פסק דין 1. על המקרה דנן ניתן לציין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בתאריך 21.8.01 בטענו, כי ביום 22.1.01 בשעה 21:00, עת שנסע עם מכוניתו באיזור מתחם ירקונים, התאורה לא פעלה במקום, מזג האוויר היה גשום ואזי, נכנסה מכוניתו לבור בשולי הדרך, וכתוצאה מכך נגרם תקר בשני הצמיגים בצד ימין של הרכב וכן נפגעו הג'נטים. התובע פנה אל הנתבעת, בראותו אותה כאחראית על תחזוקת הכביש והתאורה במקום, בדרישה לפיצוי על נזקיו, אולם נענה בסירוב ובטענה, כי קטע כביש זה נמצא באחריות מר לוזון. התובע עותר בתביעתו לתשלום נזקיו בסך של 3,253.22 ₪ בתוספת הוצאות משפט. 2. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, כי דין התביעה להידחות, היות ואינה חבה חובת זהירות כלפי התובע "מן הטעם כי התובע נסע את מכוניתו בניגוד לתקנה 33 א לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961..." ובכך שנסע בשולי הכביש וחרג מן התקנות, אל לו לטעון כנגד הנתבעת. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי התובע בעצם נסיעתו בתנאים אשר שררו באותו זמן במקום לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים, הפר בדרך זו את תקנות התעבורה 20 ג, 52, 51 ו-27 ובכך נושא הוא בלעדית באחריות לאשר קרה. 3. בדיון שנערך ביום 27.11.01 חזר התובע על הנטען בכתב התביעה ועל כך שנאלץ לפנות לחברת הביטוח של מר לוזון עפ"י דרישת הנתבעת. נציג הנתבעת הודה אומנם, כי קטע הכביש הינו באחריות הנתבעת, אולם חזר על הטענה בדבר אחריות התובע "לדעת הנתבעת יש לה אחריות כתופסת הכביש אך אין לה אחריות במקרה הספציפי, כיוון שגם לפי הנסיבות שמתאר התובע, גשם חזק ירד היה חשוך מאוד, הוא נסע לפני כיכר, היה על התובע להאט את רכבו עד כדי עצירה ומשלא עשה כך, ניתק הקשר הסיבתי בין הנפגע לבין אחריותה לנזק". 4. באשר לסוגיית האחריות של הנתבעת לנזקו של התובע, עלינו לבחון האם התקיימו התנאים המחייבים בכדי לחייב את הנתבעת בעוולת הרשלנות. א. באשר לחובת הזהירות המושגית, נקבעה כבר בפסיקה מסגרת היחסים שבין רשות מקומית ועובר אורח בדבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 "אכן לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עיריה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך ציבורית... גוף ציבורי כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק..." ב. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם היה על הניזוק לצפות את התרחשות הנזק והאם נזק זה נכלל במסגרת הסיכונים הסבירים שעל נוהג בכביש לקחת על עצמו ואינו מצדיק נקיטת אמצעי זהירות על ידי הרשות. הנתבעת בטענתה לאחריותו של התובע מפה לתקנה 33 א' לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 "במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה" וקובעת, כי אילו נסע הנהג בהתאם לתקנה לא היה נגרם לו נזק. בטענה זו, כמו בטענות לגבי צורת הנסיעה ותנאי הנסיעה אדון בבואי לבחון את שאלת הרשלנות התורמת אולם לעניין חובת הזהירות היה על הנתבעת לצפות את הנזק, לרבות על פי דבריה היא, בדיון מתאריך 27.11.01 "השוליים נועדו לאחד.' שלומד נהיגה..." (עמ' 1-12) ובכך מוכיחה הנתבעת, כי היה עליה לצפות לנסיעה של כלי רכב במקום. ג. לעניין הפרת חובה חקוקה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] נקבע "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:... (2) תדאג לתיקונו... של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים....ברחוב" העובדות כפי שהובאו במקרה זה על ידי הצדדים מוכיחות הפרת חובה. 5. לא בכדי ציינתי בפתיחת הדברים אשר ציינתי. מהודעת הנתבעת עולה, כי מדובר במתחם אשר חלק לא קטן מהעסקים המנוהלים בו, לכאורה, מנוהל שלא כדין ויתכן וכי בגין כך נשלח התובע למצוא סעדו אצל אחרים. יתר על כן, יתכן ולא בכדי ולאור האמור לעיל, גם פתוח המקום, לרבות הדרכים ופיקוח עליהם, לא נעשה כראוי. 6. בנסיבות אלו, על העיריה לדאוג להסרת כל מכשול מעת שמתחם שכזה פועל. 7. בדרכים כדרכים דנן, על הנתבעת לצפות שיכול וביום גשם ובחשיכה, אכן נהג לא יבור לו דרכו ואף יסע בשולי הכביש. דהיינו, קיימת חובה וגם קונקרטית של הנתבעת. 8. מאידך, צודקת הנתבעת, כי קיים גם אשם תורם של התובע בעת שזה נסע במהירות כפי שציין 40 קמ"ש ביום גשם ובחושך. הייתי מעמיד את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 40%. 9. בכל הקשור לנזקים הנטענים, הוצגה קבלה ע"ס 268.5 ש"ח בגין הגרירה וכשאין להסיק מקבלה זו את אשר מבקשת הנתבעת להסיק. כמו כן, חשבון שכ"ט שמאי ע"ס 392 ₪. בנוסף, חשבונית על הצמיגים בסכום של 1,891 ₪ וחשבונית בגין יישור הג'נטים בסכום של 796 ₪. סה"כ הנזק 3,347.5 ₪. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 2,000 ₪. בנוסף, זכאי התובע להחזר האגרה בסך 84 ₪. שני הסכומים האמורים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.8.01 ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, זכאי התובע להוצאות וזאת גם לאור אשר נשלח התובע ע"י הנתבעת ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בנוסף לאמור לעיל הוצאות בסך 400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. עירייהתביעה נגד עירייהכביש