טביעה של ילד בבריכה בקאנטרי

החלטה 1. ביום הארוע, 25.7.89, בשעות אחה"צ (בסביבות השעה 16:00), הגיע התובע מס' 1 (להלן: "ליאור"), אז קטין בן 3.5 שנים, עם אמו, 2 מאחיו וילדים נוספים, קרובי משפחה שהתארחו בביתו, לבריכת השחיה אשר בקאנטרי קלוב "נופשונית" בחולון, המנוהל ע"י הנתבעת. בשער הכניסה למועדון פגשה החבורה את אבי המשפחה (תובע 2) שהגיע למקום היישר ממקום עבודתו. האם (תובעת 3) מסרה לתובע שקית ובה בגד הים שלו ושבה לדירתה, הסמוכה מאוד למועדון, על מנת להכין סנדויצ'ים לפי בקשת בעלה. האב נכנס עם ילדיו לשטח הבריכה הגדולה (במתחם המועדון קיימות 3 בריכות: אחת רדודה לפעוטות, השניה מקורה למיטיבים לשחות והשלישית, הגדולה מכולן, שנועדה לקהל הרחב). האב שם פעמיו לעבר המלתחות על מנת להחליף את בגדיו ואילו חבורת הילדים והתובע בכלל זה, פנו לעבר הבריכה. מששב התובע לשטח הבריכה כשבגד הים על גופו, התיישב בכיסא נוח בסמוך לשפת הבריכה בחלק הרדוד שלה. זמן קצר לאחר מכן, או מיד עם שובו לשטח הבריכה, הבחין הוא בהעדרו של בנו הקטן - התובע. במבט נוסף לעבר הבריכה הבחין בהתקהלות על שפת הבריכה ובליאור כשהוא שרוע על המעקה באזור המים העמוקים, ואנשים סביבו מנשימים אותו ומבצעים בו נסיונות החייאה. התברר כי ליאור טבע במי הבריכה ונמשה ממנה כשהוא במצב קשה, כמעט ללא רוח חיים, ללא דופק ועור פניו מכחיל. ליאור הונשם על שפת הבריכה עד שהועבר לביה"ח וולפסון מיד עם הגיע האמבולנס. חיי ליאור ניצלו בסופו של דבר, אך הנזק שנותר בגופו כתוצאה מהטביעה הוא רב ביותר. תפקודו המוחי והמוטורי נפגע קשה ביותר ונקבעה לו נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 100%. כתוצאה מהפגיעה אין הוא מסוגל, גם כיום כשהוא בן כ-18, לעמוד על רגליו או להניע בחופשיות את גפיו ויכולתו השכלית והקוגנטיבית, לרבות יכולתו לדבר ולתקשר עם סביבתו פגומים ביותר. 2. בתובענה שבפני תובעים התובעים פיצויים בגין הנזקים הגופניים הכבדים שנגרמו לליאור בגין הטביעה והפגיעה המוחית הקשה, שנגרמה כתוצאה מכך. את תביעתם מבססים התובעים על עילות תביעה נזיקיות. לטענתם התרשלו הנתבעת ועובדיה והפרו הוראות חקוקות כלפי התובע והביאו כתוצאה מכך לטביעת ליאור במי הבריכה. הנתבעת דוחה את טענות התובעים וטוענת כי את מלוא האחריות והאשם לטביעה יש להטיל על הוריו של ליאור (התובעים 2 ו-3) ובעיקר על אביו שנכנס עמו לשטח הבריכה, בניגוד לחובה המוטלת עליו, לא השגיח עליו בעת ששהה במים ולא מנע את טביעתו. הנתבעת לא הסתפקה בדחיית טענות התובעים בכתב הגנתה אלא הגישה הודעת צד ג' נגד הוריו של ליאור וייחסה להם, כאמור, אחריות לטביעת בנם. במהלך הדיון ובהסכמת הצדדים, פוצל הדיון באופן ששאלת האחריות לקרות התאונה נדונה תחילה. החלטתי זו מתייחסת, איפוא, לשאלה זו בלבד. 3. בשאלת האחריות ועל מי היא מוטלת נחלקו הצדדים באופן קוטבי. בעוד שהתובעים ביקשו לשכנע את בית המשפט, באמצעות עדים שהביאו מטעמם וראיות אחרות, כי מלוא האחריות לטביעת ליאור מוטלת על הנתבעת, בקשה הנתבעת להוכיח כי הוריו, ובעיקר אביו, נושאים באחריות לטביעה. במהלך שמיעת העדים והראיות ועל רקע המחלוקת בשאלת האחריות התגלעו מחלוקות עובדתיות לא מעטות בין הצדדים: כך בשאלה האם הספיק האב להתיישב בכיסא הנוח בטרם הבחין בטביעת בנו, כך בשאלה מי הגיע ראשון לילד הטובע, המציל חלפון או מדריך השחיה סמבן, וכך בשאלה באיזה חלק של הבריכה טבע ליאור, האם באיזור המים העמוקים או באיזור שבין המים העמוקים והרדודים שבבריכה. מחלוקות נוספות התגלעו בשאלה האם היו קיימים שלטי אזהרה מתאימים וראויים בשטח הבריכה, והאם טופל ליאור בציוד החייאה מתאים, עד שהגיע האמבולנס שהוזעק למקום, או שמא ציוד ההחייאה שהיה בשטח הבריכה לא הובא כלל, או הובא למקום באחור, ובכך נמנע מליאור, בזמן הקריטי ביותר, טיפול החייאה ועזרה ראשונה ראויים, שלו היו מוגשים בזמן, היה, אולי, נמנע ממנו הנזק המוחי הכבד שנגרם לו. לאור המסקנות והתוצאות אליהן הגעתי, כפי שיפורט בהמשך, אמנע מהתייחסות מפורטת למחלוקות עובדתיות אלה, אלא במידת הצורך, שכן רובן ככולן אינן צריכות, לדעתי, לשם הכרעה בסוגיה בפני. אמנע אף מהתייחסות למחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה על מי מוטל נטל השכנוע במקרה זה: האם על הנתבעת, מכח הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ועל יסוד הכלל הראייתי של "הדבר מדבר בעד עצמו", או שמא נטל השכנוע נותר על כתפי התובעים על פי דיני הראיות המקובלים. כך משום שסבור אני כי הנסיבות שהוכחו בפני מצביעות באופן פוזיטיבי על קיומה של רשלנות מצד הנתבעת ואף על הפרת חובה חקוקה על ידה ואלה גרמו, או הביאו, לטביעת ליאור. עם זאת אציין בקצירת האומר כי הנסיבות שהוכחו בפני מצביעות בבירור על התקיימותם של כל שלושת התנאים הנדרשים ע"י המחוקק בסעיף 41 הנ"ל, לשם העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעת ונטל זה לא הורם על ידה. בכך איני קובע כי מלוא האחריות לטביעה מוטלת על הנתבעת. חלק ניכר ממנה רובץ, לדעתי, לפתחו של האב (תובע) - הכל כפי שיובהר להלן. 4. נסיבות טביעתו של ליאור לא הובהרו די צרכן ועד היום אין איש יודע להסביר או לתאר כיצד ובאיזה שלב טבע התובע ואיבד את נשימתו והכרתו. ברור, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי הטביעה ומשייתו של ליאור מהמים ארעו בעת שאביו לא היה עמו, או לידו, בתוך המים. אחיו, הגדולים ממנו, ואף קרובי משפחתו, שחלקם לפחות נכנסו עמו למים, לא הבחינו בו, כנראה, בעת שהתרחק מהם והחל לטבוע. מכאן ניתן להסיק בודאות כי ליאור לא היה עם אף "אדם מבוגר" בתוך הבריכה, עובר לטביעתו, או בעת שהחלה הטביעה. שלומי, אחיו הגדול, שהיה אז בן 13.5 ואחיו או קרוביו האחרים, הקטנים יותר, שהיו באותה עת בבריכה, אינם יכולים "להחשב", לכל הדעות, כ"אנשים מבוגרים" ואחראים דיים לצורך שמירה ופיקוח על הפעוטים הנכנסים למי הבריכה הגדולה, ונטילת אחריות לשלומם ובטחונם. עובדה זו, קרי עצם קיומה של אפשרות לכניסת פעוט בן 3.5, למי הבריכה הגדולה ושהייה בה, ללא פיקוח צמוד והשגחה של אדם מבוגר, אף אם שהייה זו היתה בחלק הרדוד של הבריכה (אשר לפי העדויות ששמעתי, עומקה נע בין 70-50 ס"מ), מצביעה, כשלעצמה, על נוהלים לקויים והתנהגות בלתי תקינה של הנתבעת והעובדים, שהיו ממונים על שמירת הסדר והבטיחות בשטח הבריכה. העובדה שליאור טבע במים העמוקים או באזור שבין העמוקים לרדודים, מבלי שאיש מהמצילים או הפקחים בבריכה יבחין כיצד הוא הגיע לאזור זה המרוחק מאזור גרם המדרגות והמים הרדודים, מצביעה ביתר שאת, על נוהלי הפיקוח וההשגחה הלקויים שהיו קיימים בבריכה. 5. דני כלפון, ששימש כמציל יחיד בבריכה בעת הארוע, סיפר, במהלך חקירתו הנגדית, כי הוא כלל לא הבחין בליאור בעת שהגיע לאיזור הטביעה. לראשונה הבחין בו "כשפניו בתוך המים באיזור המים העמוקים ליד קו ההפרדה" (עמ' 89 לפרוטוקול) וילדה המחזיקה בידו, לידו. בתשובה לשאלתי: "האם איפשרתם לילדים קטנים להיות ברדודים ליד המדרגות ללא מבוגרים - זה נכון?" השיב העד: "ברגע שראיתי ילד שנכנס לבריכה ללא מבוגר הייתי הולך לילד ומעדכן אותו איפה הוא אמור להיות, כי לא הרשינו כניסת ילדים ללא ליווי מבוגרים. ילד קטן זה ילד בגיל 4,5,6. היו הרבה הורים שהיו באים, שמים את הילדים בבריכות השחיה והולכים. המציל הוא הבייבי-סיטר. ברגע שנכנס ילד כזה למים לבריכה הגדולה, אתה הולך לילד ושואל אותו איפה ההורים שלך. לפעמים הילד אומר שהוא לבד. אומרים לו אסור לו לעבור את הקו האדום" (עמ' 94 לפרוטוקול). בהמשך אישר כלפון כי הוא נהג לאפשר לילד, אף שהיה ללא ליווי מבוגר, להשאר באיזור המים הרדודים של הבריכה, אך אוסר עליו לעבור את "הקו האדום" שסימן את המעבר לאזור המים העמוקים. בתשובה לשאלות ב"כ התובעים, עו"ד חוטר ישי, "האם ניגשת לליאור כאשר היה במים הרדודים ושאלת אם היה לבד"? השיב העד ב"לא", תוך שהוא מסביר: "לא עשיתי זאת כי ליאור לא נכנס לבד לבריכה, הוא היה עם קבוצת ילדים מבוגרים ממנו". הוא אף אישר כי גם ל"ילדים המבוגרים" לא פנה ולא ביקש שידאגו שליאור לא יעבור את הקו האדום. כאן המקום לציין כי הכניסה לאזור המים הרדודים של הבריכה היתה מדורגת, היינו המתרחצים נכנסו לבריכה דרך גרם מדרגות רחב (שחלקו בתוך המים) עליו נהגו לשבת הילדים הקטנים ומלוויהם המבוגרים ולהשתכשך במים הרדודים בסמוך, ללא כל חשש (ראה עדותה של התובעת 3). עוד יש לציין כי עומק המים באזור המים הרדודים עד "קו הגבול" בינם לבין המים העמוקים, אינו זהה. פני המים הוליכם ומעמיקים, ככל שמתרחקים מאיזור גרם המדרגות ומתקרבים ל"קו הגבול" המסומן בחבל מעל מי הבריכה ובקו אדום בקרקעית הבריכה ובשפתה. נחזור לעיניינינו: כלפון אישר, כאמור, כי הוא כלל לא ניגש לליאור על מנת לברר אם הוא נמצא בבריכה לבד. מדוע? משום, כך לדבריו, שליאור נכנס לבריכה עם ילדים מבוגרים ממנו. ההמנעות מברור "מעמדו" או "זכותו" של ליאור לשהות במי הבריכה הגדולה, מטעם זה, מצביעה על אי קיום הנוהלים או הכללים על פיהם פעלו כלפון וחבריו המצילים. כלפון עצמו הבהיר כי משהיה מבחין בילד קטן (בן 4,5,6) במי הבריכה, נהג לברר עימו האם הוא מלווה במבוגר, שכן חל איסור לאפשר כניסת ילדים קטנים לבריכה ללא ליווי מבוגרים ושילוט המודיע על איסור זה הוצב קיים בכניסה לבריכה. העובדה שכלפון "הסתפק" בלווי ליאור, על-ידי "ילדים מבוגרים ממנו" ואיפשר בשל כך את שהייתו במי הבריכה מצביעה על התנהגות לקויה, רשלנית וחסרת אחריות של המציל, שכן וכאמור, לא ניתן לראות בילדים בני 13-12 כמבוגרים ולא ניתן להסתפק בפיקוח שלהם על פעוטות בני 4-3 בעת שהייתם במי הבריכה, אף לא במים הרדודים. 6. אלא שלא רק זאת אלא ובעיקר זאת: העובדה שהנתבעת, עובדיה ו"מציליה" איפשרו, בפועל, כניסת פעוטות בגילים כה רכים למי הבריכה הגדולה, ללא ליווי או השגחה של מבוגרים (ולא לווי של ילדים בני 13, 12), אף אם הכניסה היתה למים הרדודים, היא כשלעצמה, מצביעה על התנהגות רשלנית וחסרת אחריות. לא די להעיר לפעוטות שלא לעבור את ה"קו האדום" המפריד בין המים הרדודים והעמוקים ולא די להציב שלטי אזהרה האוסרים כניסה למים העמוקים ללא ליווי מבוגרים (אם היו שלטים כאלה). על מנת לקיים את חובת האחריות והזהירות המוטלת על הנתבעת, כמפעילת הבריכה, היה עליה לנקוט באמצעים שיהיה בהם כדי לודא אכיפת הנחיות אלה וביצוען בפועל, באופן שיימנע מהפעוטות, באופן מוחלט, להכנס ולשהות במי הבריכה הגדולה, הרדודים והעמוקים כאחד, ללא פיקוח של הורים, או קרובי משפחה מבוגרים אחרים. אמצעים כאלה לא ננקטו ע"י הנתבעת ועל כן אין היא יכולה "לרחוץ בנקיון כפיה" ולפטור את עצמה מהאחריות לטביעת ליאור. לא שמעתי, למשל, כי המציל נהג להוציא ילדים קטנים ממי הבריכה, כאשר נוכח כי הם שוהים בה ללא ליווי מבוגרים. לבד מאזהרה לא להתקרב למים העמוקים לא נעשה דבר בענין זה, על אף שהוקנתה למציל סמכות חוקית למנוע מהם את השהות בבריכה ע"י הוצאתם ממימיה, אם היה סבור כי השהיה ללא פקוח צמוד של מבוגרים תסכן את חייהם (ראה סעיף 15 לצו הסדרת מקומות רחצה [בריכות שחיה מוכרזות] 1970). העובדה כי ליאור נכנס לאזור המים הרדודים של הבריכה, שם הסכנה לטביעה פחותה, או כמעט ואינה קיימת, אין בה כדי לפטור את הנתבעת מהאחריות לטביעה, שהרי מדרכם של פעוטות לנוע ולהשתולל במי הבריכה, בין במים רדודים, המאפשרים עמידת הפעוט על הקרקעית כשראשו מחוץ למים, ובין במים עמוקים יותר. דרך התנהגות זו של פעוטים היתה ידועה, או אמורה להיות ידועה למפעילי הבריכה ולמצילים שפיקחו על המתרחצים. היה עליהם לצפות את האפשרות, שכלל אינה בלתי סבירה, ולהיות מודעים לה, לפיה יגיע הפעוט, או יתקרב, תוך כדי תנועות שחיה וללא מודעות לסכנה האורבת לו, לאזור המים העמוקים של הבריכה או בסמוך לו, כפי שקרה בפועל במקרה שלפני. לא יעלה על הדעת לאפשר לפעוט, בגיל 3.5 או 4 שנים, לנוע או לשחות במי בריכה, אף לא באזור המים הרדודים שלה, ללא פיקוח והשגחה צמודים של מבוגרים, כשקיימת סכנה של ממש וברמת סבירות גבוהה, כי בתנועותיו הוא יתרחק ויגיע לאזור המים העמוקים שבבריכה, ללא שאיש יבחין בכך. כאמור, אין די בסימון אזור המים העמוקים ובאזהרות בעל פה של המציל (אם היו כאלה) על מנת למנוע מפעוט מלהתקרב לאזור המים העמוקים. והרי לא היתה כל הפרדה או מחסום פיזי בין שני חלקים אלה של הבריכה. אמצעים מעין אלה אינם אפקטיביים ואינם יעילים דיים כלפי קטינים בגיל כה רך, שאינם ערים ואינם מודעים לסכנות האורבות להם, במיוחד כאשר אין עליהם פיקוח והשגחה צמודה של מבוגר, שאינו מסיר מהם את עיניו ודואג, לא רק שלא יתרחקו לאזור המים העמוקים, אלא שומר על בטחונם ושלומם גם בעת שהם "משתוללים" ומשתכשכים, כדרכם של ילדים, במים הרדודים. 7. אין, לדעתי, ולא יכול להיות ספק כי הנתבעת, כמפעילת הבריכה, באמצעות העובדים והמצילים שהעסיקה, חבה חובת זהירות כלפי המתרחצים לרבות התובע. הנתבעת, כמפעילת בריכה "סבירה", צריכה היתה, כאמור, לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הגופני שנגרם לליאור כתוצאה מטביעתו במי הבריכה. האפשרות והסכנה הקיימות לטביעת מתרחצים במי הבריכה ובמיוחד לטביעת פעוטות, שאינם בקיאים דיים ב"רזי" השחיה והציפה על פני המים, הן שמחייבות את מפעילי הבריכה להציב מצילים ופקחים ולקבע נוהלי בטיחות והנחיות לשם הבטחת שלומם ובטחונם של המתרחצים. ברם אין להסתפק בכך. חובת הזהירות כלפי המתרחצים, ובמיוחד כלפי הקטינים שבהם, קרי, חובת הזהירות המושגית, כוללת בחובה את החובה לוודא בצוע, בפועל והלכה למעשה, של ההוראות, ההנחיות והפקוח על מנת למנוע את סכנת הטביעה במי הבריכה. קיומה של אפשרות הטביעה במי הבריכה וסוגו או אופיו של הנזק שנגרם לליאור כתוצאה מכך היו, כאמור, צפויים לכל אדם סביר, ודאי לכל מפעיל בריכה ציבורית, בה משתמשים מאות ואלפי מתרחצים ובעיקר בני נוער, קטינים ופעוטות. מכאן שמוטלת על מפעילת הבריכה גם חובת הזהירות הקונקרטית במקרה הספציפי שבפני. לא ניתן לאמר כי סיכונים מסוג זה, שהם סיכונים צפויים וחזויים לכל בר דעת ולא רק למפעיל בריכה הסביר, הם מסוג הסיכונים ה"רגילים" או "הסבירים" שהנכנס למי הבריכה, אף אם בקטין מדובר, נוטל על עצמו, ועל כן אין מתגבשת לגביהם, על פי המדיניות השיפוטית הנהוגה בבתי המשפט, חובת זהירות קונקרטית. לא הרי סיכונים טבעיים או רגילים, הטמונים או מובנים בפעילות כזו או אחרת, שבני אנוש נוטלים על עצמם, כהרי סיכוני הטביעה האורבים לפתחו של המשתמש בבריכת שחיה ציבורית. "בהעמידו לרשות המבקר בריכת שחיה יצר המפעיל אצל המבקר תחושה כי השמוש בה הוא בטוח" . (דברי כב' הש' ברק, כתוארו אז, בפרשת ועקנין - המועצה המקומית בית שמש, ע.א. 145/80 פ"ד ל"ז I 113 - עמ' 129). על כן "רשאי" היה המשתמש, ודאי המשתמש הפעוט, להניח כי יש מי שדואג למנוע ממנו את סכנת הטביעה. משלא דאגה הנתבעת ולא ווידאה, שפעוטות לא ישהו בפועל ובשום תנאי בבריכה הגדולה ללא לווי מבוגרים, אם ע"י הוצאתם מהבריכה ואם בדרך אפקטיבית אחרת, יצרה היא סיכון של ממש למתרחצים הפעוטים, שאינו מסוג הסיכונים "הרגילים" שניתן לראותם "כחלק מהווית הבריכה". (כדברי הש' ברק בפרשת ועקנין). משכך, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליה כמפעילת הבריכה, כלפי התובע. הפרה זו היא שהביאה לטביעתו ולנזקים הגופניים הכבדים שנגרמו לו עקב כך. 8. משהגעתי למסקנה שהנתבעת חבה בנזקי התובע בגין התרשלותה, אמנע מלדון בשאלה האם חבה הנתבעת באחריות כלפי ליאור גם על פי העוולה של הפרת חובה חקוקה. עם זאת, אציין בקצירת האומר כי הוכחה אחריות הנתבעת גם על פי עוולה זו, לפי ס' 63 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]. כל יסודותיה התקיימו במקרה שלפני, במיוחד לגבי אי קיום חובת הנתבעת והמציל מטעמה, לפי ס' 14(א)(1) לצו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות) 1970. 9. התובע הגיע, כאמור, לבריכה בלווית אביו ואמו. אמו לא נכנסה עמו לשטח הבריכה. האב נכנס עם ליאור ושאר ילדיו והיה למעשה, המבוגר היחיד שליווה את בנו והיה אמור לפקח עליו. טוענת הנתבעת כי עיקר האחריות לטביעת ליאור במי הבריכה, אם לא כולה, מוטלת על הוריו היינו התובעים 2,3. לטענתה התרשלו הוריו ובעיקר אביו של התובע, ע"י אי ההשגחה ופיקוח על בנם הפעוט בעת ששהה במי הבריכה ואפשרו לו לשהות במים ללא פיקוח צמוד של מבוגר. כיוון שכך המציאה, כאמור, הנתבעת, יחד עם כתב ההגנה, הודעה לצד ג' להורים (התובעים 3-2) ועתרה לחיובם במלוא הנזק שנגרם לבנם (התובע מס' 1). הנסיבות שהוכחו בפני אכן מצביעות כי לא ניתן לפטור את הורי התובע, ובמיוחד לא את אביו, מאחריות לטביעה. במהלך חקירתו הנגדית סיפר האב כי הוא לימד בעצמו את ליאור לשחות, סמוך לפני טביעתו, אך אישר כי הוא לא סמך עליו עדיין, שהוא יכול לשחות, או להתקדם במים לבדו. בהמשך הסכים האב כי הוא לא היה מאפשר לילד שלא יודע לשחות ברמת שחיה ראויה, לשחות לבד בבריכה (ראה עמ' 19 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, וביודעו כי מסוכן עדיין לאפשר לליאור תנועה או שחיה בבריכה, נהג האב בחוסר אחריות וחוסר זהירות, שכן על אף שידע כי מיומנותו של ליאור בשחיה אינה מספקת עדיין, וכי לא ניתן להשאירו לבד בבריכה הגדולה, התיישב בכסא נוח, סמוך, ואף נכנס למלתחה על מנת להחליף את בגדיו, כל זאת ללא שמבוגר אחר כלשהוא יפקח עין על ליאור בתוך מי הבריכה. בחקירתו במשטרה ובדבריו בבית המשפט מסר האב גרסאות שונות לגבי הפיקוח או ההשגחה על ליאור בעת שנכנס למלתחה. פעם סיפר כי הוא השאיר את בנו הקטן תחת השגחת בת אחותו, נוגית, פעם אחרת סיפר כי שלומי, בנו הגדול, שמר עליו. ברם אין האב טוען ששלומי או נוגית או מאן דהוא אחר, התבקשו על ידו לפקח על ליאור. מכל מקום אין, למעשה, חולק כי ליאור נכנס לבריכה הגדולה ושהה בה עד לטביעתו, ללא לווי של מבוגר כלשהו, ודאי ללא אביו. בהתנהגותו זו הפר האב את חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית כאחד) בה הוא חב כלפי בנו, ליאור, אשר אותו ליווה לבריכה ועליו אמור היה לפקח ולהשגיח בעת ששהה במימיה. העדר ההשגחה או הפיקוח, התמשכו דקות קצרות בלבד, אך למרבה הצער דקות אלה היו קריטיות שכן, דווקא במהלכן ארעה הטביעה. אין במסקנה זו אליה הגעתי, על מנת להסיר את האחריות או את חובת הזהירות הקונקרטית לחלוטין מעל כתפי הנתבעת. חובת זהירות זו (וכמובן שחובת הזהירות המושגית) מוטלת עליה תמיד, כמפעילת הבריכה, כלפי המתרחצים שבה, ואין היא מופטרת ממנה משום שמאן דהוא אחר, ובמקרה זה אביו של ליאור, הפר, אף הוא, את חובת הזהירות בה הוא חב. 10. לאחר ששקלתי ובחנתי את נסיבות הטביעה ואת התנהגותם של המעורבים כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי את עיקר האחריות יש להטיל על כתפי הנתבעת. עם זאת חלק ניכר ממנה, אותו אני מעריך ב-33%, יש לייחס לאב - הוא התובע מס' 2. שעור הנזק ומידת הפצויים שיפסקו לתובעים יקבע על פי חלוקה זו של האחריות בין הנתבעת לתובע 2. 11. המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים: עוה"ד חוטר ישי וסביון, ותזמינם לישיבת תזכורת ליום 8.1.04 שעה 08.30, לקביעת סדרי הדיון בשאלת הנזק. טביעהקטיניםבריכת שחיה / בריכת מים