי אינה זוכרת כלל ארוע כזה, על אף שלכאורה הוא מהווה את מרכז טענת השוחד שהועלתה על-ידי הנתבעות - מאירה את עדותו של מר גוז באור בעייתי, ויתכן שהוא לקה ב"להיטות יתר" באשר לפירוש הדברים. חיזוק למסקנתי זו אני מוצאת בתכתובת בין ד"ר ניסנקורן לבין חברת שרינג שהובאה לעיל, ובה מכחישה חברת שרינג שהעניקה לרופא דבר מה ודורשת ממנו לחזור בו מטענתו בעניין. הרופא, שאינו מבין כלל במה מדובר, זועם על עצם הפנייה אליו בעניין כזה, ועונה כי ברור שלא קיבל מהחברה מכשיר פלאפון - והרי החברה עצמה יודעת שלא נתנה לו מכשיר (ת/4, ת/5). מכתבו של הרופא, שמביע זעם ספונטני ותמיהה רבה, אמין בעיני ואני סבורה כי הוא משקף את פני הדברים בזמן אמת. התובע אף הציג מסמכים המעידים על כך שברשותו מכשיר פלאפון שרכש בכספו עוד בשנת 1993 (ת/9). בנוסף, הובא לעיל מכתבו של פרופ' משיח, בו הוא כותב לתובע כי האגודה לא מצאה ממש בתלונה נגדו (ת/7). ב.2 דרישת טובות הנאה אחרות במכתב ציינה גב' וילדר כי הרופא "דרש במפגיע טובות הנאה, שיהיו שוות ערך לפלאפון שקיבל מחברת שרינג". מאחר וקבעתי שהרופא לא קיבל פלאפון, הרי שנותרה האשמה בדרישת טובות הנאה שוות ערך למכשיר מסוג זה. הראיות התומכות בטענה זו הן עדויות שני העדים - ולפיהן הרופא סירב לשמוע מה בפיה של התועמלנית ורק אמר לה "אתם לא יודעים איך השוק עובד היום", סיפר לה על כך שרופאים מקבלים מתנות, ואמר - "תבינו מכאן את הדברים", וכן "תראו מה אתם יכולים לעשות". כששאלה גב' לוי את ד"ר ניסנקורן מה הוא היה רוצה לקבל - התחמק מתשובה מפורשת. במכתבה ובעדותה הביעה גב' וילדר זעזוע חמור, כנציגת חברת התרופות דקסון, מפרקטיקה זו. היא אף מחזקת את טענתה בכך שבפגישה קודמת ביקש הרופא מדקסון לתרום מכשיר טלפון למרפאה שלו, אך לדבריה "כמובן שהנתבעת 2 לא נענתה לבקשתו". היא הוסיפה כ למרות "חומרת הארוע" לא פעלה דקסון בנידון כיוון שהניחה שהמדובר במקרה חד פעמי. כל זאת בתצהיר - והנה, במהלך שמיעת העדויות, הובהר כי דקסון שותפה בעצמה לפרקטיקה של מתן מתנות, תרומות או "תמורות", כפי שהן מוגדרות על-ידה, לרופאים. התובע צירף לתצהירו שני מכתבים שנכתבו על-ידי גב' לוי. במכתב הראשון, ת/10, שיועד לרופא כלשהו שאינו ד"ר ניסנקורן, כותבת התועמלנית: "ד"ר שלום רב, לצערי הגעתי כשלא היית... בקשר למדפסת, כשתוכל תיצור איתי קשר כדי שאתן לך את מס' הטלפון של השליח כדי שתוכל לקבל את המדפסת בהקדם לביתך. כמו כן השארתי קלטות + טופס שאתה צריך לחתום עליו (למען הרישום. כדי שלא יהיה רשום המדפסת)... בברכה אפרת". נוסחו של המכתב השני (ת/11) הוא כדלקמן: "מתנות אפשריות פקס 625 brother 350$ מדפסת לייזר... מנורה גניקולגית... מערכת סורק שולחני... תוכנות מחשב... מימון כנס בחו"ל דרך קרן מחקרים ספרות מקצועית 600 ₪ ג'יניוס מע' קומפקט דיסק מיני... CD למחשוב מודם למחשב". כאשר נשאלה גב' לוי על המכתבים סיפרה כי קיימת פרקטיקה מקובלת לפיה כאשר רופא מבצע סקר שימוש בתרופה של חברה מסוימת החברה מעניקה לו "תמורה" עבור המאמץ והעבודה שהשקיע. לדבריה, כך עושה גם דקסון (פרוטוקול 14.4.03, עמ' 25). הרופא מתבקש למלא שאלון לגבי מספר מסוים של מטופלים להם נתן את התרופה. לדברי גב' לוי מדובר בפרקטיקה חוקית: "אני לא חושבת שהסתרנו אי פעם משהו. אני חושבת שכל דבר היה בדיוור עם עורך דין, לא עשינו עבודה שלא קיבלנו עליה אישור" (פרוטוקול 14.4.03 עמ' 30). מר גוז אישר בעדותו את הדברים: "עו"ד גבעון: ...זאת אומרת, שתמורת התחיבות הרופא לתת למטופלת שלו תרופה של החברה, נניח כ-20 מטופלות, מדווח לחברה, אזי הוא מקבל מתנה אפשרית כזאת, נכון? בא נסכם את זה. מר גוז: לא עבור מתן התרופה, עבור הסקר. אני חושב שזה חשוב מאוד לעשות את ההבדל הזה, כי אחרת זה שוחד, ואני לא חושב שהחברות עובדות ככה" (פרוטוקול 14.4.03 עמ' 15). גב' וילדר לעומתם, סיפקה הסבר אחר לרשימת המתנות. לדבריה, חברת דקסון נהגה לתרום מכשירים כמו אלה המופיעים ברשימה למרפאות ולמחלקות: "ש. אני שואל אותך שאלה כללית. האם החברה שלכם העניקה מתנות לרופאים? .... ת. מתנה באופן אישי לרופא - חב' דקסון לא העניקה. ש. יפה. אז למי היא העניקה מתנות, אם לא באופן אישי? ת. לא העניקה מתנות... תמכה במחלקות, במרפאות, כאשר כל דבר שהעניקה היה כתוב עליו: נתרם או נתמך ע"י חב' דקסון, כחוק". (פרוטוקול 8.3.04). ובהמשך אומר בא-כוחן של הנתבעות: "היא אמרה שזה לא מתנות אישיות לרופאים. זה בהחלט מתנות, היא אמרה, למחלקות ולמרפאות" (פרוטוקול 8.3.04 עמ' 16). מהעדויות הללו מצטיירת תמונה עובדתית, שנראה כי הכל מסכימים עליה, באשר ליחסים בין רופאים לחברות תרופות בעולם הרפואה הישראלי: בעוד שמתן מתנות אישיות לרופאים הינה פרקטיקה לא מקובלת בעלת משמעויות פליליות, הרי שתרומת מתנות למרפאות ומחלקות, או מתן תמורות לרופאים עבור ביצוע סקרים לחברות התרופות, הינה פרקטיקה מקובלת שאינה נחשבת פלילית (ולא זה המקום להביע עמדתי בעניין). אין חולק, כי במכתבה נשוא התביעה טענה גב' וילדר כי ד"ר ניסנקורן נקט בפרקטיקה הראשונה, הפלילית. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי הדברים שלטענת העדים אמר ד"ר ניסנקורן במהלך הפגישה כוונו לפרקטיקה הראשונה. דבריו העמומים של הרופא, כפי שהם עולים מעדויותיהם הקטועות של העדים, לא מוכיחים ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת בעניננו, כי הרופא דרש טובות הנאה. יתכן שהוא דיבר על תרומה למרפאה (כפי שעשה לטענת גב' וילדר בפגישה קודמת), יתכן והוא דיבר על תמורה לסקר. הדבר לא הוכח בפני ועל כן לא אוכל לקבל את טענת הנתבעות, לפיה היה אמת בפרסום שד"ר ניסנקורן "דרש במפגיע טובות הנאה", העולות כדי דרישת שוחד. עוד יצוין, כי ד"ר ניסנקורן מכחיש מכל וכל את גרסת הנתבעות. במכתבים ששלח סמוך לקרות הארוע לחברת שרינג, לחברת דקסון ולפרופ' משיח, הוא טוען כי מדובר בעלילה שאינו יודע מה מקורה. אומנם, המדובר בעדות בעל דין יחידה שאינה מספיקה כדי לקבוע כי אכן גירסת הנתבעות דמיונית לגמרי, אך אני נוטה לייחס משקל לאותם מכתבים, שנשלחו בלהט הרגע ועולה מהם תחושה כנה לפיה הרופא אינו מבין מדוע טופלים עליו האשמות. עובדה זו, נוסף לעמימות עדויות הנתבעות, מובילה אותי למסקנה כי הנתבעות לא הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הרופא דרש במפגיע טובות הנאה. לכאורה, ניתן גם להתרשם מדבריו של הרופא כפי שהובאו על-ידי העדים כדברי מחאה על המצב הקיים, כשיחת תוכחה עם תועמלני חברות תרופות, אחדים מיני רבים שפוקדים את משרדו של כל רופא מדי יום. יתכן שד"ר ניסנקורן ניסה לסלק את התועמלנית מחדרו בחוסר סבלנות, ויתכן שדיבר בציניות שלא הובנה כראוי. אכן, מקריאת מכתבים ששלח הרופא לגורמים שונים וצורפו כנספחים לתצהירו אכן עולה בבירור, כי ד"ר ניסנקורן נוהג להתבטא בלשון חריפה. מאחר וקיימים אם כן ספקות רבים כל כך, הרי שלא הוכח ברמה הנדרשת כי אכן דרש התובע טובות הנאה. הנתבעות ניסו לחזק את טענת אמת הפרסום בשיחה מוקלטת שניהל חוקר פרטי מטעמן עם גרושתו זה כ-15 שנה של התובע, ציפה מיכאלי (להלן - "גב' מיכאלי"), בה תיארה אותו כאדם שנהג לקבל טובות הנאה מחברות תרופות. אותו חוקר אמר לגב' מיכאלי, כי הוא מחפש "מידעים שליליים" אודות התובע. גב' מיכאלי אמרה לחוקר כי יש לה בטן מלאה על גרושה, אך היא אינה רוצה לפגוע בבתם המשותפת. החוקר המשיך לנסות ולקבל מגב' מיכאלי מידע בהבטחות השווא שפורטו לעיל, ולבסוף היא "נפלה ברשתו": "ציפה: ... אם אתה יכול לספר לי בטלפון מה בדיוק הסיפור? זאת אומרת הוא פגע מבחינת ייעוץ - דיאגנוזה רפואית? אייל: יש... לא. יש איזשהי השפעה כל שהיא כנראה, ככה אני מבין את התיק לעומקו, השפעה שאני אהיה גלוי איך, השפעה לרעה על הלקוח שלנו שהוא לא.... מבחינה רפואית הוא לא מטופל שלו, אלא משהו שהוא ביזנס, כנראה בענייני כספים ולמיניהם או עסקאות ולמיניהם, לא משהו שהוא קשור ספציפית לתחום הרפואה. הרפואה מה שנקרא הגופנית עצמה, אלא שימוש אולי באמצעים מסוימים. לקוח שהוא טכני יותר, בוא נאמר אם אני יכול להגדיר את זה נכון. ציפה: זה קשור למס הכנסה. איל: לא, לא, לא, בכלל לא, בכלל לא, בכלל לא. ציפה: וה... במה... אייל: תרופות, תרופות... ציפה: הוא המציא תרופה? איל: לא, לא,..... לקוח שעוסק בין היתר בתחום התרופות ומעוניין לדעת את המידע. ציפה: אה, והוא כמובן כנראה מכיוון שהוא לא מקבל הטבות, האיש, לא מקבל הטבות, אז הוא לא מפ... הוא לא נותן גיבוי לתרופות האלה" (ההדגשה שלי, צ.ב. עמ' 3-4 לתמליל השיחה שצורף לתצהיר החוקר). ובהמשך: "אייל: אפשר להגיד את זה במלים חריפות - שוחד. ציפה: כן". (עמ' 5 לתמליל). עדות זו בהחלט אינה מחמיאה לתובע, אך אין בה כדי להוכיח את דברי לשון הרע שהוצאו כנגדו. אומנם, ניתן ליחס משקל גבוה לעדות, מאחר והגב' מיכאלי העלתה מיוזמתה את נושא ההטבות, מבלי שנשאלה ספציפית על כך. מנגד, הגב' מיכאלי העידה על עצמה ש"אם הייתי יכולה לתת יד להורדת ראשו, הייתי עושה זאת במיליון אחוזים" (עמ' 1 לתמליל) ועל כן יש להתייחס לעדותה בחשדנות. כך או כך, עדותה של גב' מיכאלי עשויה לכל היותר להוכיח כי התובע נהג בעבר, בתקופה בה עבדו השניים יחד (לפני כ-15 שנה) להתנות מתן גיבוי לתרופות בקבלת טובות הנאה. אין בכך כדי להוכיח כי התובע דרש טובות הנאה במקרה שבפני. לדברי גב' מיכאלי, מאז הגירושין לא היתה בקשר עם התובע. היא אף מדגישה בעדותה כי אינה יודעת כיצד נוהג התובע כיום, אלא רק כיצד נהג כאשר היו בקשר (עמ' 5-6 לתמליל). יתכן אם כן שיש בדבריה של הגב' מיכאלי כדי להעיד על אופיו של הרופא ועל פעולותיו בעבר, אך אין בהם כדי להוכיח ברמה הנדרשת כי דברי לשון הרע שהוצאו כנגדו היו אמת. הדברים אף אינם מהווים חיזוק מספיק לעדויות שהובאו לעיל. חיזוק נוסף לעמדתי בדבר היעדר אמת בפרסום אני מוצאת במספר ראיות נסיבתיות, ובהן העובדה כי הנתבעות לא זימנו לעדות את גב' רחל אליהו. הנתבעות טענו, כי מאחר והגב' אליהו סיפרה לגב' וילדר את אשר שמעה מגב' לוי, ומאחר ושתי האחרונות זומנו להעיד - הרי שעדותה של אליהו מיותרת. אין בידי לקבל טענה זו. ברור כי גב' וילדר לא ציטטה במכתבה מילה במילה את הדברים שנאמרו בפגישה - אלא ניסחה אותם בצורה של מסקנות חמורות (קיבל פלאפון, דרש טובות הנאה ושוחד). עדותה של גב' אליהו יכולה היתה לשפוך אור על השאלה כיצד תיארה את הארוע גב' לוי, האם השתמשה בביטויים הללו או שמא היתה זו תוספת ומסקנה של גב' אליהו או וילדר. גב' אליהו היא גם האדם היחיד שיכול להעיד כיצד הגיבה גב' לוי לדברים, על מה דיווחה, האם היתה נסערת - ולחזק או לשלול את עדויות גב' לוי ווילדר בעניין. הלכה היא, שכאשר אחד הצדדים אינו מזמן לעדות עד חיוני, חזקה כי עדותו לא היתה מחזקת את גרסת אותו צד (י. קדמי, "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1391). ההימנעות מזימון אליהו לעדות מחייבת את המסקנה, כי גב' וילדר העלתה על הכתב עובדות ללא ביסוס מספק. עובדה נוספת המחזקת את הספקות באשר לגרסת הנתבעות, היא העובדה שהנתבעות לא הגישו בעניינו של ד"ר ניסנקורן תלונה למשטרה - אלא בחרו לפנות ליו"ר האגודה המקצועית בה הוא חבר, בתלונה שאחת הכוכבות הראשיות בה היא חברת שרינג. על כן נראה כי לא רק שיקולים אתיים עמדו לנגד עיניהן, אלא גם אינטרסים אישיים הנוגעים לתחרות מול חברת שרינג. עובדה זו מחזקת את גירסת הרופא, כי נפל קורבן לתחרות העסקית בין שני ענקי התרופות. המסקנה היא כי לא עומדת לנתבעות הגנת אמת הפרסום. ג. הגנת תום הלב סעיף 16 לחוק קובע: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". הנתבעות טענו להגנת תום הלב בהבעת דעה (סעיף 15(7)), בהגנה על עניין אישי כשר (סעיף 15(3)) ובהגשת תלונה לממונה או לרשות מוסמכת (סעיף 15(8)). איני נדרשת לבחון האם אכן בוצע הפרסום באחת הסיטואציות הללו, שכן ממילא אינני סבורה כי הנתבעות פעלו בתום לב. ראשית, איני סבורה כי קמה לנתבעות חזקה לפיה הפרסום נעשה בתום לב. סעיף 16(א) קובע, כי על מנת להקים חזקה זו נדרשות הנתבעות להוכיח כי הפרסום שביצעו לא חרג ממתחם הסבירות באותו עניין. בחינת סבירותו של הפרסום נעשית בעיקרה מבחינת הטקסט שפורסם וסגנונו. במקרה דנן לא נוסח המכתב בסגנון בוטה או מעליב כשלעצמו, אך מופיעות בו אמרות חמורות ביותר באשר לחשדות לפלילים, וזאת ללא עיגון עובדתי ראוי והנמקה מפורטת. המכתב מנוסח בצורה נחרצת ותקיפה - תוך שימוש בביטויים כמו "דרש במפגיע", "פגם חמור" "בריש גלי" כדומה. פרסום אף יוגדר כסביר אם קיים קשר הגיוני בין הפרסום לבין העובדות עליהן הסתמך (א. שנהב, "דיני לשון הרע", עמ' 265, ולהלן - "שנהר"). במקרה דנן, גם אם רמז ד"ר ניסנקורן לעובדי חברת דקסון על כך שנהוג להציע לרופאים מתנות, ואפילו אם רמז על הטבה כלשהי לעצמו, הרי שבין התרחשות זו לבין נוסח המכתב שפורסם על-ידי גב' וילדר קיים פער תהומי: גב' וילדר ציינה כי התובע קיבל פלאפון מחברת שרינג ודרש בריש גלי טובות הנאה. הדברים נוסחו כעובדה מוגמרת, ללא כל הסתייגות. היא אף הגדילה וציינה כי לדעתה מדובר בשוחד, כשמילה זו מודגשת בקו. פרסום זה חורג ממתחם הסבירות בהתחשב באירועי אותה פגישה, גם לגירסתם של העדים מטעם הנתבעות. אומנם, באשר לטענה בדבר דרישה לקבלת טובות הנאה ניתן לטעון כי הפער בין העובדות לכתוב מצומצם יותר. יתכן וכך אכן הבינו עובדי דקסון את דבריו של התובע, גם אם לא התכוון להם. אינני נדרשת להכריע בשאלה זו, שכן במכתב לא נעשתה הפרדה בין שתי הטענות והן שולבו זו בזו, ועל כן הפרסום כולו חורג מגדרי מתחם הסבירות. אינדיקציה נוספת לסבירות הפרסום, בפרט כאשר מדובר בהבעת דעה, הינה שהעובדות עליהן מתבססת הדעה יוצגו במלואן במסגרת הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281). במקרה דנן, המכתב הקצר לא מפרט את קרות הפגישה עליה הוא מסתמך, ומסתפק במלים כמו "במקרה הנידון", מבלי לפרט איזה מקרה. הכותבת מציינת כי הרופא קיבל פלאפון מבלי לציין שהרופא מעולם לא אמר זאת וכי מסקנה זו מסתמכת רק על טענה כי האחות נכנסה לחדר עם מכשיר חשמלי כלשהו. היא כותבת שהרופא דרש טובות הנאה - מבלי לצטט במדויק את דבריו. עוד נבחנת השאלה, האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם (שנהר, עמ' 265). אומנם, במקרה דנן נשלח המכתב רק ליו"ר האגודה למיילדות וגינקולוגיה, אך אני סבורה כי היה על הנתבעות לצפות כי בחברה סגורה כמו זו של הרופאים, ויותר מכך - הרופאים הגינקולוגיים - שליחת המכתב ליו"ר האגודה המקצועית תוך דרישה לנקיטת הליכים, משמעה כי המכתב יופץ בקרב חברי האגודה. לטענת הנתבעות כי פרופ' משיח הוא זה שביקש מהן להעלות את התלונה על הכתב אין חשיבות - שכן לאחר שהתבקשו לעשות זאת היה עליהן לנקוט משנה זהירות בניסוח המכתב והטענות המופיעות בו, ביודען כי למילה הכתובה פוטנציאל הרסני רב. עצם העובדה כי פרופ' משיח ביקש מהנתבעות להעלות את התלונה על הכתב יכולה היתה להעיד כי בכוונתו לעשות שימוש פומבי במכתב זה ולהראות אותו לאנשים נוספים - שאם לא כן יכול היה להסתפק בתלונה בעל-פה. אשר על כן, לא קמה לנתבעות חזקה כי עשו את הפרסום בתום לב. מעבר לכך: אני סבורה שקמה חזקה כי הנתבעות עשו את הפרסום שלא בתום לב, על-פי סעיף 16(ב)(2). הסעיף קובע כי קיימת חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב, בהתקיים שני תנאים: (1) הדברים שפורסמו לא היו אמת, (2) המפרסם לא נקט מאמצים סבירים לווד זאת. באשר לתנאי הראשון, הרי שהפרסום המדובר לא היה אמת, שכן ד"ר ניסנקורן לא קיבל פלאפון מחברת שרינג. אף לא הוכח כי הוא "דרש מפורשות" טובת הנאה שוות ערך. באשר לתנאי השני - הנתבעות גם לא נקטו מאמצים סבירים לוודא את אמיתות הפרסום. מכתבה של גב' וילדר התבסס, כפי שהעידה, אך ורק על שיחתה עם גב' אליהו, והיא מעולם לא שוחחה ישירות עם גב' לוי או מר גוז עובר לכתיבת המכתב. גב' וילדר אף לא שוחחה עם ד"ר ניסנקורן טרם הפרסום או עם חברת שרינג, שלטענתה נתנה את השוחד. לכן, אינני סבורה כי ננקטו צעדים סבירים לאימות המידע שהופיע במכתב. אף העובדה כי חברת דקסון דחתה את דרישת ד"ר ניסנקורן להתנצלות, מעידה על היעדר תום לב. היעדר תום הלב של הנתבעות עולה גם מהעובדה כי הן עצמן נקטו בפרקטיקה של חלוקת מתנות, תרומות או תמורות לרופאים, בעוד הן מכפישות את שמו של התובע בטענות מסוג זה. המסקנה היא כי לא עומדת לנתבעות גם הגנת תום הלב. יותר מכך: אני סבורה כי הדברים נכתבו תוך זלזול בשמו הטוב של התובע והפגנת אדישות כלפי תוצאות הפרסום מבחינתו. 6. הסעד א. הוכחת הנזק משקבעתי כי היה בפרסום משום לשון הרע ולא עומדת לנתבעות אחת ההגנות הקבועות בחוק, יש לבחון את סוגיית הנזקים שנגרמו לתובע. יצוין כי סעיף 7א לחוק, הקובע סף מינימום לפיצויים ללא הוכחת נזק, הוסף אך בתיקון תשנ"ט לחוק, לאחר הגשת התביעה דנן, ועל כן הסעיף אינו חל בעניננו. התובע טען הן לנזק ממוני והן לנזק לא ממוני. באשר לנזק הממוני נטען, כי מועמדותו של התובע ל-3 משרות שונות - בהן שתי משרות ניהול בקופת-חולים כללית - נדחתה לאחר פרסום לשון הרע. הנתבעות טענו, כי לא הוכח שהדחייה נבעה מאותו פרסום, שכן בשני המכרזים שפרסמה קופ"ח כללית נבחרו רופאים עם ניסיון בניהול, בעוד שלד"ר ניסנקורן אין ניסיון כזה. התובע מצידו טען כי מקורותיו בקופה מסרו לו שלפרסום היתה השפעה מכרעת על הדחייה. אני סבורה כי הדין עם הנתבעות: התובע לא הביא כל ראיה לכך שהפרשה השפיעה על הבחירה בו, פרט לאמירתו זו שאינה נתמכת בעדות נוספת. בנוסף, התובע לא כימת בכתב התביעה את הנזקים המדויקים שנגרמו לו כתוצאה מאיבוד אותן משרות (מה היה השכר שאמור היה להשתלם בגינן, למשל). סעיף 76(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אליה מפנה חוק איסור לשון הרע בסעיף 7, קובע כדלקמן: "סבל התובע נזק-ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב-התביעה או בצירוף לו". הכלל הוא, כי יש לפרט את הנזק הממוני שנגרם אלא אם לא ניתן לעשות זאת, ואז ייקבע הפיצוי בדרך האומדנה (ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800). באשר לירידה בהכנסות התובע - אכן, הוכח בפני כי חלה ירידה בהכנסות התובע לאחר הפרסום. בשנת 1995 עמד מחזור הכנסותיו של התובע (על-פי תצהיר יועץ המס שלו) על כ-324,492 אלף שקל, ואילו בשנת 1996, שנה לאחר הפרסום, עמד המחזור על כ-299,643 אלף שקל - ירידה של 25,000 שקלים. בשנת 1997 עמד המחזור על 285,818 שקל - ירידה של כ-40,000 שקל בהשוואה ל-1995. בשנת 1998 שבו הכנסות ועלו ל-328,650 שקל, ובשנת 1999 עמדו על 312,889 שקל, ירידה של כ-11,000 שקל בהשוואה ל-1995. עם זאת, יועץ המס של ד"ר ניסנקורן לא יכול היה להצביע על הסיבה המדויקת לירידה בהכנסות - האם דובר בירידה בכמות הזמנות חוות הדעת המשפטיות, ירידה במספר הלקוחות או להבדיל - הפחתה בתעריף שמשלמות הקופות עבור כל חולה, דבר שאינו קשור להוצאת לשון הרע (פרוטוקול 27.2.2002, עמ' 13). בכל מקרה, בשנים 1996-1997 אומנם חלה ירידה משמעותית בהכנסות, אך בשנת 1997 המחזור היה אף גבוה מבשנת 1995, כך שקשה להסיק מנתונים אלה מסקנות כלשהן לגבי מחזור ההכנסות. התובע אף לא הציג את שיעורי הכנסותיו בשנים שקדמו לכך, על מנת שבית המשפט יכול להתרשם ממגמה ארוכה יותר. אשר על כן, אני סבורה כי הנזק הממוני לא הוכח כדבעי. אלא שבכך לא סגי. תובע פיצויים בעוולה של לשון הרע נדרש להוכיח כי נגרם לו נזק - אך אין המדובר בנזק ממוני דווקא. ההנחה היא, כי עצם פירסום לשון הרע גורמת נזק לנפגע - הפחתת שמו הטוב, עגמת הנפש, הסבל וההשפלה (שנהב, עמ' 386-387) . ודוק: סעיף 2 לפקודת הנזיקין, החל בענייננו, מגדיר נזק כך: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". במקרה דנן, אכן הוכח כי נגרם נזק לתובע. שמו הטוב הושחת כאשר הוא הואשם בקבלת שוחד. דברי לשון הרע הופצו בקרב חברי הקהילה המקצועית שלו, שם יושרו המקצועי והאישי חשוב מכל. התובע זומן לישיבת בירור רבת משתתפים בה נדרש להגן על עצמו בפני חבריו למקצוע. הוא נדרש לענות להאשמות שהופנו אליו מצד חברת התרופות שרינג. בהמשך, זכתה הפרשה לתגובות מצד חבריו הרופאים: "הדבר נודע לכולם, כל מי שפגשתי באותה תקופה דיבר איתי על הפלאפון שקיבלתי" (פרוטוקול 27.2.02, עמ' 24). הנתבעות אף העצימו את הנזק כאשר סירבו להתנצל על הדברים ועמדו על גירסתן לאורך המשפט כולו. הן אף הגדילו ופנו בעניין לגרושתו ואם בתו של התובע, הציגו בפניה את החשדות שהועלו נגדו וזימנו אותה לעדות. אין ספק כי לתובע נגרם נזק. ב. כימות הנזק ניסיון לאמוד בצורה מדויקת נזק לא ממוני הינו קשה מטבעו, שכן פגיעה בשם הטוב, סבל ועגמת נפש הם נזקים שאינם שווי ערך לכסף. עם זאת, בתי המשפט נוהגים לכמת בצורה כספית נזקים מסוג זה, בניסיון ליתן תרופה אופטימלית במגבלות האפשריות. מטרת הפיצוי במקרה כזה היא משולשת: "לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן repair)) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר" (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510) (להלן - "עניין אמר"). בנושא זה נאמר בע"א (ת"א) 1145/95 יוסף קליין ואח' נ' שמעון אמסלם (דינים מחוזי כרך כו(8) 357) מפי כב' השופט גרוס: "אין ספק כי הגיעה השעה לכך שמי ששמו נפגע מפרסום מסוג זה יזכה לפיצוי סביר והולם ולא לפיצויים סמליים כפי שנהגו בתי-המשפט לפסוק בעבר" הגורמים המשפיעים על תרגום הנזק לתרופה כספית הם רבים. סעיף 19 לחוק מורינו כי: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". בעניין אמר הנ"ל התווה הנשיא כב' השופט ברק עקרונות נוספים בעניין זה: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק". במקרה דנן, אני סבורה כי חומרת הפרסום היא רבה: התובע היה רופא מכובד בקהילתו, עת פורסם ללא כל בסיס כי נטל שוחד לכיסו. חמור מכך: התובע הואשם בנטילת שוחד מחברת תרופות, דבר שאם היה בו אמת יכול היה להעיד כי הרופא מעל בחובתו המקצועית והעדיף את האינטרסים הפרטיים שלו קודם לאלה של מטופליו. הפרסום הופץ בקהיליה המקצועית שלו, שם שמו הטוב חשוב במיוחד בהקשר זה. מדובר בקהילה סגורה ומצומצמת יחסית, וסביר כי הפרסום עבר בה מפה לאוזן ובכך הועצם הנזק. אלמלא היתה נשללת אמיתות הפרסום על-ידי האגודה למיילדות וגינקולוגיה, עשוי היה הרופא לאבד את משרתו ואף להיות חשוף להליכים פליליים. הנתבעות סירבו להתנצל על הפרסום ובכך אילצו את התובע לנהל נגדן הליכים משפטיים ארוכים. יצוין כי העובדה שהנתבעות שלחו את המכתב רק לפרופ' משיח אינה מנתקת את אחריותן להפצתו ולנזק שנגרם - שכן היה עליהן לצפות שזו תהיה תוצאת המעשה. המכתב לא נשלח לפרופ' משיח כגורם פרטי, אלא כעומד בראש ארגון והוא אף נחתם בבקשה לנקיטת הליכים בנידון. כל אלה מורים על קביעת שיעורי פיצויים גבוהים. מנגד, עומדת לזכות הנתבעות טענתן כי עשו את הפרסום מתוך חשש לאי סדרים בנושא בעל חשיבות ציבורי. גב' וילדר העידה כי חששה שהתנהגותו של הרופא מסכנת את החולים, כיוון ששיקוליו ברישום תרופות נגועים. היא אף חששה שהתנהגות הרופא ורופאים אחרים תפגע בחברה בה עבדה. כן התחשבתי בעובדה שהפרסום היה מוגבל יחסית בתפוצתו ונשלח רק לגורם הרלוונטי לצורך בירור התלונה. לאחר שקילת כל הנסיבות שהובאו לעיל החלטתי לחייב את הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, פיצויים בסך 250,000 שקל. לא מצאתי לנכון כי יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים במקרה דנן. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע ביחד ולחוד הוצאות משפט בסך 30,000 שקל כולל מע"מ. סכומים אלה יישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק דין זה עד ליום התשלום בפועל. 7. בטרם סיום העדויות במשפט זה חשפו תמונה עגומה של המציאות הנהוגה בעולם הרפואה הישראלי. העובדה שקבעתי כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב ולא הוכיחו את "אמת הפרסום" - אין משמעה שיש לנהוג בסלחנות כלפי רופאים הנוטלים לעצמם טובות הנאה, מקום שהדבר אכן הוכח, ואף לא כלפי חברות תרופות שעשו לעצמן מנהג להציע הטבות מעין אלה כדי לקדם את עסקיהן. מסמכיםפיצוייםלשון הרע / הוצאת דיבה